אביב 1945, עמק הירדן. כמאה תלמידי כיתות ה' מבית הספר לילדי עובדים בקריית־חיים עוקבים אחרי דולק, המורה להתעמלות, שהוביל את הטיול השנתי של השכבה. לעמק הם הגיעו ברכבת שיצאה מחיפה. התחנה האחרונה – צמח. משם, יצאו ברגל סמוך למסילת רכבת העמק, אל עבר המרחצאות החמים של חמת־גדר. בדרך היה עליהם לחצות שני גשרים על הירמוך. הראשון שבהם היה גשר אל־חמה, גשר הרכבת הארוך ביותר בארץ באותם הימים, שחצה את הירמוך הגועש בגובה 20 מטר מעל המים. תנועת הרכבות הייתה נדירה, והאזור היה שקט ונידח, ולכן דולק סימן לתלמידים את תוואי החצייה – לוח צר מימין לפסים שאפשר לדרוך עליו בלי לחשוש. הילדים החלו לחצות את הגשר, משתדלים לא להביט מטה. ברווחים שבין אדני המסילה נראה הנהר שוצף מתחתיהם.
לפתע, כשראשוני הילדים עברו את אמצע הגשר ואחרים עדיין עמדו בתור על הסוללה שלפניו, נשמע רעש שבישר על האימה שבדרך – ומהמשך המסילה הופיעה הרכבת, ממהרת בדרכה לעלות על הגשר. למי שכבר עמדו על הגשר לא היה כל סיכוי לברוח בחזרה. דולק זעק: "להיאחז במעקה!", והתלמידים נצמדו ככל יכולתם אל צידי הגשר. לאורך שניות שנדמו כנצח, הגשר רעד בעוצמה כשהרכבת חולפת מאחורי הילדים המבוהלים. הרוח החזקה שיצרה תנועת הרכבת העיפה, למרבה המזל, רק כובעים.
דיוק ותעוזה. גשר אל־חמה לאחר הפיצוץ, 1946 | צילום: מתוך ויקיפדיה
הטיול המשיך לאחר התאוששות קצרה, כפי שתיאר אבי נבון בסיפור שהובא באתר החופשי של בני קריית־חיים ושמופיע באתר ועד הקריה, והתלמידים הגיעו לצד השני של הגשר – ולמדינה אחרת, ממלכת עבר הירדן. אחרי שעברו כברת דרך קצרה הם נתקלו בשוטרים. המורים ניסו להסביר שהתכוונו לשהות בממלכה השכנה זמן קצר בלבד, ולחצות את הנהר על גשר הרכבת הבא – במרחק של כקילומטר אחד במעלה הזרם - ולהגיע לאתר המעיינות החמים. השוטרים עיכבו את הקבוצה ודיווחו לממונה עליהם, אך מפקדם הבין שאי אפשר לעצור מאה ילדים ולבסוף הורה להחזיר אותם על עקבותיהם. אל מרחצאות חמת־גדר הם לא הגיעו באותו היום, אבל חזרו הביתה עם סיפור שילווה אותם כל חייהם.
אל הגשר שחצו, גשר אל־חמה, הגעתי לאחרונה. המראה של שרידי מסילת הרכבת הנשכחת, שמצויים בין גדרות ביטחון ודורשים הגעה בליווי צבאי, מעורר את התהייה כיצד נראה המקום ברגעים שבהם הפך מאתר מעבר נידח, שקבוצת ילדים ארץ־ישראלים זוכרת באימה ובחדווה גם יחד, לאחד מסמלי המאבק על המדינה שבדרך ממש לפני שמונים שנה, באמצע יוני 1946.
השמש קופחת בלי רחם בצהרי היום בדרום רמת הגולן, בסיור שאינו מובן מאליו: לכבוד שמונים שנה לליל הגשרים, שצוין בשבוע שעבר, חטיבת החינוך והקהילה של קרן קיימת לישראל, בית ספר שדה קשת יהונתן ומרכז לימוד וסיור כנרת ארגנו סיור מיוחד לגשר ההוא. כמאה איש, רובם גמלאים יודעי דבר, מורי דרך ושוחרי היסטוריה, לא ויתרו על ההזדמנות לחזות מקרוב במקום שקראו עליו רק בספרים. במשך שלוש שעות בלי טיפת צל, חזרנו יחד אל הלילה שבו ארץ ישראל נותקה, לימים ספורים, מכל שכנותיה.
מוקשים ובננות
חייל ירדני יחיד ניצב מעבר למים, ומאחוריו כביש 90 הירדני. מעלינו משקיפות מצלמות צה"ל וחיילי חטיבת הבקעה מלווים אותנו. מן הצמחייה העבותה והיבשה מבצבצים שרידי מסילת הברזל של הרכבת החיג'אזית, ובמבט מעמיק ניכרת סוללת העפר שמסמנת את תוואי הרכבת העות'מאנית ההיסטורית. הדרך לכאן מתאפשרת רק לעיתים נדירות במהלך השנה. זהו שטח צבאי סגור, אזור שרק בשנים האחרונות נפתח בהדרגה לסיורים מיוחדים. אנחנו הולכים בעקבות אדם שרמן, מורה דרך וחוקר האזור, שמוביל אותנו מעל הירמוך. "קיבלנו אישור מיוחד להגיע לפה", אומר שרמן. "זה לא דבר שקורה כל יום. הרבה פעמים גם כשיש אישור, הגזרה נסגרת ברגע האחרון. אנחנו נמצאים במקום שמעט מאוד ישראלים ראו מקרוב".
הירידה אל הסכר האדיר שנבנה בצד הירדני מתאפשרת בזכות אלוף־משנה אחסאן דקסה ז"ל, מפקד חטיבה 401 של השריון, שנפל בקרב בג'בליה לפני כשנתיים. "כשאחסאן היה מח"ט הגולן, הוא אמר: יש פה מקומות מדהימים באזור. מה זה שווה שרק הצבא מגיע אליהם? כדי לממש את זכותנו על הארץ ולהוסיף לביטחון – עלינו להפוך אותם לנגישים עבור אזרחי ישראל", מספר שרמן, ששירת כמילואימניק תחת פיקודו של דקסה במלחמת חרבות ברזל. "לאט־לאט הכניסו לכאן מדריכים וחוקרים, ולא רק לכאן – גם לנחל רוקד ולאזורים מסוימים בחרמון. כל הטיולים האלה מתאפשרים היום בזכותו".
לא שוקם מעולם. גשר אל־חמה בשבוע שעבר | צילום: אופיר דוד
מראה הירמוך מרשים ביותר. אך בסכר שאנו עומדים לצידו, הנהר פתאום נעלם. "הוא לא זורם יותר בתוואי ההיסטורי שלו, שמתחבר לירדן", מסביר שרמן. "מהסכר נכנסים המים לתוך ההר ונעלמים בתוך מנהרה חצובה באורך 800 מטרים, שמובילה אותם אל תעלת הע'ור – תעלת המלך עבדאללה, מערכת תעלות ההשקיה המרכזית בירדן".
הירמוך הוא הנהר השני בגודלו בארץ ישראל. עד לפני חמישים שנה, כמות המים בו השתוותה לכמות המים שזורמת בירדן ההררי, לדברי שרמן: כ־500 מיליון קוב בשנה. בחורפים כבדים הסכר עדיין עולה על גדותיו וזרם הנהר שוטף הלאה, ומצדיק את תיאורו בתור "הירמוך עכור הזרם" בשיר "כאן ביתי אל מול גולן". שרמן, בן קיבוץ האון, זוכר כילד כיצד שיטפונות הירמוך הרסו את גדר המערכת, סחפו מוקשים למטעי הבננות וחסמו את הכבישים לנסיעה מרוב בוץ. "כבר 15 שנה זה לא קורה, כי הירדנים והסורים לוקחים את מי הירמוך עוד במעלה הנהר", הוא אומר. "זה כמובן עורר ויכוחים וסכסוכים ביניהם". על פי הסכם המים משנות החמישים אמורה ישראל לקבל כרבע ממי הירמוך, אבל "אף אחד לא יודע רבע ממה", אומר שרמן.
מהסכר הוא מוביל אותנו חזרה במעלה המתון, ואחרי הפסקת שתייה נצרכת ושאיפת אוויר חם מלוא הריאות, אנו יורדים צפונה אל האתר שהתכנסנו לראות – גשר אל־חמה. אי אפשר לא להתפעל מהגשר העצום שנגלה לעינינו, היחיד מ־11 הגשרים שפוצצו בידי תנועת המרי באותו הלילה, לפני שמונים שנה, שנשאר בדיוק כפי שהותיר אותו הפיצוץ. הוא לא שוקם, לא נבנה מחדש, לא נגעה בו יד. רק הירמוך המשיך לזרום מתחתיו, אדיש לשנים שחלפו.
מדוע סיכנו לוחמי הפלמ"ח את חייהם כדי לפוצץ גשר ברזל נידח מעל נהר זועף בקצה הגולן? חודשים ספורים אחרי תום מלחמת העולם השנייה זכתה מפלגת הלייבור הבריטית בבחירות. מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, ששיתפו פעולה עם הבריטים לאורך כל המלחמה נגד הנאצים, קיוו שהלייבור, שתמכה היסטורית ברעיון הציוני, תבטל את מדיניות "הספר הלבן" המגבילה את העלייה היהודית. אך התקווה התנפצה: שר החוץ הבריטי ארנסט בווין הודיע שמדיניות ממשלות השמרנים הקודמות תישאר בעינה.
אביחי אברהם, מורה דרך וחוקר מחתרות שחפר בארכיונים של התקופה, מסביר את עומק השבר. "ההגנה האמינה במשך שנים שהבריטים יקימו כאן בסופו של דבר מדינה יהודית", הוא אומר. "דוד בן־גוריון חשב שצריך לעבוד איתם, ולכן כשהאצ"ל והלח"י נלחמו בבריטים, ההגנה התאפקה. 30 אלף יהודים ארץ־ישראלים התגייסו לצבא הבריטי במלחמה מתוך תקווה שישיבו להם טובה בדמות מדינה". ביולי 1945 התקווה התרסקה, ובאוגוסט כבר החלו המחתרות במשא ומתן להקמת תנועת המרי העברי. זו קמה לבסוף באוקטובר 1945, והחלה במגוון פעולות אנטי־בריטיות, כולל במעשי חבלה.
ב־10 ביוני 1946 הוביל האצ"ל את אחת מפעולות החבלה הגדולות ביותר שלו. אנשיו עצרו רכבות בקווי לוד–ירושלים, לוד–תל־אביב ולוד–חיפה, פינו את הנוסעים והעלו באש קטרים וקרונות. יומיים אחר כך, בוועידת מפלגת הלייבור בבורנמות' באנגליה, עלה לדוכן פרופ' הרולד לאסקי, יהודי חבר המפלגה, ותבע בקול "לאפשר במהירות וביושר לבב ל־100 אלף היהודים העקורים ששרדו באירופה לעלות לארץ ישראל". שר החוץ ארנסט בווין השיב לו בבוז: "יודע אני שכולם עברו את זוועות תאי הגזים - אבל לאחר שיעשו כל מה שאפשר בארץ ישראל, יישארו עוד רבים מחוצה לה". ולסיכום: "אם נביא מחר 100 אלף יהודים לארץ ישראל, אצטרך לשלוח עוד דיוויזיה של חיילים בריטיים לשם. אינני מוכן לעשות זאת".
הדברים נשמעו היטב בארץ. בוועידת הקיבוץ המאוחד שהתקיימה באותו השבוע ביגור הצהיר ישראל גלילי, עוזרו של ראש המטה הארצי של ההגנה משה סנה: "לא נקבל את גזר הדין - ולא רק את זה שאוסר עליית 100 אלף יהודים, אלא לא ניכנע לגזר הדין שאוסר על יהודי אחד לעלות". גולדה מאירסון, שישבה באולם כאורחת, הוסיפה את קולה: "בלי עלייה ובלי מתן אפשרות ליישוב הזה להגן על עצמו - יצטרכו להוציא לפועל את העצות הטובות ההן". הוועידה נסגרה בכמה החלטות, ובהן ההחלטה כי מדיניות בווין לא תקום.
תנועת המרי החליטה להוכיח לבריטים שדווקא סגירת השערים בפני הניצולים תעלה להם הון תועפות. "אם הבריטים טוענים שפתיחת השערים תעלה להם כסף", מסכם אברהם, "נראה להם שסגירת השערים תעלה להם הרבה יותר". ההפוגה שהכריזה תנועת המרי העברי בחודש מרץ, על רקע הגעתה של הוועדה האנגלו־אמריקנית שמונתה לחקור את שאלת ארץ ישראל, בוטלה. יחידות הפלמ"ח קיבלו אור ירוק לפעול.
לילה פיצוץ
המשימה שהוטלה על הפלמ"ח הייתה אדירה: לפוצץ, בלילה אחד, מכלול מעברים יבשתיים – גשרים, מסילות ברזל ומנהרות - שחיברו את ארץ ישראל לשכנותיה סוריה, לבנון, עבר הירדן ומצרים. הרעיון נולד אצל מפקד הפלמ"ח יגאל אלון, ותכנון מפורט הוטל על קצין המבצעים דב צסיס. ההכנה המודיעינית החלה כבר בינואר 1946, אך הביצוע נדחה פעמיים מטעמים מדיניים, עד שדבריו של בווין ב־12 ביוני סיפקו את ההכרעה הסופית.
השם שניתן למבצע "מרכולת 4321" ביטא את חשיבותם הכלכלית של הגשרים, וציין את ארבעת גדודי הפלמ"ח שהשתתפו בו. ארבעה גשרים ומעברים הוצאו מראש מרשימת המטרות מטעמי מדיניות: גשר ראש הנקרה, ושלושת הגשרים על הירדן ועל הירמוך שהובילו למפעל החשמל בנהריים, משום שלעובדי המפעל הובטח שלא ינותקו מן המולדת. בסופו של דבר הותקפו באותו הלילה 11 גשרים, מהגליל העליון ועד רצועת עזה.
אדם שרמן | צילום: אייל מרגולין, ג'יני
זה היה, כדברי אביחי אברהם, "המבצע הכי מורכב שהיה" עד אז ביישוב היהודי: 11 חוליות פעלו במתואם, ללא מכשירי קשר, וחתרו שהפיצוץ יתקיים באותה הדקה בדיוק. הפקודה החטיבתית הרשמית, ששרדה ומונצחת בספר הפלמ"ח (מאת זרובבל גלעד, הקיבוץ המאוחד, 1953), מנוסחת בלשון צבאית יבשה, אך אפילו היא מסגירה את עוצמת המתח: "על יחידותיך לצאת בהסתר מבסיסי ההתקרבות, לנוע בהסתר לנקודות הפעולה, ולפוצץ את הגשרים הנ"ל – עד כמה שאפשר ללא התגרות בכוחות האויב – ובדלית ברירא לחפות על יחידותיך שתערכנה ותצבנה את נשקן לשם כך למפרע. לאח"כ על היחידות לסגת לבסיסי הנסיגה בנסיגה מסודרת ומזורזת ובדלית ברירא – בהסתננות יחידים. הפיצוצים צריכים להיות מופעלים בתאריך ובשעה שתקבל עליהם הודעה. בפיצוצים צריכים להוציא את הגשרים מכלל שימוש וכן לשוות להם צורה של חורבן גמור בעיני כל מסתכל". עוד מפורט בפקודה מי הוא האויב ("כוחות שמירה קבועים וניידים של המשטרה, המשטרה הניידת והצבא וכן כל כוח מצבאות הוד מלכותו החונים או נעים באזור הפעולה או מזדמנים לשם באקראי... בצד השלישי, תושבי הארץ הבלתי יהודים שאין לראותם כאוכלוסייה אוהדת או אדישה והעלולים לעזור לאויב במתן ידיעות").
התוכנית עצמה פורטה היטב. "א. חדירה שקטה לאובייקט, תוך הקצבת חוליות הבטחה. הנחת המטען (300 ק"ג) משני צידי הקיר הפנימי (בארץ ישראל), הפעלה על ידי 'עיפרון משהה' והסתלקות שקטה. ב. במקרה של היתקלות באויב לפתוח אש מחפה על ידי חוליות הבטחה, פריצה לאובייקט, הצתה על ידי פתיל והסתלקות תוך כדי חיפוי".
הסיורים ואיסוף המודיעין החלו כבר במאי 1946. ביום נראו הסיירים כאזרחים - לעיתים במסווה של זוגות אוהבים, מטיילים, פועלים חקלאיים, או נהגים ש"טעו בדרך". בלילה הם הפכו לסיורי תקיפה: מיפו קווי גישה ונסיגה, בדקו את מבנה הגשרים וקבעו בסיסי יציאה. דב צסיס עצמו עמד מאחורי כל פרט. רק לאחר שהתוכניות אושרו במטה הפלמ"ח נקבעה שעת הש' המשותפת - 23:30 בליל 16 ביוני, ליל ירח קיצי.
בגבול הצפוני, סמוך למטולה, הותקפו שני גשרים כמעט בו זמנית. הראשון, על הכביש המוביל לצידון, נופץ בלי כל היתקלות בידי כוח בפיקודו של דוד צ'רקסקי. בגשר השני, מעל נחל עיון, נפתחה אש על הכוח בפיקודו של דני נוימן, אך הגשר פוצץ והכוח שב ללא נפגעים.
בגשר בנות יעקב, מעל הירדן, נדרשה תחבולה מורכבת יותר. בספר "מרות ומאבק בימי מרי" (שמעון גולן, הוצאת יד טבנקין, 1988) מתואר שכדי להבטיח את הפיצוץ נערכה פעולת הטעיה בין משטרת הר כנען למחנה חיל הספר הסמוך, נותקו קווי הטלפון, ונחסם כביש ראש־פינה–משמר־הירדן. הזקיפים הערבים "הורדו" בשקט, הגשר פוצץ, והכוח נסוג והסתתר בביצות החולה.
היעד הקשה ביותר, מבחינת חשיבות המטרה והשמירה ההדוקה, היה גשר אלנבי מעל נהר הירדן, בציר ירושלים–עמאן. כאן פיקד חיים בר־לב, לימים רמטכ"ל ושר בממשלות ישראל, תחת הכינוי "כידוני". עדותו, שנגבתה בארכיון יד טבנקין ב־1983, היא אחת התעודות המרתקות והחיות ביותר שנותרו מאותו הלילה. "הצלחת הפעולה שלנו תלויה בתנאי אחד ויחיד: אם היא תבוצע במהירות כזאת, שהכוח המגן על הגשר לא יספיק להגיב על ההפתעה שאנחנו מכינים לו", אמר בר־לב. "הבעיה שלכם ושלי היא להביא את החבר'ה למצב שבו יהיו מסוגלים להניח את 300 הקילו של הז'לאניט במקומות הנכונים מתחת לגשר בשלוש דקות בדיוק, ואף לא שנייה אחת יותר".
החוליה יצאה מבית הערבה במשאית של מפעלי ים המלח, שהייתה אמורה להביא אותה עד שלושה ק"מ מהגשר - בלי להשאיר עקבות. כדי להסוות את הסכנה שבעצירת המשאית בלילה, קשרו את הנהג ושלושה אנשים נוספים. "הסיפור שלהם היה צריך להיות שהם באו לכייף, ופתאום התנפלו עליהם יהודים, קשרו אותם והם תקועים שם", תיאר בר־לב. במקביל יצאו ממאהל בדואי בין יריחו לערבות הירדן ארבעה לוחמי פלמ"ח לבושים בבגדי ערבים, שהקימו מחסום אבנים על הכביש הראשי וניתקו את חוטי הטלפון. אוריאל אופק, בספרו "ליל הגשרים", מכנה זאת "תרומתם הצנועה של 'המסתערבים'" לפיצוץ הגשר.
הבריטים עמלו על תיקונו המהיר. גשר אלנבי, 1946 | צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, אוסף בית הפלמ"ח, אוצר התמונות
אולם כשהחבלנים כבר היו מתחת לגשר, הם התגלו בידי שני שומרים. בר־לב מתאר את הרגע בפשטות שמסגירה את המתח: "כשהם שאלו 'מן הדא?' פתחנו באש... הופעל פרוז'קטור ומכונת ירייה עם כדורים זוהרים שהאירו את כל השטח, אבל החבר'ה ששמו את החומר הודיעו 'פוצץ'... נסוגנו 150 מטר לנקודה היעודה וחיכינו לפיצוץ. בא פיצוץ חלשלוש, ובשלב ראשון אני חשבתי אוי ואבוי, העניין לא הצליח... אבל התברר כעבור כמה שניות שמתחילים ליפול רגבים וחתיכות בטון, וכשהסתכלתי ראיתי מהומה שלמה. היה ברור שהגשר נפתח".
הנסיגה הייתה "החלק הקשה ביותר", לפי בר־לב: מסע מפרך באישון לילה, עלייה של 1,200 מטר על צוקים, לוחם שלקה בהתקף אסטמה ונסחב יחף כשציודו מוסר ממנו, וטעות ניווט שעלתה ברגעים יקרים, עד שהגיעו לרגלי רמת רחל "ממש עם דמדומים, עם אור ראשון". על השאלה כיצד לא נהרג איש באותו הלילה השיב לימים אחד המשתתפים, במכתב ששרד בארכיון והובא בספר הפלמ"ח: "כיצד לא נהרג איש אתה שואל? אינני יודע. אולי מזל... אולי היינו פשוט מוכרחים להגיע בשלום. מבין אתה, מוכרחים. אנשים הרבה אין לנו. יש שכל ויש עוז רוח ויש יד ורגל מאומנת. אך אנשים הרבה - אין. וכשאין אנשים הרבה, מוכרחים כולם להגיע הביתה, וכשהם מוכרחים - הם מגיעים".
גם גשר שייח' חוסיין על הירדן וגשר אדם (א־דמיה) פוצצו. באדם הוצמד מטען חבלה במנגנון השהיה, משום ריחוקו ממקום יישוב עברי, אלא שהמנגנון לא פעל. רק למחרת, כשקצין חבלה בריטי ניסה לפרק את המטען, התפוצץ מנגנון מלכוד שהוטמן בו. הגשר נהרס, והקצין נהרג. בדרום, על נחל עזה, פוצצו שני גשרים נוספים - מסילת רכבת וכביש - והכוחות נתקלו באש, ונסוגו במסע רגלי של 40 קילומטר אל דורות ורוחמה.
מסע בתוך הנהר
גשר אל־חמה היה חשוב כי נשא עליו את מסילת הרכבת החיג'אזית, שהקים הסולטן עבדול חמיד השני כדי להוליך עולי רגל למכה ומדינה, בחצי האי ערב. אחת השלוחות של המסילה המרכזית יצאה מחיפה, עברה בעמק יזרעאל, בבית־שאן ובצמח, וטיפסה לאורך הירמוך ומשם לדמשק. "זה היה מפעל הנדסי מטורף", אומר שרמן. "בקטע הזה בלבד היו 15 גשרים ושמונה מנהרות. המהנדסים בחרו בתוואי הירמוך כי הוא כלל גם שיפוע מתאים וגם מים לקטרי הקיטור". אורך הגשר היה 130 מטר, והוא היה הגבוה בארץ באותה תקופה, בעל שלוש סבכות מתכת עצומות וארבעה עמודי אבן. משום שכאן עברה הרכבת שחיברה את הארץ לסוריה, וכאן בדיוק החליטו אנשי הפלמ"ח להכות.
במטעי הבננות של אשדות־יעקב התאמנו הלוחמים במשך חודשים בלי לדעת לקראת מה הם מתאמנים. "המידור היה רציני", מדגיש שרמן. רק ברגעים האחרונים הבינו שהם הולכים לפוצץ גשר. דן לנר, מומחה החבלה של הכוח, קבע כי דרושים כחצי טונה של חומר נפץ, כמות עצומה במונחי התקופה. העברת המטען הייתה מבצע מורכב. "סוסים וחמורים זה דבר גלוי, וקרונות רכבת זה רועש מדי", ולכן גויסו למסע ולמשא ארבעים לוחמים, ובהם שתי לוחמות.
בשעות הערב יצא הכוח מאפיקים על עגלות עמוסות חציר, שחומר הנפץ הוסתר מתחתיו, בדרכם לירמוך. כשהגיעו למסדה, בחושך, העמיסו את חומר הנפץ על גבם והמשיכו ברגל. ליד הגשר לא היה שומר. על הפעולה פיקד אהרן ספקטור, מהגדוד השלישי של הפלמ"ח. "הסבלים פרקו את חומר הנפץ ועברו לצד השני; החבלנים חיברו את המטענים, וחצי שעה לפני שעת הש' כבר היו מוכנים - אך נאסר עליהם לפוצץ מוקדם מדי, כדי לא לוותר על אפקט ההפתעה לטובת הגשרים האחרים", אומר שרמן ומקריא מה שכתב משה גרין בתיאור חי של מראות אותו הלילה: "מחזה מרהיב שלא יישכח. החלק המרכזי של הגשר התרומם לגובה רב, כולו אדום ולוהט ומתיז ניצוצות והבזקים. וכאשר הגיע לשיא הגובה, עצר באוויר, ואז נפל ארצה".
הגשר נשבר בדיוק באמצעו, ושבריו צנחו אל הירמוך. כיום לא נותר מהם דבר: הם נסחפו עם השנים במורד הזרם. כדי לבלבל את האויב, מספר שרמן, חלק מהלוחמים בחרו לסגת דווקא דרך המים, מטשטשים את עקבותיהם - ואז נתקלו במשמר רוכבים של חיל הספר של ממלכת עבר הירדן. התפתחו חילופי אש; שני רוכבים נפגעו, חבריהם נסוגו, ואיש מהלוחמים העבריים לא נפצע. הכוח המשיך לאורך הירמוך עד למעברות הנהר ליד אשדות־יעקב, מסע ארוך ומפרך בחזרה הביתה.
חיל ההנדסה הבריטי ידע להקים גשרים זמניים במהירות מדהימה. בגשר אלנבי חודשה התנועה בתוך יומיים בלבד בגשר ארעי, ולימים שינו הירדנים את שמו לגשר חוסיין. אבל גשר אל־חמה היה שונה: מסילת הרכבת שעליו לא נחשבה חיונית דיה, בהתחשב בקשר החלש בין השלטון הבריטי בארץ ישראל ובין המדינה הסורית, ולכן הוא לא שוקם מעולם. הבריטים הביאו חלקי גשר חדשים כדי לתקן את הגשר המפוצץ - שרידיהם עדיין נראים בשטח, מוטלים בצמחייה - אבל מעולם לא השלימו את העבודה. וכך עומד הגשר השבור גם היום בדיוק כפי שהשאיר אותו הפיצוץ.
"צריך היה להגיע בשלוש דקות בדיוק". בר־לב | צילום: פריץ כהן, לע"מ
למרות ההצלחה הכבירה, לא כל הגשרים פוצצו בהצלחה נטולת מחיר. שני הגשרים שביקשו לוחמי הפלמ"ח לפוצץ ליד אכזיב (א־זיב) בגליל המערבי הפכו לטרגדיה הגדולה ביותר של ליל הגשרים. אחד הלוחמים נפגע מכדור בחזהו בהיתקלות עם נוטרים ערבים במרחק כמה עשרות מטרים מהגשר. חוליית החבלנים הצליחה להגיע אל מתחת לגשר, אך כדור שירה לעברם האויב פגע במטען חומר הנפץ ועורר את הפיצוץ. 13 לוחמים נהרגו, ובהם מפקד הפעולה. הרוג נוסף היה יחיעם וייץ, משקיף ממטה הפלמ"ח. בשל הכישלון, הגשר השני באכזיב – גשר הכביש - לא הותקף.
סנה ישב באותו הלילה במשרדי הנהלת הסוכנות בתל־אביב, ביחד עם בכירי הפיקוד – ישראל גלילי, יצחק שדה, יוסף אבידר ויגאל אלון - וקיבל שם את הידיעה הקשה על האסון בגשר א־זיב. עם בוקר יצאו אנשי חברה קדישא מחיפה לחפש את הגופות, ומצאו רק שרידי איברים בלתי ניתנים לזיהוי, שנקברו בחשאי בחיפה (ויץ נקבר בירושלים, בהר הזיתים). כעבור 22 שנה, ב־1968, הובאו שרידיהם של 13 הלוחמים למנוחת עולמים בטקס ממלכתי באנדרטת "יד לי"ד" שהוקמה באתר נפילתם. הסיפור לא נגמר שם: ב־2001 נמצא קבר אחים נוסף עם שרידי הלוחמים, באמצעות מחקרה של הבמאית שושי בן־חמו - מחקר שהתבסס על עבודתו של ההיסטוריון דב גביש, שאחיו יהודה היה אחד מהנופלים (ספרו על הפרשה, "אולי הוא עוד יבוא: ליל הגשרים באכזיב", יצא שנים לאחר מכן, ב־2013). ב־2003 אוחדו הקברים בחלקה הצבאית ליד אנדרטת "יד ליד" באכזיב, בהלוויה ממלכתית.
בציוד שנשאו הלוחמים באותו הלילה היו גם, פסטורלי ככל שזה יישמע, כמה יוני דואר. השובך ברמת־רחל נבנה סמוך למגורי הפלמ"ח, ורחל סבוראי, שגידלה יונים בעין־חרוד, מונתה לאחראית עליו. בליל הגשרים לקחו לוחמים יונים מרמת־רחל אל גשר אלנבי, ויונים נוספות, מהשובך ביגור, אל גשר אדם. תפקידן: "אמצעי קשר חד־צדדי עם הבסיס" - דרך לדווח על הצלחת המבצע בהיעדר אלחוט. חיים בר־לב, למשל, כתב פתק קצר ולקוני ממקום מסתור הכוח שפוצץ את גשר אלנבי: "המשימה בוצעה. לכולם שלום. נקודה ד', 17.6, שעה 05:00". הוא צרר אותו לרגל היונה ושחרר אותה לעבר רמת רחל - אבל זו, כך גילה לימים, מעולם לא הגיעה ליעדה. יונה שנייה, ששוחררה מהוואדי שמתחת לקיבוץ כשהכוח רק המתין לשעת הכושר כדי לעלות בחזרה לבסיס האם, נשאה את הבשורה "מקווים להגיע תוך חצי שעה. להתראות!", ואכן הגיעה לתעודתה.
אחרי האסון בא־זיב שלח נחמיה שיין, מפקד הפעולה שם, יונה עם קטע עיתון שכתב עליו בייאוש "כולם נעלמו". היונה הגיעה ליעדה בלי המסר רק כעבור יומיים. כשפורסם בעיתונות שהבריטים מצאו את התרמיל שהיונים נישאו בו, נכנסו ביגור לבהלה, והרסו את השובך במו ידיהם מחשש שהבריטים ימצאו דרך להגיע אליהם.
נעלה וירשנו
בבוקר 17 ביוני 1946 היה הקשר היבשתי בין ארץ ישראל לשכנותיה מנותק כמעט לחלוטין. תנועת הרכבות וכלי הרכב שבתה. אך מעבר ל"דממת הגבול" המקומית, עוררה הידיעה הד עז שחצה גבולות והגיע לכותרות הראשיות ברוב עיתוני העולם. "הטרור מתגבר בארץ ישראל", הכריזה הכותרת הראשית בניו־יורק טיימס למחרת ליל הגשרים, ודבר העורך תקף את בווין על "גסותו שאין לה כפרה". השבועון הבריטי ניו־סטייטמן אנד ניישן, הקרוב למפלגת הלייבור, ניתח את האירוע בזהירות יוצאת דופן והדגיש שפיצוץ הגשרים לא נעשה "בידי טרוריסטים קיצוניים" אלא בידי ההגנה, תנועה שחברים בה "כמעט כל גבר ואישה בעלי כושר גופני, מכל המפלגות הפוליטיות התומכות בסוכנות היהודית". העובדה שדווקא ההגנה, המתונה והממוסדת, יצאה בהתנגדות גלויה לצבא הבריטי, סימנה את "הרחבת החיץ המסוכן בין הבריטים ליהודים בארץ ישראל".
בקיבוץ יגור הרסו את שובך יוני הדואר לפני שהבריטים הגיעו. פלמ"חניק ויונה | צילום: נדב מן - ביתמונה, מאוסף חנן בהיר, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש מש' פריצקר, הספריה הלאומית
הנזק הכספי שספגה הקופה הבריטית נאמד בין רבע מיליון לחצי מיליון לירות שטרלינג, אבל הנזק האמיתי היה תדמיתי ואסטרטגי. ההיסטוריון יהודה סלוצקי כתב בסיכומו, המצוטט בספר "משה סנה – מנהיג המרי העברי", ש"הבריטים יכלו להיווכח כי הוקם כוח רציני המסוגל לשבש את תוכניותיהם הצבאיות באזור". לימים התברר שבאחר הצהריים של 16 ביוני נודע לבריטים שעשויה להתקיים מתקפה כלפי יעדים בתחום התחבורה, אך הפרטים לא היו ברורים דיים. הכוחות הוצבו בכוננות עליונה, אבל לא היה בכך כדי לסכל את המבצע.
ליל הגשרים היה החוליה הראשונה בשרשרת מתקפות ומתקפות־נגד שתשנה את גורל הארץ. למחרת תקף הלח"י את בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. אחרי יומיים חטף האצ"ל חמישה קצינים בריטים ממלון הירקון בתל־אביב כדי ללחוץ על הבריטים לבטל את עונש המוות שהוטל על לוחמיו יוסף שמחון ומיכאל אשבל, שנתפסו במרץ לאחר התקפה על מחנה סרפנד (צריפין). שבועיים לאחר ליל הגשרים הגיע התגמול הבריטי הגדול: מבצע אגתה, "השבת השחורה". עוצר הוטל על ערים, קיבוצים ומושבים, ובכל רחבי היישוב נערכו חיפושים אחרי לוחמים וכלי נשק ונעצרו רבים ממנהיגי היישוב.
בחיפוש במשרדי המוסדות הציוניים, מספר אברהם, כמעט נחשף מסמך נפיץ במיוחד: נאום שבו שיבח משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, את מתן ההוראה לצאת למבצע ליל הגשרים. "אם הבריטים היו קוראים את הנאום הזה ורואים שהסוכנות נתנה הוראה לפעולה צבאית, הם היו יכולים להכריז על הסוכנות שהיא ארגון טרור ולפרק אותה", מסביר אברהם, "ואם מפרקים את הסוכנות – אין הנהגה, אין כלום". מהשבת השחורה התגלגל כדור השלג של העימות בין היהודים ובין הבריטים אל עבר פיצוץ מלון המלך דוד ביולי, שבו נמצאו מסמכי הסוכנות ובהם הנאום המרשיע; משם הגיעה תליית הסרג'נטים בידי האצ"ל, ולבסוף מכך נבעה ההחלטה הבריטית לעזוב את הארץ.
"ליל הגשרים", סיכם אוריאל אופק בספרו, "היה לנקודת מפנה במאבקו של היישוב העברי בממשלת המנדט". המבצע הוכיח לבריטים שלא ישרור שקט בארץ כל עוד לא יושג פתרון הוגן לבעיית פליטי השואה, והמחיש את יכולתה של ההגנה לפגוע בו זמנית ביעדים אסטרטגיים רבים בכל רחבי הארץ. שנים אחר כך, תיאר אופק, הפך המבצע לנושא לימוד קבוע במורשת הקרב של צה"ל – דוגמה ומופת לפעולת פשיטה לילית מתואמת בסדר גודל מחלקתי, ולערכים שנחשבים אבני יסוד: נכונות להתנדבות, דבקות במטרה, כושר אלתור ומוסר לחימה גבוה.
בהליכה בשיפולי הגולן, ליד הירמוך, מבינים טוב יותר את עוצמת המעשה בלילה ההוא. לוחמים ארץ־ישראליים מעטים, כאן, הלכו בדרך הזו לפני שמונים שנה: עולים במעלה, יורדים במורד, נושאים בידיים, מרגלים ברגליים. הם למדו את ארץ ישראל ושעריה לפרטי פרטים, כדי לפתוח אותה לבני עמם, וכמותם חבריהם בשאר היעדים, כולם בלב אחד למען עם אחד.
עשור לאחר ליל הגשרים נערכה אזכרה ממלכתית ליד האנדרטה בגשר א־זיב. יוסף וייץ, אביו של יחיעם וייץ שנהרג שם, עמד ואמר בשם כל ההורים השכולים מילים שמהדהדות עד היום: "כשאני שואל את עצמי כאב שכול אם הפעולה הייתה דרושה וכדאית, אני עונה בחיוב – כי הנופלים בפיצוץ הגשרים היו סוללי הדרך לעצמאותנו". גשר אל־חמה הוא כאמור היחיד שלא נבנה מחדש, וכנראה לא ייבנה לעולם. אבל חורבותיו נותרו כאן כאנדרטה חיה המספרת סיפור על דור שהבין שהזמן אוזל, והיה מוכן לעשות הכול כדי להציל את אחיו העקורים מעבר לים ולהביאם הנה. הם החליטו להקים כאן מדינה, ויהי מה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il