כתב היד של הספר "עצם העניין" כבר היה מוכן להגשה. המחברת, ד"ר ערגה הלר, חקרה ואבחנה בו את השינוי שעברו הכלבים בספרות הילדים הישראלית לאורך השנים, והראתה כיצד הפכו מ"דמות חלוצית עברית ומגויסת" ל"דמות עצמאית, דעתנית, ביקורתית ולא אחת בעלת מאפיינים זרים". היא אף העריכה שמגמה זו תלך ותתחזק. ב־9 באוקטובר 2023 היה אמור כתב היד להישלח להוצאה לאור, אבל אז הגיעה מתקפת הפתע על יישובי הנגב המערבי, ומלבד הטלטלה הלאומית והחרדה האישית לשלומם של רבים ממכריה, הלר הבינה שהיא צריכה להתבונן מחדש במסקנותיה. כי לצד גיבורים אנושיים רבים, החלו לצוץ בתרבות הישראלית, מיד אחרי היום ההוא, גם דמויות כלבים אמיצים שהזכירו לה את הכלבים של ראשית ימי המדינה.
"מרבית הכלבים שהופיעו בספרות הילדים העברית של שנות השבעים, אחרי קו פרשת המים של מלחמת יום הכיפורים, לא הוצגו כגיבורים", אומרת הלר. "בימים שאחרי 7 באוקטובר שמענו סיפורים נוראים על כלבים שנשחטו בקיבוצים, או כלבים שנבחו וכך המחבלים גילו את מקום המסתור של בעליהם. מנגד, היו גם כלבים שהצליחו לא לנבוח, ועד מהרה הגיעו גם הסיפורים על כלבי יחידת עוקץ, ולפתע הכלבים הגיבורים חזרו".
ד"ר ערגה הלר | צילום: אריק סולטן
אל הכלב "נו־נו־נו" של דבורה עומר מתקופת מלחמת ששת הימים, או "עזית הכלבה הצנחנית" של הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור, הצטרף למשל "נארו, לוחם על ארבע" בסיפור מאת שירה סגל (במסגרת הפרויקט "מלחמה של גיבורים" שערכה הדסה בן־ארי). "שלא תטעו", כותבת סגל, "נארו הוא לא סתם כלב חמוד וחברותי. הוא כלב התקיפה הכי זריז ביחידת עוקץ, יחידת הכלבנים של צה"ל. התפקיד שלו הוא להוביל את הלוחמים בתוך שטח האויב ולאבטח את הכוח. בזכות חוש הריח המעולה שלו, ראיית הלילה המצוינת והאימונים הקרביים המיוחדים, נארו יודע לאתר את מקום המסתור של האויב, להתריע כשהוא מזהה סכנה ואפילו להפתיע ולתקוף את המחבלים". נארו היה כלב אמיתי לחלוטין: הוא השתתף בלחימה בכפר־עזה, חשף שם מארב מחבלים והביא לחיסולם, אך הוא עצמו נהרג במהלך ההיתקלות. לוחמי עוקץ ושייטת 13 חילצו את גופתו והביאו אותו לקבורה מכובדת בבסיס יחידת הכלבנים.
בעקבות 7 באוקטובר הוסיפה הלר ל"עצם העניין" פתח דבר ואחרית דבר שמתייחסים למאורעות אקטואליים. "ספרות הילדים העברית חוזרת כעת לעסוק בכלב הלוחם והשומר, שמקריב את חייו למען המולדת והקהילה", היא אומרת. "אם בסיפורים של טרום־המדינה זהו כלב שמגן על הילד בקיבוץ מפני שועל או פלישה של אויב, היום הוא שומר על הילד כשאחד ההורים במילואים, או כשצריך לרדת למקלט בשעת אזעקה. אנו עתידים לראות בספרים הישראליים עוד כלבים מסוג זה לפני שניישר קו עם נושאים שכיחים בספרות הכלבים העולמית".
הלר היא חוקרת ספרות ותרבות ומרצה בכירה במכללה האקדמית לחינוך על שם קיי בבאר־שבע - מוסד שבו מלמדים ולומדים לא מעט תושבים מהנגב המערבי. "בשבעה באוקטובר היינו בקשר כל הזמן, לבדוק מי נמצא ומי לא, מי עונה ומי לא", היא מספרת. חלק מהחששות התאמתו באופן הנורא ביותר: ד"ר מרסל פרייליך־קפלון, מרצה בתחום הוראת הכימיה, נרצחה בבארי יחד עם בעלה דרור. שירי ביבס, שנחטפה ונרצחה עם שני ילדיה הקטנים, הייתה סטודנטית במכללה. "רק אחרי כמה ימים התחלנו להבין את הממדים", אומרת הלר. "זו תחושה שלא אשכח – לאבד כל כך הרבה אנשים שאתה מכיר בבת אחת. ואז מתחילים להגיע הסיפורים של אלה שיצאו מזה בחיים, ואתה מבין שגם אצלם, לא כולם מתחילים להשתקם".
היא מתגוררת בגבעתיים עם בן זוגה ד"ר נדב שפר, מרצה בכיר להנדסה רפואית, והם הורים לוורדי שפר (23), אשת תקשורת. בשל לקות ראייה הלר קוראת היום ספרים דיגיטליים, אך היא שומרת עדיין את ספרי ילדותה, שעמדו על מדפים מיוחדים שאביה בנה בבית הוריה והתנשאו עד לתקרה. וכמו בכל זמן נתון בעבר, יש לה בביתה לא כלב אחד אלא שניים, כדי שיארחו זה לזה לחברה. "אני תמיד אומרת שבבית שלי מסתובבים כל הכלבים שהיו לי, והכלבים החיים מריחים אותם. כשבא כלב חדש, אני לא זורקת את הצעצועים של הכלב הקודם ולא מעלימה את הקולרים והרצועות הקודמים. אני בטוחה שכלב שניגש לשמיכה שלא כובסה, ומדיפה ריח של כלב אחר, יבין שהכלב ההוא היה בבית בדיוק כמוהו. אני רק לא יודעת מה הוא חושב על זה".
אנו נפגשות בעקבות זכייתה בפרס לוין קיפניס לחקר ספרות ילדים לשנת 2026, על מחקרה שכונס בספר "עצם העניין" (הוצאת רסלינג, 2024). הפרס מוענק אחת לשנתיים לחוקרות וחוקרים שהציעו נקודת מבט חדשנית על ספרות הילדים בישראל. "מחקרה של ערגה הלר מצליח להאיר דרך דמות הכלב תמורות עמוקות בחברה הישראלית, ולכן הוא דוגמה מצוינת למחקר מקורי, יצירתי ורלוונטי גם לימינו", כך נימקה את הבחירה פרופ' רוחמה אלבג, העומדת בראש מרכז לוין קיפניס שבמרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.
מעבר לכבוד ולסיפוק האישי, אומרת הלר, יש בפרס הזה גם סגירת מעגל: "לוין קיפניס עצמו היה מסופרי הילדים שכתבו על המגוון הגדול ביותר של כלבים בספרות העברית. יש לו שירים וסיפורים שמלמדים דרך הכלב על שאר חיות המשק, על היישוב החקלאי או על נורמות ההתנהגות בחברה. באסופה 'גן גני' שהוציא (1947, יחד עם ימימה אבידר־טשרנוביץ - מ"פ), אנו יכולים לראות שהכלבים והחתולים פקדו אז את גני הילדים. אם כלב יגיע היום לגן, זה יקרה בעיקר במסגרת של חוג".
הכלבים ומקומם בספרות ריתקו את הלר מאז שהייתה סטודנטית שנה א' בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב. "זה התחיל מקורס 'מבוא לתורת הרומאן' שלמדתי אצל פרופ' מאיר שטרנברג, חתן פרס ישראל. שטרנברג דרש שנקרא משיעור לשיעור רומאנים שלמים מהספרות האנגלית, ובכיתה הוא היה מתשאל סטודנטים על פרטים מהספרים שקראו. בספרות האנגלית יש הרבה כלבים, וכך התחלתי לכתוב לעצמי רשימה של הכלבים שמופיעים ביצירות. במקביל למדתי גם את יסודות הספרות העולמית, נדרשתי לעבור בחני בקיאות, והרשימה הלכה וגדלה".
כשהחלה לעבוד על הדוקטורט שלה בשנות התשעים, היא הבינה שבעלי חיים וספרות ילדים אינם תחומים שסוללים את הדרך לקריירה אקדמית. "בחרתי לעסוק בנושאים רציניים ו'מבטיחים', כמו אוטוביוגרפיות ואוטוביוגרפיות בדויות על מלחמות. עד היום חלק גדול ממחקריי מוקדש לתחום הזה, אבל עם השנים הבנתי שכמו החיים עצמם, גם המחקר צריך להותיר מקום לעצמיות של החוקר ולעניינים שבלב, וכשמכניסים לתוך המחקר את האהבה האמיתית, אי אפשר לעצור. כך העניין הילדותי שלי במדע בדיוני ובפנטזיה השתלב במחקר שלי על ספרות שואה, מלחמה וטראומה, וכך רשימת הכלבים הספרותיים שלי – שכבר הפכה מכמה ניירות לתיקייה שעוברת ממחשב למחשב אחת לכמה שנים – החלה לקרום עור וגידים ולקום לחיים לנגד עיניי. ברגע שהמחקר על הכלבים פרץ, הרגשתי שחרור של משהו שהתבשל אצלי ארבעה עשורים".
צילום: אפרת קדרי־אטינגר
פה קבור הכלב
הלר בספרה מפלחת ומאפיינת את הכלבים בספרי הילדים העבריים. הדמות הכלבית בשנים שלפני הקמת המדינה, היא מאבחנת, הייתה של שומר ומגן, לרוב על רקע נוף קיבוצי. לדמות הזאת לא היה קול משלה: היא הוצגה בעיקר דרך תפקידה החשוב, בהתאם לאידאל החלוצי. כלב שכזה שמר לא רק על הבית ועל האדמה החקלאית, אלא גם על המולדת - "כלב גיבור המחנך את ילדי ישראל לגבורה ולעמידה איתנה על המשמר", כותבת הלר במחקרה. זאת בניגוד לתפיסה העממית במדינות מזרח אירופה ומרכזה בראשית המאה ה־20, שראתה לעיתים קרובות את הכלב כמסוכן ומרושע. כאן בארץ הוא הפך ל"בן דמותו של החלוץ ולחבר של כבוד בגן הילדים העברי".
כמה משירי הילדים הידועים של אותם ימים נמצאים בספר "בוא אליי פרפר נחמד" (תש"ה) מאת פניה ברגשטיין, עם האיורים של אילזה קנטור. את הספר חותם מעין שיר ערש, "מי נובח כל הזמן?". הכלב המופיע בו שומר בנאמנות על קבוצת ילדים בקיבוץ, ומוצג כשייך לכולם, ברוח החינוך הקולקטיבי: "מִי נוֹבֵחַ כָּל הַזְּמַן? / זֶה כַּלְבִּי הַנֶּאֱמָן. // זֶה כַּלְבֵּנוּ הַשּׁוֹמֵר / לָנוּ 'לַיְלָה טוֹב' אוֹמֵר".
גם בשיר "כלב, כלב" של רפאל ספורטה (1953) מוטלת על הכלב המשימה "רוץ ושמור על הקיבוץ", ולשם כך הוא צריך להפסיק להשתובב. בשיר הידוע "כושי כלב קט" של אנדה עמיר־פינקרפלד, מצטווה הכלב לשמור על הבית ועל החצר, וזוכה לכבוד ואהבה לאחר שהוא מציל את התרנגול מציפורניו של שועל. בשל השימוש בשם "כושי", השיר הזה נאסר להשמעה ברדיו בשנות השישים, כדי לא לפגוע במאמציה של מדינת ישראל לפתח קשרים דיפלומטיים עם מדינות אפריקה.
בספר "שמונה בעקבות אחד" של הסופרת ימימה אבידר־טשרנוביץ (1945, אייר נחום גוטמן), נרשמת היסטוריה כלבית עגומה. העלילה מספרת על חבורת נערים שחושדת כי רופא החיות בקיבוץ הוא למעשה מרגל נאצי. אותו רופא־מרגל חוטף בשלב מסוים את אחד הנערים, ובמהלך הניסיונות של החברים לשחררו, הכלב שלהם לֶקֶש מורעל ומת. הספר זכה לעיבודים רבים, והפך גם לסרט קולנוע ולתסכית רדיו. "היה זה ספר הנוער הצעיר הראשון שבו הוצג מפורשות כיצד כלב גיבור, שחי בקיבוץ ושומר על הילדים, משלם בחייו על כך", כותבת הלר בספרה. "בשנת 1945 עדויות מאימי השואה כבר מגיעות ליישוב הארצישראלי. נושא המוות של חברים ואהובים הוא חלק ממעגל החיים, ותיווכו לילדים דרך בעלי חיים נוח יותר לסופרי הילדים מאשר הצגת מוות של אדם. (...) היצירה לנוער הצעיר חוזרת אל המוות כאל מות גיבורים, מוות הרואי".
שימוש בכלבים כ"מתווכים" של מוראות המלחמה אפשר למצוא גם בסיפור "שיקומה של רפה", מאת הסופר, המחנך והאב השכול אליעזר ירושלמי. גיבורת הסיפור הזה, שהתפרסם במקראה לתלמידי כיתה ג' משנת 1957, היא כלבה ששבה מהמלחמה ואינה עוד כתמול־שלשום. "רפה היא כלבה שהקדימה את זמנה: אני חושבת שזו הכלבה הראשונה שהיא פוסט־טראומטית", אומרת הלר. "היא נכה פיזית, וילדי הקיבוץ מתקשים להתמודד איתה. במהלך הסיפור מתברר שהיא נלחמה לצד החיילים במלחמת העצמאות, ובעקבות זאת היא לא רק פצועה אלא גם חלשה וזקוקה לתנאי מחיה מיוחדים. יש שם תיאורים שהיום היו מתפרשים כפוסט־טראומה - היא סגורה בעצמה, היא לא רוצה שמישהו יהיה סביבה, היא לא נחמדה לעולם. מצד שני, שמה מתכתב גם עם השורש רפ"א, ומבטא את הסיכוי להחלמה".
בחלוף השנים הופכת דמות הכלב בספרי הילדים מכלב־שומר לכלב־חבר, ורבים מהסיפורים עליו מתרחשים בסביבה עירונית. הכלב־החבר נמצא בבעלות פרטים או משפחה, ולא שייך עוד לקולקטיב. אחד מתפקידיו הוא לחקור את העולם בעצמו, כי הוא תמיד חופשי לעשות זאת, לעומת הילד שנמצא במסגרות שונות. אחת הדוגמאות הבולטות שייכת דווקא לכלב קיבוצניק, בספר "איה פלוטו" (1957). את הגרסה הראשונית של הסיפור כתבו הצייר ארי רון ואשתו דינה: פלוטו הוא כלב הפודל הענקי שגידלו, והילד גדי שמופיע בספר הוא בכלל ילדה - בתם אסנת, שעבורה כתבו את הסיפור. לאחר שהסיפור זכה לפופולריות בקיבוץ שלהם, קיבוץ מגידו כמובן, הגיע ארי רון להוצאת "ספריית פועלים" בתל־אביב כשבידיו הטקסט והאיורים. גולדברג, שעבדה כעורכת בהוצאה, אהבה את הסיפור, והמליצה לעבד אותו בצורה מחורזת. היא כתבה את הגרסה החדשה, שנדפסה יחד עם איוריו של רון.
לדברי הלר, גם פלוטו עשה היסטוריה מקומית: הוא נתפס ככלב הישראלי הראשון שהלך לאיבוד. מכיוון שהסיפור מובא מנקודת מבטו, הקוראים הצעירים מבינים שהוא לא באמת הולך לאיבוד. פלוטו בסך הכול עובר מתחנה לתחנה בקיבוץ, לומד על עולמו הקרוב, מקיים קשר רגעי עם בעלי חיים אחרים, ולבסוף חוזר אל גדי ואל ביתו.
"מה יש לכלב לעשות בקיבוץ כשהוא לא צריך לשמור?", אומרת הלר. "פלוטו משתעמם כי יש לו זמן פנוי, ולכן הוא הולך לבחון ולחקור את העולם. אי אפשר לעבור ילדות ישראלית בלי 'איה פלוטו', כי הוא כתוב נפלא ופשוט להבנה. כספר־תמונה שפונה לפעוטות, האיזון בין המלל החורז, הקצבי והמשעשע ובין האיורים הוא מושלם. בספרים של היום, האיורים מאתגרים לפעמים את הטקסט, או חותרים תחתיו. כאן יש לנו השלמה מלאה, אבל כזאת שנותנת גם מקום לדמיון. אני זוכרת איך אני, כילדה בת שנה וחצי, השלמתי את האיורים בעותק של 'איה פלוטו' שהיה לי. אני שומרת אותו עד היום, אבל כשרציתי להקריא אותו לבתי נאלצתי לקנות עותק חדש, כי הכול שם מקושקש".
לוין קיפניס | צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית צלם בוריס כרמי
בלוז כנעני
הלר כותבת גם על תופעה עגומה שהייתה קיימת כבר בשנות השלושים והארבעים – התעללות בכלבים מצד ילדים, אפילו צעירים מאוד. ספרות הילדים נחלצה לתת לכך מענה ערכי. הלר: "לוין קיפניס מספר ביצירותיו על כלבות מיניקות וממליטות - נושא לא רווח בספרות הילדים העברית - וגם מזהיר לא לסקול אותן או להתעלל בהן. באותם ימים היו ילדים שנהגו לסקול כלבים, אפילו למוות. עיריית תל־אביב אף יצאה בשני מיזמים שמטרתם הייתה להתמודד עם ההתנהגות האלימה הזאת".
היא מציינת בהקשר זה את הסיפור "מעשה אכזרי", שפורסם בשנת 1948 בעיתון דבר לילדים. המחבר "הלל" - הסופר הלל עומר, הלא הוא ע' הלל - מספר בו על ילדי גן בקיבוץ שמבחינים בכלבה משוטטת. הם לא יודעים שהיא מיניקה, ושהגורים שלה נמצאים בקרבת מקום; הם רק יודעים שהיא לא שייכת לקיבוץ, ורוגמים אותה באבנים למוות. הילד היחיד שלא משתתף במעשה מוצא עצמו בדילמה, אם לספר על כך למבוגרים או לא. היה זה סיפור יוצא דופן לעיתון ילדים, משום שהציג צד פחות אידאלי, שלא תואם את החזון הציוני וההתיישבותי. "כשקראתי את הסיפור, שאלתי את עצמי אם הילדים פעלו ממניעים אכזריים", אומרת הלר. "אני חושבת שהמניעים היו שעמום וסקרנות, ובכל זאת הלקח מהסיפור ברור".
הלר ניסתה לזהות את סוגי הכלבים המככבים בספרות הילדים. בסוף שנות השלושים, היא מספרת, הגיעו לארץ ישראל רודולף ורודולפינה מנצל, בני זוג יהודים־אוסטרים שהיו מומחים באילוף כלבים. הם טיפחו את הגזע הכנעני הנפוץ באזורנו, אך הבינו כי קשה לאלף אותו, וככזה הוא גם לא צלח למשימת השמירה. על כן הכלב השומר, הן במציאות והן בספרות הילדים העברית, היה לרוב מגזע אירופי, בעיקר רועה גרמני ("כלב זאב"). הכלב הכנעני גם לא היה נוח לגידול בעיר, והלר בדקה ומצאה כי תושבי תל־אביב העדיפו לגדל כלבי פודל ותחש. "בספרות של שנות הארבעים אנחנו רואים שביישובים כפריים יש כלבים גדולים, ובעיר כלבים קטנים. זה מסתדר טוב מאוד עם מה שהיה באמת, כי בדירות בעיר חיו בדרך כלל לפחות שתי משפחות יחד, ובמצב כזה לא ניתן להחזיק כלב גדול. גם ברישומי עיריית תל־אביב אפשר לראות שהכלבים שגידלו אז בעיר היו קטנים.
"ככל שעוברות השנים, ויש בארץ מעבר מהיישוב הכפרי ליישוב העירוני, אפשר לראות בספרים יותר כלבים בינוניים וקטנים. גם תיאור הצבע שלהם משתנה - משחור־חום לגוונים בהירים יותר. כך זה היה בשנות השישים והשבעים, אך בספרות של השנים האחרונות אנחנו מוצאים מבחר גדול של גזעים וצבעים".
בכלב העירוני, מאבחנת הלר, נמזגות תכונות של הכלב השומר - אך הוא לא משמש להבלטת האידאל החלוצי־התיישבותי. הפעם זהו כלב לוחם שמנכיח בספרות הילדים והנוער את ערכי צה"ל. בעיתונות הילדים הופיעו כלבים־לוחמים כבר בתקופת מלחמת העצמאות. כתבה ב"משמר לילדים" סיפרה כיצד חיל האוויר האמריקני מסתייע בכלבים לצורך משימות איתור והצלה: "כשמתנפץ מטוס במחוז שאין להגיע אליו חיש קל כדי להגיש את העזרה הראשונה, אזי מורידים 'כלב צנחן' הנושא עימו מטען רפואי. עם הכלבים מורדים גם מזחלת ורופא, אשר יוכלו להוציא את הפצועים מן המצר". על פי המתואר בכתבה, המגויסים החדשים ביצעו באימונים את המצופה מהם באומץ לב וב"נאמנות של כלבים".
בעיתון "דבר לילדים" התפרסם בשנות החמישים סיפור בהמשכים ששמו "טייס משנה פנג", מאת מנחם תלמי. הכלב פנג נתפס כמטרד על ידי אנשי הטייסת, אך בהמשך מגויס בעצמו לחיל האוויר. "הכלב מלווה את הטייס לכל מקום, הוא משליך את הפצצות מהמטוס, ומתברר שהוא עושה זאת טוב יותר ממשליכי הפצצות האנושיים", מתארת הלר. "לבסוף המטוס מופל מעל שדה של קיבוץ, ופנג סוחב את הטייס הפצוע. שני שומרים של הקיבוץ, שחושבים בטעות שמדובר באויב, פותחים באש. הכלב נפגע מהירי ומת, אך הטייס ניצל. אף שמדובר בסיפור לילדים, אומרים לנו מפורשות שהכלב נהרג - כי הוא נפל בקרב והוא גיבור". הסיפור על פנג מתכתב עם אירועי התקופה ההיא, שבה אנשי פדאיון חדרו לקיבוצים, ומכאן ההחלטה של השומרים לירות בדמויות החשודות. סיום הסיפור הוא עצוב, אך כמו הכלב נארו שנהרג בקרב בכפר־עזה, גם פנג זוכה להנצחה מכובדת בבסיס היחידה.
בגזרת ספרות הילדים יש כאמור כלב־חבר עירוני שהופך לכלב־לוחם. זהו נו־נו־נו, גיבור סדרת ספרים מאת דבורה עומר. ב"נו־נו־נו יוצא למלחמה" (1968), שנכתב בעקבות מלחמת ששת הימים, הכלב מצטרף לצבא, מנצח ואף מעוטר בצל"ש. "הספר הראשון על נו־נו־נו נחשב ספר קלאסי על מאבק כוחות בתוך משפחה - הילד משתוקק לכלב, אבל אמא לא רוצה", מתארת הלר. "הכלב הוא ילדותי ושובב, אך בהמשך, הפלא ופלא, הוא יוצא מהבית, מתגייס ליחידת מילואים ועובר שרשרת חיול. בסוף המלחמה הוא נחשב לוחם אמיץ ו'גבר', אבל כשהוא חוזר לביתו, הוא גם חוזר להיות הכלב של הילד".
הלר מציינת את סדרת הספרים "עזית הכלבה הצנחנית" של מוטה גור כיוצאת דופן אפילו בהקשר זה. "עזית היא גיבורת־על שמתגנבת לשטח האויב, מסתערת בלי היסוס, ובכל מצב שהיא נקלעת אליו - המשימה מבוצעת והיא יוצאת מנצחת".
עלילותיה של עזית עובדו גם למשחק קופסה ולסרט שביים בועז דוידזון. בסרט, כמו בסדרת הספרים, עזית מתגוררת עם בעליה בבניין דירות בתל־אביב, והשכנים חוששים ממנה בתחילה. התסריט המקורי כלל סצנה שבה עזית מצילה תינוק שנחטף, אולם הצנזורה קבעה כי מראות כאלה ייפסלו לצפייה לילדים. במקום זאת סייעה עזית ללכוד כייס שגונב ארנקים. בהמשך הסרט, קצין שמתגורר בבניין מגייס את עזית לצנחנים. כנופיית מחבלים חוטפת את הקצין, אך עזית מחלצת אותו, משתלטת על רימון וכמעט משלמת על כך בחייה.
הסרט על עזית יצא לאקרנים ב־72'. שנה לאחר מכן הגיעה מלחמת יום הכיפורים, והאווירה ששררה במדינה בעקבותיה חלחלה גם לספרות הילדים. "בשנות השבעים אנו רואים בספרים כלבים שדואגים לעצמם. הם חיים בעיר, הם חולמים על אמריקה, הם עסוקים בדברים הקטנים של החיים ולא ברעיונות הציוניים. במקביל יש לנו מהפך שלטוני, ולאחריו הסכם שלום וגם התחלה של תקופת חוסר ביטחון בצפון, שמתפרץ לבסוף כמלחמת לבנון".
"אחד הדברים שמצאתי הוא הזיקה העמוקה בין עיצוב דמות הכלבים לרוחות המלחמה ולכמיהת השלום", אמרה הלר בטקס קבלת פרס לוין קיפניס. גם קיפניס עצמו קישר בין ההולכים על ארבע ובין ערך השלום. בבית שהוסיף בשנת 77' לשירו הידוע "אליעזר והגזר" הוא כתב: "לא סבא אליעזר, לא סבתא אלישבע ולא הנכדה אביגיל - יכלו להזיזני. רק כשבאו הכלב והחתול שאין שלום ביניהם ועשו יד אחת לעזור, לא יכולתי להחזיק עוד. וכאשר הצטרף העכברון הקטן ומשך בכוח, נעקרתי מיד! מכאן שאין לזלזל בעזרה קטנה, אשר באה בזמנה".
עזית סימנה את סיומה של תקופת הכלב הלוחם, אך שבה לגיחה נוספת בשנת 2013, בספר "עזית והחטופים בלבנון" מאת בנו של מוטה גור, רמי. הפעם הכלבה מתפקדת כסוכנת סמויה המתגנבת לשורות חיזבאללה כדי לסייע בחילוץ שבויים ישראלים. בספר זה, מדגישה הלר, עזית מוקפת גם בלוחמות. "היא מסוגלת לשאת את כל ציוד הריגול עליה, להתקרב למרחק אפס מכוחות חיזבאללה, לשמוע הכול ולהביא לשחרור החטופים. ייתכן שספר זה מבשר את בואו של הכלב הלוחם החדש בספרות שתיכתב אחרי 7 באוקטובר".
הלר מזכירה כלבה נוספת, מוקדמת יותר – שֵׁדָה מספרה של לאה גולדברג "ידידיי מרחוב ארנון" (1943). שדה היא כלבת שמירה מאולפת שנגנבת על ידי פושעים, וכל תושבי השכונה נרתמים לחפשה. לפי הלר, שתי הכלבות האמיצות - דווקא ממין נקבה - מבשרות את העיסוק הספרותי באומץ של כלבי עוקץ, שנים רבות אחר כך.
ידידו הטוב
ערגה הלר (57) גדלה ברמת־אביב, מול האוניברסיטה. אביה ז'ק, ניצול שואה, עלה ארצה מצרפת ושירת בארגון ההגנה. הוא היה צייר ומורה, מילא תפקידים ביטחוניים בכסות של עיתונאי, ואחר כך השתלב כמורה לאומנות ומלאכה בבית ספר ביפו. שם פגש את רעיה, מורה גם היא.
אף ששני הוריה היו אנשי חינוך, הלר מעידה שלא הרבתה להגיע לבית הספר. "תמיד היה לי ספר שיכולתי לקרוא שוב ושוב במקום ללכת ללמוד, כמו למשל 'ההוביט'. גם כשהלכתי לבית הספר, הייתי מניחה את הילקוט על גדר התלתלית, קופצת ממנו אל הענפים של עץ התות הסמוך, ומשם החוצה".
ההורים כעסו על ההיעדרויות התכופות?
"ממש לא. המורות דרשו שהאישורים מהם יהיו כתובים על נייר לא משומש ובמעטפה, אבל בשלב מסוים ההורים שלי אמרו שהם לא יכולים לכתוב כל כך הרבה אישורים, ואפשרו לי לחתום בשמם. בכל זאת, הייתי נכדה של אדם שזייף מסמכים במלחמת העולם השנייה".
את השירות הצבאי היא נאלצה לעזוב לאחר חודשים ספורים, בשל בעיות בריאות הנוגעות לעיניה. עד מהרה החלה ללמוד ספרות באוניברסיטה שמול ביתה. היום כאמור היא מרצה בכירה במכללה האקדמית להוראה על שם קיי, ומכשירה את הדור הבא של המורים לספרות.
צילום: אפרת קדרי־אטינגר
במעמד המורה בישראל יש ירידה מתמשכת. היכן המשבר הזה מוצא אותך?
"העובדה שפניתי לעבוד במכללה למורים מראה שאני מאמינה בחינוך. לי לא היה טוב במערכת, ותמיד היה לי רצון לתקן אותה. ראיתי לאורך השנים גם מערכות חינוך שעובדות היטב. מחצית מהסטודנטים במכללת קיי הם יהודים ומחציתם ערבים, גם הסגל הוא יהודי וערבי, ואנחנו רואים בשני המגזרים, אבל בעיקר במגזר היהודי, ירידה ברצון להיות מורים. זה נכון גם במגזר היהודי־דתי, שבו שבדרך כלל הייתה מוטיבציה כזאת.
"פעם המורה זכה לכבוד. היום ישנם הורים שרואים במורה כמין סמרטוט: לא מתחשבים בדבריו, או מאלצים אותו לעשות דברים. מורים מפחדים לפעמים לדבר בכיתה, כי יכולה להיות שם אלימות, או שמעלילים על מורים דברים פליליים שלא היו ולא נבראו. ילדים מקבלים לעיתים מהבית את התחושה שהמורים עובדים בשבילם, וזו התחושה שהם מעבירים למורים".
היא מציינת בסיפוק שיש במכללה ביקוש להוראת ספרות, אך בחטיבות הביניים ובתיכון לימודי הספרות מצומצמים מאוד. "כל הגישה למדעי הרוח היא גרועה. כשאני מדברת עם חברים שלי שמלמדים באירופה ובארצות הברית, הם מדווחים על אותם קשיים - סטודנטים לא באים ללמוד ספרות, בתיכונים בקושי מלמדים את המקצוע הזה, הילדים לא קוראים והידע שלהם דל".
בשנים האחרונות עולות טענות ל"הדתה" במערכת החינוך. מה את חושבת על כך?
"גם כחילונית, היהדות שלי קשורה למקורות, ואני מרגישה שעליי להכיר את המקרא ואת סיפורי התלמוד. כשאני שומעת שהתכנים האלה מעוררים התנגדות אצל חברים טובים ומשכילים, זה מפריע לי. אתה לא יכול להיות היום חלק מהעולם היהודי ולהגיד 'אני שייך לארץ הזאת', בלי להבין את השייכות. והשייכות לא מתחילה בציונות. סטודנטיות שיושבות בשיעור שלי על דמות האם בשירה העברית, מצטטות מקורות תלמודיים שהן למדו בשיעור הקודם, ומבחינתי זה נפלא. רק כך ניתן באמת ובתמים לבנות ידע".
בשנה הבאה עתיד לראות אור ספר המשך ל"עצם העניין", ובו תסקור הלר את הכלבים בספרות הילדים המקומית משנות השמונים ועד ימינו, כלבים שבין השאר "ענו על צרכים חדשים בחברה הישראלית הילידית וקולטת ההגירה". בתקופה הזאת התחלפו למשל שמות הכלבים – במקום אמיץ או נאמן, הופיעו שמות לועזיים דוגמת מיקי ובילי. "בספרים של העשורים האחרונים, הכלבים משלימים צורך שחסר לילדים", אומרת הלר. "המגע עם הכלב הוא מרגיע, ולעיתים הכלב הוא חבר של ילד שאין לו חברים. בספר 'אבד כלבלב' (2022) של עדי זליכוב־רלוי, עם איוריו של אביאל בסיל, אנו רואים שגם הכלב זקוק לילד. מערכת היחסים ההדדית מתגלה כששניהם מחפשים זה את זה במקביל: הילד תולה מודעה ומחפש את 'נבחן בן טרייר', והכלב מחפש את 'אדם בן פלא'. כל אחד מהם זקוק לאחר כדי להיות שלם".
הקשר הרגשי בין אדם לכלב, היא אומרת, אינו תופעה מודרנית. "במקורות המקראיים אין סיפורי אהבה בין אנשים לכלבים, והכלב הוא דבר בזוי, אבל בארכיאולוגיה הארצישראלית נמצאו הרבה מאוד קברים של כלבים. אומנם לא חיו באזור רק יהודים, אבל אנחנו רואים שהכלב היה חלק מהקהילה פה מאז ומתמיד".
מאז מתקפת הפתע וראשית המלחמה, היא אומרת, יש לה רשימה חדשה של כלבים שמתעדכנת תדיר. "אחרי שבמשך שנים הכלבים העירוניים היו 'חזקים' מאוד, מ־7 באוקטובר ואילך דמותו של הכלב עוברת בחזרה למושבים ולקיבוצים, שהם שדה הקרב", מאבחנת הלר. לכלבים הגיבורים והמגינים, אלה שמתעמתים ישירות עם האויב, הצטרפו בתקופה הזאת גיבורים מסוג חדש: כלבי שירות שמלווים את הפצועים ואת המתמודדים עם פוסט־טראומה. גם הם כבר מפציעים בספרות הילדים.
ויש תופעה נוספת שהלר עומדת עליה: "קיימת אינפלציה אדירה של ספרים בהוצאה עצמית שאנשים כותבים לזכר הכלבים שלהם. אפשר ללמוד מכך על הנורמות בחברה שלנו. בחקר התרבות יש משמעות גם להיבט הכמותי - אם הרבה ספרים עוסקים באותו נושא, זה נושא חשוב".
ספר הילדים המצליח בישראל בשנים האחרונות, "כראמל" של מאירה ברנע־גולדברג, עוסק דווקא בחתול. האם זה מעיד שמקומם של הכלבים נדחק?
"כראמל הוא ספר פנטזיה, הוא לא מתרחש בישראל ולא משקף את החברה הישראלית. ככזה, אפשר להעתיק אותו לכל מקום בעולם. אני חושבת שזה סוד ההצלחה שלו, כי כך מתאפשר האפיק הפנטסטי.
"נשאלתי רבות אם בכוונתי לכתוב ספר מחקר דומה על חתולים. אולי זה יקרה, ואם כן אני מאמינה שאזכיר את כראמל, אבל בפרק על חתולים בתרבות הישראלית שהם בעצם עולמיים. למאירה עצמה יש כלב ששמו בוב, והוא מופיע בסדרה החדשה שלה, 'בן־בן ודדה', כך שהיא הסדירה את העניינים גם לטובת בעלי הכלבים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il