אילו היה לי שקל על כל פעם שמישהו שמע שאני מבת־ים, במלרע, ותיקן אותי מיד "את מתכוונת שאת מבת־ים" – במלעיל - הייתי יכולה לגור בהרצליה פיתוח, אני אומרת למיטל, המוכרת בקיוסק. מיטל מתחלחלת: "טְפי, הרצליה פיתוח! למה מה יש לנו לחפש שם? תקשיבי למה שמיטל אומרת לך, ותקשיבי טוב: אין על בת־ים. אין".
קשה להתווכח איתה, עם מיטל (לא מיותר לציין: מיטל במלרע). היא נולדה פה, כמוני. היא מתכוונת להישאר פה לתמיד, שלא כמוני. הכרנו לפני רגע, אבל לשתינו ברור שמעכשיו אנחנו חברות הכי טובות, לפחות לעשר הדקות הקרובות. היא על הקופה בקיוסק עד לגיוס, אני עד שמסופון האשראי יצפצף לאישור. עד תום הפרוצדורה נכיר זו את קורות חייה של זו, כולל תאריך לידה, זיכרונות מבית הספר וממתק מועדף. בכל זאת, אנחנו בקיוסק. חוויית החברות־אינסטנט הזאת תחזור על עצמה בשעות הקרובות עם עולָה מבלרוס בכניסה למעון עולים ("תקועה פה שלושים שנה בגלל בעל פסיכופת"), עם הפרלמנט שמתכנס יום־יום בקפה קלדרון בחוף הסלע על שש־בש וקפה שחור, ואפילו עם ראש העירייה צביקה ברוט. כאן הפתיחות הקולחת לא נחשבת מביכה ולא גורמת לאף אחד לנוע באי נוחות. כאן בת־ים. הכול הולך, בפטפטנות, בפה מלא, עם כל הנשמה. "זו עיר שאתה מרגיש בה כמו בשכונה קטנה", מסביר עמי סולומוביץ, אחד מיושבי הפרלמנט. "בת־ים היא העיר ה־15 בגודלה בישראל, עם 170 אלף תושבים - גדולה יותר מהרצליה, אבל צפופה מספיק כדי שתרגיש שאתה מסתובב בקיבוץ. אין פה זרות כמו שיש בדרך כלל בערים גדולות. יש חום שכונתי שמחזיר אותך לכאן פעם אחר פעם".
ראש העיר צביקה ברוט, בטקס הנחת אבן פינה לטיילת על שם טראמפ בעיר בת ים, יחד עם שגריר ארה״ב בישראל מייק האקבי וראש הממשלה בנימין נתניהו | צילום: עוז שכטר
לא נתחפש לתל־אביב
סירת מפרש קטנה על גלי ים כחולים, מעליה קו חומה עולה ויורד, וגלגל שיניים משורטט בקווים עקומים של ילדה בכיתה ד'. מעל כל אלה מתנוסס סרט עקום לא פחות, ובתוכו כתובת באותיות חגיגיות: בת־ים. שלושה כוכבים מימין, שלושה משמאל. המשימה הושלמה. עקומה, אבל הושלמה.
השנה: 1981. המורה: חנה שטינמץ האגדית. המקצוע: "עירי בת־ים". המשימה: לצייר את סמל העיר האהובה שלנו על שער המחברת. לימים נגלה מה מבטא כל אלמנט בו – החומה היא חומת המגן שעמדה מול הפורעים מיפו, גלגל השיניים מרמז על התעשייה העירונית, הכוכבים מייצגים את ששת ימי הבריאה, ואת הים והסירה לא צריך להסביר, גם לא לילדים בני עשר.
חגיגות 55 שנה לעיר שחיברה לה יחדיו את יפו וראשון־לציון לרצף אורבני אחד, נכנסו לתוכנית הלימודים בילדותנו כשיעור שבועי קבוע, שלווה בשירת ההמנון הזמני של עיר החוף. איריס הרצוג, החברה הצמודה שלי מהגן ולאורך היסודי, זוכרת עד היום את מטלת שיעורי הבית שהייתה חביבה עליה מכולן: להיכנס לאחת החנויות בעיר, לראיין את הבעלים ולברר את מקור שם החנות. היא מזכירה לי איך נסענו יחד לרחוב בלפור פינת ירושלים, לחנות הנדוניה "הבחורים", שכונתה גם "לוס מוצ'אצ'וס". הבעלים שם הסבירו לנו שכך נקראה תנועת הנוער שלהם בארגנטינה, שראשיתה כמסגרת של בחורים בלבד ואחריתה בכשישים בנות מול שבעה בנים. הם סיפרו כיצד עלו ארצה, ועל הדרך למדנו על כל מה שהותירו מאחור לטובת המעשה הציוני - משפחה, מעמד כלכלי וחברתי, חנויות מצליחות. כלומר, איריס למדה. אני נחשפתי לסיפור בגיל צעיר הרבה יותר, כי לבעלי המקום אני קראתי אבא ואמא. 45 שנים אחרי, איריס ואני חוגגות בעצמנו 55 להיווסדנו, ועיר ילדותנו חוגגת בגאון מאה שנה.
"כל מי שגר פה בעבר מתגעגע ורוצה לחזור". פרלמנט קלדרון. מימין: עמי, פלינדה, אזולאי, רינו, קלדרון וניצן | צילום: יוסי אלוני
אל תסתכלו עליה ככה, על בת־ים. נדרשו לה לא מעט נחישות ועמידה במשברים כדי להגיע למעמד החגיגי הזה. כמו בני אנוש, גם ערי פריפריה לא תמיד זוכות לחגוג יום הולדת מאה. נוכח בעיות התפתחות קשות, עד לפני שנים אחדות נשקלה ברצינות האפשרות לספח את בת־ים לתל־אביב־יפו, והעיר כמעט נבלעה והפכה לשכונה דרום תל־אביבית אופיינית. ועדה מקצועית כבר המליצה על מהלך כזה, ושר הפנים אריה דרעי – יליד בת־ים – החליט לאמץ את ההמלצה, אך כעבור שלוש שנים חזר בו, לאחר שהעירייה בראשותו של צביקה ברוט יישמה בהצלחה תוכנית התייעלות.
"ההחלטה הדרמטית של הממשלה לאחד את בת־ים עם תל־אביב הייתה אחד הדברים שגרמו לי להתמודד על ראשות העירייה ב־2018", אומר לי ברוט. "כבת־ימים, את ואני יודעים שזה אומר למעשה להתחבר ליפו, שהרי אין לנו גבול משותף עם רמת־אביב".
הטענה שעמדה בבסיס ההחלטה ההיא הייתה שאין תקומה כלכלית לעיר בשל היעדר עתודות נדל"ן. "בת־ים הייתה אז בגירעון הגדול ביותר בשלטון המקומי, למעט אולי ירושלים", מספר ברוט. "הדבר הראשון שעשיתי היה הקמת צוות מקצועי שנבחר לפי כישורים ולא לפי קשרים. אלה היו אנשים שלא הכרתי לפני כן - מנכ"לית ממשרד האוצר, סמנכ"לים מהעיריות הכי טובות וצוות מקצועי מוכשר ביותר. עבדנו על פי נתונים, והנה השנה הגענו לאיזון ופתאום יש אופק כלכלי. בת־ים כבר לא צריכה בייביסיטר בדמות חשב מלווה. בתוך שלוש שנים כבר הורדנו את הארנונה, ולא רק שלא פיטרנו עובדי עירייה – אפילו הוספנו עובדים חדשים.
"כשאתה עובד נכון, גם אם אתה פוגע בהכנסות כמו ארנונה, אתה מצליח לאזן את העיר. אנחנו בתקופת ביניים. ייקח לנו עוד כשש שנים להגיע לחוף מבטחים, אבל אנחנו בדרך. צוות מקצועי מביא תוצאות. אני רואה את זה גם בערים סביבי שהלכו באותה הדרך, כמו תל־אביב, ראשון־לציון ועוד. היום יש לנו פסטיבלים, מערכת חינוך זוכת פרסים ותנופת בנייה אדירה. זו לא חוכמה לטפח רק את הטיילת, אנחנו הולכים על פיתוח בכל המערכות. אנחנו בדרך להיות עיר בוטיק לצד תל־אביב, בלי לנסות להתחפש אליה".
ברוט (46) הוא אחד משורה של ראשי ערים שהספיקו לעסוק בתחום אחר, מכניס הרבה יותר, ופרשו ממנו כדי להנהיג את עיר הולדתם. "ויתרנו על חיי נוחות מתוך רצון להשפיע על המקום שגדלנו בו, ולא כסידור עבודה", מסביר ברוט. "אני רואה את זה אצל השכן, ראש עיריית ראשון־לציון, ואצל עוד עשרות ראשי ערים חדשים. המדד ניכר לעין: ככל שירדת יותר בשכר, זה מעיד על המניע האידאולוגי ועל כנות הכוונות שלך בהתמודדות על המשרה הזאת".
ברוט היה בעבר עיתונאי בגלי צה"ל ובידיעות אחרונות, ובכובעיו אלה היה חתום על לא מעט חשיפות. בהמשך הפך ליועץ אסטרטגי מצליח – בין השאר בקמפיין הליכוד ובקמפיין של המפלגה הרפובליקנית בישראל, בעת שדונלד טראמפ רץ מטעמה לראשונה לבית הלבן. ב־2018 התמודד ברוט על ראשות העיר בת־ים מטעם הליכוד, וניצח את ראש העיר יוסי בכר. היום הוא בעיצומה של הקדנציה השנייה, ולקראת הבחירות לכנסת הוא מוצב ברשימת הליכוד במקום ה־119 הסמלי.
בצעירותו עבר ברוט את המסלול הקלאסי של בן הציונות הדתית במערב בת־ים: בתי הספר תחכמוני וציפורי ביסודי, הישיבה התיכונית המקומית אדר"ת, סניף בני עקיבא בעיר. אחר כך למד בישיבת הר עציון שבאלון־שבות, עד גיוסו לצה"ל. וכן, הוא בהחלט שם לו למטרה כבר לפני שנים רבות להיות ראש העיר בת־ים. "פדיחה, אני אמור לענות שלא חשבתי שאהיה בתפקיד הזה, אבל האמת שהיא שזה היה החלום", הוא אומר בחביבות אופיינית. "לעמוד בראש העיר שגדלת בה, זה הרבה יותר משמעותי מלעבוד במשרד ממשלתי. זה היה בתוכניות שלי, ואני שמח שהן התממשו. שום תפקיד בעתיד לא יהיה בעיניי מכובד כמו זה.
צילום: יוסי אלוני
"קיבלתי בו זמנית שתי הצעות עבודה אטרקטיביות: אחת מראש הממשלה בנימין נתניהו, שרצה שאעמוד בראש מערך ההסברה הלאומי, והאחרת להיות מועמד הליכוד בבחירות לראשות העיר. לא הייתה לי שום התלבטות. ניסו לשכנע אותי ללכת על הדוברות ואז להגיע לבחירות הבאות עם יתרון נוסף, אבל הייתי כבר זקן בן 38, ולא רציתי להמתין עוד חמש שנים. נתניהו נתן את ברכת הדרך". ברוט אומנם לא קיבל את תמיכתו של נתניהו בבחירות ההן, אבל הוא מעיד שהם המשיכו להיות קרובים מאוד, והדבר בא לידי ביטוי כעת, כשהוא מייעץ לליכוד במערכת הבחירות לכנסת.
מה סוד הקסם של בת־ים?
"הרוח הבת־ימית - זו עיר גדולה, אבל יש תחושה של שכונה שכולם בה חברים של כולם. אני יכול לשבת בלשכה בעירייה, ופתאום מישהי תיכנס עם סיר קוסקוס או משהו אחר שהכינה. אני אוהב את תל־אביב, אבל קשה לי להאמין שמישהו נכנס שם לעירייה עם סיר, גם לא עם מארז סושי. אצלנו יש גם קוסקוס וגם סושי. זו עיר עם יתרונות של עיר גדולה, אבל עם משפחתיות וחום של עיירה".
בת־ים יודעת היום תנופת בנייה רוויה. זה הכרחי בעיר מתפתחת שחסומה מכל צידיה בערים אחרות, אבל עשוי לשנות את האווירה בתוכה.
"אסור לנו למנוע התחדשות עירונית, אבל צריך לנהל את זה ולמתן כמה שאפשר. אנחנו פועלים לוודא שקצב הגידול לא יהיה מהיר מדי, אלא יתכתב עם כושר ההעמסה של העיר. זה אומר תכנון נכון של תשתיות ביוב, כבישים, מקומות חנייה ועוד. עצרנו את הגידול שלא היה מותאם לתשתיות. הצפי היה שנגיע עד 2040 ל־270 אלף תושבים, והורדנו את הצפי ל־240 אלף. אנחנו נותנים אישורים להתחדשות עירונית, אבל בלי זכויות אקסטרה לכל בעל עניין. היום אם אין סיבה, לא מאשרים. חשוב לנו שתהיה לתושבים אפשרות לשדרג מגורים ולהתפתח, וגם לאפשר לביקוש מחוץ לעיר לקבל מקום, אבל לא לפי מקורבים, אלא בהתאמה למצב העיר".
שבעים אחוז אשמה
הרוח הבת־ימית שברוט מדבר עליה באה לידי ביטוי לא רק בימי שגרה אלא גם ברגעי אסון, כמו זה שהכה בעיר באביב 25', כשטיל איראני פגע ישירות בבניין מגורים. "זה היה אתר ההרס הגדול ביותר במדינת ישראל במבצע עם כלביא, הן מבחינת היקף הנפגעים והן ברדיוס הפגיעה", מתאר ברוט. "איבדנו תשעה תושבים, אחת מהם נמצאה רק אחרי חמישה ימים של חפירות. היו לנו כמאתיים פצועים. 160 דונם נפגעו, בתוכם 120 בניינים שרבים מהם עדיין מיועדים להריסה. יותר מאחוז מתושבי העיר פונו. ועם כל הכאב הגדול שעברנו, בתוך האירוע הזה התגלו בעיר תעצומות נפש מדהימות. העירייה לקחה על עצמה משימות שיקום שבדרך כלל לא מוטלות עליה, כי היה חשוב לשקף את עוצמת הרעות שיש כאן. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, לאף אחד לא היה אכפת, כולם תמכו בכולם, וזה עזר מאוד לצלוח את המשבר. זו הייתה נקודת אור גדולה בתוך ימים ארוכים של חושך".
לצד החמימות והמשפחתיות, בת־ים סבלה לאורך שנים מתדמית של מקום אלים. הבדיחה המוכרת סיפרה שהשם בת־ים הוא ראשי תיבות: "בואו תרדו, יש מכות". חלק מהמורל שלנו במחנות בני עקיבא היה קריאות נלהבות "בת־ים, בת־ים, עיר הפשע". כשגילינו לתדהמתנו שלחניכים מנתניה יש המנון מפוקפק דומה, פתחנו בוויכוחים קולניים עם הנתנייתים למי זכות הבכורה על שיעורי הפשיעה.
"מכיוון ששנינו גדלנו בעיר, שנינו יודעים שהתדמית הזאת מעולם לא הייתה נכונה", אומר ברוט. "אולי בגלל זה אפשר היה לצחוק על זה. אבל גם התדמית כבר לא קיימת, לפחות לא באותן עוצמות. צריך לעבוד קשה כדי לשנות תדמית, ולצערי לא פעלו בכיוון הזה שנים רבות. בת־ים נהנית מאזור עסקים מתפתח ומחינוך ברמה גבוהה, והיום יש ביקוש למגורים בעיר מצד אוכלוסיות שמגיעות מסביון, מירושלים וכמובן מתל־אביב. גם כל אלה שעזבו את העיר לטובת ראשון־לציון חוזרים הביתה. זה מלמד משהו על חוסר הרלוונטיות של הסטיגמה. חובת ההוכחה עלינו, להמשיך להיות עיר של תרבות וחינוך ואיכות חיים שמביאה לכאן צעירים. צריך לזכור גם שמהעיר הזאת יצאו כישרונות רבים בתחומים שונים".
בת ים | צילום: יוסי אלוני
אכן, בת־ים מתפארת בשורה ארוכה של מפורסמים שצמחו בה או קבעו בה את ביתם. בין השאר, הזמרים ברי סחרוף, אליעד נחום, פיטר רוט, אודיה (אזולאי), רביב בן־מנחם (הפרויקט של רביבו), מוג'דה ואלון אולארצ'יק. בתחום התקשורת אפשר למצוא את גאולה אבן, ג'קי לוי, ינון מגל ופרופ' יובל אלבשן. גם רבנים חשובים גדלו בעיר, ביניהם הרב יעקב רוז'ה, שעמד בראש ישיבת אדר"ת שנים רבות והפך לראש מערך זיהוי החללים ואחד מגדולי המומחים בתחום; הדיין אריאל אדרי, רב שכונה בהר חומה; הרב שלמה לוי, ראש כולל אלון־שבות, שאביו ואחיו היו ח"כים מטעם המפד"ל; ושר החינוך לשעבר הרב שי פירון. ויש גם שייטת אולימפית, ורד בוסקילה, וכאמור השר אריה דרעי.
חגיגות המאה לעיר נפתחו במעמד נשיא המדינה יצחק הרצוג, שהתרגש לקבל לידיו תמונה של אביו וסבו ממעמד דומה. "שלוש פעמים המדינה שלחה דמות בכירה לחגוג עם העיר בת־ים: בשנת העשור לעיר, בשנת השישים וכעת בשנת המאה", אומר ברוט. "בכולם היה זה הרצוג - שלושה דורות של המשפחה. הענקתי לנשיא תמונה של סבא שלו עם אביו, שהיה אז נער צעיר".
במסגרות חגיגות המאה צפויים להתקיים בעיר פסטיבלים בהשתתפות טובי האמנים. לשאלה מה הוא רוצה לאחל לעירו, משיב ברוט שהוא מקווה שתמשיך בכיוון הצמיחה וההתפתחות למאה השנים הבאות בלי לאבד את הקהילתיות החמה שבה. וגם ש"בת־ימים יחזרו לעיר", הוא מציין במנגינה פולנית. היינו חוזרים ברגע, אני עונה לו, רק תעשו משהו עם שבעים אחוזי הלחות שיש כאן. "כן", הוא צוחק בנימה פולנית לא פחות, "כבר למדתי שכראש עיר אני אשם גם במזג האוויר".
בלי אותיות גרוניות
זקני בת־ים מספרים שראשיתה של העיר ברעיון שצץ בראשו של הראי"ה קוק זצ"ל, לא פחות. "התלמידים שלו היו נעלמים בחודשי הקיץ לחו"ל, וכשחזרו היו מספרים שהם נפשו בריוויירה", סיפרה לי מירה הראל בריאיון עבר למוסף זה. "הרב העלה רעיון להקים ריוויירה בארץ הקודש. הוא ביקש שיחפשו מקום מתאים מעי"ן לעי"ן – בין עזה לעכו. היה חשוב לו שזה יהיה מקום עם חוף נקי ומים טובים לשתייה. הוא סתם התלוצץ, אבל הם התלהבו. הם גייסו כספים בקהילות באירופה וקנו אדמה דרומית ליפו, במקום שנקרא 'פרדס בת השייח'".
"הם", כלומר גרעין המזרחי שבשנות העשרים יישב כאן כמה משפחות בצריפים. לפי הראל, הרב הציע לקרוא למקום "בת־י"ם", בקריצה לאנשי ירושלים שיבואו לשם, אבל הגרעין המיישב שהגיע משכונת בית וגן הירושלמית בחר לתת ליישוב החדש את שם השכונה. "ובהתחלה באמת בנו בתים קטנים מוקפים בגינות במרחק הליכה מהים. בימי המנדט עלה קרנו של המקום. החיילים האוסטרלים היו מגיעים לחוף בימים, והמחתרות התאמנו שם בנשק בלילות".
ההיסטוריה הרשמית של העיר מספרת כי פעילי המזרחי שהקימו את חברת "בית וגן" תכננו שכונת גנים דתית דרומית ליפו. ב־1920 נרכשו האדמות הראשונות, בהובלת אליהו אהרן כהנא, ממייסדי תל־אביב, ושאול חנא קוק, אחיו הצעיר של הראי"ה - כך שיש אחיזה לטענה שהראי"ה עצמו הניע את הפרויקט. תוכנית המתאר לשכונה יצאה לדרך שלוש שנים מאוחר יותר, ובאוגוסט 1926 התקיימה הגרלה ראשונה של חלוקת מגרשים לחברים שהתחייבו לעלות מיד ולבנות את ביתם במקום. בתוך חודשיים יושרו כבישים, סודרה אספקת המים, ושש משפחות ראשונות נכנסו לצריפים. ב־1927 החלה הקמת תעשייה, וכעבור שנה נבנה בית כנסת ראשון. מירה סיפרה בזמנו שבעיר התקיים גם הקיבוץ העירוני הראשון, בפינת הרחובות הרצל ובלפור. "אלה היו אנשים שעבדו במקצועות שונים והחזיקו קופה משותפת. שמעתי את זה מהסנדלר אדולף כהן, שהיה חבר בקיבוץ הזה", אמרה.
המחתרות התאמנו על החוף בלילות. חוף הסלע | צילום: יוסי אלוני
במהלך מאורעות תרפ"ט נותקה בית וגן מתל־אביב, שכן יפו חוצצת ביניהם. עקב זאת נסלל כביש מחבר לכיוון השכנים ממזרח – השכונות היהודיות שהפכו לימים לעיר חולון. הפרעות הביאו לפינוי התושבים היהודים, ואת מקומם תפסו חיילים בריטים. רק ב־1932 הצליחו דיירי השכונה לחזור הביתה. העלייה החמישית, שנה מאוחר יותר, הביאה לתנופת התחדשות הן במספר התושבים והן בתעשייה: בירה "כביר" וסבון "שמנון", מפעל המתכת "השריון" ודפוס לוין־אפשטיין, כולם היו מותגים מקומיים. בשנות השלושים נחנך גם קולנוע אורן המיתולוגי, וכן בית הספר הדתי תחכמוני, כיאה לעיר שראשיתה ביוזמה של המזרחי.
ב־1937, כשהיא כבר נהנית ממעמד של מועצה מקומית, הוחלט שיש צורך בשם חדש. כיאה ליישוב שקולט עלייה בהיקפים גדולים, אחד השיקולים בבחירת השם היה להימנע מאותיות גרוניות, כדי שלא יהיו הבדלים בהגייתו בין צברים ובין עולים, לא חשוב מאיזו עדה. כך התקבלה הצעתו של הסופר אהרן זאב בן־ישי – בת־ים. למרבה הצער, אף אחד לא לקח בחשבון את מוקש המלרע והמלעיל.
חמש שנים אחרי מלחמת העצמאות נחנכה בכניסה הצפונית של בת־ים כיכר המגינים, המוכרת יותר בכינוי "המצבה". בצעירותנו זו הייתה נקודת מפגש לדייטים וליציאה משותפת להפגנות, אך בימי טרום־המדינה שכן במקום "מוצב המוות", שספג אבדות רבות במתקפות מצד פורעים מיפו. האנדרטה המרשימה שעומדת במרכז הכיכר מנציחה את זכרם של 31 בני העיר שנפלו בהגנה עליה. היום עוברת שם רכבת קלה ויפהפייה שמחברת בין ערי גוש דן.
בראשית שנות השישים התיישב זוג תל־אביבי צעיר במערב בת־ים, בקו בתים שלמשך תקופה מסוימת היה קו ראשון לחוף. לימים הפכו השניים לחמי וחמותי. באותם ימים, בצד השני של בת־ים, בגבול חולון, נבנתה שכונת עולים חדשה שנקראה רמת הנשיא - על שם הנשיא השני יצחק בן־צבי, מתברר. ברחוב יוספטל הסמוך, החוצה את העיר ממזרח למערב, שוכן עד היום מעון עולים בן ארבע קומות רחבות. בין הישראלים הטריים ששוכנו בו, ויכלו לעקוב ממנו אחר תנופת הבנייה על דיונות החול, הייתה המשפחה שלי, משפחת כהן־דוראס.
דירה לכל עדה
נראה כי נדודי מדורות ל"ג בעומר בעיר יכולים ללמד משהו על התפתחותה של בת־ים לאורך השנים. המדורות האלה הן גם הזיכרון הראשון של בני משפחתי עם הגעתם לישראל. הוריי ושלושת אחיי הפליגו מארגנטינה ארצה מיד אחרי פסח תשל"א (1971), למסע בן שלושה שבועות של "רק מים ושמיים" - כפי שנוהגת לתאר אמי, שנשאה אותי אז בבטנה. הנוסעים דרכו על אדמת הקודש בערב ל"ג בעומר תשל"א. אגב, אלי כהן הי"ד, גיבור ישראל ותושב בת־ים, הוצא להורג בדיוק שש שנים קודם לכן בסוריה, ארץ המוצא של משפחתי. "כולנו הסתכלנו על המדורות בהתרגשות", מספרת אחותי הבכורה, הרבנית אסתר שלוש, על אותו ערב ראשון במדינת היהודים. "בארגנטינה ציינו ל"ג בעומר עם כוס זכוכית, שמן ופתיל, ופתאום אנחנו רואים ישראלים גאים חוגגים במדורות ענק".
חניכי בני עקיבא בסניף בת־ים (מרכז) וסניף עמידר (התימנים), כמו גם שאר תנועות הנוער והתושבים, הדליקו מדורות על חוף הים, כמתבקש. אבל לתושבי השכונות המזרחיות בעיר זה היה קצת רחוק. ממילא, מדורות ל"ג בעומר הודלקו בחולות הסמוכים לסניף שלנו – היום כביש איילון דרום. עד היום רודפים אותי הצ'יזבטים המזוויעים, מעוררים אימה ואמונה שלמה שבין תחנות הרכבת הקוממיות ויוספטל קבורים שלדים, פרי דמיונם החולני של המדריכים שלנו בסניף.
צילום: יוסי אלוני
תהלוכות הלפידים ומפקדי האש בשבתות תנועה ושבתות ארגון, שאיחדו את שלושת סניפי בני עקיבא בעיר, נוצלו על ידי חניכי רמת הנשיא לקריאות קצובות בכל פעם שנציג המועצה הדתית עלה לנאום: "רוצים סניף! רוצים סניף!", צעקנו. הסניף שלנו פעל אז בכיתות של בית הספר היסודי הרא"ל, על שם הרב אריה לוין זצ"ל (כבר אז היה לי ברור שאם ייוולד לי בן, אקרא לו הראל על שמו של הצדיק - וכך היה). אני עוד זוכרת את אחותי, קומונרית מיתולוגית, עומדת על דיונה גבוהה, לפיד בידיה, וקוראת במבטא ארגנטינאי מתוק: "פה יקום סניף בני עקיבא רמת הנשיא!", לקול תשואות החניכים, המדריכים והבוגרים. כי מהסניף שלנו לא נפרדים, כל עוד גרים לכל הפחות.
כשהושלמה הקמת המבנה המפואר של סניף הקבע, נדדו המדורות איתנו לחולות הסמוכים אליו, עד שסניף קופת חולים סגר גם עליהם. או אז שבו המדורות לחולות שבפאתי מעון העולים. על החולות האלה יושב מאז שנות התשעים קניון גדול, ולצידו ספרייה עירונית מטופחת ומזרקה ססגונית.
שבעה חודשים אחרי אותו ל"ג בעומר ראשון בארץ ישראל, נולדתי אני בבית יולדות בתל־אביב, במקום שהיום הוא בסיס הקריה. מעון העולים היה לבית הראשון שלי. התמונה הראשונה שלי צולמה בפתח המקום, שהשתמר מאז ועד היום בדיוק כמו שהיה, אלא ששום דבר סביבו לא נראה דומה. הבלוקים שאפיינו את השכונה הולכים ומצטמצמים, ואת מקומם תופסת שרשרת בנייני מגורים שכל אחד מהם מתנשא לכדי 44 קומות.
כשהייתי בת שלושה שבועות עברה המשפחה לסמטת התבור שיוצאת מרחוב אלי כהן, הרחוב הראשי בשכונה. בכל הסמטה כולה, על כל הבלוקים והבניינים הרבים שבה, היינו שתי משפחות דתיות בלבד, ודווקא באותו בניין: אנחנו בקומה ראשונה, משפחת סולטן האהובה בקומה השישית. הסוכה שלנו נחה בשלווה על דשא הבניין, שלהם עפה ברוח. הסוכה שלנו שימשה את השכנים האהובים סולטן לסירוגין, בעוד שכנים פחות אהובים הקפידו לגנוב לנו את נורת החשמל מדי שנה. אגב, הקמת הסוכה התאפשרה רק אחרי שההורים הבהירו לוועד הבית שלא ייתכן שבארגנטינה הם קיימו מצוות סוכה בחופשיות, ודווקא בארץ הקודש יערימו להם קשיים.
ליד הבית שגרתי בו יש היום חנייה מסודרת לדיירים וצפיפות רכבים שלא הייתה קיימת בשנות השבעים והשמונים. מקס הסנדלר כבר מזמן לא פה, וגם חנות המכולת הקטנה נכנעה לרשתות השיווק הגדולות. הגדר שהכאיבה לי בכל פעם שטיפסתי עליה לטובת השבת כדור או אבן של חמש אבנים, מגיעה לי היום לגובה הברכיים. סימני הקלאס שאורה, אריה ואני חרתנו על מרצפות הבניין נעלמו עם השנים. 24 דירות היו בבניין ברחוב התבור 5, ובכל דירה משפחה ממוצא אחר. בימים ההם היה מותר להגיד שיו"ר ועד הבית הוא השכן הפרסי, ושבבית הצמוד גרים גרוזינים. לא היה שכן אחד שלא היה לו מבטא משלו. רק כשהגעתי לחטיבה גיליתי שיש ילדים בגילי שההורים שלהם צברים.
סימני הקלאס נעלמו, הזיכרונות נשארו. גולדקלנג בבית ילדותה | צילום: יוסי אלוני
בגן ההרפתקאות הענק שליווה את ילדותנו יש היום גינת כלבים קטנה, ורוב המתקנים חסרי האחריות נעלמו, בצדק כנראה. בחודשי הקיץ, בכל ערב של יום רביעי בשבוע, הקרינו במדשאה הגדולה סרט, אטרקציה־רבתי בעולם נטול נטפליקס. מגדל המים הסמוך, גאוות העיר בשנותיה הראשונות, מזכיר שאין בכל הארץ מים טעימים כמו אלה של בת־ים. סניף בני עקיבא רמת הנשיא החדש כבר בן יותר מארבעים. למרבה המזל והוואטסאפ, החברים משם ממשיכים לשמור על קשר כמעט יומיומי, ועדיין מקפידים להיפגש כמה פעמים בשנה. המקום הזה – שטרחנו בקישוטו עד השעות הקטנות של הלילה פעמיים בשנה, ושבילינו בו את מיטב שעותינו בימי חול ושבתות ואפילו בתפילות חגים – סגור היום במנעול כבד, כמו מבהיר שיש גבול כמה אפשר לחזור אחורה בזמן.
מסע המחנות
בצד השני של העיר, המדרגות המובילות לחוף הסלע לוהטות גם בשעת אחר הצהריים של ספטמבר. לאורך השנים היו המדרגות האלה אחראיות לכוויות חוזרות ונשנות בכפות הרגליים של רוב ילדי העיר, כשכפכפי הגומי שלנו נקרעו תדיר בדרך אל החוף הלוהט בפני עצמו. "את מספרת לי?", צוחק ניצן כשאנחנו יושבים עם הפרלמנט של קפה קלדרון. "הייתי מגיע לים ממרכז העיר ברגל. בגלל זה יש לי מידת נעליים 48־49. החבר'ה של הים היו אומרים שאני לא צריך סנפירים בים, כי יש לי כבר כף רגל סנפירית".
אני מצטרפת לחבר'ה של הים, שיושבים על כוס קפה שחור אצל קלדרון. שבי, תשתי, ניצן מזמין. קלדרון מביא גם סודה. על החשבון. החבורה מכונסת סביב לוח השש־בש. עמי עומד להפסיד לניצן, שמסמן לי שלא כדאי לגעת בלוח. חבל על היתרון.
על השחורים ניצן מנדל (65). מתווך דירות, בזוגיות עם אריקה כבר 14 שנים. על הלבנים עמי סולומוביץ (74), נשוי ואב לשלושה, כדורגלן הפועל בת־ים בנעוריו ושמשון תל־אביב בבגרותו. בעבר היה מזכיר איגוד מקצועי של ההסתדרות, וניהל את הקמפיין של ראש העיר אהוד קינמון ושל מפלגת העבודה בבת־ים. עוד סביב השולחן - רינו מגנזי (63), גם הוא מתווך, האיש שהביא לעיר את תחום הגלישה והפך למספר אחת בו; אלי אזולאי (67), המכונה גם אלי חשמל; ובת זוגו פלינדה פרידמן (56), 18 שנים בארץ ועדיין מדברת מעט מאוד עברית. באשמת הנוכחים. הם אלה שמוותרים לה ומדברים איתה אנגלית במבטא בת־ימי. וכמובן איציק קלדרון (62), גרוש ואב לשני ילדים, שנושא על גבו את מורשת המקום שהקים אביו, רחמים קלדרון המיתולוגי.
צילום: יוסי אלוני
"אבא שלי היה מהמצילים הראשונים בחוף הזה, יחד עם אחיו התאום. הוא היה מביא אותי לפה מגיל אפס", מספר קלדרון. "ואז הם קנו את המזנון פה מבולגרי אחד. שכנעו אותו שהוא כבר מבוגר, וכדאי לו למכור להם את דמי המפתח. זה היה רעיון טוב לשנות השישים עד התשעים, היום אולי עדיף שהיו נשארים בעירייה ונהנים מפנסיה טובה יותר. אתמול הייתי בעירייה - תדעי שדתיים בנו את העיר הזו. שמעתי שקוראים לה בת־ים כי זה קיצור של 'בת ירושלים'. ידעת את זה? עשה לי צמרמורת ממש לשמוע. אבי נכסים סיפר לי".
"אנחנו פה לפחות ארבעים שנה", אומר עמי. הוא עצמו עבר אומנם עם משפחתו לחולון לפני עשור, אבל ממשיך לפקוד את הפרלמנט מדי יום. "עכשיו כבר יש איך לשדרג דיור גם בעיר, אבל פעם לא היה, אז נאלצנו לעזוב. אבל על החוף לא ויתרתי מעולם".
"כל מי שגר בעבר בבת־ים, מתגעגע ורוצה לחזור אליה", קובע ניצן. "לא מוותרים על הנעורים שלנו, גם אם גרים מחוץ לעיר. אנחנו פה כל יום, ובימי חמישי אנחנו פה ברצף עד שני, כל הסופ"ש. בחיים אתה צריך בריאות – שזה הכי חשוב – ופרנסה, ושמחת חיים, וחוש הומור וחברים טובים. ואת כל זה אתה מוצא פה. אחרת לא הייתי בא".
עד כמה הוא מחובר לעיר? יש שיאמרו, יותר מדי. "יצאתי עם בחורה שנתיים, החלטנו להתחתן", מספר ניצן. "הייתי כבר ילד גדול, ההורים התבאסו שאני בן ארבעים ולא מתחתן. כל שישי אכלנו אצל סבתא שלה. לא אהבתי את מה שהיא הכינה, וכמו בסרט קזבלן, הייתי מסתיר את האוכל בכיסים וזורק לחתולים בגינה. מסבתא שלה היינו הולכים ישר למפגש הסטייק. בכל מקרה, התלבטנו בין שני אולמות, ובאמצע ההכנות היא אומרת לי: 'אני לא אגור איתך בבת־ים'. ואני לא מבין, מה זאת אומרת? לי כבר הייתה דירה פה בחוף, קו ראשון על הים. דירה מהחלומות. מתברר שהיא רצתה לגור ליד ההורים וסבתא שלה ברמת־גן. אמרתי לה, אין בעיה, אז לכי לגור עם סבתא שלך ברמת־גן. זהו, נפרדנו. אמיתי".
על מה מדברים יושבי הפרלמנט? על הכול. "הדעות שלנו חלוקות לצערנו, לא כולם באותו מחנה", אומר ניצן.
"לצערך", מעיר אזולאי. "נכון", מודה ניצן, "היינו רוצים להסכים". שורשי המחלוקת, לא תאמינו, נוגעים לראש הממשלה המכהן. "פה יש רק־לא־ביבי, ויש אותי", אומר אזולאי. "אני אומר: תביאו טיעונים. לא שרה עשתה ככה ויאיר עשה ככה, כל מיני רכילויות".
"תביני, הוא היה מרצ", אומר ניצן, ואזולאי מאשר: "נכון, שיניתי את העמדות שלי בעקבות הלינץ' ברמאללה. ראינו אלפים מריעים לאנשים שיוצאים לחלון בגאווה עם דם על הידיים. שם התחלתי לשאול שאלות. אני בדעות של פייגלין ובן־ארי, אבל מצביע לביבי, כי הוא עושה והוא יכול לעשות.
"צחוק בצד, השאלה היא אם אנחנו הולכים למדינת כל אזרחיה או למדינה יהודית. על זה הבחירות. בעיקר אחרי 7 באוקטובר. האם הגוש השני – אני לא קורא לזה שמאל אפילו – ירצה לעשות שלום עם עַם מומצא שלא רוצה אותך, ושטוען שמדינת ישראל שלו. האם הוא יהיה מוכן לחלק את מדינת ישראל לשניים, ואז עזה ויו"ש יהיו שלהם ויסכנו אותנו".
"אני אתן את התאוריה שלי", מצהיר ניצן. "כל המחנות נוצרו על ידי אנשי תקשורת ואינטרסנטים למיניהם, הכול שטויות. אין ימין ושמאל, יש מוקדי כוח שרוצים את הקופה הציבורית כדי לנהל אותה לפי צורכיהם ורצונותיהם. הכול כסף, כוח ושלטון. הם אלה שגורמים לפילוג הזה בעם. אין ימין ושמאל, אנחנו עם אחד.
"אבא שלי היה אומר שנאצר הפסיד במלחמה, אבל צדק במה שאמר לאנשים שלו: אל תילחמו ביהודים, הם יילחמו כבר אחד בשני ויהיה חורבן בית שלישי. וזה הכול. כולם חומדים את כספי הציבור, ואף אחד לא רוצה לחלק אותם כמו שצריך: לחד־הוריות, לזקנים, לחלשים, לניצולי שואה, לכל מי שזקוק באמת. כשיחשבו נקי ויעשו חלוקה צודקת, הכסף יחזור לציבור, למשלמי המיסים, והמדינה תתחיל להסתדר".
אזולאי: "את זה אפשר לומר על כל מקום, תמיד יהיו מסכנים וזקנים. פה זו מדינת היהודים. המדינה לא יכולה להיות מושלמת".
ניצן: "שתנסה".
אזולאי: "צריך לתת גם לדתיים ולקיבוצים. מדינה צריכה להסתכל על כולם, ולדעתי עושים את זה".
"ביבי מקבל את הקול שלי", מסכמת פלינדה. באנגלית.
זה רק אני והגלשן שלי
בכל זאת, יש נושאים שכל יושבי הפרלמנט מצליחים להסכים עליהם. כמו תרומתה של העלייה הרוסית, שהיום מגיעה שיעורה לכ־28 אחוז מאוכלוסיית בת־ים. "הם הצילו את העיר", אומר ניצן, "הביאו תרבות, כלכלה. אנשים טובים". "חרוצים, אנשים עובדים", מוסיף אזולאי. "מצד שני, הם הביאו גם הומלסים, אנשים ששותים. עולים שעדיין לא השתלבו. אבל הרוב לא ככה".
"הם אנשי עבודה ומדופלמים, התאקלמו פה", אומר קלדרון. "נכון שיש קצת שתיינים, אבל זו תופעה שולית. רובם יפים ובעיקר יפות".
רינו מאזין בשקט ובצניעות. ניצן ממהר להבהיר שמדובר בכוכב מקומי: "אלוף הגולשים, ואבא שלו אלוף האוכל הטריפוליטאי. מסעדה בלי תפריט, האוכל היומי הוא לפי מה שיש בשוק". קלדרון מצטרף למחמאות בפרגון מיוחד משלו: "היינו עולים מהמסעדה של אבא שלי פה לאכול שם. כל יום הפתעה. ביום שלישי גם אמא שלי הייתה באה, כי זה היה יום הקוסקוס".
"מי שגדל פה מכיר את האווירה", אומר רינו. "חוף ים, חולות, טבע פראי, גלים גבוהים - לא צריך כלום יותר מזה בחיים. פה את מהר מאוד מתאזנת ומאוזנת נפשית. יש פה אנשים של פעם, אנשים טובים. אבא שלי היה קבלן בניין, בנה חצי בת־ים. גדלתי בתוך הגוורדיה של הקבלנים, כולם הסתדרו טוב. גם קרוב המשפחה שלך, סרוגו", הוא מציין. "אבא שלי היה קבלן, אמא על האוכל, ואני על הגלים. היה לי אומץ מפחיד. נכנס בסערות כשמפחיד להיכנס אפילו לרדודים. הייתי מפורסם פה, מהראשונים. ואז פתחתי את המקום".
חוף ים, חולות, טבע פראי, גלים גבוהים - לא צריך כלום יותר מזה בחיים". טיילת בת-ים | צילום: יוסי אלוני
המקום זו מסעדת "סן רינו" המיתולוגית. "רבנים היו באים לאכול, היה כשר בהידור. סיומי מסכת אצלנו, פה בטיילת", הוא מספר. "פתחתי בסוף 84', בקטע של פאב, כדי לחסוך לטיול לארה"ב, אבל זה הצליח והמשיך למסעדה טריפוליטאית".
"אז את הבת של לוס מוצ'אצ'וס?" הם שואלים. "משם אנחנו מכירים", מפצח אזולאי. "חנות החשמל שלי ברוטשילד לא רחוק מכם. בטח שלחו אותך לקנות אצלי משהו. מכרתי הכול, גם מחט של פטיפון וגם פיוזים לכל מה שתרצי".
אנחנו נזכרים גם בחוויות קשות, כמו הרצח של הלנה ראפ בטיילת, לא רחוק מהמקום שבו אנחנו יושבים. פיגוע לאומני שהכה את בת־ים בתדהמה. "ראיתי את המהומות בעיר", נזכר ניצן. "כל הנוער יצא, חלקם עבריינים, שרפו פחים".
"התגובה הבת־ימית הייתה תגובה מצוינת", קובע אזולאי. "הייתה צריכה להיות יותר חזקה. עם ערבים אתה לא מדבר יפה, אתה חייב להראות להם עוצמה. אבל מה עושים אצלנו הצלמים? משנים את הפרדיגמה, ואתה הופך ממותקף לתוקף. בדיוק כמו שעשו עם הנוח'בה שאנסו, רצחו ושרפו. הפכו את הפרדיגמה בסרטון מזויף שקיבל 100 מיליון צפיות ושינה את כל הדעה העולמית על ישראל. עד אז הייתה אהדה".
"אני זוכר היטב את הרצח של הלנה ראפ", אומר קלדרון. "איזה בחור חוֹלוֹני ישב על הערבי ותפס אותו. תקופה לא התעסקו איתנו אחרי המהומות. בכלל, לפעמים לתדמית של בת־ים היה יתרון".
חוב"תים, אני מזכירה את כינוי הגנאי המשותף לתושבי חולון ובת־ים.
"את יודעת איך מעלים את הערך של תל־אביב?", שואל אזולאי, "מלכלכים על בת־ים. למה, שכונת התקווה יותר טוב?"
"לפעמים הסטיגמה משרתת אותך", ממשיך קלדרון. "כשהייתי בן 18 הסתובבתי בטבריה עם שרשרת של אומגה שהייתה באופנה. באו איזה שלושה חבר'ה, אמרו לי: 'שרשרת יפה'. אמרתי להם מאיפה אני, והכול הסתדר. בסוף תלוי איך גידלו את הילדים. אותי גידלו על עבודה. אבא שלי אמר: 'פושעים, לא אצלי. לא רוצה ללמוד? אין בעיה, לך לעבוד'. אבא שלי אסף את הטובים, כמו ניצן ועמי ורינו ואזולאי, וניקה מפה את הפושעים. לא פחד לגרש אותם. הוא היה פרטיזן ביוון, הוברח לארץ בספינה חביבה רייך. לא פחד מכלום".
"היינו פה גרעין של ארבעים חבר'ה, כולם ילדים טובים", אומר ניצן. "הגיעו מג'סי כהן עבריינים, באו לעשות בעיות. אבל היו לנו שלושה – אחד אלוף אגרוף, אחד קראטיסט ואחד אלוף הארץ בג'ודו. כשניסו פעם אחת להתעסק איתנו, הם פירקו אותם, ונגמר. נהיו חברים שלנו".
שקיעה מרהיבה יורדת על הטיילת. בית חב"ד מתכנס לתפילת מנחה מאוחרת, לצד מבלים שממלאים את בתי הקפה והברים. במדרכה הצמודה צועדים בנחישות צעירים ומבוגרים בבגדי ספורט קצרים, ומשפחות עולות מהים במגבת כרוכה באופן חלקי. משפחה חרדית מתיישבת על ספסל עם סנדוויצ'ים מהבית, קלדרון מגיש קפה נוסף לעמי וניצן, שמתחילים טורניר שש־בש חדש. זו אולי לא בדיוק הריוויירה לתלמידי ישיבות שהראי"ה קוק חלם עליה, אבל אם תרצו, ממש כאן מתקיימת אחדות ההפכים בשלוות בריזה מהים. רק הלחות, אוי הלחות, מתעקשת על שבעים אחוז.