"מה שכל ילד בגוש קטיף הבין, החכמים הגדולים לא הבינו"

"ומה זה עזר?"

לרגע אחד החדר משתתק, ואז הרב יגאל קמינצקי מתרעם: "בר כוכבא עזר?", הוא משיב בשאלה. "כל מאבק שלא הצליח – היה מיותר?"

21 שנים חלפו מאז הקיץ הבוער ההוא, שבו החריבה מדינת ישראל במו ידיה חבל ארץ מותקף אך פורח. נמלטה מן הטרור העזתי, רק כדי להיווכח באופן האיום ביותר שכך התיאבון שלו אך מתעצם. בסתיו 23' האויב משם נכנס לכאן, וילדים שגדלו בגוש קטיף חזרו להילחם במקום שפעם היה להם בית. לקראת יום השנה לחורבן כינסנו לשיחה שלושה מרבני הגוש שהיו שותפים, רוחנית ומעשית, בהנהגת המאבק הכתום. שלושה שהובילו קהילות בחתחתי ההתמודדות עם הטרור, ואז מול הפניית הגב המכאיבה מצד המדינה, וגם לאחר מכן - בשנות הרמת הראש והבנייה מחדש. ואיכשהו, בין הזיכרונות המרים למרוממים, הוויכוח כאן בחדר התלהט.

הרב גבריאל קדוש היה רב המושב גני־טל. היום הוא רבה של המועצה האזורית בני שמעון, תושב יד־בנימין. הרב יגאל קמינצקי, רב הגוש לשעבר ומייסד ועד רבני גוש קטיף, עומד היום בראש קהילה בניצן, "בית כנסת שמרבית המתפללים בו 'בוגרי' גוש קטיף". הוא ממשיך להוביל את מכון התורה והארץ ואת מרכז תורה ומדינה, "שבו חוקרים יושבים ועוסקים בסוגיה איך מצליחים להעמיד מדינה יהודית על גבי מדינה דמוקרטית". הרב קובי בורנשטיין, איש חינוך ובכיר במטה המאבק, הוא מנהל התוכן במרכז מורשת גוש קטיף בניצן, המקום שבו אנחנו יושבים לשיחה. על הקירות סביבנו מגוון כרזות מחאה - לא רק זו שהתקיימה לפני, אלא גם זו שבאה להזכיר בשנים שאחרי. עשור לפינוי. עשרים שנה. כל אחת והניסיון הגרפי ללכוד בתוכה את תמצית הזיכרון והשבר.

ועד הרבנים בגוש, מספר הרב קדוש, הוקם בעקבות המצב הביטחוני ביישובי חבל עזה, "כשלא חשבנו עדיין שתהיה תוכנית עקירה. אחרי כל פיגוע הרבנים עברו ביישובים, הנחו, הדריכו. וכשהתחילה התוכנית, הרבנים היו שותפים פעילים מאוד בהסברה. 'פנים אל פנים', 'מאמין וזורע'", הוא מזכיר את הקרן שהעבירה כספים לחקלאים כדי שיוכלו להמשיך לעבד את אדמותיהם גם כשהבנקים כבר סירבו לתת להם אשראי. "הרוח הגדולה וגיוס הכספים למען המאבק - הייתי חלק מהדבר הנפלא הזה".

הרב קמינצקי: "החיבור בין הרבנים בגוש קטיף היה יוצא דופן, והגוש בכלל היה יוצא דופן. זה היה מקום ממורכז מאוד, כל אחד הכיר כמעט כל אחד, ולכן גם כשהיו פיגועים הכרנו את מי שנפגע. הרבנים היו מלוכדים, קיימו פגישות, עבדו מול הצבא, דנו בסוגיות. הייתה למשל שאלה שעלתה בתקופת הפצמ"רים, אם מותר לישון בסוכה. לא היה לנו 'צבע אדום' – היינו שומעים שיגור, ואז נפילה. היה לנו קשר טוב עם כל האוגדונרים שאחר כך היו חלק מהמטכ"ל. יואב גלנט היה בא, בהתחלה לא ידע כלום, פתאום הוא נפגש עם רבנים. אביב כוכבי היה בא ללמוד איתי חברותא, ישראל זיו הפך לחבר שלנו. אמרתי לו פעם ש'כל עוד עם ישראל לא יודע מה הוא עושה בגוש קטיף, הוא גם לא ידע מה הוא עושה בתל־אביב'. ניסינו להסביר שהמאבק רוחני, אמוני. מאבק דתי, לא מאבק על השטח. נשמענו להם הזויים לגמרי. בסוף ההזויים צדקו. גם בהתחלה".

הרב קדוש: "אתה מבין שהמשמעות של הגירוש היא שהפצצות יגיעו לאשקלון וחמאס יעלה - מה שכל ילד בגוש קטיף הבין, אבל החכמים הגדולים לא הבינו. ואני מרגיש שעשיתי הכול כדי להיאבק בכך".

הרב קמינצקי חוזר אל מאפייניה הייחודיים של המחאה האזרחית באותם ימים. "יחסית לתנאים שהיו לנו, כל מה שעשינו היה חסר פרופורציה. למשל, הרב קובי יזם והגה את 'השרשרת הישראלית'. הוא עשה מחקר על מפגנים כאלה שהתקיימו בארצות אחרות, כמו הודו. היה לנו מאבק בנושא הזה מול מועצת יש"ע: הם אמרו שלא הגיוני להביא אנשים שיעמדו מגוש קטיף עד ירושלים. אבל אנחנו הרמנו את הדבר הזה. לא אנשי מקצוע, אלא אנשים פשוטים שהתגייסו. אחד היה אחראי על הכביש, אחד על הקשר עם המשטרה, חילקנו את הארץ למאה אזורים ובכל מקום היה ועד פעולה. ובתוך שלושה שבועות זה קרה".

הרב יגאל קמינצקי: "את רואה שאנחנו חוזרים לאט־לאט ללבנון על כורחנו, חוזרים לחבל עזה, חוזרים ליהודה ושומרון. צריך עיוורון כדי לא להבין אילו תהליכים עם ישראל עובר. המציאות הזאת מרוממת אותנו למקומות שלא חלמנו עליהם. אנחנו כבר כובשים את גוש קטיף, אנחנו כבר שם, ואת שואלת אם נחזור?"

הרב קדוש: "הדבר הכי חשוב היה שהרבנים יצאו לבתי כנסת, לקהילות, ודיברו על השרשרת. הייתה הכנה מסיבית, אמירה לאנשים - צאו לרחובות. אבל לא האמנו שזה יתפוס. כלומר האמנו, אבל לא עד כדי כך", הם מתרפקים על הצלחת המיזם שסחף הרבה יותר מ־100 אלף איש. תצלומי המשתתפים בו, עומדים בחולצות כתומות לאורך הכבישים, מעטרים גם הם את הקירות כאן.

"ומה זה עזר?", אני שואלת אז, והזיכרונות נבלמים באחת כמו בקצה צוק. "או, זו שאלה מצוינת", אומר הרב קדוש, ואילו הרב קמינצקי מתקומם כאמור על עצם השאלה - "תגידי לי, בר כוכבא עזר? המאבק מול הרומאים עזר?"

לא צריך להרחיק עד בר כוכבא. לפני שלוש שנים אנשים חסמו את איילון, ועצרו את הרפורמה המשפטית. החרדים משתקים צירים ראשיים במאבק שלהם נגד הגיוס.

הרב קמינצקי: "אפשר לשאול על כל מאבק שעם ישראל נכשל בו, האם הוא היה לריק. אנחנו אנשי אמונה. ההשתדלות והתפילות הן שלנו; ההצלחה היא לא שלנו. אפשר לעשות את הדברים הכי גדולים, אבל זה בידי ריבונו של עולם. את שואלת מה זה עזר? אגיד לך: הרוח של גוש קטיף נמצאת היום. ישבתי אחרי הגירוש עם בני נוער בגיל 16־17 במלון בירושלים, בחדר שיש בו כלום. שאלו אותי – 'הרב, כל מה שעשינו ירד לטמיון?'. אמרתי להם: אדם שמת בגיל 120, לא חבל על החיים שלו אם בסוף הוא מת? לא. כי הדבר החשוב הוא מה שאותו אדם השאיר אחריו ברוח. החומר נגמר, אבל הרוח של גוש קטיף נשארת.

"המקום הזה היה מיניאטורה של מדינה יהודית. מבחינת החיבורים בין האנשים, החתך של עם ישראל, מכל הסוגים ומכל התפוצות. כולם חיו באחווה ביישובים, בחיבור מדהים. כל המציאות של גוש קטיף הייתה של מסירות נפש, יום־יום ורגע־רגע. ירדו עלינו 6,000 פצצות מרגמה בלי צבע אדום, ואף אחד כמעט לא עזב. מסירות נפש, הפרחת השממה, ציונות, ערבות הדדית. היינו חומת מגן של מדינת ישראל, כפשוטו".

גם בזמן אמת, היו שדרשו מאבק נחוש יותר.

הרב קדוש: "את אומרת, המאבק לא עזר. אני אומר לך שזה היה קידוש השם. מה שהיה לנו בראש זה לא רק מה אנחנו חווים, אלא איך אנחנו משאירים חבל ארץ שלם כשהוא מאמין, כשהוא בוטח במדינה, בצבא. תארי לך שהיינו אומרים, כמו שעשו בכמה מקומות בצפון השומרון - 'אנחנו מרימים ידיים. אם אתם רוצים לגרש אותנו, תגרשו. בואו נדבר על פיצויים, על העתקה'. איזה חילול השם זה היה, אם חיילים היו מוצאים יישוב ריק! מה הקדוש ברוך הוא היה חושב עלינו - נתתי לכם ארץ, ואתם מוותרים עליה בתוך שנייה?

"המאבק בנה כוחות של אמונה, בנה חוסן. התפוסה בגוש קטיף בזמן הגירוש הייתה 150 אחוז. אלה כוחות, אלה גילויי אהבה ואמונה בארץ ישראל. המעטים שלא האמינו במאבק מתחרטים על כך היום. זה חור שחור בתודעה שלהם. היו תושבים שקמו והלכו, ואנחנו כרבנים נתנו לזה לגיטימציה - למשל אם ראינו שנוצר מתח בין בני זוג, אמרנו להם, קומו ולכו. לא כולם יכולים להיות חיילים במאבק. אבל כשהגעתי לחפץ־חיים בלילה אחרי הגירוש, בא אליי חקלאי שהיה איתנו, והוא חיבק אותי, בכה ואמר – 'הרב, בזכותך יצאנו כמו בני מלכים'. זה היה יום מרומם".

מרומם? זה היה יום משפיל. ההתיישבות ותומכיה הושפלו.

"כשאתה נאבק על האמת שלך ולא מוותר עליה, זה מרומם. אתה לא חייב לנצח. ישבתי בפורום מסוים אחרי הגירוש, ורב שלא הכרתי שאל אותי: 'איך אתה צוחק עכשיו? אתה הרי מגוש קטיף'. אמרתי לו: אפשר לקחת לי את הבית, את הקהילה, אפילו את החיים, אבל המאבק שלנו נתן חיים לעם ישראל כולו. אם את שואלת על מבחן התוצאה - אני הצלחתי יותר מאריאל שרון. כי את גוש קטיף שומעים היום. יש אהדה, הערצה לגוש. על אריק שרון לא שומעים, הוא לא בתודעה. אחרי 21 שנים, רוב תושבי גוש קטיף כבר חיים מחוץ לגוש יותר זמן משחיו בו, והוא עדיין קיים".

באיזה אופן הוא קיים?

"בתודעה, בשאיפה, ברצון. ראית את האוטובוסים שיצאו מכאן, ממרכז המורשת? אלו בני נוער שמשתתפים בפרויקט יפה מאוד, 'סיירי קטיף'. בכל שנה ילדי כיתות ח' מהיישובים של יוצאי גוש קטיף באים למעין מחנה ולומדים על הגוש. אלה ילדים שנולדו אחרי הגירוש, ויותר מזה - לא כל ההורים שלהם גרו בכלל בגוש. אבל הם חיים ביישובי גוש קטיף, וגוש קטיף חי אצלם, אף שלא היו שם. נכון, אנחנו לא בגוש, אבל אם את שואלת אותי - זה הניצחון.

הרב קובי בורנשטיין: "החבר'ה שלנו היו בשיא העצבים בכפר־מימון. רעדתי מהרגע הזה, שהוא כמו חבית חומר נפץ. מספיק ילד מהצד הזה או חייל מהצד האחר שיעשו משהו, והכול מתפוצץ. זה נמשך שעות, ובכל הזמן הזה שני הצדדים לא חצו את נקודת הפיצוץ. כי הייתה אחריות"

"אתמול היה לנו, רבני גוש קטיף, סיור בחוות החדשות ביהודה ושומרון. סיפרתי שם שאחד הרבנים הבכירים בציונות הדתית אמר לי בזמנו שהמאבק שלנו לא נחוש, ושזו מלחמת עמלק. אמרתי לו – 'כבוד הרב, במלחמת עמלק הורגים. אתה רוצה שנהרוג?'. אמרו לנו אז שילדי גוש קטיף ימאסו במדינה, לא ירצו להתגייס. והנה, הילדים שלנו פזורים ביחידות הכי קרביות. כמו שארץ ישראל הייתה חשובה לנו, כך גם עם ישראל ומדינת ישראל. לכן כשאתה נאבק, אתה אומר לקב"ה – אני לא אקלל בשמך חיילים, לא אכה אותם. אני יודע למסור את הנפש עד הנקודה הזאת. שאלתי את אחד הרבנים: שמת פעם אלף שקל על המאבק למען ארץ ישראל? אנשים בגוש קטיף היו מוכנים לוותר על מיליונים".

הוא חוזר לעוד סיפור בן 21 שנה, שמטלטל אותו עד היום: "שבועיים־שלושה לפני הגירוש הגיע אליי חקלאי, יהודי פשוט, וביקש לשאול שאלה. יש לו בית אריזה בשווי 2.5 מיליוני שקלים. אם הוא מפרק אותו בנקודת הזמן הזאת, הוא שומר על הרכוש שלו. אם לא, הוא מפסיד את הסכום. והוא שאל: מה אתה אומר, הרב? אני רעדתי. כי כשלמדתי בכולל על 'הפסד מרובה', דובר למשל על עוף שנשפך עליו קצת חלב. אז מיליוני שקלים? איך אחליט בסוגיות שנוגעות לסכומים כאלו? אמרתי - ריבונו של עולם, תשמע את הילדים שלך.

"לא ידעתי מה להשיב, וניסיתי למשוך זמן. אמרתי לחקלאי: למה אתה לא רוצה לפנות את בית האריזה? הוא אמר שאם יפנה, הוא יפגע במאבק. בקידוש השם. את מבינה? אלו האנשים של גוש קטיף. לקדוש ברוך הוא יש דרכים משלו, אנחנו לא מכתיבים לו. עם כל מה שאני רוצה ומה שאני חושב - יש לי גם ענווה לדעת שיש תהליכים. זכינו ליישב חבל ארץ במשך 35 שנה, הוא היה מודל להתיישבות, ובעזרת השם נחזור".

תודעת אויב

לדברי הרב קדוש, המופקדים על ביצוע התוכנית דווקא קיוו שמאבק המתיישבים ילבש אופי אלים יותר. "דן חלוץ, רמטכ"ל הגירוש, נכנס אליי למשרד עם האף למעלה. אמרתי לו – בשביל מה אתם מפחידים אותנו? אתה יודע ואנחנו יודעים שכיתת חיילות תספיק לך כדי לפנות את כל גוש קטיף. אתם מאיימים עלינו? למה מכניסים שוטרים וחיילים במדים שחורים שצועדים בשורות? בשביל מה המשאיות שמנסות לייצר תנועה של עזיבה ולשבור את הרוח? זה לא עניין אותם. הם דרסו ורמסו.

"אני האחרון שיצא מבית הכנסת בגני־טל. התפללנו בבית הכנסת תפילה אחרונה מדהימה, היה בכי, אנשים נפרדו בדמעות מארון הקודש. רציתי לכבות את האור אבל לא הצלחתי, היד שלי נפלה. יצאתי, עליתי למכונית עם המשפחה, ואז התקשר אליי מפקד הגירוש: 'הרב גבי, אתה חייב לבוא אליי לרגע'. אמרתי לו, עוף ממני עכשיו, עזוב אותי. הוא התעקש שאבוא לשער המושב. כל המג"בניקים עמדו שם בשורה, והוא אמר לי: 'קרעת להם את הלב'. אמרתי - בטח. אתם חשבתם שתהיה אלימות, זה היה עושה לכם טוב. אבל לא נתנו לכם את זה. כי אנחנו אוהבים את צה"ל, את עם ישראל, את מדינת ישראל.

"לא אשכח שבזמן הגירוש היה שם קצין שאמר בקשר 'גני־טל בידינו'. ככה. זה נורא", מוסיף הרב קדוש, ובעיניים כמעט עולות דמעות. "אבל זה בדיוק הסיפור. הם רצו שנהיה אויב, זה היה עוזר להם מאוד. כמו שעושים לחוות ביו"ש, כמה שיותר להשחיר".

הרב קמינצקי: "כתוב 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. את צריכה להבין באיזה מצב היינו כרבנים, איזו אחריות הייתה על הכתפיים שלנו. זה היה יכול לגלוש למלחמת אזרחים בתוך שנייה. והם חיפשו את ההזדמנות הזאת, הכינו את כל חדרי החירום בסורוקה. בסימולציה של המטכ"ל דובר על 500 הרוגים. 'לעשות הכול' זה אומר להגיע למלחמת אחים. זה מה שהיית רוצה שיקרה?"

18 שנה אחרי העקירה מגוש קטיף, היא הביאה אסון על מדינת ישראל. מי שניהלו את המאבק ידעו שכך יהיה.

"תקשיבי טוב, אני אומר לך שדיברו על 500 הרוגים. בכפר־מימון העמידו צלפים לירות בנו. הם ניסו כל הזמן ליצור פרובוקציות, שרון רצה אלטלנה 2, הוא דיבר על זה. עמדנו במצב בלתי נתפס - מצד אחד לא רצינו להגיע למלחמת אחים, ומצד שני אמרנו: אנחנו לא עוזבים.

"נאבקנו כפי יכולתנו, אבל בלי לשפוך את התינוק עם המים. הלכנו על חבל דק – מה שהיינו יכולים לעשות, עשינו. גם דברים בסדר גודל שמדינת ישראל לא ראתה. השרשרת, הכתום, הצעדה ביום העצמאות מאשקלון, מבצע הסברה 'פנים אל פנים' שנכנסנו בו לעשרות אלפי בתים. חוץ מלירות, עשינו הכול. מצד שני, לא הסכמנו לשבת עם ה'מנהלת', ויש אנשים שכועסים שבגללנו קיבלו הרבה פחות כסף. היינו בתווך".

הרב גבריאל קדוש: "אחרי הגירוש שאלו אותי: 'איך אתה צוחק עכשיו? אתה הרי מגוש קטיף'. אמרתי: אפשר לקחת לי את הבית, את הקהילה, אפילו את החיים, אבל המאבק שלנו נתן חיים לעם ישראל כולו. במבחן התוצאה, הצלחתי יותר מאריאל שרון. כי את גוש קטיף שומעים היום, ואריק שרון לא בתודעה"

הרב קדוש: "המאבק של אנשי גוש קטיף לא היה בשביל עצמם. אנחנו שליחים. אני מרגיש גאווה גדולה על שהתושבים נשארו כמעט כולם עד הרגע האחרון. היה חקלאי שממש ברגע העקירה יצא החוצה והשקה את הגינה. שאל אותו עיתונאי – 'למה אתה משקה עכשיו? בעוד עשר דקות אתה על האוטובוס שלוקח אותך מפה'. הוא ענה לו: 'אם אשתך הייתה בבית חולים על ערש דווי, היית מוותר על חיבוק אחרון?'. זה הסיפור. האהבה היא למקום, והיא גם לחיילים. הם שלנו, אנחנו נציגים של המדינה. אם אחרי 120 הקב"ה ישאל אותי את השאלה שלך, אשיב לו שהוא לימד אותי מה היא מסירות נפש. מסירות הנפש לחיות תחת פצמ"רים ולא לעזוב 18 שנה.

"כמעט כל אחד בגוש פגש את הטרור מקרוב. אני, בתוך האוטו שלי, חוויתי פיגוע", הוא מוסיף. פניו של הרב בורנשטיין, שמאזין בשקט, נעצבות לקראת הסיפור שהוא מכיר היטב. "היה לנו כנס רבנים בכפר־דרום, אחרי פיגוע האוטובוס שהיה שם. לקחתי טרמפיסט מנצר־חזני - איתמר יפת, השם ייקום דמו, תלמיד של הרב קובי. איתמר ישב לידי במכונית, ובדרך קיבל כדור מצלף ונהרג במקום. אז אותנו צריך ללמד מהי מסירות נפש על ארץ ישראל? אם ארביץ לחייל, זו יותר מסירות? אני לא מתנצל, אני מלא גאווה".

הרב בורנשטיין מהנהן לאט. "אני חושב שמי ששואל את השאלה הזאת על המאבק לא מבין מה זו מדינה. כשקפלן איימו בסרבנות שלהם, באנו אליהם בטענות - אבל כל היכולת המוסרית שלנו לטעון נגדם קיימת כי בגוש קטיף לא דגלנו בסרבנות. בהחלט הופעל אז לחץ על רבנים לתמוך בסרבנות, אבל עמדנו על כך שלא נקרא לסרב, כי הבנו משהו עמוק. גוש קטיף זה לא עניין פרטי שתלוי ברצון של תושביו להישאר בו. החיים בגוש תלויים בעם ישראל. צריך שאמא בעפולה תשלח לשם את בנה החייל בלב שקט.

"בסיור שלנו בחוות הנושא הזה עמד לדיון כל הזמן. אפילו מי שנמצא הכי ב'קצוות', אומר: אני מבין שאני מנסה לפרוץ דרך. ביני ובין עם ישראל יש חוט דק, ואני מותח אותו אומנם, אבל אם הוא ייקרע אחזור אחורה. וההבנה הזאת, איך לייצר עולם ערכים מתוך חיבור לעם ישראל, היא גוש קטיף. זה גם מה שאנחנו מנסים לעשות במרכז המורשת: ללמד את החיבור בין ההתיישבות לאחריות הלאומית. יש לך אמת, אתה אומר אותה, אבל אתה מבין שהיא במסגרת של אחריות לאומית".

אתה חושב שבחוות חוצים את הגבול הזה?

"האנשים שפגשנו מסכימים שאסור לקרוע את החבל, אבל אני לא מדבר על החוות, אני מדבר עלינו. גוש קטיף היה השיעור הזה. העוצמה המוסרית שיש לציונות הדתית צומחת בזכות השיעור הגדול של גוש קטיף. זה שיעור שהגיע מהציבור, לא הוכתב מההנהגה. אני תמיד מספר על הרגע הזה, לפני כפר־מימון".

באירוע שכונה בדיעבד "צעדת כפר־מימון", יצאו המונים מנתיבות מתוך כוונה להגיע ברגל לגוש קטיף, שכבר היה אז שטח צבאי סגור. הצבא בלם את הצועדים, והם נכנסו באופן בלתי מתוכנן לכפר־מימון ושהו שם במשך כמה יממות. דיונים קדחתניים התנהלו אז בשאלה אם לפרוץ בכוח הלאה, אל רצועת עזה ואל הגוש. "הצבא חסם אותנו, האזרחים, וזה היה לא חוקי. החבר'ה שלנו היו בשיא העצבים", ממשיך הרב בורנשטיין. "ברגע מסוים זה נפרץ, והקהל התפרס לאורך שני קילומטרים. כל הזמן רעדתי מהרגע הזה, שהוא כמו חבית חומר נפץ. זה היה מול העיניים שלי. שניים־שלושה קילומטר של חיכוך; מספיק ילד אחד מהצד הזה או חייל אחד מהצד האחר שיעשו משהו, וכל החבית מתפוצצת. שלוש שעות זה ארך, ובכל הזמן הזה גם החיילים וגם הציבור שלנו נזהרו ולא חצו את נקודת הפיצוץ. כי הייתה אחריות".

ובסופו של דבר הצעדה התפזרה ולא המשיכה הלאה. אתה מרוצה מהסיום הזה?

"אני לא מרוצה מסיבות אחרות. היו אנשים יקרים ממועצת יש"ע שניסו לעבוד בצורה פוליטית, והיה שם חוסר כבוד לציבור. אי אפשר להפוך את כולם לניצבים בסרט קולנוע בזמן שאתה עושה מניפולציה פוליטית. היו צריכים לגלות יושר מול הציבור. אבל הציבור, ברובו הגדול, הבין שהוא רוצה אומנם להוביל כיוון מסוים, אבל חייב לעשות זאת בשותפות עם מדינת ישראל. כי הפרויקט שלנו הוא לאומי, לא מגזרי. אני לא נאבק רק על הבית שלי ולמען המגזר שלי, ולכן אי אפשר להביא דוגמאות מהעולם החרדי. אנחנו רוצים מדינה, ומדינה צריכה שיתוף פעולה של כולנו. לא משנה כמה החווה תפרוץ קדימה, אי אפשר להחזיק אותה אם האיש בעפולה לא יתמוך בה. בגוש קטיף הרמנו קומה בנוגע לשאלה עד כמה הציונות מחוברת למסורת, עד כמה הקשר לארץ ישראל עמוק ואמוני. את התוצאות אנחנו רואים היום. זה לוקח זמן, מדובר בתהליך לטווח ארוך. 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' היא לא סתם סיסמה. במאבק של גוש קטיף נבנתה קומה אדירה, שעליה עומדת כל העבודה של ארץ ישראל לדורות".

אין אחד שלא יצא שרוט

אחד החיבורים שהרב בורנשטיין מתאר נוגע לתושבי עוטף עזה. חלקם, אולי אפילו רובם, היו מתנגדים קולניים ונחושים להתיישבות בגוש קטיף ותמכו בעקירה. לפני כשבועיים, מספר הרב בורנשטיין, הגיעה קבוצה מהעוטף אל מרכז המורשת כדי ללמוד על הנצחה. "הם באו לפה, וזו סוגיה חריפה, לא פשוטה בכלל. חלק מהלימוד היה בדיוק המתח הזה, איך אתה מספר סיפור כואב שיש בו הרבה כעס, אבל עושה זאת בפרספקטיבה שתאפשר לחברה לשמוע אותו. כי למי אנחנו רוצים לספר את הסיפור, לעצמנו? אנחנו רוצים לפרוק את הכעס והתסכול המוצדקים שלנו, או שאנחנו רוצים שעם ישראל יוכל להתחבר לסיפור? זו עבודה רצינית, וזה חלק מהאחריות שיש גם להם. אתה יכול לדבר על 'הפקרה', ואני מבין היטב את המקום הכואב והזועם שהם נמצאים בו. אבל כשאתה רוצה לספר את זה לכלל החברה, אתה צריך לעבור תהליך שמצד אחד שומר על האותנטיות שלך, ומצד שני נוגע בקהל רחב".

הרב יגאל קמינצקי: "הגיעו אליי משפחות להתייעץ מה לעשות - הילדים היו במאבק, וההורים רצו לעזוב, כדי לא להפסיד את הרכוש. אמרתי להורים: כסף אפשר להחזיר בצורה אחרת, ילדים לא תוכלו להחזיר. ברוך השם, בסוף הם הודו לי"

כדוגמה מהצד שלו הוא מביא את בחירת המינוח - "האם אומרים עקירה או גירוש. אנחנו נאבקנו על המילה עקירה. בגלי צה"ל לא הסכימו בשלב מסוים להכניס את המילה הזאת בפרסומים שרצינו לעשות למרכז המורשת. הם רצו שנגיד התנתקות, כי זה לכאורה הקוד הממשלתי. אבל התנתקות זו המצאה של יחסי ציבור, זו לא המילה הנכונה. ניהלנו מאבק משפטי כדי להשתמש במילה עקירה. מצד שני, כשאתה אומר 'גירוש' לאנשים שלא באו מגוש קטיף או שלא תמכו במאבק, זה סוגר להם את הלב והם לא רוצים לשמוע. אז אנחנו משתמשים במונח עקירה, אבל מציינים - תדעו שאנשי גוש קטיף קוראים לזה גירוש. אני רוצה שידעו שכך אנשים מרגישים. זה ניואנס דק אבל חשוב. אני חושב שמרכז מורשת גוש קטיף מצליח להביא את האמת שלו בשפה שישראלים יכולים להקשיב לה. זו עבודה חשובה, והיא נובעת קודם כול מההבנה שהחיבור הזה לא מגיע דרך סרבנות ולא הפגנות".

מגיעים לכאן מבקרים שהיו לעומתיים למאבק הכתום?

"בוודאי. עדיין לא מספיק, זה נכון. אבל כל מי שמגיע לכאן אומר שעבר חוויה ערכית. וזה נובע ממה שגוש קטיף לימד אותנו – שבסופו של דבר ההתיישבות תלויה בציבור ובחברה הישראלית".

כשאתם מסתכלים על אנשי הקהילות שלכם, בפרספקטיבה של 21 שנים, מה אתם רואים?

הרב קמינצקי: "אין אחד שלא יצא שרוט. ויחד עם זאת הבנו שיש לנו תפקיד: הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בניסיון, והניסיון הוא להתרומם מתוך הנפילה ולרומם את עם ישראל.

"בתוך הציבור האידאליסטי היה ויכוח אחרי הגירוש, מה השם א־לוקיך דורש ממך עכשיו. חלק הלכו לחלוצה והקימו יישובים. חלק הלכו ללכיש, הצטרפו למושבים שכבר החלו להזדקן. אנחנו הגענו לניצן, כי אנחנו פה בין אשקלון לאשדוד, ואין לך מושג כמה זה משפיע. תראי את יד־בנימין, מה הוא היום. כל מקום שאנשי גוש קטיף הגיעו אליו, את רואה בו את הפריחה, את העוצמה. חיפשנו איך להתקדם, איך להביא אנשים, איך להקים מוסדות. זו הרוח. רוח של מסירות נפש, של עוצמה רוחנית, של הקרבה. החומר כלה ואיננו, אבל הרוח נמצאת ופועלת וחיה ובועטת, עד היום".

עוד נשוב, בימי חייכם?

"תגידי, את רצינית?", הרב קמינצקי מתרעם על עצם השאלה. "את בטוחה שאת אישה מאמינה? כתוב בתורה 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה'. מקום שעם ישראל רק דרך בו, התורה אומרת שנחזור אליו. אז מקום שעם ישראל השקיע בו מסירות נפש ותורה ואהבת אחים וציונות, לשם לא נחזור? זה אל"ף־בי"ת של אמונה, הקדוש ברוך הוא הבטיח את זה. את רואה שאנחנו חוזרים לאט־לאט ללבנון על כורחנו, חוזרים לחבל עזה, חוזרים ליהודה ושומרון. תסתכלי על התהליכים שעברנו מגירוש גוש קטיף ועד המלחמה. תראי מה קורה בעם ישראל, צריך עיוורון כדי לא להבין מה קורה פה. לא הייתה שקיקה רוחנית כזאת. כל המציאות הזאת מרוממת אותנו למקומות שלא חלמנו עליהם. אנחנו כבר כובשים את גוש קטיף, אנחנו כבר שם, ואת שואלת אם נחזור? מה השאלה?"

הרב קדוש: "ממד הזמן לא רלוונטי לעם ישראל, אנחנו לא מודדים את הקדוש ברוך הוא בסטופר. הילדים שלי שואלים: 'אבא, אתה תחזור?', והתשובה שלי היא – עם ישראל יחזור. אני לא יודע אם אזכה או לא, זו לא השאלה. מי שלא מאמין שהקב"ה יקיים את הבטחתו לאברהם אבינו שעם ישראל יהיה בכל ארץ ישראל, לא מאמין במה שכתוב בתורה. התורה נצחית, לא נמדדת לפי היום או מחר".

הוא מספר שבאלול תשס"ה, זמן קצר אחרי הפינוי, התקשר אליו הרב יאיר גנץ, ראש האולפנה של נווה־דקלים שהייתה אז בגבעת־וושינגטון. "הוא ביקש שאתן שיחה לבנות על התפילה, כי קשה להן להתפלל. אמרתי לו שהן צודקות. גם לי קשה להתפלל אחרי התפילות של גוש קטיף, כשכל מנחה של יום חול הייתה כמו תפילת יום כיפור. באתי לאולפנה והמצאתי סיפור על שני זקנים שקיבלו צווי הריסה לצריפים שלהם. מגיעים עם הטרקטור לצריף הראשון, והזקן בוכה וצורח – מה אתם עושים לי, מחריבים לי את הבית, את המקום שנולדתי בו ובו נולדו הילדים שלי. אבל הורסים לו. למחרת מגיעים לצריף השני – והזקן שם יוצא בחולצה לבנה, מנגן מוזיקה, רוקד. שואלים אותו – מה קורה איתך? אומר הזקן: 'על השטח של ההוא עומדים לסלול כביש, על השטח של הצריף שלי עומדים לבנות בניין רב־קומות, ואני אקבל חצי מהדירות. חיכיתי כבר שיבוא הטרקטור שהורס'. אני לא יודע מה התוצאה החיובית של מה שהקב"ה גלגל עלינו. אבל אם היו לנו עיניים לראות מה הקב"ה מוליד לנו מכל הגזרות והקשיים, אפילו ברמה הפרקטית, שלא יהיה חמאס, לא חיזבאללה, לא איראן, ואנחנו רק צריכים לצאת רגע מהבית ואז לחזור - לא היינו יוצאים בשמחה?

"הגעגועים האנושיים שלנו מטורפים. אשתי מתעוררת באמצע הלילה ואומרת שחלמה שערכו לנו סיור בבית שלנו בגוש קטיף", הוא מספר וקולו מתרכך. "לא מזמן, ביום ההולדת של אשתי, הלכנו עם כל הנכדים לטיול בתל־אביב - ראינו איפה היא גדלה, איפה היה הגן שלה, היכן היה בית הכנסת. ואחד הילדים שלנו בוכה תוך כדי כך ואומר: 'זה לא הוגן. אנחנו לא נוכל לעשות טיול כזה לילדים שלנו'. הגעגוע שובר. לכן כשאני פוגש היום אנשים מגוש קטיף, אפילו מישהו שלא ממש הכרתי – מיד יש חיבור, יש חיבוק. אתה מגוש קטיף? אתה חלק מבשרי. הגעגועים קיימים, אבל לקב"ה יש סדר משלו לדברים. ברור לנו שיש, גם אם אנחנו לא יודעים מתי ואיך. מתפללים שזה יהיה ברחמים, לא במלחמות ולא ב־7 באוקטובר ולא בחיילים שלנו. הקב"ה ימצא את הדרך, אני לא יועץ שלו. נגיד הלל שלם כשעם ישראל יחזור, ובעזרת השם המצב הביטחוני יהיה אחר. אני באופן אישי לא הייתי חוזר למצב הביטחוני שעזבנו. למחרת הגירוש חזרנו כדי לארוז, והיו נפילות בגני־טל בזמן שארזנו. חלק מהחזרה הוא שלא יהיו שם אויבים".

הרב קמינצקי: "קברנו בשנים ההן חצי אחוז מהאוכלוסייה של הגוש. היינו כל הזמן תחת טרור, ואנשים לא עזבו. הייתה משפחה שנסעה בציר כיסופים, ירו עליהם, והם יצאו בניסי ניסים. הם עזבו למרכז הארץ, וכעבור שנה חזרו. אמרו שהם לא יכולים בלי גוש קטיף. מי שחי בגוש חי א־לוקוּת. חי מסירות נפש יומיומית. ידע על מה הוא חי, על מה הוא מת.

"החול הזה בהתחלה לא הצמיח שום דבר, אבל כבר כשנצר־חזני עלו לקרקע הגיע המוכתר של דיר אל־בלח, ואמר שהוא יודע שאצלנו יצמח. הערבים לא ישבו לאורך רצועת החוף, כי לא גדל שם כלום. הם חיו בערים, ואנחנו נכנסנו לאזור ריק מערבים. ואז ראינו את הפלא בעיניים, איך החול הזה מצמיח. את יכולה לדמיין שיח עגבניות יוצא מהחול? באו מהעולם לראות את שיטות הגידול שהיו שם. היה יבול באיכות לייצוא".

בעזה ייבחן העם

כשאני מציינת שלמרות מאמצי החיבור, עד היום יש בעוטף עזה מי שלא רוצים ש"הדוסים" יבואו לגור שם, הרב קמינצקי מוחה: "את מדברת איתנו על החומר, ואנחנו חיים את הרוח. קשה להביא אותך למדרגה הזאת, להבין שבסופו של דבר הרוח היא המנצחת, היא הגוברת".

אתה חש שהרוח גברה?

"אני בטוח. לפני הגירוש הגיעו אליי משפחות להתייעץ: הילדים היו בתוך מטה המאבק, וההורים רצו לעזוב. הם אמרו - זה הרכוש שיש לנו, מה נעשה. אמרתי להורים: כסף אפשר להחזיר בצורה אחרת, ילדים לא תוכלו להחזיר. אם הילדים שלכם במאבק ואתם תעזבו, הרגתם את הקשר איתם. ברוך השם, בסוף הם הודו לי. היו אנשים שאמרנו להם שמי שמרגיש שאין לו כוח לעמוד בזה, יכול לעזוב. אבל בזמן שעיני העולם כולו היו נשואות אלינו, כש־500 אנשי תקשורת מכל המדינות הגיעו לראות אם אנחנו מוכרים את אמא שלנו בשביל כסף - הרוב הגדול של הציבור נשאר".

"זה מזעזע", מעלה הרב קדוש עוד זיכרון מפלח. "למחרת כבר לא היו שלטים. נסענו בלילה, ובכל צומת ראינו אנשי מע"צ עובדים בדבקות, מורידים את השלטים שהורו את הדרך לגוש. זה, סליחה על הדימוי, כמו אדם שבוגד ורוצה להסתיר כל סממן".

הרב קמינצקי: "המדינה רצתה שלא ייזכר שֵׁם גוש קטיף. הם לא הסכימו להקים יישובים חלופיים. התוכנית הייתה לפזר את התושבים בדירות ברחבי הארץ. היה מאבק אדיר בנושא, ובסופו של דבר קמו 21 קהילות".

הרב קדוש: "גם המקום שאנחנו יושבים בו הוא אתחלתא דתשובה. ההכרה של המדינה במוסד הזה כמרכז ממלכתי למורשת גוש קטיף, יש בה תיקון. היום אנשים מבינים שמלבד העניין הרוחני, גוש קטיף היה מעטפת ביטחונית".

הרב בורנשטיין: "זו הייתה החלטה לא פשוטה של מרכז המורשת, להיות גוף ממלכתי. יכולנו להישאר גוף פרטי. אני חושב שחלק מזה הוא ההבנה שאנחנו מדינה, ולכן לא נעבוד כמו בגלות. זו ממלכתיות שהיא לא רק סיסמה. זו הסתכלות איך לבטא את אנשי גוש קטיף, שאני הנציג שלהם, ואני אמור לתת מענה זיכרון למדינה, לעם.

"אני מתגעגע וחולם וחושב ומאמין שבמובן מסוים הציונות נבחנת בעזה. יש מאמר של אורי צבי גרינברג בנושא הזה. כי עזה מאתגרת תמיד את עם ישראל. הסכסוך הראשון על ארץ ישראל הוא בארץ גרר, וכך גם הסכם השלום הראשון. דרך האבות האמיתית היא בין גרר לבאר־שבע, שם אברהם ויצחק הסתובבו. ואחר כך שמשון, השבתאות ונתן העזתי - בכל התחנות האלה, עזה מאתגרת. כדי לשבת בעזה צריך להבין לעומק את הציונות, את שורשיה, את החיבור של עם ישראל למולדתו. אני חושב שכשעם ישראל יגיע לכך, הוא גם יחזור לעזה. אבל זה חלק ממשאלה הרבה יותר עמוקה וארוכה. זו לא כפייה, זה לא כוח, זה תהליך. ואנחנו פה, משתדלים לעשות את החלק שלנו בתהליך הזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il