14 אמניות עזבו את הציוויליזציה כדי לטפס על ההר הגבוה בסיני

בלב הבוסתן ממתינה לנו בריכה עגולה, שקטה להפליא, כאילו חיכתה לנו מאז ומעולם. אבל השקט שלה לא שורד אפילו רגע: בזו אחר זו אנחנו משילות בגדים, קופצות אל המים הקפואים בצרחות ובצחוק מתגלגל, כמו חבורת נערות פרא שברחה מהעולם. 14 נשים, שלפני כמה שעות עוד נשאו על גבן בתים שלמים, ילדים, אהבות, דאגות, תפקידים ושמות, ועכשיו הן משתוללות במים, צורחות, צוחקות, נולדות לרגע מחדש.

אל המסע הזה הצטרפתי בהזמנתה של שמחה דר־פרלמן, שמובילה כבר שנים מסעות אל ההר הגבוה בסיני. שמחה מכירה את ההרים דרך הרגליים. היא יודעת לקרוא את האדמה, את השכבות הגיאולוגיות, את השבילים העתיקים ואת הסיפורים שנאגרו בין הסלעים. הצעתי לה שנצא יחד למסע לנשים יוצרות, שבו לצד ההליכה בשבילי ההר נלך גם בשבילי הטקסט והיצירה. היא תוביל אותנו בדרכים שעל פני האדמה, ואני אבקש להפנות מדי פעם את המבט אל השמיים. אלא שכפי שיתברר לנו, לא תמיד אפשר להבחין בין השניים.

הסיפור של שמחה עם חצי האי התחיל הרבה לפני שכף רגלה דרכה שם. בילדותה היה לה דוד שהיה מחבורת בית ספר שדה צוקי דוד בסיני. היא זוכרת את האור שניצת בעיניו כשדיבר על המקום. לא על החופים, אלא על ההרים. כנערה הכירה את משפחת גורן, שחייתה בסיני וחקרה את תרבות המקום. בביתם פגשה רקמות, מלאכות עתיקות ומסורות בדואיות. רק ב־2019, בעקבות אובדן גיסתה, יצאה לראשונה אל ההר הגבוה. כשהגיעה, הרגישה את נוכחותו של הדוד בכל פינה, כאילו הוא עדיין משוטט בין הסלעים. ״חזרתי הביתה בדרך לא צפויה״, היא אומרת. היא ידעה שעוד תחזור, ושתביא איתה אנשים.

שמחה הגיעה אל ההר בעקבות אנשים וסיפורים שנשאה איתה מילדות. אני הגעתי אליו גם בעקבות סיפורים, אבל כאלה שנכתבו לפני מאות שנים. כבר הרבה זמן שמדרשי הזוהר מבקשים ממני להוציא את הלימוד אל הדרך. בזוהר, החוכמה לא תמיד מחכה בבית המדרש. היא מתרחשת בהליכה של שני חברים, במפגש עם אדם זר, בשיחה שנפתחת פתאום. החכמים הולכים, דורשים, מתווכחים, פוגשים, נפרדים. לעיתים נדמה שהדרך עצמה היא אחת המשתתפות בשיחה.

ורציתי ללכת ככה. לא רק לקרוא על תלמידי חכמים שהולכים בדרך, אלא להיות אנחנו, התלמידות החכמות שהולכות בדרך. לצאת עם טקסטים עתיקים ולבדוק מה קורה כשהם פוגשים גוף מתנשף, שמש קופחת, אבנים, זרות שהופכות לחברותא, ואת כל מה שאי אפשר לתכנן מראש. רציתי לבדוק מה קורה ליצירה כשהיא יוצאת מהחדר, מהמחברת, מהמסך, ומתחילה ללכת על שתי רגליים.

"מהרגע שנכנסים אל ההר הגבוה המכונות הולכות ונעלמות. אין מכוניות, אין מנועים, אין את הרעש הבלתי פוסק הזה שהתרגלנו לקרוא לו חיים. יש רגליים. ויש אדמה. אדמת גרניט עתיקה, קשה, כמעט חיה. כשצועדים עליה היא משמיעה צליל משונה, מין פעימת לב עמוקה שעולה מן הקרקע"

מהרגע שנכנסים אל ההר הגבוה המכונות הולכות ונעלמות. אין מכוניות, אין מנועים, אין הרעש הבלתי פוסק הזה שהתרגלנו לקרוא לו חיים. יש רגליים. שלנו ושל הגמלים שנושאים את הציוד. יש בדואים שמכירים את ההר כמו שמכירים בן משפחה, יודעים איפה הוא מתקפל, היכן הוא נפתח, איפה מסתתרים המים. ויש אדמה. אדמת גרניט עתיקה, קשה, כמעט חיה. כשצועדים עליה היא משמיעה צליל משונה, מין פעימת לב עמוקה שעולה מן הקרקע.

יש משהו כמעט בלתי נתפס בנוף הבראשיתי הזה. התכלת היא תכלת, האבן היא אבן, וכל דבר עומד במלוא עוצמתו, בלי להתנצל ובלי לבקש דבר. ההרים נפרשים עד קצה המבט, שכבות של גרניט ואור. לרגעים נדמה שאנחנו הולכות בתוך עולם שעוד לא ניתנו לו שמות. ובלילה השמיים נפתחים. חלל שלם, חי, מנצנץ, צפוף באורות. אנחנו שוכבות ומצביעות, כל אחת שולפת מכיסיה את פיסות הידע הקטנות שלה. הנה שביל החלב, שם כוכב הצפון, העגלה הגדולה, העגלה הקטנה. השמיים נעשים לחברותא נוספת.

להר הגבוה יש בקשה מוזרה ממך: להיות מדבר. וכדי לשמוע אותו מְדבר צריך להתרוקן מעט, לפנות מקום למה שעוד אין לו מילים.

באחד הימים אנחנו מתארחות בבית האבן של מוסא, בעל הבוסתן. גג מעל הראש וארבע כנפות שמיים פתוחות סביבו. מטבח קטן, מזרנים לישיבה, מדורה וקומקום. אין מדפים. חבלים מתוחים מקיר לקיר ועליהם תלויים החפצים המעטים. נדמה שהמדבר אינו נעצר בפתח הבית, אלא נכנס פנימה ומתיישב איתנו. סביב האש עולים סיפורים על הימים שבהם התקיימה קרבה אחרת בין ישראלים לבדואים של סיני, ובהם סיפור על יולדת מקומית – שבנה יושב איתנו סביב המדורה – שניצלה עם תינוקה בעזרת חייל ישראלי ומסוק שהוזעק למקום. היחסים בין בני אדם הם כמו שבילים עתיקים בהר. חלקם עדיין פתוחים, ואחרים הולכים ונעלמים.

לא עניין של מה בכך להוציא לדרך חבורה של אמניות. האמנית היא יצור משונה למדי. היא קנאית לבדידותה, ובדרך כלל אינה נצפית נעה בעדרים. היא רגילה ללכת אחרי איזה קול פנימי, ולאו דווקא אחרי מדריכת טיולים עם מקל הליכה. ובעיקר, היא רגילה להיות זו שמתבוננת, בוחרת, מפרשת, יוצרת. ופתאום, במקום לפעול על העולם, היא מתבקשת להסכים שהעולם יפעל עליה. לקח לנו זמן למצוא את הקצב המשותף, להניח בצד את התפקידים ואת כל מה שאנחנו רגילות לדעת על עצמנו. להסכים להיות לרגע לא היוצרות של הדבר, אלא החומר שממנו הוא עשוי.

בלימוד הראשון פתחנו את מדרש הזוהר על העלמה היפה שאין לה עיניים. במרכזו מפגש בדרך בין תלמיד חכם לאדם זר, סוחר שמדבר בחידות משונות. התלמיד־חכם מאבד את סבלנותו. הוא מבקש את החוכמה בשפה המוכרת לו, ואילו הזר מתעקש לדבר בשפה אחרת, כמעט בלתי אפשרית לפענוח. אבל דווקא בתוך החידות מסתתרת הזמנה: מה שנראה כהפרעה בדרך עשוי להתגלות כפתח אל חוכמה חדשה. ובאידרא (גורן, מעגל) הנשית הקטנה שלנו, בין ההרים, שאלנו אם נוכל גם אנחנו להשיל לרגע את העיניים הרגילות, אלה שממהרות לזהות, למיין, לקרוא לדברים בשמם. להיות, ולו לרגע, אותה עלמה יפה שאין לה עיניים.

"ורציתי ללכת ככה. לא רק לקרוא על תלמידי חכמים שהולכים בדרך, אלא להיות אנחנו, התלמידות החכמות שהולכות בדרך. לצאת עם טקסטים עתיקים ולבדוק מה קורה כשהם פוגשים גוף מתנשף, שמש קופחת, אבנים"

בבוקר שאחרי הלילה השני התיישבנו למעגל חלימה. אחת המשתתפות סיפרה שחלמה חלום שובב במיוחד, שהעיר אותה בארבע לפנות בוקר. במשך ארבעים דקות ישבה וכתבה אותו, פרט אחר פרט. בחלום היא בדיוק ילדה תינוקת, אבל במקום להישאר בבית היא יוצאת לדייט. היא מסתובבת ברחובות, אוספת חבילות של מתנות מהשכנים, ובין לבין תוהה מה בעלה חושב על כל העסק.

עכשיו היא קוראת לנו את החלום, משועשעת בעצמה מהעלילה המופרכת שנקלעה אליה, בלי להבין מה לכל הרוחות הוא רוצה ממנה. אנחנו צוחקות איתה, ואז מתחילות לשאול. מתעכבות על הדמויות, על המתנות, על התינוקת, על הדייט. שאלה ועוד שאלה. חלקים בתוכה שכבר מזמן לא פגשה. חלקים סוערים, מגניבים, שובבים, שמבקשים ממנה לצאת איתם שוב לעולם. ופתאום, בתוך כל הצחוק הזה, היא פורצת בבכי. מדרגה אחר מדרגה ירדנו איתה אל חלל פנימי בתוך ההר, מקום שאין אליו שביל מסומן ואין מפה שתעזור לנו להתמצא בו.

הנה, גם אנחנו פגשנו בדרך סוחר שדיבר בחידות. הוא לא הגיע עם סחורה על חמור, אלא עם חלום שנכתב בארבע לפנות בוקר.

בלילה לפני האחרון שמחה מעירה אותנו בשלוש לפנות בוקר. אנחנו אורזות מעט מים ויוצאות אל הפסגה. חושך מצרים. שלוש שעות אנחנו מטפסות בחושך, כמעט בלי מילים. הנשימה הולכת ונעשית כבדה, וההר נעשה תלול יותר. לקראת הפסגה הלב שלי הולם בעוצמה. הרגליים ממשיכות לטפס, אבל משהו בתוכי כבר אינו מצליח להחזיק את עצמו. אני פורצת בבכי שקט.

אני נזכרת במדרש זוהר יפהפה על משה רבנו, המנהיג את צאנו אל מעבר למדבר ועולה אל הר חורב. המדרש מתאר משיכה בין שני כוחות טבע אדירים, כמו ברזל ואבן, ואומר עליהם: ״היו מתרגשים זה עם זה״. ההר אינו רק גוש אבן דומם שמשה מטפס אליו. הוא נע לקראתו, נמשך אליו, כאילו חיכה לו מששת ימי בראשית. אני חושבת על כל הפסגות שאנחנו מסמנות לעצמנו בחיים, שנדמות רחוקות כל כך. ופתאום נפתחת אפשרות אחרת: תחושה שכל הזמן שאנחנו מטפסות, גם ההר עושה את דרכו אלינו; שהגעגוע שאנחנו נושאות בתוכנו אינו חד־צדדי.

אחרי שחזרנו מהפסגה ונחנו, התכנסנו לפעולה אחרונה. ביקשתי מכל אחת למצוא לעצמה מקום בבוסתן, להתבונן במה שנאסף בה בדרך, ואז לתת לדבר עצמו צורה. לא לספר, לא להסביר, אלא ליצור. בחומר, בציור, במחול, בסאונד או בפעולה.

שעתיים וחצי היינו לסירוגין יוצרות וקהל. הבוסתן הפך לחלל תצוגה פראי. עבודת מחול נעה בין הסלעים, תיק מסע הפך לאוסף מוזיאלי של חפצים נושאי סיפורים, אבנים עברו בין הידיים. באחד מחדרי האבן חיכתה לנו העבודה של אביה רוטשטיין. על הרצפה היא סידרה שמיכות בספירלה, מעין קן רך שבמרכזו קומקום תה בדואי. נכנסנו לחדר ונעמדנו סביבו. מתוך הקומקום בקעו קולות צעדים על אדמת הגרניט. אלה היו צעדיה שלה, שהקליטה כמה ימים קודם במסגרת תרגיל שנתתי לקבוצה: ללקט את הדרך.

כשהקליטה הסלולרית נכבית, נדמה שהקליטה האמנותית דווקא עובדת מהר יותר. איילה, מעצבת אופנה, מספרת שיצאה למסע כדי להתנתק מהציוויליזציה, לטייל, להיות בטבע. ״לא חשבתי בכלל על עבודה״. אלא שכבר אחרי יום וחצי הבחינה בחזרתיות של צורות בטקסטיל השימושי בבוסתנים וברקמות של הנשים הבדואיות שפגשה בכפר סנטה־קתרינה. מה שבעינינו היה חלק מחיי היומיום הפך בעיניה לשפה של צורות, צבעים וסימנים. כמעט בלי שהתכוונה, התחילה במחקר שהעניקה לו את השם ״איקונוגרפיה של ההר הגבוה״, בתקווה שיום אחד יצמח ממנו אוסף בגדים.

לא ביקשנו עבודות גמורות ולא חיפשנו מסקנות. רק לתת למה שנאסף בנו בדרך למצוא לעצמו צורה. הרי משהו קורה לאדם כשהוא יוצא ללכת. המבט משתנה, הגוף מתחיל לחשוב מחשבות משלו, דברים שלא ידענו שאנחנו נושאות בתוכנו מתחילים לזוז. במרחב העצום הזה, שכמעט אין בו דבר מלבד אבן, שמיים ואור, מתגלה פתאום איזה שפע בלתי נתפס. כמה צורות יש לאבן אחת. כמה גוונים יש לשקט.

אנחנו חיים בעולם צפוף כל כך. במילים, בדימויים, בידיעות, בדעות, באינסוף דברים שמישהו כבר חשב, צילם, אמר לפנינו. וכמה נדיר למצוא מרחב שבו אפשר לרגע לא לדעת. לתת לעולם להיכנס דרך העיניים, דרך כפות הרגליים, דרך העור. דווקא במקום שבו אנחנו מפסיקות לרגע לנסות להיות מקוריות, אנחנו חוזרות אל המקוריות שלנו.

עוד מעט נרד מן ההר. נחזור אל הבתים, הילדים, האהבות, אל כל מה שמחכה לנו. אבל עכשיו, רגע לפני, אני חושבת על הדף הלבן הזה שההר פרש לפנינו. לא דף ריק. דף מלא אפשרויות.