בנקודה הצפונית של הגבול עם ירדן עומד המלון הסורי־ישראלי "אל חמה". ימי הזוהר שלו חלפו מזה עשרות שנים, אבל אפשר עוד לדמיין את הנופשים היורדים מהרכבת בתחנה נכנסים בשעריו. בשבוע שעבר התאספו כעשרים בני נוער בחצר המבנה הנטוש: אלו הם חברי המחזור הראשון של המדרשה הקדם־צבאית שתיפתח כאן בעוד כחודשיים.
"אנחנו במדרשת חמת גדר המתהווה", מספר ראש המכינה דוד פרץ, אחרי שהחניכים התפזרו. "אני מרגיש שאני חי כאן את ההיסטוריה. אלי כהן עבד פה כמרגל, הוא היה יוצא מכאן לפעולות ולפגישות עם בכירי הצבא הסורי".
"עשיתי פה סיבוב ומצאתי איזה אנדרטה מוזנחת", מוסיף בצלאל ויברמן, המקים והיזם של המקום, "ניקיתי קצת וראיתי שכתוב עליה 'כאן אלי כהן ביקר ב־7.10.1962'. התאריך הזה העביר בי צמרמורת ממש".
בשלב הראשון הם שיפצו רק את הקומה התחתונה של המלון, שבה תתחיל לפעול התוכנית עם הפורמט הייחודי שמשלב ביטחון, התיישבות ולמידה. החניכים יתחילו בחודש לימודים במדרשה, אחריו יצאו עם הצוות החינוכי לטירונות דחוסה של שלושה שבועות, וממנה יחזרו כחיילים נושאי נשק לשנה של לימוד ועשייה שבסיומה יתגייסו ליחידות קרביות. יום ממוצע במדרשה יהיה מורכב מעבודה חקלאית בשעות הבוקר, לימוד בשעות הצהריים, ובערב מהתנדבות בקהילה והכנה לצה"ל. במקביל לכל אלה מתקיים גם לו"ז שמירות בעמדות מוגדרות לחיזוק ההגנה על הגבול, ובשעת חירום החניכים אמורים גם לדעת להגיב לאירועים ביטחוניים. "חשוב להבין שכולם יודעים מה רמת הלוחמה שלהם ולא בונים עליהם כחלק מהכוח הלוחם בגזרה", מדגיש ויברמן, "הם נושאי נשק במרחב צמוד־גדר שיודעים לתת מענה ראשוני זמין".
לעבות את הגבול המזרחי. מימין: דוד פרץ ובצלאל ויברמן | צילום: אייל מרגולין, ג׳יני
ויברמן עוצר את השיחה ומפנה את תשומת ליבנו לטנדר לבן שיורד בכביש הביטחון בצד הירדני, "תבינו את הקרבה, אנחנו במרחק של 200 מטר ממנו, זה האיום והוא משקף את המשמעות של המדרשה על הגבול. טנדר שיורד לכיוון הגדר זה אירוע מטורף שזורק את כולנו מיד לאסוציאציה מאוד ספציפית".
"זו המשימה", מסכים פרץ, "לפקוח עיניים. אם החבר'ה יהיו פה וילכו עם הראש ברצפה לא עשינו כלום. המטרה היא להסתובב עם הראש למעלה, להסתכל על ההרים ולראות מי נמצא מולנו. הם פה, הם מתקרבים עוד ועוד ובוודאי גם אוספים מידע על המקום. עובדים כאן עכשיו על הפרויקט של הקמת המכשול בין ישראל לירדן - הם יודעים בכל נקודה את השמות, את מספרי הרכבים, מתי מגיעים לעבוד. שתביני שאנחנו קוראים להם השותף, נכון שהם שותפים לאינטרס שהגבול יהיה שקט וגם עובדים בשביל זה, אבל הם לא סובלים אותנו בדיוק כמו כל האויבים מסביב והמצב יכול להתהפך בשנייה".
בשנת 1944 השקיע זאב ספיר מחיפה לירות רבות יחד עם יזם סורי כדי להקים מלון באווירה פסטורלית, סמוך למעיינות החמים. הם חשבו שהנקודה באל חמה מתאימה גם כי היא יושבת על תוואי הרכבת החיג'אזית שעובר בוואדי למטה. "מהתחנה הקרובה החיילים הסורים היו צועדים כמה מטרים ומגיעים לנפוש אחרי שתפסו איזה קו. כאן היו ימי העיבוד של הצבא הסורי", הוא צוחק.
לימים, במלחמת העצמאות, כבשו הסורים את האזור עד צומת צמח והחזיקו בו עד שבמלחמת ששת הימים צה"ל שחרר אותו שוב. השטח עבר לרשות מקרקעי ישראל, אז פתח ספיר במאבק משפטי כדי להחזיר לידיו את המקום. אלא שהוא רק השקיע כספים בבניית המלון ולא רכש בעלות על הקרקע, וכך רמ"י יכלו לטעון שהשטח לא שייך לו כי אם למדינת ישראל. המאבק הארוך הסתיים כשידו של ספיר על התחתונה, ובמקום שיהיה מלון שוקק חיים וחופש, המקום הוסב למחנה צבאי מכוח של צו תפיסה.
בשנת 2000 צה"ל נטש את המוצב והוא נשאר ריק. עוד אפשר לראות את השאריות מסביב, האנטנה שמזדקרת מעל הגג וביתן השמירה בכניסה. פרץ מספר שיש לוחמים שעוד זוכרים שתפסו פה קו, "מוקדם יותר הגיע לכאן הסמח"ט של הגזרה לשיחה עם החבר'ה וסיפר להם שכשהיה מ"מ הוא תפס פה קו עם החיילים שלו. זה היה הבסיס היחיד על התפר בין שתי גזרות, במרחב מאוד גדול שהפך לריק לגמרי מבחינה בטחונית. בנקודה הצפונית ביותר של פיקוד מרכז יש מוצב סמוך לבית־שאן, והבסיס הבא הוא הבסיס הדרומי של רמת הגולן, שנמצא צפונית מכאן ליד אליעד. זה שטח גדול מאוד על הגבול שמנוצל בידי האויבים להרבה מאוד הברחות, זה לא סוד. לכן בפיקוד מרכז תמכו בהקמת המדרשה".
"האתגר המרכזי הוא לעבות את הגבול המזרחי", מסביר ויברמן את החיבור שלו לתפיסה הביטחונית שהובילה לחשיבה על הקונספט הייחודי של המדרשה. "כתושב בקעת הירדן הייתה לנו בדיחה שאנחנו גרים בבית השחי של המדינה, אף אחד לא מתייחס אלינו. אחרי 7 באוקטובר קיבלו איזו הארה והעבירו חוקים והחלטות גרנדיוזיות במשרדי הממשלה שכוללות פיתוח תשתיות, ביטחון וחקלאות במטרה לפתח את הבקעה ולהקים יישובים נוספים מתוך הבנה שצריך לעבות את הגבול. לא תמיד אפשר לעשות את זה על ידי חיילים. ככה נולדו יוזמות כמו המדרשה שלנו, שהיא חצי צבאית. ארגון השומר החדש ייסד את המודל הזה לפני חצי שנה בבית הערבה".
ויברמן (33), נשוי לעפרה ואב לשלושה, הקים לפני כעשר שנים את מכינת ליאל לנוער בסיכון לזכר ליאל גדעוני שנפל במבצע צוק איתן, ואיתו שירת באותה יחידה בגבעתי. "התחלנו בשומרון, ואחרי שלוש שנים ירדנו למחנה גדי בבקעה. עופר וינטר שלח אותנו לשם ואמר שהייתה שם מכינה שעזבה. ישר שאלתי אותו - מה קרה? למה הם עזבו? הוא אמר שבכל סוף שבוע הערבים מהאזור היו מגיעים ובוזזים מה שרק יכלו ולא משאירים כלום. בהתחלה אמרתי לו 'אתה מנסה לדפוק אותי?' ואז הבנתי שזאת בדיוק המשימה. הפתרון היה להביא לשם משפחות שיגורו ליד המדרשה באופן קבוע, אחרת נסיים כמו הניסיון הקודם. הפלא הוא שהמקום כבר הוכרז כיישוב מוכר, יש שם 58 משפחות וקיבלנו תב"ע של 350 יחידות דיור. עיר ואם בלב בקעת הירדן שהתחילה בתור מחנה צבאי ירדני. כשירדנו לשם חשבתי שאם עוד 20 שנה נגיע ל־40 משפחות זה יהיה ניצחון".
בכובע השני שלו הוא מנהל את מחלקת הקרקעות של מועצה אזורית בקעת הירדן, ובין לבין הוא גם משרת פעיל במילואים. ההקשרים האלה הובילו אותו דווקא למלון אל חמה. הוא לחם בעזה, אבל הראש היה בגבול המזרחי: "ראיתי מול עיניי איך הזוועות שקרו בעוטף ב־7 באוקטובר קורות בבקעה, לילדים שלי ולאשתי. הייתי חוזר להפוגות בבית ועושה פטרולים מסביב לבית, כי אם בעוטף שעוד היו בו כמה גדודים זה מה שקרה, מה יהיה עלינו?"
עוד כתבות בנושא
לפני כשנה הוקמה אוגדה 96 במטרה לספק מענה הגנתי מיידי לאורך גבולות המדינה ולתגבר את גזרות הצפון, הדרום ואזור התפר, ומאז הוא ישן קצת יותר טוב בלילה. כשעלה הרעיון להקים מכינות שייתנו גם מענה לביטחון הגדר וגם לחקלאים באזור הספר, ויברמן התחיל למפות נקודות פוטנציאליות במחלקת הקרקעות. "זאת הייתה הנקודה הצפונית ביותר", הוא מסביר, "וגם המשימה הכי קשה ומורכבת, והחלטנו להתחיל איתה. אולי כי יש לי חולשה למבנים נטושים".
דוד פרץ (36) נשוי לעדי, להם שלושה ילדים, והם גרים בשדמות־מחולה. הוא עבד במשך כמה שנים בכפרי נוער ובשנתיים האחרונות הוא יועץ חינוכי בישיבת "רגבים בעמק". "בתחילת המלחמה היינו בכפר הנוער בברוש, שם גם הייתי רבש"ץ תוך כדי ניהול הפנימייה. חטפתי סטירה כשהתעוררנו לתוך האירוע בשמחת תורה, נשארתי עם ארבעה גברים להגן על היישוב וידענו שמעבר לגבול יש מיליוני פלסטינים שישמחו לטרוף אותנו. בהמשך לחמתי בעזה, וכשחזרתי הבנתי שאי אפשר להשאיר את המצב ככה והצטרפתי לית"ם (יחידה תגובה מהירה) שתפקידה למנוע מסע הרג ביישובים. היא מורכבת מתושבי האזור שאפשר להקפיץ ברגע. החיבור בין החינוך, הביטחון וההתיישבות גם הוביל אותי לחבור לבצלאל, למדרשה".
חבר'ה שמבינים את גודל המשימה. חברי המחזור הראשון של המדרשה | צילום: אייל מרגולין, ג׳יני
החיבור הזה אומר גם שלכתחילה אזרחים, במקרה הזה צעירים מאוד, נמצאים לפני הצבא. קו ראשון במקרה של תקיפה ממזרח.
ויברמן: "נכון, אנחנו מודעים לאתגרים. חסר כוח אדם בצה"ל ואנחנו משתמשים במדרשה קדם־צבאית ובכלים שהיא יכולה לתת כדי לסייע. אנחנו ממש לא לוקחים אחריות על הגבול כולו וחבר'ה לא אמורים לעשות פה פעילות אופרטיבית, לשלול חדירות או להילחם במחבלים".
פרץ: "זה לא חדש, כולנו מכירים את האמרה שבמקום שבו יעבור קו המחרשה שם ייקבע הגבול. לא המצאנו את הגלגל".
ויברמן: "נכון, לכן המשימה שלנו היא להחיות מחדש את מרחב חמת גדר. לעין ג'ונס מגיעים כל מיני אנשים מפוקפקים ומתקיימות מסיבות טבע, אתר הנופש מסתגר בגדרות שלו, ומסביב יש מרחב שלם נטוש. בצד הירדני האדמה מעובדת לחקלאות עד המטר האחרון וגם אחריו - הגבול הבינלאומי הוא הנהר ואפשר למצוא לא מעט פרות ירדניות שחוצות אותו, למה? כי אפשר והאזור לא מוחזק".
התיאור שנתת למקום הוא פרצה ללא מעט בעיות חינוכיות במוסד עם חבר'ה צעירים שאין עליהם בהכרח השגחה מסביב לשעון.
פרץ: "אני אוסיף עוד קושיה, הם נושאים נשק. אבל החבר'ה האלה שלפני רגע סיימו בגרויות לא יהיו לבד, תמיד יהיה אכאן איש צוות, ועם זאת, עדיין החששות מוצדקים. בראיונות למדרשה אנחנו מוודאים שיגיעו לכאן חבר'ה שמבינים את גודל המשימה ויכולים לעמוד בה. התפקיד שלנו יהיה בכל יום מחדש לחבר אותם לעניין כי הם נערים, כי יכול להיות מצב שהם מחוברים ורגע אחרי הם ירצו לעשן".
ויברמן: "במקום שאין החזקה נכנסים דברים שאנחנו פחות אוהבים לראות. אם תביא נערים, תיתן להם נשק ותגיד להם יאללה גבעת חלפון תעשו מה בראש שלכם, זה מה שיהיה. הייתה פה תקופה מופקרת, ואנחנו באים לתקן".
מבחינת פרץ יש שלושה אפיקים להתמודדות עם האתגר שניצב בפניהם: אחריות, חיבור לערכים וגיוון האוכלוסייה. "ככל שתיתן לנער יותר אחריות - הוא יגדל איתה. ראיתי כבר את הנערים הכי רחוקים מאחריות מחזיקים משימות מטורפות. ברגבים נערים בכיתה ט'-י"ב מחזיקים את החקלאות בעמק, יש חקלאים שתלויים בהם. יחד עם העמקת החיבור לערכים, חשוב שיבינו שבית המדרש שלנו הוא לא ישיבה, זו מדרשה ליהדות. ראיינתי נער לא דתי שאמר שלאחרונה התקרב, באמצע הריאיון אבא שלו נכנס ושאל אותי איך הוא ידע שאני לא מחזיר לו את הילד בתשובה ומחרפן אותו. אמרתי לו שאני לא יודע מה יקרה עם הבן שלו ואם הוא יחזור בתשובה זה בטח לא בגללי. הוא בוחר לבוא לפה, אני אציג לו את היהדות על כל גווניה, והוא יוכל לבחור מה שבא לו. אני לא מדבר על המקום הדתי, יש ליהדות ערכים ונורמות ואידאלים שאנשים רוצים לקנות. זה אחרת לגמרי להחזיק משימה ממקום שמחובר לשורשים שלי ולסיבה שבגללה אני עושה את הדברים".
איך מצליחים בתוך זה להביא את הנקודה של הגיוון החברתי?
"היה פה היום בחור עם גוזמבות, מישהו מתל־אביב, בחור מקיבוץ רמת־דוד, שלישייה מחוות־יאיר ושני דתל"שים - מגוון הזוי של אנשים שבסוף היום הפכו להיות צוות ונפרדו בחיבוקים. זאת נקודה משמעותית כי זה עם ישראל, והוא מאוחד. יכול להיות שההורים שלהם קפלניסטים ומתנחלים, אבל הילדים שלהם אחרי שעתיים לא זוכרים מאיפה כל אחד".
אלי כהן | צילום:
איך מגייסים חניכים למדרשה שלא קיימת?
"מוכרים חלומות", אומר ויברמן, "זה מורכב, אבל כשמגיעים חבר'ה עם זיק בעיניים שלא מתרגשים מהחום ורק צמאים לעוד פרט מידע, אתה מבין שאתה בכיוון. העברנו אותם הרבה מיונים, כי יש פרמטרים של צה"ל, ואחריהם אנחנו מחפשים את מי שמבין את המשימה החלוצית והתקדימית הזאת".
פרץ מבקש להסתייג מעט: "באותה נשימה חשוב להגיד שזה לא מקום אליטיסטי. יש כאן חבר'ה שאין להם בגרות או לא סיימו 12 שנות לימוד, ולא מגיעים לפה בעזרת קשרים או על בסיס רקע מסוים. יהיה פה מי שמחובר ומוכן גם לפעמים לוותר על דוסיות או חילוניות, שמוכן להתעמת עם מפגש עם אנשים שונים ולהתמודד עם אחריות, חבר'ה אמיצים שמוכנים לקפוץ למים. אני רוצה שישמעו פה שירים של עומר אדם ושל חוה אלברשטיין והלוואי שגם שירים חרדיים. אנחנו מתאמצים מאוד על איזון דתיים-חילונים, זה קשה כי כהורה לא ברור לי שהייתי שולח את הילד שלי למקום שהוא לא בדיוק לפי הזרם שלי".
ויברמן מספר על חניך ממכינת ליאל שעבר תהליך של שיקום והתפתחות משמעותית בשנה האחרונה והחליט לעשות שנה שנייה במדרשת חמת גדר. "הוא אמר לי, 'שנה שלמה קיבלתי, הבנתי מי אני, נטשתי הרגלים רעים, עכשיו אם יש מקום שאני יכול לתרום בו לפני הצבא, אני שם'". פרץ מוסיף דוגמה למאמץ להביא גיוון אוכלוסיות: "יש בחור שיש לו תיק במשטרה שרוצה לבוא לכאן. לכאורה, למה לי להסתבך עם זה? אבל אני נלחם עליו בשיניים כי אין לי ספק שהוא מתאים, הוא עבר תהליך מדהים בשנים האחרונות. זה אירוע שאנחנו מנהלים מול בית משפט כדי שהוא יהיה פה, והנער בעצמו הופך עולמות בשביל זה. בשלב כלשהו אמרתי לו שישחרר, אבל הוא התעקש".
ימי העיבוד של הצבא הסורי. מלון אל חמה, 1946 | צילום:
פרץ מספר שהוא מכיר היטב את התחושה כשיש מבוגר שמאמין בך. "עד גיל 18 די דשדשתי בחיים, עד שבא מחנך ואמר לי, יאללה תעשה משהו עם החיים שלך. לא הייתה לי בגרות ולא עשיתי כלום עד אז. והוא בא ואמר לי: 'סבבה, תתחיל לזוז'. וואלה פתאום היה מישהו שחשב שהחיים שלי יכולים להיות שווים. זה נכון לכל אחד. כשנסעתי פעם ראשונה באופניים התרסקתי, מישהו שחרר אותי ונפלתי, אבל זה נתן לי את הדחיפה לקום ולעלות שוב עד שהצלחתי. יהיו פה מי שלא יתעוררו לשמירה או יבריזו למעיין או כל בעיה אחרת. זו לא סיבה לעצור, אלא רק טריגר חינוכי".
אחרי עבודה של חודשים פרץ וויברמן לא נרגעים מהמפגש עם החבר'ה, "אני באורות", אומר פרץ, "אני מתרגש כמו ילד קטן. להקים מקום זה מרגש מאוד, זה להמציא משהו מאפס, זה אנחנו, הקב"ה והחבר'ה שלגמרי נותנים את הטון. אנחנו לא 'צוות' ו'חניכים', אלא שותפים ממש. יש סכנה בלמכור חלומות, כי אתה לא יודע אם הם יתגשמו. עכשיו, כשהם באו לפה והחדרים כבר מקבלים צורה, מתחזקת התחושה שיש כיסוי להבטחות ויהיה איך לפדות את הצ'קים".
"אני כבר התמכרתי לאדרנלין שיש בהקמה", ויברמן מודה, "אבל זה לא מתאים לכל אחד. זאת הייתה ברכה מטורפת שמצאנו את דוד, שהיה מוכן ללכת בדרך שלא היה ברור לאן היא תוביל. אבל יותר מהכול ברור לי שמי שעושה היסטוריה זה הנוער. כשהורדתי את החניכים של ליאל לגבעה קירחת בבקעה והראיתי להם מבנים נטושים, אני בקושי האמנתי בזה - אבל הם דהרו קדימה. עכשיו יש יישוב חדש בישראל שהקימו לא אנשי העלייה השנייה, ולא גוש אמונים שסגרו את הגמרות אחרי שהרב צבי יהודה צעק 'איפה חברון שלנו', אלא נוער שוליים עם תיקים פליליים במשטרה. היום כשבוגר מחזור ג' מגיע עם חברה שלו לגדי והוא אומר 'מאמי, כל זה, אבא בנה'", הוא מחייך כשמחקה את הנער, "זה ממלא את הלב. מה שעשינו היה לקחת את תעצומות הנפש שהם הביאו לידי ביטוי ברחוב, לאפיק חיובי של התיישבות. אגב, רואים את זה בגבעות ובחוות, החבר'ה שקראו להם עשבים שוטים הם אלה שחוללו מהפכה במרחב הפתוח, גאלו אדמות. זה דור עם תעצומות נפש מטורפות".
ובצד השני שלו הוא גם דור הטיקטוק שבקושי עובר מבחני עברית וחשבון של משרד החינוך. איך זה מתיישב?
"אני בוגר צוק איתן, לאורך שנים סיפקתי מו"רקים על שלושה שבועות תמרון קילומטר מהגדר. אומנם פרויקט חיי הוא להאמין בנוער, אבל תמיד בשיחות האלה הייתה לי איזו ספקנות לגבי היכולות של הדור הזה, מה יקרה כשהם יידרשו. רצה הקב"ה ושם אותי במילואים בחטיבה סדירה, פגשתי אותם באירועים פי עשרה יותר מאתגרים משהיו לנו. ראיתי אותם נלחמים, מפנים חברים למסוק או מכסים את הגופות שלהם וממשיכים להילחם. יש אתגרים, אבל אפשר רק לקנא בתעצומות הנפש שלהם".
הם באים לכאן גם ללמוד, לא רק לרוץ קדימה. איך זה קורה?
פרץ: "היכולת של אדם נמדדת ביחס לאינטרס שלו להשיג את המטרה. לחבר'ה שבאים לפה יש אינטרס ורצון להיות וללמוד, אז כל השאר יתגמד. יש חבר'ה שלימוד אחר הצהריים בבית מדרש יהיה המשימה הכי קשה עבורם. כשנצליח לחבר את זה לאינטרס שלהם הם יצליחו, כשצריך זה קורה. צריך גם להפחית את גוננות־ היתר שיש היום על הילדים. כשאנחנו מבקשים או דורשים משהו מהילדים שלנו אנחנו מעבירים להם מסר של מסוגלות ואז הם נכנסים לנעליים האלה".