"פתאום מצאנו אגם ענק": הסכר הסודי והבלתי חוקי של הרשות הפלסטינית

אגם ענק של מים צלולים בלב המדבר אמור להיות מראה מרחיב לב. אבל כשמבינים שהוא מבשר על השתלטות פלסטינית לא חוקית במרחב וגם על הרס הטבע המקומי והארצי - הוא דומה יותר לשלולית בוץ מאשר לפאטה־מורגנה חלומית.

נחל חֶבר הוא בין הנחלים הגדולים באזור הר חברון, ובסופו של דבר הוא נשפך לים המלח. הוא מוזן מארבעה ערוצים, שניים גדולים ושניים קטנים. ליתר דיוק כך היה עד 2019, אז הקימה הרשות הפלסטינית את סכר בַּני־נעים העוצר את המים באחד הערוצים הגדולים והשאירה למעשה רק שלושה ערוצים זורמים.

עוד לפני שיצאנו לדרך ראיתי תמונות וסרטונים מהמאגר, אך הלסת שלי נשמטה כשהגעתי לשם. יואב עציון, בעל חוות מעלה־דרגה ופקח של רשות הטבע והגנים, ורועי דרוקר, מנהל מרחב יהודה ושומרון של תנועת רגבים, הציגו את הסכר: חומה בגובה של כ־20 מטרים ממנה יוצא גל אבנים החוצץ בין גדות הנחל המרשים, ולמרגלותיו כינרת קטנה בצבע טורקיז המכילה את מי הגשמים שירדו בין מעלה־חבר למושב כרמל. באתר aliqtisadi.ps העוקב אחרי הכלכלה הפלסטינית פורסם בדצמבר כי 100 אלף מטרים מעוקבים של מים נאגרו בסכר בני־נעים לאחר מערכת הגשמים שהייתה באותו השבוע, זאת לפי בדיקה של מנהלת החקלאות והווטרינריה של עיריית בני־נעים.

עציון אומנם אומר שהוא פשוט טייל ומצא את הסכר, אבל אחרי נסיעה של כחצי שעה בין מתחמי בדואים ודרכי עפר מבודדות, ברור שצריך להכיר כל ואדי וכל שביל ברמת מדבר יהודה כדי לאתר את המקום. "לפני כשלוש שנים במהלך סיור שגרתי ב'שמורה ההסכמית' פתאום מצאנו אגם מים ענק", הוא מספר. "סכר מבטון ואבנים שיושב על נחל חבר, ובשנים יפות יוצר אגם של כמה מאות מטרים בעומק כמה מטרים".

השמורה ההסכמית היא שמורת טבע גדולה, המתפרסת על רצועה במדבר יהודה מדרום לירושלים ועד הר חברון, אזור שנחשב חלק משטח B. משמעות הדבר היא שהאחריות האזרחית שם נתונה מכוח הסכמי אוסלו בידי הרשות הפלסטינית, ואילו הסמכות הביטחונית בידי ישראל. במסגרת ההסכם התחייבה הרשות שלא לבנות באזור בתים וכבישים חדשים, ולשמור על הטבע הייחודי של מדבר יהודה. בדומה לסעיפים רבים אחרים בהסכמי אוסלו, גם אלה לא כובדו. הפלסטינים נגסו בשמורה, ובשנים האחרונות מתבצעות שם עבודות פיתוח ובנייה נרחבות. הרשות  מאפשרת באזור זיהום מכל הסוגים: אתרי פסולת, משרפות פלסטיק, מחצבות וביוב הזורם לנחלי המדבר. בשל הפגיעה המתמשכת בסביבה החליטו בקבינט להחזיר את האחריות לנעשה בשטח השמורה לידי ישראל וצה"ל. אולם מלבד הריסות בודדות ומעט החרמת כלי עבודה לא נעשה שינוי משמעותי.

"לא צריך להיות אקולוג גדול בשביל לראות את הפגיעה בנוף בשמורה ההסכמית, הרים שלמים נחצבים כאן", אומר עציון. "באזור הסכר יש רכס שנקרא זהרת אל־כולא, המזוהה כגבעת החכילה שבה התחבא דוד מפני שאול, הם חצבו שם מערכת שלמה של כבישים ובנו בניינים. זאת פגיעה אנושה בנוף שאין ממנה דרך חזרה".

לעומת זאת, הוא מסביר, המצב בסכר עדיין הפיך, מפני ששם הפלסטינים בעיקר הוסיפו על פני השטח ולא נגסו בו, מלבד חציבת דרך הגישה שבה נסעו ככל הנראה מאות משאיות כדי לבנות את הקיר הגבוה. בנחל עצמו יצקו בטון, הציבו מסלעות ושפכו כמויות עצומות של סלעים. פינוי הסכר לא יהיה עבודה קלה, אבל אם יפרקו את הקיר ויסלקו את האבנים הנחל והמדבר יוכלו להשתקם. "פנינו עם זה לכל הגורמים - רשות הטבע, צה"ל, המנהל האזרחי. כרגע אף אחד לא מראה סימנים של טיפול. בינתיים כל הגשמים שיורדים באזור הכפרים זיף ויטא נעצרים כאן ולא מגיעים לים המלח או לרמת המדבר, הגבים ומקורות המים לא מתמלאים - מה שפוגע מאוד במאזן האקולוגי במדבר, בחי, בצומח וגם בקרקע. במדבר אין כמעט מקורות מים קבועים, המים היחידים שמגיעים הם של השיטפונות. הנחל הוא עורק החיים של המדבר. נחל חבר זורם כמה פעמים בשנה - השנה הוא שטף אולי עשר פעמים אבל הממוצע הוא ארבע־חמש פעמים - ואם לא זורמים בו מים בכלל ההשפעה תהיה חמורה. בשנים הראשונות עוד לא רואים את ההבדל אבל לאט לאט המרקם נפגע, ולאורך שנים גם תהיה פגיעה בים המלח. המצב שלו גם ככה לא מזהיר וכל נחל משמעותי בשבילו, אבל נחל חבר הוא אחד הגדולים שנשפכים לשם, ואם הוא לא מגיע זה יפגע בו מאוד בעתיד".

הירוק היום צהוב מאוד

סכר בני־נעים נבנה בשנת 2019, אבל עד 2023 שום גורם בישראל לא ידע על קיומו. גם במרכז לחקר שיטפונות אליהם פניתי במהלך הכנת הכתבה התפלאו לשמוע עליו. אומנם נרשם אצלם פער קבוע בין כמות הגשמים שירדו למדידה בשיטפון בנחל חבר, אבל הסיבה לפער נשארה בגדר תעלומה. הייבוש של הנחל, אומרים שם, משפיע באופן מיידי על הצמחייה ובעיקר על עצי השיטה הצומחים לאורכו וחיים מהמים המועטים האלה של השיטפונות הנדירים. הפגיעה בעצים משפיעה על כל המאזן האקולוגי הפגיע ממילא, על העופות והחיות. גם בכיוון ההפוך, במעלה הנחל, הסכר מזיק, כי עודף המים מזמין מינים פולשים, בצומח ובחי. בנוסף, במכון חוששים שהסכר ייפרץ באופן לא מתוכנן, מכיוון שבמקרה כזה זרם המים חזק ועוצמתי במאות אחוזים משיטפון רגיל ועלול להסב נזקים כבדים.

"גם היום, אחרי שהסכר נחשף, האכיפה דלה מאוד", מספר עציון, "אבל אז אף אחד לא הסתובב באזור הזה. לא אזרחים, לא מטיילים, לא חיילים וגם לא פקחים. אני לא אתפלא אם יש עוד דברים בסדר גודל דומה שגם עכשיו אף אחד לא גילה כי המצב לא השתנה באופן עמוק. הנושא תופס תאוצה, בחטיבת יהודה הקימו יחידה מיוחדת שתפקידה להתמודד עם גנבות המים, אבל זה עוד לא הגיע לרמה הרוחבית".

רועי דרוקר, רגבים: "מדובר באירוע לאומי - זה לא חקלאי ערבי מול חוואי יהודי, מדינת ישראל חייבת להתערב. רק מדינה בונה תשתיות. כביש, מים, חשמל הם כבר תשתית לשכונה שלמה"

שימוש ברחפנים או בצילומי לוויין לא יעזור לאתר מפגעים כאלה, יותר מאדם בודד שמסתובב בשטח?

דרוקר: "בתצלומי אוויר קשה מאוד לראות את זה, חייבים ללכת בשטח. אבל האמת היא שעל הפרויקטים הגדולים הפלסטינים מדברים בקול, הם מפורסמים למשל באתר של משרד החקלאות הפלסטיני, ואילו הקטנים קצת פחות בעייתיים וגם קל יותר לאכוף את החוק נגדם. הסכרים הגדולים אוגרים כמויות מים עצומות ולא מדובר בתלולית עפר שמזיזים עם כף של טרקטור. מטריף את הדעת להבין מה אפשר לעשות בשטח בלי שאף אחד ידע. נוצר פה אגם באורך 400 מטרים שנעלם מעיניהם של כל הגורמים. לא מופרך להניח שיש עוד דברים כאלה במדבר".

פחות מעשר דקות אחרי שיצאנו מהחווה של יואב לכיוון הסכר ראינו את ההפקרות במדבר בעיניים. עצרנו להסבר קצר בשטח, ופתאום הגיעו שני כלי רכב ופרקו עשרים שוהים בלתי חוקיים שהיו בדרכם לחצות את המדבר כדי להגיע לישראל. יואב, שנתקל בתופעה מדי יום, הזעיק כוח של צה"ל לטיפול באירוע, אבל הקלות והתעוזה לצאת לדרך הלא חוקית לאור יום מבהירה שידעו שסיכויי ההצלחה שלהם גבוהים והסיכון נמוך.

הסכר בנחל חבר הוא הגדול והמרשים ביותר, אבל ביהודה ושומרון יש עוד סכרים ודרכים נוספות לעצור את המים לפני שהם זורמים באופן טבעי. סכר בית־א־רוש נמצא בצד המערבי של הר חברון, ביובל של נחל אדוריים שנקרא נחל דומא. הסכר הוצב סמוך לגדר ההפרדה, בשטח B, בנקודה שהנחל נשפך לאזור שקף ויישובי לכיש. בצד השני של הגדר יש שטחי אימון של צה"ל כך שתושבים ומטיילים לא מסתובבים שם ולא יכולים להצביע על השינוי בזרימת הנחל, אולם החיות שחיו סביבו יצטרכו ככל הנראה למצוא מקור מים אחר. במקרה הזה דווקא בוצעו עבודות אכיפה והוחרם ציוד עבודה מטעם המנהל האזרחי, אולם הסכר עומד על תילו ומייבש את המשך אפיק הנחל.

פלומה צהובה מכסה את ההרים היורדים למדבר, זיכרון לירוק המרשים שצמח פה אחרי גשמי הברכה. עכשיו המדבר כולו יבש, אבל עציון מעיד שעד לפני שבועות ספורים אפיקי הנחלים בסביבה עוד היו ירוקים, ואילו כאן, מטר אחד אחרי הסכר, לא הייתה צמחייה כבר אז. וזו לא הפגיעה הסביבתית היחידה של הפלסטינים במדבר. "מדבר יהודה סובל בשנים האחרונות מרעיית־יתר, הוא מתאים לכחודשיים מרעה בשנה. בעבר בעלי העדרים היו נודדים לפי עונות השנה, בתקופות מסוימות נמצאים על ההר למעלה, אחרי הגשמים גולשים למדבר ובקיץ יורדים לערוצים. היום המדבר נרמס ונאכל יום יום, כיוון שמעודדים את הבדואים להתיישב במקום אחד ולתפוס את השטחים הפתוחים, ולצמחים אין הזדמנות לגדול ולהתרבות כמו שצריך. הנטישה של חיי הנדידה וההתיישבות בבתי קבע מבטון לא מתאימות לחיים המסורתיים של הבדואים, בניית הסכר מחזקת את המגמה הזאת ומעודדת אותם להישאר קרוב למקור המים הענקי שנוצר פה.

"רעיית־יתר היא בעיה שגם כפקח של שמורות הטבע והגנים אני מתמודד איתה, כי הם באים לרעות בשמורות. אגב, עם כבשים ועיזים קל יותר להתמודד, הבעיה היותר גדולה היא הגמלים, שעוקרים את הצמח מהשורש. גם האכיפה יותר מסובכת, רועה צאן חייב להיות צמוד לעדר וכשהוא לוקח אותם למקום אסור אפשר לקנוס אותו, אבל הגמלים מסתובבים לבד, הרועה יכול להיות ברדיוס של חמישה קילומטרים על איזה הר ולתצפת עליהם. בהשוואה לתמונות מהעבר או לאזורים אחרים שבהם אין רעיית־יתר אפשר ממש לראות את ההשפעה הנוראית, הפריחה והמרבדים הירוקים באביב כמעט נעלמו, למרות הגשמים, כי מיליוני קוב בעונה לא זורמים ליעדם".

איום התשתיות

במסגרת הסכמי אוסלו נקבע הסדר לחלוקת המים לאורך השנים ובהתאם לגידול האוכלוסייה, ואף הוקמה ועדה משותפת לנושא שעבדה גם בשנים הקשות ביותר. קידוחים, סכרים או כל אמצעי לאגירת מים לפני הגעתם לאקוויפר הם הפרה של ההסכם. תנועת רגבים פועלת משפטית נגד שני הסכרים הלא חוקיים בהר חברון, ודרוקר מסביר שהרשות הפלסטינית השקיעה הרבה מאוד כסף במהלך שידעה שאינו חוקי. "זה עלה מיליונים. צריך מאות משאיות שירדו ללב המדבר ויביאו בולדרים, לסלול דרך, להביא פועלים. והם לא מתחבאים פה, אלא אומרים בקול רם שהם גאים לפתח עצמאות ולקחת לעצמם את המים, להתקבע בשטח ולפתח את החקלאות. הם לא עשו את זה לנוי. גם הם מבינים שהמלחמה על השטח מתחילה ונגמרת בחקלאי, אז הם דואגים למשאב הפשוט ביותר כדי שהוא יישאר בשטח. אז מעבר לזה שהם לוקחים מים שאמורים לזרום לשאר הנחלים, זאת הדרך שלהם להתקבע בשטח. לא פעם אנחנו רואים שהרשות, דרך גופים שונים, לוחצת על החקלאי להישאר ותורמת לו שתילים ומכליות מים".

יואב עציון, פקח רט"ג: "אף אחד לא הסתובב באזור הזה. לא מטיילים, לא חיילים וגם לא פקחים. לא אתפלא אם יש עוד דברים בסדר גודל דומה לסכר"

עציון: "ההערכה של רשות המים היא שריבוי הקידוחים והסכרים נועדה לחסוך כסף. לעומת תחומים אחרים שבהם הרשות פשוט צוברת חוב שאף אחד לא באמת פורע, בתחום המים הם מעודדים את התושבים שלהם למצוא חלופות כדי לקחת מישראל כמה שפחות מים ובהתאם לשלם פחות".

מי שהיה אמון על מפעל הסכרים המרשים ברשות הפלסטינית הוא משרד החקלאות והעומד בראשו רזק סלימייה. בעמוד הרשמי של המשרד בפייסבוק עלה ב־12 בדצמבר סרטון של סלימייה מביקור בסכר דומא. הוא נראה בסרטון מברך את העוסקים במלאכת ההקמה, מעיד כי קיימים ארבעה סכרים משמעותיים (בית־א־רוש, בני־נעים, אל־פארעה בשומרון ואל־עוג'א בבקעה), ומסביר שהקמת הסכר נעשתה במסגרת תוכנית "זרעי השינוי" שמטרתה להגיע לעצמאות בעניין המים והמזון. מצד האמת, זו איננה עצמאות אמיתית אלא גניבה של המים לפני שהם זורמים לאקוויפר, שממנו ישראל שואבת בעבורם את המים. כמה שבועות לאחר מכן סלימייה ביקר גם בסכר בני־נעים, הפעם בלוויית נציגים מארגון המזון והחקלאות של האו"ם, שהבטיחו לבנות משאבה ולדאוג לחלוקה יעילה יותר של המים שנאגרו.

למה הם קוראים לו סכר בני־נעים? הכפר עצמו די רחוק מכאן.

דרוקר: "נכון, אבל אם תשאלי פה אנשים הם יגידו לך 'אני תושב בני־נעים'. זה הזוי, כמו שעיריית ירושלים תטפל בתשתיות של מודיעין, אבל הם עושים את זה כי ברשות חושבים שהרחבת הגבולות המוניציפליים של הכפרים היא הדרך לשלוט בשטח. לכן ברור שמדובר באירוע לאומי - זה לא חקלאי ערבי מול חוואי יהודי, מדינת ישראל חייבת להתערב פה. רק מדינה בונה תשתיות. זה מציב את הרשות במעמד לא לה, ולכן חשוב כל כך לטפל בזה. הרבה יותר כואב לי לראות כביש או שורת עמודי חשמל באמצע המדבר מבית כזה או אחר, אפילו מווילות היוקרה שיש פה. כביש, מים, וחשמל הם כבר תשתית לשכונה וזו הדרך של הרשות לקבוע עובדות בשטח. גם שלוחי הרשות שמגיעים לפה לתפוס את השטח צריכים תנאים בסיסיים, וסכר מים הוא הדרך להשאיר אותם, במקום שאמור להיות שמורת טבע.

"במקביל לסכרים שקל לראות את ההתערבות הממשלתית בהם, הרשות מעודדת אנשים פרטיים לעשות קידוחים פרטיים בחצר שלהם. זה גורם לפגיעה סביבתית קשה מאוד, אף אחד לא יודע איך וכמה הם שואבים, והאכיפה לא פשוטה. הרשות מבינה שהיא במלחמה על הקרקע, וכדי להישאר עליה היא מוצאת 'פתרונות' גם אם הם יוצרים נזקים אדירים. ההערכה שלנו היא שיש אלפי קידוחים כאלה אבל לאף אחד במערכת אין מספרים וקשה מאוד לעקוב אחרי משהו שקורה בחצרות אנשים פרטיים".

דרוקר מודה שהוא גם מבין את גורמי האכיפה. "בסדר העדיפויות ברור שבניין לא חוקי שמשקיף על כביש ראשי ומסכן את הנוסעים קודם למפגע באמצע השממה, אבל צריך להבין שזה אירוע אסטרטגי שמסוכן לא פחות". 

מדוברות מתפ״ש נמסר בתגובה: הסכר הוקם ללא תיאום ובניגוד לחוק. פעולות אכיפה להריסתו, יינקטו בהקדם וזאת בהתאם לחוק, אישור הדרג המדיני והערכת המצב המבצעית.