הודיה חמיאל בסין זוכרת היטב כיצד הלמו בה מילותיה של רכזת הקבלה ביישוב שבו רצתה לגור. זה קרה לפני ארבע שנים, כשהרכזת הובילה את הודיה ובעלה לסיור ביישוב, הציעה להם כמה אופציות, והצביעה גם על אזור שמיועד ל"זוגות צעירים". הודיה השיבה לתומה שזה עשוי להתאים - "בכל זאת, אנחנו זוג צעיר", היא מסבירה. "ואז היא שאלה בני כמה אנחנו. כשעניתי שאני בת 28 ובעלי בן 30, היא פלטה ישר מהבטן - 'אתם לא זוג צעיר, אתם זוג בלי ילדים'".
המשפט הזה הנכיח בצורה חריפה את מציאות חייה של חמיאל בסין בשנים האחרונות, ואת היחס של הסביבה כלפיה. "לכולם ברור שאנחנו רוצים ילדים", היא מתארת בכאב. "אנחנו מנסים להרות כבר תשע שנים, ללא הצלחה. אבל אפשר לראות הבדל תהומי בין אשת מילואימניק, שכולם אומרים עליה 'וואו, בעלה מגויס, נשלח לה פיצה', ובין אישה שעוברת את תופת הפוריות שלה, וצריכה לעשות זאת לבד בחושך".
החושך שחמיאל בסין מדברת אליו מוכר היטב לאלפי נשים בישראל. כדי לשלוח קרן אור בתוך האפלה הזאת הוקם מיזם "האושר שבדרך", קבוצת תמיכה לנשים מאותגרות פוריות. מה שהתחיל כמפגש מקומי קטן בכפר־תפוח הפך לאימפריה חברתית של ממש, וכיום המיזם מפעיל תשע קהילות תמיכה ברחבי הארץ. כינסנו כמה מהמשתתפות והיוזמות כדי לשמוע על מסען, על התגובות בחברה הדתית ועל התקווה המתמדת. למעט חמיאל, נקדים ונציין, כל המרואיינות בכתבה הן כבר אימהות, אך דרך החתחתים שלהן נמשכת גם אחרי שהצליחו להביא לעולם ילד ראשון.
1. פנינה כהן 2. חנה אשר 3. רחל לוק 4.ירדנה מארק־אוסטרוב 5. הודיה חמיאל בסין 6. הודיה באואר 7. חיה שמידוב 8. דיקלה שזו 9. רוויה בן־יהודה | צילום: מאיה משל
רוויה בן־יהודה (38), תושבת כפר־תפוח, מנווטת מדי יום בין עולמות רגישים: בעבודתה היא מנהלת את תחומי המשפחות השכולות, מתמודדי הנפש והצרכים המיוחדים במועצה האזורית שומרון, ובתא המשפחתי יש לה התמודדות מורכבת משלה. את שני ילדיה הגדולים ילדה באופן טבעי, אך מכיוון שהבן השני נולד חירש, בני הזוג עברו בדיקות וגילו כי הם נשאים של גן לחירשות. כדי להרחיב את המשפחה בלי להסתכן, כך הוסבר להם, עליהם להיכנס למסלול של הפריות מבחנה ואבחון גנטי טרום־השרשה (PGD). בן־יהודה נקלעה באחת לתוך עולם זר ועטוף בדידות, עד שחברה מהיישוב כפר־תפוח, מאותגרת פוריות בעצמה, הציעה לה – "אנחנו יודעות על עוד נשים ביישוב שמתמודדות עם מצב כזה בשקט. בואי נערוך מפגש".
לערב הראשון, לפני כעשור, נהרו לא פחות משבעים נשים מכל רחבי הארץ. ההצלחה הבהירה למארגנות כי הן נגעו בעצב חשוף ונתנו מענה לצורך עז. חודשיים לאחר מכן נערך המפגש השני, שעיצב את הקונספט של המיזם עד היום: מרחב בטוח, תומך ומחבק, שמאפשר לנשים לחלוק את הקשיים, למצוא שותפות לגורל ולקבל כוחות להמשך הדרך.
המפגש שלנו איתן מתקיים בביתה של הודיה באואר, עובדת סוציאלית שמנהלת כיום את המיזם, בשיתוף עם מכון פוע"ה. ציורים בצבעי גואש וטביעות ידיים קטנטנות מעידים כי בבית הזה כבר גרים ילדים. אך הדרך להורות, מספרת באואר בגילוי לב, הייתה רצופת מאבקים רפואיים ונפשיים. "חליתי בסרטן לראשונה בגיל 13, רגע לפני כיתה ט'. כבר אז, כנערה צעירה, עברתי הליך של שימור פוריות. השנים חלפו, והחיים זימנו לי חיבור מיוחד: התחתנתי עם בן זוג שגם הוא חלה בסרטן בעבר. כשנישאנו ידענו בדיוק מה הבעיות הרפואיות שעומדות בפנינו אם נרצה להביא ילדים לעולם, והתחלנו בטיפולים. אבל אז, שנה בלבד לאחר החתונה, הסרטן תקף אותי בשנית".
באואר נלחמה ושוב הבריאה, אך אז, בגיל 23, הציבו לה הרופאים תמרור עצור בתחום הפוריות: "אחרי הסרטן השני נקבע חד־משמעית שאסור לי ללדת בעצמי. האופציות שנותרו לנו היו פונדקאות, אימוץ או אומנה". הבשורה הזאת נחתה עליה דווקא כשגרו בשכונת קרוואנים צעירה, תוססת וברוכת לידות ביישוב עלי. "הבנתי שאני חייבת 'לצאת מהארון' הזה. חיפשתי מקום להיות בו עם נשים כמוני, וכך הכרתי את רוויה". היא הצטרפה לקבוצה בכפר־תפוח, ובהמשך הקימה קהילות נוספות. "החזקנו את המיזם הזה באש ובמים, מתוך ידיעה שעבור הנשים זו הצלת חיים".
היום היא חובקת משפחה לתפארת, שנבנתה בנתיבים יצירתיים ומלאי אהבה. "יש לנו ילדה בת שבע שהגיעה אלינו באומנה ועברה לתהליך של אימוץ, ויש תאומים בני ארבע שנולדו בפונדקאות. הדרכים היו שונות, אבל נולדה לנו משפחה".
חיה שמידוב, פנינה כהן | צילום: מאיה משל | איור דגנית מור יוסף (רודובסקי)
סיפורה של פנינה כהן מהיישוב אפרת, מנהלת פרויקטים בחברת פינטק, מאיר תופעה כואבת נוספת, שקופה לא פחות: אי־פריון משני. "ההיריון והלידה של הבן הבכור עברו באופן טבעי, חלק לגמרי", היא מספרת. "כל ילד הוא נס, אבל לא הבנו כמה הנס הזה גדול, עד שניסינו להרחיב את המשפחה". בתוך שנה בלבד היא עברה שתי לידות שקטות, שתיהן בשבועות מתקדמים של היריון. הרופאים הסבירו שהגוף שלה מפתח נוגדנים שדוחים את השליה, מה שעוצר את התפתחות העובר. כהן לא ויתרה, עברה סדרת טיפולים ניסיוניים מפרכים וחוותה הפלות נוספות, ולבסוף הבינו בני הזוג שעליהם לשנות מסלול, ופנו להליכי פונדקאות. כהן עברה ארבעה סבבים קשים של שאיבת ביציות.
"כשנכנסתי לראשונה למפגשי 'האושר שבדרך' היו לי ספקות עמוקים", היא מודה. "אומנם הנשים בסביבה שלנו יולדות מדי שנה וחצי או שנתיים, ואצלנו נוצר הפרש של יותר משש שנים - ובכל זאת מכיוון שכבר היה לנו ילד בבית, הרגשתי שאולי אני לא שייכת לפה. הרי רוב הנשים בקבוצה נלחמות על הילד הראשון שלהן". אלא שהקהילה הבהירה לה שזהו בדיוק המקום שלה, ושאי פריון משני ואובדן הריונות הם חלק בלתי נפרד ממעגל אתגרי הפוריות. "מצאתי שם נשים שהבינו בדיוק את גודל האכזבה שחוויתי בכל חודש מחדש. כשנכנסנו להליך הפונדקאות, הרגשתי שהכלים והתמיכה שקיבלתי במיזם נותנים לי את הכוח לעבור את הטיפולים המורכבים". לפני תשעה חודשים נולד בהליך פונדקאות בנם השני. "זה הלך מהר, בלי עין הרע. היום אנחנו כבר עם הפנים קדימה, מחפשים את הפונדקאית הבאה".
הסתרה שבתוך ההסתרה
זווית מושתקת לחלוטין, עטופה לא פעם בטאבו חברתי כבד, היא קשיי הפוריות של הגברים. את הזווית הזאת מביאה לשיחה שלנו רחל לוק (38), נשואה זה 12 שנה. באינסטגרם שלה היא מדברת בשנינות ובפתיחות על האתגרים שהיא ובעלה צלחו עד שהגיעו למעמדם הנוכחי כהורים לשלושה.
"בעלי מבוגר ממני בכמה שנים. כשהתחתנו הוא ביקש להביא ילדים לעולם מהר, אבל במשך שנה לא הצלחנו", מספרת לוק. "כשנכנסים לעולם טיפולי הפוריות, הרופאים נוטים לבדוק קודם כול את האישה. אבל בעלי התעקש להיבדק גם הוא, ובדיקת זרע אכן העידה על בעיה אצלו". השניים הופנו לטיפולי הפריה חוץ־גופית (IVF) בשילוב פרוצדורה כירורגית מורכבת שעבר הבעל. "הוא היה פתוח לחלוטין גם לאופציה של תרומת זרע כדי להקל עליי, אבל הייתי נחושה לנסות את הדרך הזאת. עברנו שנה מפרכת, סבב רדף סבב, ללא מנוחה. כשגילינו שאנחנו צריכים לעבור טיפולי פוריות, לא שיתפנו אף אחד בהתחלה. שתקנו. הרגשנו אשמה נוראית, והיינו בודדים מאוד בסירה הזאת".
רחל לוק, הודיה באוור | צילום: מאיה משל | איור דגנית מור יוסף (רודובסקי)
מה גרם לשינוי בגישה שלך?
"יום אחד בעלי אמר לי: חייבים לדבר. חייבים למצוא עוד אנשים שעוברים את מה שאנחנו עוברים, ורוצים לפתוח את זה".
ההחלטה לשבור את קשר השתיקה שינתה את חייהם. "גילינו מיד עוד חברים קרובים שמתמודדים עם קשיים דומים בחדרי חדרים. היום כבר אי אפשר להשתיק אותי. אני מדברת על פוריות בכל הזדמנות, כי זה בנפשנו".
אחרי הפלה כואבת שעברה, "קרה הנס: נכנסתי להיריון ונולדו לנו תאומות. כיום הן בנות שמונה". כעבור שנים אחדות ביקש בעלה לנסות להרחיב עוד את המשפחה, אף שהרופאים הבהירו כי סיכוייהם קלושים. "הרגשתי שאני לא רוצה להיות חמדנית", מודה לוק. "בסוף הסכמתי לשלושה סבבי טיפול בלבד. בסבב השלישי והאחרון, רגע לפני שהרמנו ידיים, זה הצליח. וכך יש לנו גם בן מתוק, בן חמש".
היום היא נמצאת בעיצומו של מסע פוריות נוסף, שונה מבחינתה מכל קודמיו: "הבנתי שמותר לי לרצות עוד, אבל הפעם אני מגיעה לטיפולים בגישה רגועה. גם אם זה לא יצליח, אני מביטה בבית שלי ויודעת שיש לי שלושה ניסים עצומים, שאיש לא ציפה שיקרו".
גם דיקלה שזו מאפרת, עובדת בביטוח הלאומי, נתקלה בבושה העוטפת את אתגר הפוריות הגברי. בעלה אבנר חלה בלוקמיה בגיל 12, והטיפולים הקשים שעבר פגעו ביכולתו להביא ילדים לעולם. לאחר נישואיהם הפנו אותם הרופאים להפריה חוץ־גופית. לפני חמש שנים נולדה להם בת, וכעבור שלוש שנים הצטרפו גם תאומים, אך הדרך לשם הייתה לא פשוטה, בלשון המעטה. "נחתנו לתוך עולם מפחיד ומלא הסתרות, אפילו המשפחה הקרובה שלי לא ידעה דבר", היא משחזרת. "אבל הנטל האמיתי היה על אבנר. זה נושא שלא מדובר בכלל בקרב גברים. הוא לקח הורמונים במשך למעלה משנה כדי לעודד ייצור זרע, עבר מסע מפרך ולא סיפר על כך".
חשוב לה להדגיש שחוסר המודעות החברתית נושא עמו השלכות מעשיות: "במקומות העבודה למשל בטוחים שרק האישה נושאת בנטל של טיפולי פוריות. לא מבינים שגם הגבר עובר הליכים כירורגיים, לוקח הורמונים וצריך ימי מחלה. אין לגברים שום לגיטימציה לפתוח את זה. הקושי של הגברים מדובר הרבה פחות. לנשים יש קבוצות תמיכה, יש מרחב לפרוק, ולבעלים אין מעטפת כזאת. הם נשארים שקופים בתוך החושך".
צרצרים בגן השעשועים
המפגש היומיומי עם המערכת הרפואית הנוקשה והמנוכרת, לא מקל עליהן כמובן את תקופות הטיפולים. "התחושה היא שהגעת למפעל לייצור תינוקות", אומרת לוק. "את נכנסת, וברגע אחד את הופכת למספר ותו לא, פריט על פס הייצור. עכשיו את מספר תשע, זה המיתוג שלך להיום, וכשקוראים לך את נכנסת, נשכבת, מחכה שיחדירו לך משהו פנימה, עוברת לחדר ההתאוששות, ומשם הביתה. זו פשוט מכונה, והתחושה שלך היא חוסר אונים מוחלט.
"אני מביטה בבעלי, שמרגיש שאין לו שום יכולת להוביל את האירוע הזה, ואז אני מביטה בעצמי ובגוף שלי, ומבינה שגם לי אין שום החלטה. אני פשוט עושה באדיקות כל מה שאומרים לי. בסוף את עוד אחת בשרשרת. קשה לי מאוד עם זה. אני לא אומרת שלא אכפת להם; יש שם אנשים שבאמת מנסים להפגין אכפתיות. אני בטוחה שלכל האחיות, הרופאים ואנשי המעבדה יש כוונות טובות, אבל יש גבול קשיח לכמה אפשר להכיל ולרחם כשאתה פוגש עשרות נשים ביום".
כשאני שואלת את הנשים מה הקושי הגדול ביותר שהן מתמודדות איתו, האצבעות מופנות אל תחושת ההדרה מהקהילתיות, שתופסת מקום מרכזי כל כך בעולם הדתי. "התרופות והזריקות הן החלק הכי קל", אומרת חמיאל. "השלבים הקשים באמת מגיעים כשאני נאלצת לעצור הכול בגלל משהו חיצוני. כשחיכיתי למשל לניתוח אנדומטריוזיס והייתי חייבת להקפיא את טיפולי הפוריות, הרגשתי חוסר אונים מוחלט. אבל מעבר לכך, המציאות של החיים כאישה צעירה בארץ לחוצת ילודה, ובמיוחד בעולם דתי, הופכת הכול להרבה יותר כבד".
המסע הכאוב שלה כלל גם שתי הפלות בשבועות מתקדמים. "אחרי האובדן השני של היריון מצאתי את עצמי מתמודדת עם השלכות נפשיות כבדות בדמות דיכאון וחרדה. גם הבדידות הכתה בי. גרנו ביישוב, ניסינו בכל הכוח להשתלב, אבל הרגשתי חריגה. הייתי יוצאת לגן השעשועים, שומעת מסביבי צרצרים, וחוזרת הביתה. בסוף כבר הייתי חוזרת מהעבודה ישר אל המיטה".
היא מספרת על סוג נוסף של בידוד חברתי, שמאחוריו עומדות אולי כוונות חיוביות, אבל בסופו של דבר הוא רק מעצים את הפגיעה. "חברות 'מסתירות' הריונות, וזה משאיר אותך בחוץ, כשאת ממילא מרגישה שאת בחוץ. קשרים של שנים נותקו אצלי בגלל זה. כשאת פוגשת חברה ושומעת ממנה שהיא בחודש התשיעי, ופתאום את מבינה שהיא נעלמה לך לחצי שנה, זה מכאיב יותר מאשר לשמוע מלכתחילה את האמת". יש לה אפילו מתכון מעשי לנשים שמתלבטות איך לבשר את הבשורה לחברתן שלא זכתה עדיין לילד: "אני תמיד אומרת, תעשו את זה בוואטסאפ. לא בשיחת טלפון, ובוודאי שלא פנים אל פנים במסעדה. אל תגרמו לנו לברוח מהסיטואציה. ספרו לנו בהודעה כתובה, ותנו לנו שבוע לבכות את זה במיטה, ואז לבחור לחזור אליכן כשנאסוף כוחות".
ירדנה מארק־אוסטרוב (30) מאפרת, העובדת בשיווק דיגיטלי, עברה בדיקות גנטיות יחד עם בן זוגה. התוצאות הראו שהם נשאי מחלה שמצריכה טיפול גנטי לפני השרשה. כיום הם הורים לתינוק מתוק בן תשעה חודשים, שהגיע לעולם רק אחרי ארבע שנות טיפולים. "הקושי החברתי מלווה אותך בכל צעד", מתארת מארק־אוסטרוב. "אני אומרת - אם את מזמינה את כל החברות למסיבת יום הולדת של הבן שלך, תזמיני אותי. תשלחי הזמנה ותוסיפי: 'אבין אם לא תבואי, אבל אני ממש רוצה אותך כאן'. תנו לי את זכות הבחירה, אל תנתקו אותי".
היא משחזרת רגע קשה במיוחד שנחרת בה: "הצעתי לחברה טובה שנאכל יחד בשבת. היא ענתה לי בכנות מנוכרת: 'האמת היא שאני מחפשת לעשות ארוחת שבת עם מישהי שיש לה ילדים באותו גיל כמו הילדים שלי, שישחקו יחד'. הרגשתי שאין לי ערך כחברה רק כי אין לי ילדים בגיל המתאים".
גם פנינה כהן חוותה את השקט מחריש האוזניים מצד הקהילה: "אחרי שעברתי את ההפלות, השתררה סביבי דממה. חברות פשוט לא ידעו מה להגיד, והשתיקה הזאת הייתה מביכה ומנתקת. אבל אני רק רציתי שהן ימשיכו לדבר איתי, גם כשהן לא מוצאות את המילים הנכונות ולא יודעות מה לומר". בתוך חוסר האונים הזה, חברה אחת הצילה אותה. "היא לא באמת הבינה מה עובר עליי באופן אישי או מבחינה רפואית, אבל היא הבינה משהו עמוק הרבה יותר: היא הבינה מה זה להיות חברה. היא פשוט התקשרה אליי שוב ושוב, בלי להרפות. לפעמים זה לא התאים לי ועניתי בחוסר סבלנות, אפילו ניתקתי לה, וזה היה בסדר גמור מבחינתה. אני רוצה שאנשים בחוץ ידעו: גם אם אנחנו לא מגיבות להודעות, אנחנו עדיין פה. אל תרימו ידיים ואל תפסיקו לנסות להגיע אלינו".
באואר: "לא ילדתי מעולם, אבל אין שום קשר בין החיים שהיו לי לפני כן ובין החיים שיש לי עכשיו. כי הסיפור הוא לא סביב עצם הלידה, אלא סביב ההגדרה שלך כ'עם ילדים' או 'בלי ילדים'. כשהייתה לנו ילדה באומנה, 'לא שלנו' מבחינה ביולוגית, החיים שלי כבר נראו אחרת. פתאום יש לך כרטיס כניסה לגן השעשועים, פתאום את שייכת. גרנו אז ביישוב עלי, והיו סביבי אימהות שסיפרו שהן מתות לקצת שקט. ואני? אני הייתי מוכנה למות בשביל כמה שעות של רעש".
הודיה חמיאל בסין, חנה אשר, ירדנה מארק־אוסטרוב | צילום: מאיה משל
חיה שמידוב, נשואה קרוב לעשרים שנה, חוותה מסע מפרך של "שבע שנות רעב" עד שנולדה בתה הבכורה. גם אצלה השנים האלה כללו אבחנות מורכבות, טיפולים כושלים ואובדן היריון בשלב מתקדם. היום היא אם לשלושה ילדים, אך ממשיכה בטיפולים כדי להרות שוב. ולמרות כל הקשיים, היא שופעת הומור ומשתפת בפתיחות. "התחתנתי צעירה מאוד, בגיל 19. במשך שנים הרגשתי שאני הבחורה היחידה בסביבה שעוברת את הסיוט הזה. הקושי לא היה רק בחדרי הטיפולים, אלא במפגש עם המציאות בחוץ. חברות בגילי יצרו קהילה סביב הילדים. הייתי מגיעה לגינת המשחקים כדי לחפש חברה, וברגע שהתקרבתי היה משתרר שם שקט מביך. לא ידעו איך לאכול אותי. נמנעתי מלהגיע לבריתות, והתמודדתי עם אינסוף הערות חסרות טקט מהסביבה.
"זה קשה במיוחד בעולם הדתי, שבו חיי הקהילה ובית הכנסת הם מרכז הקיום. הקושי הגדול מורגש בסיטואציות יומיומיות פשוטות, למשל כששואלים כמה ילדים יש לך. כשמישהי עונה שיש לה תשעה, מיד נשמעות קריאות 'וואו' מתפעלות. אני באמת שמחה בשבילה, אבל ה'וואו' הזה מחמיץ לפעמים את המציאות. אנשים לא מבינים מה עברתי כדי להביא לעולם את שלושת הילדים שלי. כל אחת ואחת מאיתנו עוברת מסע מפרך, וגבורה לא נמדדת רק במספרים. אז מה אם אין לי תשעה ילדים?"
מה שמוביל לשאלה: מרביתכן כבר אימהות, ועדיין עוברות גיהינום כדי להמשיך ללדת. למה?
שמידוב: "זה כמו ששואלים אדם מסודר כלכלית למה הוא רוצה עוד כסף. למה? כי טוב לו עם הכסף שיש לו, והוא רוצה עוד".
לוק: "הצטרפתי לא מזמן לקבוצת פייסבוק של מאותגרות פוריות. שיתפתי שם את הסיפור שלי, וציינתי שיש לי שלושה ילדים בבית, ושאני רוצה ילד רביעי. אחת המשתתפות הגיבה לי, כמובן באופן אנונימי: 'את לא מרגישה שזו חוצפה? איך את מעיזה לדבר על ניסיונות להביא ילד רביעי כשחלקנו כאן נלחמות על הילד הראשון או השני?'. אחרות נזעקו מיד להגנתי, אבל השאלה הזאת גרמה לי לעצור לרגע ולחשוב: האם זו באמת חוצפה? האם זה לא בסדר מצידי? המסקנה שהגעתי אליה היא שהנפש שלנו מסוגלת להכיל שני רגשות מנוגדים בבת אחת. אני יכולה להודות בכל ליבי על המתנות המדהימות שקיבלתי, ועדיין להשתוקק לעוד ילד. אם יש לי כוחות נפש וכוחות פיזיים לעבור שוב את מסכת הטיפולים ולקוות לעוד נס, למה שאמנע מעצמי את הזכות הזאת? נשים אחרות עושות אפצ'י ונכנסות להיריון, ואף אחד לא בא אליהן בטענות".
הקו שבין רחמנות לאכפתיות
לחמיאל בסין יש שורה ארוכה של דוגמאות לאמירות חסרות טקט, אפילו מקוממות, שאישה נאלצת לשמוע בעודה רצה מטיפול לטיפול. "לא פעם שואלים אותי: 'יש כל כך הרבה ילדים בעולם שצריכים אימוץ, לא חבל?'. התשובה היא לא. אין כל כך הרבה ילדים לאימוץ בארץ, הרוב צריכים אומנה, ושם אני נמצאת בתחתית סדר העדיפויות – כי המערכת לא שולחת ילד אומנה לבית שאין בו ילדים, מחשש שיהיה קשה לשלוף אותו משם. או ששואלים: 'למה אתם לא פונים לפונדקאות?'. ובכן, צריך לעבור אינספור קשיים בירוקרטיים ורפואיים כדי לקבל אישור לפונדקאות. כל זה חלק מתופעה רחבה של מתן עצות שמעולם לא ביקשתי. אני רוצה שזה יופיע בכותרת, באותיות קידוש לבנה: אנחנו לא זקוקות לעצות שלכם. גם לא לסרטונים של 'כך נכנסתי להיריון'".
למה חשוב להם כל כך לתת עצות לנשים במצבך?
"לאנשים קשה כנראה לראות את החוסר", מאבחנת חמיאל בסין. "המוח האנושי מנסה להשלים את התמונה שהוא רואה, ולכן הם מנסים 'לפתור' את הבעיה שלך, כשהמטרה היא להרגיע את חוסר הנוחות שלהם עצמם. מה שאני צריכה מהחברה הוא פשוט: תסכימו להיות איתי בחוסר. אל תהפכו את החוסר שלי למשהו שאתם צריכים לפתור, או למשהו שאני צריכה לתווך לכם. אני שונאת גם שאומרים לי: 'אוי, איזו גיבורה את, אני בחיים לא הייתי מסוגלת'. אז זהו, שגם אני לא מסוגלת. זה פשוט המסע שלי. תגידו לאדם שאיבד רגל 'אני לא הייתי מסוגל להיות קטוע רגל'? זו אמירה מנוכרת ומרוחקת.
"שמעתי גם על מישהי שאמרו לה: 'אולי א־לוהים לא רוצה שיהיו לך ילדים, ולכן את לא מצליחה'. מדהים. אתם תגידו לאדם שעובר השתלת קוצב לב, 'אולי א־לוהים בעצם רוצה שתמות'? זה שילוב של בורות וחוסר נכונות להסתכל למציאות בעיניים. תניחו לא־לוהים לעשות את התפקיד שלו. אם לא ביקשתי עצה – ותאמינו לי שעוד לא פגשתי מטופלת פוריות אחת שביקשה עצה מאדם זר – תשמרו את כל העצות הסופר־חשובות שלכם לעצמכם, תכתבו אותן, תכינו מהן מצגת מנוילנת, ותנו לי אותן רק כשאבקש. עד אז, אני לא מעוניינת בהן".
המפגשים של "האושר שבדרך", אומרת חמיאל בסין, הם חבל ההצלה שלה. "אני מגיעה לשם לפעמים אחרי החזרה, לפעמים אחרי תשובה שלילית, או אחרי היריון שנעלם לפתע. הדבר הכי יפה במיזם הזה הוא ההכלה של נשים על כל הספקטרום של אתגרי הפוריות. לצערי, לא התקדמתי בשלבים; נשארנו בדיוק כמו ביום חתונתנו, זוג בלי ילדים. אבל 'האושר שבדרך' מחבק את כולנו יחד - מאלו שעדיין נלחמות על הראשון, ועד אלו שסיימו את הילודה שלהן לפני עשרים שנה. בעולם שבחוץ אנחנו שקופות, אבל ברגע שאני פוסעת פנימה לתוך הקהילה הזאת, אני כבר לא שקופה. אנחנו, מטופלות הפוריות, נשות האמונה הכי חזקות שיש. עצם זה שאני מכניסה הורמון לפה או זריקה לבטן, זו הכרזה קבל עם ועולם ובעיקר מול עצמי שאני מאמינה שהחוסר הזה יסתיים בילד".
שמידוב: "לקח לי זמן להבין שאני לא לבד. כשפתחנו את הקבוצה הראשונה בשומרון, הגיעו נשים בנות שבעים ושמונים. היינו בהלם, לא הבנו מה הקשר, אבל הן אמרו: 'מאותגרת פוריות' היא כותרת ומהות שהולכות איתך כל החיים. כשהיינו צעירות לא היה לנו מקום כזה, ועכשיו אנחנו רוצות להיות חלק מהקהילה'".
נקודה אחרת על הספקטרום מייצגת חנה אשר (31) מירושלים, מחנכת באולפנה ומאמנת אישית לנשים בתהליכי פוריות. אשר נשואה תשע שנים. המסלול שלה כלל אבחנה של שחלות פוליציסטיות, ואז טיפולים הורמונליים וסבבי IVF מורכבים, חלקם בשיא מגפת הקורונה, תחת גזרות של ביטול טיפולים ברגע האחרון. חמש שנים נמשך התהליך המפרך, ובסופו נולד בנה הבכור, כיום בן ארבע. התפנית המפתיעה הגיעה דווקא עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל. בעוד הטיפולים הרפואיים נדחו ונדחקו, אשר ניסתה שיטות אלטרנטיביות טבעיות - "ואז קרה נס שאין לי דרך להסביר אותו", היא מספרת בהתרגשות. "תוך כדי המילואים של בעלי וכל הכאוס, נכנסתי להיריון ספונטני לחלוטין, וכך לפני שנה וחצי נולד לנו בן שני. מצאתי את עצמי במקום ייחודי של תהיות – לאן אני שייכת? אני בתוך עולם הטיפולים או בחוץ?"
קהילת "האושר שבדרך" נתנה תשובה חד־משמעית לשאלות הללו, היא אומרת. "הבנתי שטיפולי פוריות הם לא רק פרוצדורה רפואית, הם חלק בלתי נפרד מהזהות שלי, ולא משנה איך נולד הילד האחרון. כשאני שומעת על אישה שביטלו לה שאיבה, או שההחזרה שלה נכשלה, הלב שלי פועם יחד איתה. השותפות הזאת היא סופר־חזקה. הסכמתי להתראיין כי מבחינתי, אם יש אפילו אישה אחת שתקרא את הכתבה הזאת ולא תישאר לבד בבית עם הדמעות שלה, עשיתי את שלי. בשביל זה, שישימו אותי על פוסטר בנתיבי איילון".
רוויה בן־יהודה | צילום: מאיה משל | איור דגנית מור יוסף (רודובסקי)
מה הסביבה הקרובה יכולה לעשות כדי שאותה אישה לא תישאר לבד עם הדמעות? מה הדבר שהיא זקוקה לו?
"ברכבת ההרים של הטיפולים יש רגעים שאת מרגישה שאיבדת כל אחיזה. זכורה לי סיטואציה שבה רציתי מאוד להכין עוגת שמרים לשבת. לא רציתי שיביאו לי עוגה, רציתי לעשות את זה בעצמי, להחזיר לעצמי מעט מהשליטה על החיים. אבל אז הבנתי שאין לי כוח אפילו לחכות שהבצק יתפח. הציפייה הממושכת בטיפולים שואבת ממך כל טיפת אנרגיה, עד שאין לך סבלנות להמתין לשום דבר אחר בחיים. הרגשתי גמורה ומרוקנת. הרמתי טלפון לשכנה ואמרתי: 'תקשיבי, את יכולה בבקשה להכין לי בצק שמרים?'. היא לא שאלה שאלות, והביאה לי בצק. זה לימד אותי שגם כמטופלת אני לא צריכה להיות שקופה, ואני חייבת לדעת לזהות ולבטא את הצרכים המדויקים שלי, קטנים ככל שיהיו. ומהעבר השני, להיות חברה אמיתית זה פשוט להגיד: 'אני פה לכל מה שאת צריכה'. זה אומר לראות אותך, להבין את המצוקה שלך ולעמוד לצידך, גם בדבר הכי טיפשי שתבקשי".
"אני חושבת שאנשים צריכים להבין שיש קו דק בין רחמנות לאכפתיות", מחדדת לוק. "אנחנו לא מסכנות. כולם עוברים משהו בעולם הזה, ואנחנו עוברות טיפולי פוריות. אז אל תרחמו עלינו, אבל כן תהיו אכפתיים. קיבלתי פעם תשובה שלילית באחד הטיפולים, ולא היה לי כוח לאף אחד, אבל חברה אמרה לי: 'אני לא מפריעה לך, אני מניחה לך ארוחת ערב מעבר לדלת'. זו אכפתיות".
רוויה בן־יהודה מעבירה את התחושה הזאת אל היומיום המעשי, השוחק: "שם נמצא הרבה מהקושי. אני קמה בכל בוקר מוקדם כדי לצאת מהבית בחמש וחצי, לפני הפקקים. המטרה היא להספיק להגיע למרפאה, לעשות בדיקות דם ואולטרסאונד, לחזור הביתה, להתארגן ולהתייצב בשמונה בבוקר בעבודה. ואז אני נכנסת למשרד כאילו כלום לא קרה, אף אחד לא יודע מה עברתי בשעות האחרונות.
"אני לובשת סווטשירט באמצע הקיץ, כדי שלא יראו את הפלסטר מהבדיקות שאני עושה כל יומיים. קרה שהגעתי לפגישה חשובה ביותר מיד אחרי שאיבה, וישבתי שם כאובה פיזית, כשלאף אחד סביב השולחן אין מושג מה עברתי רק חצי שעה קודם לכן. השילוב הזה בין הסבל הגופני, הריצה המטורפת והסודיות המוחלטת מול הסביבה, זה הקושי העיקרי אצלי".
ילדים באים מהמקפיא
הבדידות שהן מתארות נוכחת אפילו בתוך התא המשפחתי, חוצצת בין שני הצדדים לקשר הזוגי. "אף שגם בעלי וגם אני שורדי סרטן, הרגשתי שנושא הפוריות נשאר בעיקר שלי", אומרת באואר. "אני זו שמחזיקה אותו, הוא הסיפור והזהות שלי, ואצל בעלי זה נוכח הרבה פחות. גם החברה מתייחסת בצורה שיפוטית יותר לאישה. לא פעם הטיחו בי משפטים כמו: 'מה, את לא רוצה ילדים? תעשי לפחות בשבילו'. כאילו הרצון והכאב הם רק שלו. אבל האמת היא שבתוך הזוגיות, לו היה הרבה יותר קל. הקושי הזה פוגש אותנו, הנשים, בעוצמות אחרות. במשך עשור לא היו לנו ילדים, ובעשור הזה הנושא הזה ניהל אותי – בבית הכנסת, בגני השעשועים, במבטים סביב מי בהיריון ומי לא. בעלי היה יכול ללכת לבריתות, להיות חלק מהמשפחה, והחגים הרבה פחות תסכלו או 'טירגטו' אותו. בשבילו זו הייתה משימה, בשבילי זה היה הכול".
חיה שמידוב דווקא מצביעה על הקשיים הייחודיים של הגברים. "בשמחת תורה, לפני שהיו לנו ילדים, אחד המתפללים פשוט הניח את הילדה הקטנה שלו על הכתפיים של בעלי ואמר לו בחוסר טקט משווע: 'קח, שיהיה לך עם מי לרקוד'. בעלי חזר הביתה באמצע התפילה. לפעמים קשה לגברים לדבר על הרגשות האלו ולהוציא אותם החוצה, אבל היום, במבט לאחור, אני מתחילה להבין מה עובר עליהם. לצד הכאב הפרטי שלהם יש להם דאגה עצומה כלפינו, הנשים. גם כשאנחנו עצבניות, מתוסכלות או מתנהגות אליהם בצורה מגעילה בגלל הטיפולים וההורמונים המטורפים, הם עדיין שם, עוטפים אותנו ודואגים לנו. קשה להם לראות אותנו במצב הזה, ומתוך רצון לא להכביד עוד יותר, הם בוחרים פעמים רבות פשוט לשתוק ולא לדבר על מה שהם עצמם מרגישים. אבל הצורך שלהם במעטפת לא נעלם, הוא קיים".
לוק: "אני חושבת שלפעמים קשה לנו לדמיין עד כמה הבעלים מרגישים חסרי אונים בתוך המערבולת הזאת. אני רואה את זה בצורה חדה אצל בעלי, כי הרי מההיבט הרפואי, כל טיפולי הפוריות שלנו נדרשים בגללו. הוא מצידו ניסה הכול. לקח הורמונים, ושינה תזונה, ועשה דיקור סיני, והלך לרופאים הכי טובים, אבל שום דבר לא עזר. אין לו מה לעשות, הוא פשוט נאלץ לעמוד מהצד ולהסתכל עליי. הוא רואה אותי רצה לבדיקות, ומקבלת שיחות מהאחיות שמעדכנות אילו תרופות לקנות ומתי להזריק. הוא מביט בי ואין לו דרך אמיתית לעזור או להקל על הכאב. למדתי 'להפעיל' אותו: אני שולחת אותו לקנות את התרופות והזריקות מבית המרקחת, רק כדי שירגיש שהוא עושה משהו, שהוא חלק מהתהליך.
"מעבר לחוסר האונים מול האישה, הגברים חווים בדידות עצומה בחוץ. אין כמעט בעלים שיושבים ומספרים זה לזה מה הם מרגישים, מה עובר עליהם כשהם רואים את האישה עוברת את כל הייסורים האלה בגללם, וכמה קשה להם להתמודד עם חוסר היכולת להושיע. פשוט אין להם איפה ואיך לשתף".
דיקלה שזו: "במסגרת 'האושר שבדרך' קיימנו ערב תמיכה מיוחד לבעלים. ראיתי איך גם הם הגיעו למקום של נחת, למרחב שבו הם יכולים סוף־סוף לנשום. המפגש הזה גם העניק להם כוח להגיד לאישה: 'הנה, אני סוחב את המשא הזה איתך, אני פה'. הנוכחות של הגבר קריטית. לפני שזוגות אוזרים אומץ ויוצאים מהארון של טיפולי הפוריות, הם סוחבים את הסוד ואת הכאב רק שניהם, לבד מול כל העולם. במצב כזה, אם הבעל לא נמצא שם עם האישה באותו תדר רגשי, הכול קורס פנימה, והמשא כולו נופל אך ורק על הכתפיים שלה".
ומה עובר על ילדיהם של הורים מאותגרי־פוריות, כשהמזרקים, המעבדות והציפיות הם חלק בלתי נפרד מהאטמוספירה המשפחתית? כמה ואיך צריך לשתף אותם בקושי להביא להם אחים ואחיות – אותו קושי שקדם גם ללידתם? "אני קצת חוששת מהשלב הזה", אומרת בן־יהודה. "הגענו לטיפולים בגלל הבן השני שלנו, כאמור, שסובל מחירשות. אנחנו מדברים על זה בבית בצורה חופשית, אבל לפעמים אני שואלת את עצמי בחרדה: מה יקרה כשהוא יבין שבמעבדה הגנטית אנחנו מבודדים את הגן הפגום שקיים אצלו, כדי שלא ייוולדו לנו עוד ילדים חירשים?"
השאלות הללו אינן תיאורטיות. "בעבר הוא כבר אמר משפטים שפילחו לי את הלב. 'אם ייוולד לכם עוד ילד חירש כמוני, זה אומר שאתם לא אוהבים אותו?, אתם מצטערים שנולדתי כי אני חירש?'. התשובה שלנו חד־משמעית: לא, אבל אנחנו לא רוצים להעביר את הקושי הזה לעוד ילדים".
מן העבר השני, חיה שמידוב מביאה אל שולחן הדיונים המשפחתי גישה פתוחה ומשעשעת, שמנרמלת את הניסים הרפואיים המתרחשים בין כותלי המעבדה. "בחרתי לספר לילדים הכול מהרגע הראשון. מכיוון שאני טיפוס שמדבר עם הידיים ועם העיניים, פתחתי את זה מולם בלי פילטרים. הסברתי לשני הגדולים שלי שבעיקרון, שניהם הגיעו לעולם בדיוק מאותה שאיבה, מאותו 'יום מעבדה'. הבן השני שמע את זה ומיד התחיל לחקור בסקרנות: 'אבל אמא, איפה החבאת אותי כל השנים האלה?'. עניתי לו בפשטות: 'במקפיא'. הוא נדהם. הסברתי להם מאפס את כל התהליך המדעי והרפואי, והם מבינים הכול.
"היום הם כבר רואים אותי מזריקה בבית. השותפות הזאת מכניסה אותם לפעמים גם לעולם של אכזבות ומתח כשטיפול נכשל, אבל בעיניי יש ערך בכך שהם חלק מהמסע המשפחתי. אגב, מישהי מהיישוב שאלה אותי פעם בפליאה 'איך זה שיש לילדים שלך עיניים כאלה כחולות?'. עניתי לה: 'נו, ככה זה כשהם יוצאים מהמקפיא אחרי הרבה שנים'. והיא אשכרה האמינה לי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il