"נחשפתי לתמצית עם ישראל בכל עוצמתו": אימו של האלוף שעוברת בין פצועי צה"ל

מדי פעם עוצרת קרול את שטף דיבורה, במיוחד כאשר היא מדברת על העם הנפלא שלנו. כאילו אין כאן שנאה, מחלוקות, מחאות, נאצות ואפילו דיבורים על מלחמת אחים. בשבילה עם ישראל הוא עם אחד, לא משנה מה אומרים, ולא, היא איננה תמימה או חסרת מודעות למתרחש. היא מדברת מניסיונה ומחוויותיה העמוקות ממאות מפגשים קשים מנשוא, עם משפחות חללי המלחמה ועם פצועים במצב הקשה ביותר. לא היה לה קל להסכים להתראיין. בסוף התרצתה לדבר לגיליון יום הזיכרון של מקור ראשון. "ליבי מלא על גדותיו", היא אומרת, "זה קשה לי מאוד, אבל צריך להדגיש: אני בכלל לא הסיפור כאן, וגם לא הבן שלי דן".

את הבן כולם מכירים. אלוף דן גולדפוס, מפקד הגיס הצפוני, ועד סוף השנה שעברה מפקד מערך התמרון של זרועות היבשה. תחת פיקודו כמפקד עוצבת האש בעזה חולצו ארבעה חטופים חיים, וגופותיהם של שבעה אחרים. ב־7 באוקטובר הוא לחם ברעים, בנחל־עוז ובכפר־עזה, ובהמשך פיקד על העוצבה בקרבות הרבים ברחבי הרצועה.

לתודעה הציבורית הגיע דן במרץ 2024, כאשר נשא נאום תוכחה וחולל סערה רבתי. "אתם חייבים להיות ראויים לנו", הפנה את דבריו למנהיגים. "לאותם לוחמים שקיפחו את חייהם, לאותם אנשי מילואים שלא עניין אותם מאיזה צד הם ונלחמו זה לצד זה. תוודאו שכולם לוקחים חלק, שלא נחזור ל־6 באוקטובר, שכל המאמץ לא היה לשווא". הקצין הוותיק הוסיף: "מדם ליבו של לוחם אני מבקש מכם להיות ביחד, מאוחדים... תעשו שזה יהיה שווה". הנאום עלה לגולדפוס בנזיפה מהרמטכ"ל הרצי הלוי, שלצידה שיבח את תרומתו העמוקה לצה"ל.

7 באוקטובר מצא אותה ואת בעלה במלון בים המלח. כשהגיעו לארוחת הבוקר בחדר האוכל התפלאו לראות את כולם צמודים לטלפונים. "כשחזרנו לחדר שמעתי את הטלפון שלי, שהיה בכספת, מצלצל ללא הרף. הבנתי שקרה משהו. זו הייתה הבת שלי, והיא בישרה 'אנחנו במלחמה'. התקשרתי מיד לדן. ב־10:27 הוא ענה. 'כן, יש מלחמה, חמאס תקף אותנו. יש הרבה הרוגים וחיילים ואזרחים חטופים'. לא ידעתי היכן הוא, אף פעם גם לא שאלתי. הוא אמר 'אימא את מפריעה לי', וניתק".

את הביקורים שלה החלה קרול כבר למחרת. ב־8 באוקטובר נסעה דרומה לנחם את הוריו של מח"ט הנח"ל יהונתן שטיינברג. "מאז  שדן היה מח"ט הנח"ל, הנח"ל הוא בית עבורי. היה לי ברור שאני צריכה להגיע אל המשפחה שלו, לחבק אותם. אי אפשר להיות משפחה שהבנים שלה בצבא כל כך הרבה שנים, בלי לראות בצבא חלק מהמשפחה. אנחנו מלווים שלוש משפחות מהחטיבה כבר 22 שנה, מאז שבניהם נהרגו בקרבות נגד המחבלים בימי האינתיפאדה".

כבר בתחילת המלחמה קיבלה על עצמה משימה: לנסוע לנחם את משפחות הנופלים ככל יכולתה. תחילה התמקדה במשפחות הנופלים באוגדה שבפיקוד בנה, אחר כך הרחיבה את ביקורי התנחומים לכלל משפחות הנופלים. כאשר היא אינה מבקרת משפחות נופלים, היא עוברת בין מחלקות השיקום של הפצועים. זה החל בבקשה שקיבלה מקצינת הנפגעים של האוגדה, לבקר פצועים בתל־השומר. היא פגשה שם גם נפגעים רבים מפסטיבל הנובה. ביקור רדף ביקור והפך למשהו קבוע, שהתרחב גם לבתי חולים אחרים.

"כשנכנסתי בפעם הראשונה לביקור בטיפול נמרץ נדהמתי", היא אומרת. "התמונה הייתה סוריאליסטית: עברתי בין 24 חיילים מורדמים ומונשמים ששכבו זה לצד זה בלי תנועה. צעירים יפים וחסונים. ביקשתי את שמותיהם כדי להתפלל לרפואתם. מאז, מספר השמות ברשימה שלי הלך וגדל. באחד החדרים שכב קצין שריון בשם סער, בלי עין, יד אחת לא מתפקדת. כשהצגתי את עצמי, אביו התרגש: אני מכיר את בנך, גם אני הייתי בחיל הים. סער עבר ניתוחים אינספור, הוא עדיין לא מדבר כמו שצריך אבל הוא נס גלוי. כדי להציל את העין השנייה, שנפגעה מרסיס, הביאו שני מומחים מחו"ל, ובניתוח מסובך הצליחו לעשות את זה. כשאני חושבת על סער, אני רואה בו סמל של גבורה ושל התמודדות אדירה".

קרול שולפת את הטלפון ומראה לי התכתבות עם סער מהשבוע האחרון. בתמונה ששלח נראית קרול אוחזת בידו ומסייעת לו ללכת. אני מתקשה להאמין שהבחור בתמונה היה פצוע קשה כל כך. "אני מתחילה לעבוד איתו על שחזור השפה, כי הוא נפגע בחלק השמאלי של המוח. התנדבתי לעבוד עם פצועים בכל הקשור לשיקום הדיבור והשפה. אחד החיילים איבד יד ושתי רגליים, והיה מורדם ומונשם זמן רב. לימדתי אותו מוזיקה, ואחרי חמישה ימים הוא התעורר. בעקבות זאת פתח פרופ' אמתי זיו, מנהל מחלקת השיקום בתל־השומר, מחלקה מיוחדת לשיקום באמצעות מוזיקה".

גלריית התמונות בטלפון של קרול מלאה בתמונות של פצועים השולחים לה סרטונים המתעדים את התקדמותם ואת שלבי החלמתם. היא מראה לי תמונה של בחור צעיר ונאה. כשביקרה אותו לראשונה הוא שכב בחדר חשוך מפני שסבל מכוויות קשות. אתמול שלחה לה אימו סרטון של הבן הנמצא בארה"ב במסע הסברה למען ישראל. "מה שהם עושים שם בטיפול בכוויות הוא פשוט מדהים. הידיים והרגליים עדיין מצולקות, אבל תראה את הפנים, פשוט עבודה נפלאה. רבים מהחיילים הפצועים נושאים עימם תקרית שבה נפלו חברים. אלה סיפורים שאני שומעת כל הזמן".

מתחת לרדאר

אף שמאז עלייתה ארצה מיוהנסבורג שבדרום־אפריקה עברו 54 שנים, קרולין (קרול) גולדפוס לא נפטרה מהמבטא האנגלו־סקסי, אם כי העברית שבפיה מהוקצעת ומשובחת. אחרי הכול יש לה שני תארים בעברית מודרנית ובלשון המקרא, ותואר נוסף בבלשנות שימושית. "עלינו לארץ כציונים־דתיים צעירים, אידיאליסטים ספוגי ערכים. אני דור שני לניצולי שואה. אבי סירב לקבל פיצויים מהגרמנים, ובבית אסור היה לנו לגעת בשום דבר גרמני. הוא קידש את החינוך ולא את החומרנות, ונהג לומר: מה שיש לך בראש, איש לא ייקח ממך".

היא מתגוררת בשכונת רמות בירושלים, אם לארבעה וסבתא ל־17; כל ילדיה שירתו בתפקידים בכירים בצבא. את דרכה החינוכית החלה כמורה לאנגלית בבית הספר "דנמרק" ובתיכון שליד האוניברסיטה, עברה לבויאר, וכשהילדים גדלו השלימה תואר שני נוסף. לחקר המוח הגיעה אחרי שגילתה כי כמה מתלמידיה סובלים מדיסלקציה בלימוד השפה. כשהייתה ממונה על בחינות הבגרות באנגלית במשרד החינוך החליטה לחקור את הנושא, ובסיוע מלגה מהמועצה הבריטית באנגליה עשתה תואר שלישי כפול ופיתחה מודלים להכשרת מורים ללקויות למידה. "לשם כך צריך להבין כיצד המוח פועל", היא מסבירה. "כדי שיהיה לנו זיכרון ולמידה, צריך חיבור מיטבי. אני זוכרת שבאמצע האינתיפאדה הבת שלי נחמה, ששירתה אז בר"מ 2, צלצלה וסיפרה לי על החיילים הפצועים. 'אימא, את חוקרת מוח אז אם את רוצה ללמוד על המוח, את יכולה לבוא לכאן, יש כאן הרבה חומר...'".

לא חולף יום בלי שקרול נוסעת לבקר משפחה, לפעמים אפילו ארבע וחמש משפחות ביום. בשנה האחרונה נסעה אלפי קילומטרים בכבישי הארץ, והיא לא מתעייפת. הכאב העצום, ההזדהות והצער, מתערבבים אצלה בנחמה ובראייה טובה וחיובית על עם ישראל, למרות הכול.

נדמה שהיממה שלך מכילה יותר מ־24 שעות, אני אומר. "ב־24 שעות אפשר לעשות המון", היא עונה. היא זוכרת בשמותיהם את החללים הרבים שאת משפחותיהם הלכה לנחם, ואת מאות הפצועים שביקרה, ומשתדלת לשמור על קשר רצוף גם עם ההורים. "זה חשוב מאוד. הם אנשים, לא מספרים. כל אחד הוא עולם ומלואו.

"אני לא באה בתור אימא של המפקד דן, אלא כאימא, סתם אימא", היא אומרת. "דן נהג לבקר את כל הפצועים מעוצבת האש שעליה פיקד, אבל במלחמה הנוכחית הוא היה בפנים ולא היה יכול לנחם או לבקר. אנחנו משפחה שקשורה לצבא עשרות שנים. אני מכירה את הפחד הזה. כשהילדים שלי היו בצבא לא היו טלפונים סלולריים. ביום שישי חיכינו וידענו שאם עד השעה ארבע הם לא מגיעים, הם כבר לא יבואו לשבת.

אז בעצם היית ידו הארוכה של דן ומילאת את שליחותו.

"הוא לא שאל אותי אבל הרגשתי שהוא היה רוצה שאלך. לא אמרתי לו דבר. בתחילה הלכתי לכל מיני משפחות, ישבתי בצד ולא אמרתי מי אני. עברתי בקריית־יובל וראיתי מודעת אבל על הדלת. סיפרו לי שהמשפחה יושבת שבעה ליד חשמונאים. הגעתי לשם וראיתי שבאוהל הגדול אין מנחמים. ישבתי שם עד שהגיעו עוד אנשים. האבא לא ידע מי אני, אולי עד היום הוא לא יודע. אמרתי שאני סתם אזרחית מדינת ישראל. הוא כוהן והוא בירך אותי בברכת כוהנים".

למה לא סיפרת מי את ומי בנך?

"כי זה לא חשוב".

אולי להם זה כן חשוב?

"אני לא יודעת. הסיפור הוא לא אני ואפילו לא דן. זה סיפור של עם ישראל. היו משפחות רבות שפשוט באתי וישבתי והקשבתי לשיחות. תמיד ביקשתי שיספרו על הבן".

שמרת על אנונימיות גם אחרי שדן "התפרסם" בעקבות נאומו?

"היה לי הרבה יותר טוב מתחת לרדאר, כל זמן שדן היה שקט", היא מחייכת. "אבל היו כל כך הרבה משפחות, שהייתי צריכה לבחור למי ללכת. הייתה פעם שהיו 21 חללים ביום אחד. הייתי צריכה להסביר למה אני ממהרת לעזוב, כדי להספיק ללכת למקום נוסף, ואז נאלצתי לגלות להם שאני אימא של דן ובאתי לנחם בשמו".

ומה הייתה התגובה?

"אני מקבלת אהבה והערכה אבל יש גם תגובות אחרות. אימא אחת כעסה כשאמרתי לה שבנה גיבור. 'אני לא רוצה בן גיבור, אני רוצה בן בבית'. יש תגובות של כעס, זה ברור. אני מאוד רגישה לתגובות ואולי פגעתי בהם. הפסקתי להגיד שהבנים גיבורים. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור הייתי נמנעת מזה".

קרול מבקשת להימנע מלספר על תגובות של ניכור מריר, אף שהיו גם כאלה. "נחשפתי לתמצית של עם ישראל, בכל עוצמתו. אנשים אמרו 'אין לנו עם אחר, אין לנו מדינה אחרת'. הבתים היו מלאים באנשים, בחיילים שסיפרו על הגבורה שההורים לא הכירו".

היא אינה רואה במה שהיא עושה כעת את משימת חייה: "משימתי היא לחנך. הייתי מורה, אחר כך מרצה וחוקרת, אבל הערך העליון הוא לעזור וללמד. זה פשוט חלק ממי שאנחנו. עלינו ארצה כי אנחנו ציונים שבאנו לבוא ולהיבנות כאן. מה שקורה היום בחברה שלנו כואב לי, הסטריאוטיפים. בדרום אפריקה, באוניברסיטה, הדביקו לנו תוויות של קומוניסטים כשהפגנו נגד האפרטהייד. היינו כל כך רחוקים מכך. לא הכרתי את החלוקה לשמאל וימין, דתיים וחילונים. שם היינו פשוט יהודים. היו ששמרו יותר מצוות והיו שפחות, אבל לכולם היה מטבח כשר. אנחנו דינוזאורים, גדלנו על ערכים ועל זה שאנחנו יהודים".

כן, שיהיו ראויים

באוגוסט האחרון פורסם ברשתות החברתיות פוסט של הקצין עומר בן־ארצי, שאחיו הצעיר עידו נפצע אנושות בחאן־יונס, כששירת בחטיבת הקומנדו תחת פיקודו של גולדפוס. "הוא היה מורדם ומונשם כחודש ימים", סיפר האח. "דן שלח את אימו קרול מירושלים לבית החולים שיבא, לדבר עם עידו ולהיות שם עבורו בכל דרך אפשרית. זו אישה יקרה ומיוחדת, לא רק שתרמה רבות בידע שלה אלא גם הפכה להיות חברת אמת של משפחתנו. היכולת שלה לגלות אכפתיות אמיתית ולתמוך בנו בתקופה קשה כל כך היא דבר שלא אשכח לעולם. המנהיגים הבאים שלנו למדינה בריאה יותר צריכים להגיע מהשטח, מפיקוד השדה. שם נמצא ההון האנושי שכל כך חסר בכנסת".

היית רוצה לראות את דן בהנהגת המדינה, אני שואל את קרול. היא נבוכה אבל עונה חד־משמעית: "דן הוא אדם ישר וזה לא כל כך משתלב עם פוליטיקה. תמיד ראיתי אותו כאיש צבא. הוא מצביא שרואה את כל התמונה. אם הוא נועד להיות מנהיג, אז רק בתוך הצבא".

עברה שנה מאותו נאום תוכחה שבו הוא קרא להנהגה "להיות ראויה לעם ולחיילים". כשאת מביטה כעת על ההנהגה, האם הם ראויים לנו?

"דן התנצל על הדרך שבה אמר את הדברים אבל לא על המהות. אני גאה בו. את המילים 'שיהיו ראויים לעם' אומרים כולם, גם נשיא המדינה. לי כואב הניתוק, כשאני רואה שכולם ממשיכים כאילו אין מלחמה, כאילו שכחו את 7 באוקטובר. אני גרה בין חרדים שלא מנעו מילדיהם לפוצץ נפצים בפורים, והנכדים שלי נבהלו וחשבו שהם צריכים לרוץ לממ"ד. יש אנשים שלא אכפת להם, זה כואב לי מאוד. גם עניין החטופים לא נותן לי מנוח. אני יכולה לנחם אבלים אבל לא יכולה להכיל כאב של משפחות שיש להן בנים, הורים או אחים חטופים. לדעתי פספסנו בגדול. אני יודעת שכל מי שמסר את חייו או נפצע, עשה זאת כדי לשחרר את החטופים. אני מרגישה שאיבדנו את המטרה, איבדנו את היכולת להקשיב לעם. יש ניתוק גדול בין האנשים. אני מכריחה את עצמי להקשיב. יש משפחות שזה הפסח השני שלהן בלי החטופים".

איך קרה שנושא כמו החטופים הופך להיות חלק ממחלוקת פוליטית?

"זו בדיוק הבעיה. זה ממש קורע לי את הלב. מטריף אותי שהכול הופך להיות פוליטי. גם הדת הפכה פוליטית. למה אנחנו לא יכולים לקבל את היופי בעובדה שאנחנו בראש ובראשונה במדינת היהודים? ה' אומר לנו לעצור ולחשוב מחדש על מה שקורה לעם.

לעומת זאת, היא ממשיכה, "כשאני מבקרת משפחות שכולות ורואה את החבר'ה שבאים לתמוך, זה לא מובן מאליו. איזה חבר'ה, אילו ילדים, אילו ערכים! אחד שאיבד את ידו ואת עיניו אמר לי 'אם הייתי צריך, הייתי עושה זאת שוב'. רופא בטיפול נמרץ בסורוקה, פגוע ראש, כתב לי שהוא מתגאה שהשנה הוא יכול לעזור לאשתו לנקות את הבית. זו התקווה שלי, זה האור. העם הנפלא, החיילים, המשפחות הנהדרות. הלוואי שנהיה ראויים, כולנו. העם, האנשים, המדינה".

מה עושים לך הדיבורים על מלחמת אחים או האזהרות מפני אפשרות של יהודי שירצח יהודי?

"כל הסטריאוטיפים האלה, המגזריות הזו, עם שמאלנים, ימנים, חרדים, חילונים – קורעת לי את הלב. אנחנו עם אחד, וזה הולך לאיבוד. יש המון שנאה, זה הפך להיות מאוד לא נעים. כל אחד מחויב לחשבון הנפש שלו, להסתכלות פנימית, לעצור, לשתוק ולשמור על הכללים ועל המסגרת שנקראת מדינה. לא לרדוף אחרי אלוהי הכסף, ולאמץ יותר כללים של דרך ארץ. אז נהיה באמת עם נפלא".

ב־17 במאי תמלא שנה לתקרית בג'בליה שבה נהרגו חמישה לוחמי צנחנים ונפצעו שמונה מאש כוחותינו. קרול הלכה לכל האזכרות. "שניים מהם באו ממשפחות חרדיות", היא מספרת. "הן רחוקות מהכול, אבל אני מתפעלת מזה שהבנים שלהן היו בצנחנים ולא ביחידה חרדית ונלחמו בכל המלחמה עד שנפלו. משפחות נהדרות שאני מקפידה להתקשר אליהן מדי שבוע. כשפעם אחת לא עשיתי זאת, האימא אמרה לי 'חסרת לי השבוע'".

קרול מוציאה מתיקה דף ובו הדברים שנשאה באזכרה במלאת שנה למותו של רס"ל אלון קודריאשוב ממודיעין, לוחם בעוצבת הקומנדו. אחרי ציטוט קינת דוד על יהונתן היא מסיימת: "אני מצדיעה לך, הלוואי שנהיה ראויים". אחרי שנסיים את הריאיון הזה היא תיסע לביתו, לבקר את הוריו. "הוא היה בחור משכמו ומעלה, בן יחיד להוריו. איזה מנהיגים אנחנו מפסידים. הם עלו מאוקראינה לפני יותר מעשרים שנה. נכנסתי לשם בשבעה והצגתי את עצמי. האימא אמרה לי 'לא אומר לך שהבן שלך גיבור כי זה מה שאמרו על הבן שלי, ועכשיו הוא איננו". התחברתי אליהם מאוד".

קרול החליטה להצטלם לכתבה זו דווקא בהיכל הזיכרון, בעקבות מפגשה עם משפחת ג'רבי מהרצליה. "יום אחד נכנסתי למחלקה בבית חולים וראיתי בחדר ההמתנה ילדים ומבוגרים שעמדו, בכו והתפללו. התברר שמצבו של אורי, בנם, הידרדר. ניגשתי אל האם וחיבקתי אותה. היא ביקשה ממני להיכנס ולומר לו שלום. לא הכרתי אותם. אנשי הצוות כבר ניתקו אותו מהמכשירים. הוא החזיר את נשמתו לבוראו. יצאתי וראיתי את כולם עדיין מתפללים. הם לא ידעו שהוא כבר איננו. עמדתי ליד האבא במסדרון כשקיבל את הבשורה המרה. באותו רגע החליטו בני המשפחה לתרום את איבריו, ובכך הצילו את חייהם של תינוק ושל ילדה נוספת. חשבתי בליבי שאנשים צריכים לבוא לראות את הילדים האלה בוכים ומתפללים. חיבקתי את כולם ויצאתי. מאז אני בקשר רצוף איתם. לפני כמה חודשים היה יום ההולדת של אורי, והזמינו אותי להצטרף לסיור בספרייה הלאומית. נפגשתי איתם בהיכל הזיכרון, וזה החזיר אותי לחוויה הנוראה ההיא".

מאנחנו לאני

ב־7 באוקטובר החיים של כולנו התהפכו, אומרת קרול. "חשבנו שהכול מובן מאליו, שיש לנו מדינה, שאנחנו חיים ברמה גבוהה, והתברר שאפילו המדינה לא מובנת מאליה. בתחילת המלחמה הייתה הרגשה שכולנו יחד, ראינו את החבר'ה הנפלאים עוזבים הכול ורצים להגן על כולנו".

את ליווי המשפחות היא רואה כמעין הבעת תודה. "תודה למשפחות שגידלו ילדים כאלה, עם כל הכאב. כאשר יש ילדים בצבא, המלחמה אינה שם אלא כאן, אצלך בלילה במיטה. כשיהונתן בני הגדול, היום סא"ל בהנדסה קרבית, היה בלבנון, הייתי לבד. הסתובבתי בלילות ברחובות, אספתי חרדים שהיו זקוקים לטרמפ והבאתי אותם הביתה. לא יכולתי להיות בבית. גם בעלי, חיים, חובש קרבי מוטס במילואים, היה בלבנון ועשה מילואים עד גיל 56. גדלנו בבית של נתינה, של 'אמור מעט ועשה הרבה'. אפילו להתראיין מביך אותי. החברה שלנו הפכה להיות חברה של 'אני', לא של 'אנחנו'".

את מה שעובר עליה מאז אוקטובר 2023 היא מבקשת לספר לעולם באמצעות ספר שהיא מתכוונת לכתוב, שינציח את גבורת החיילים וגם של הוריהם. "ביום הזיכרון הזה לא המשפחות צריכות לזכור, הן זוכרות היטב גם בלעדיו. העם הוא שצריך לזכור את הגבורה. למלחמה הזו צריכים לקרוא מלחמת הגבורה. יום הזיכרון השנה צריך להיות יום של הצדעה לעם היהודי, לנוער שלנו, לחיילים, לאלמנות הצעירות, ליתומים שנשארו".

כשאת שומעת אנשי צבא או פוליטיקאים אומרים שהם "מקבלים אחריות", מה המשמעות של אותה אחריות בעינייך?

"יש אנשים רבים שצריכים לקבל אחריות ולא מקבלים. הרשע בהגדה אומר 'לכם ולא לו'. זה כמו לומר 'הוא ולא אני' בנושא נטילת האחריות. האחריות היא של כולנו. זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו".

מאיפה האנרגיות? איך אישה אחת יכולה להכיל כל כך הרבה כאב ואופטימיות בעת ובעונה אחת?

"אני מאמינה שהקב"ה נותן לכל אחד את הכוחות הדרושים לו, ואני לומדת על העם הנפלא הזה מהאנשים שאני פוגשת. משפחות שבניהן היו ביחידות המובחרות ביותר. הם נותנים לי את הכוח. העולם שלי מלא בהם ואני חשה כבוד להיפגש עם כולם. העם שלנו נפלא, ואני מאמינה שהוא האור שלנו שמוביל למשהו טוב".