"תמיד חלמתי להיות בצבא, אבל כאישה חרדית זה נראה לי חלום בלתי־אפשרי שאין לי דרך להגשים אותו", מספרת אביה (31), חסידת חב"ד, נשואה ואם לשלושה. "כששמעתי על תוכנית שיכולה להתאים לי, הודעתי למשפחה שאני הולכת על זה. אני מאושרת על ההזדמנות להיות חלק ולתרום למדינה".

זוהי שעת אחר־צהריים באנדרטת הנח"ל שליד פרדס־חנה, לא רחוק מבסיס הטירונים במחנה 80. משפחותיהן של החיילות הולכות ומתאספות לקראת טקס ההשבעה שיחל בעוד זמן קצר. לכאורה זהו אירוע שגרתי רגיל בצה"ל, אלא שבמקרה הזה הכול נראה ונחווה אחרת. גילן של החיילות המושבעות נע בין 25 ל־50, ושל ההורים המלווים נושק לעיתים לשמונים. בקהל נראים גם בני הדור הצעיר, שהגיעו להתייצב בגאווה לצד האם שבחרה ללבוש מדים ולהתגייס באמצע החיים לשירות מילואים במסגרת שלב ב'.

זהו המחזור השביעי של מסלול שלב ב' לנשים דתיות וחרדיות, הכולל הפעם שבעים מתגייסות. בעבר הן קיבלו פטור משירות על רקע דת, אך נוכח האתגרים הלאומיים הנוכחיים הן החליטו לעלות על מדי החאקי ולהיות חלק מכור ההיתוך של מדינת ישראל.

אפי יוגב: "כאימא אני לא יכולה לחשוב שהבן שלי נלחם ונמצא במצבים מסכני חיים, ואני שותה קפה בבית ורואה טלוויזיה"

"ב־7 באוקטובר העולם שלי התהפך, לא יכולתי לעמוד מנגד ולראות את הזוועות שקורות לעם שלנו", משתפת אביה. "מאז קיננה בי כל הזמן המחשבה איך אני יכולה לתרום יותר. חשוב לי שכשהילדים שלי יגדלו הם ידעו שבזמן הקשה הזה של עם ישראל, אימא לא נשארה בדל"ת אמות של עצמה אלא יצאה החוצה בשביל כולם", היא אומרת ומביטה על ילדיה הקטנים שהגיעו אף הם לטקס.

"כל השנים ידעתי שזה חלום גדול של אביה, אבל לא חשבתי שהיא תוכל להגשים אותו", אומר חיים, בעלה של אביה, מחזיק בידיו את בנם הקטן. "כששמענו על התוכנית המיוחדת הזו, שמותאמת לאורח החיים שלנו, עודדתי אותה מאוד. למרות החשש להתמודד כשאימא לא נמצאת, הסתדרנו טוב יותר מהמצופה".

בסביבה שלך היו גם תגובות פחות תומכות לצעד הזה?

אביה: "היו הרמות גבה, לא אשקר. אמרו לי 'יש לך ילדים, עבודה, משפחה, מה זה קשור עכשיו'. הרבה אמרו שיש דרכים אחרות לתרום. זה נכון, וגם שם אני משתדלת לתת מעצמי ומתנדבת ב'ידידים', בעזר מציון ועוד. אבל לא רציתי לוותר על האפשרות לתת גם בצבא, ואם עם ישראל צריך אותי אני מתייצבת. יש לי צמרמורת מעצם לבישת המדים, זה חלק מהמחויבות לעם שלנו".

אביה, בעלת שני תארים, תשרת במודיעין בתפקידי מחקר. "ברור לי שאם אלה הכישורים והיכולות שהקב"ה נתן לי, אני צריכה לפעול איתם למען הכלל. הרבי מלובביץ' לימד אותנו שכל אחד צריך להיות שליח בתחום שלו, ואני מרגישה שאני הולכת לבצע את השליחות שלי".

להזדהות עם החיילים

ר' (29), נשואה ואם לארבעה ילדים קטנים בגיל שנה וחצי עד תשע, היא ממשפחה חרדית של חוזרים בתשובה. אחרי הטירונות היא תשרת במילואים כסמלת־מבצעים ביחידת כיבוי של פיקוד העורף. "התחתנתי צעירה מאוד, ובאותה תקופה לא היה מתאים ואפשרי להתגייס", היא מספרת. "בבית הספר שבו למדתי חייבו להוציא פטור דת, וחינכו שלא מתאים שבנות ילכו לצה"ל. עם השנים הבנתי שזה פספוס כי אני מאמינה שצריך להיות שווה בין שווים ולשאת בנטל".

כמי שהגיעה מהחברה החרדית, את מרגישה צורך להוכיח שאת חלק מהכלל הישראלי?

"אני לא מרגישה צורך להוכיח לאחרים, אבל כן רציתי להוכיח לעצמי שאני חלק מהדבר הגדול הזה וגם להראות שזה אפשרי, ומי שרוצה יכול. כשהייתי צעירה לא היה מסלול שהתאים לאורח החיים שלי כאישה חרדית, אבל עכשיו, כשהצבא פתח מסלול לנשים שתואם ללו"ז ולאורח החיים שלנו, היה ברור לי שאני מצטרפת".

הטירונות פתחה לפני ר' עולם שהיא לא הכירה. "הדהים אותי להבין יותר את החיילים, לראות מה זו טירונות, איך המערכת מתנהלת מבפנים. פתאום אני מבינה מה נערים בני 18 עוברים במדינה שלנו, ובאופן טבעי יש הזדהות גדולה יותר. אני חווה את האתגר בלהיות רחוקים מהבית, לעמוד בפקודות, לפתוח שעונים ולהקשיב למשמעת, ובעיקר להבין את מסירות הנפש של הלוחמים שלנו. החזקתי נשק ושכפ"ץ לכמה שעות ונהיה לי דופק מהיר, וכשאני חושבת איך הם מתמודדים בשדה הקרב – ההערכה שלי כלפיהם גדֵלה מאוד".

איך הבית מסתדר כשאימא בטירונות?

"בעלי הוא יד ימיני, בלעדיו זה לא היה קורה, הוא התמיכה שלי בדבר הזה ובחיים בכלל. הוא תפקד לבד, טיפל בילדים והצליח להתגמש עם העבודה כדי להחזיק הכול בימים האלה. הוא התלהב מהרצון שלי ונתן לי את הגב והתמיכה".

במשפחה החרדית המורחבת היו גם תגובות פחות תומכות?

"בעבר כשבעלי התגייס, המשפחה שלו לא תמכה. חששתי לספר להם כעת כי לא ידעתי מה בדיוק יחשבו, אבל עכשיו הם יודעים והם מפרגנים. זרמו הרבה מים בנהר בשנים האלה, אנשים ותפיסות השתנו מאז תחילת המלחמה. אני רואה הרבה חברים ובני משפחה שמתגייסים, גם מי שפעם לא חשבו על זה, לחטיבת חשמונאים או למסלולים שונים שמותאמים לחרדים. יש בחברה החרדית גל של גיוס, משהו שלא ראיתי בעבר. הרוב הגדול לא נמצאים בתפיסה של 'נמות ולא נתגייס' אלא רוצים להיות חלק בצורה שמתאימה לאורח החיים שלהם.

"גם זה חלק מהאמירה שלי בגיוס, ללבוש מדים ולעשות מילואים עם כיסוי הראש. למרות שכבר עברתי את הגיל ואני לא 'חייבת', אבל אם יש אפשרות אני רוצה להראות שכולם יכולים ושזה חשוב וחובה להיות יחד במלחמה הזו, להיכנס מתחת לאלונקה. יותר מזה: אני מרגישה שללבוש את המדים האלה זה הכי קדוש בעולם. היינו בכותל והייתה לי תחושה כל כך מיוחדת להיות שם על מדים. החיילים שלנו הם הדבר הכי קדוש שיש, זו זכות ענקית להיות חלק".   

צו ראשון עם הבן

ליד רחבת הטקס אני רואה אם ובתה לבושות מדים פוסעות יחד. מתברר שהבת היא קצינת ת"ש בבית הספר להנדסה צבאית בדרום, והאם מסיימת כעת טירונות בשלב ב'. "אני מאוד מתרגשת לעמוד פה, לא דמיינתי את זה קורה", אומרת האם ליסה לורנס, מהיישוב נווה־דניאל בגוש עציון. "אני רגילה להגיע לכל הטקסים שלה בצבא, ופתאום עכשיו היא זו שבאה ללוות אותי, היוצרות התהפכו".

הבת, גילה, אומרת: "זה מרגש מאוד לראות את אימא על מדים, יש לי גאווה עצומה על מה שהיא עושה. מכל המשפחה המורחבת שלנו, שיש בה חרדים והרבה משפחה בחו"ל, אני הראשונה שהתגייסתי, והנה אימא שלי נדבקה ברצון הזה ומגשימה אותו".

יש לכן שיח על הגיוס עם הצד החרדי במשפחה?

גילה: "בכל אירוע משפחתי שואלים אותם מתי הם יתגייסו. בסוף אימא אמרה 'יודעים מה? אני מתגייסת בעצמי'".

ליסה: "זו סוגיה קשה וכאובה, ויש שיח איתם על זה. הם באמת אנשים צדיקים וטובים שמשקיעים את עולמם בתורה, אבל בסוף כואב שהם לא שותפים. כעולה מארה"ב לא הייתי פה בגיל גיוס, אבל רציתי בכל זאת לתת מה שאני יכולה במסגרת הצבאית. כמעט לא הכניסו אותי כי אני כבר בת חמישים, חגגתי יום הולדת פה בטירונות, אבל אני שמחה שעשיתי את זה, בזכות הבת שלי שעזרה לי למצוא תפקיד שאוכל לתרום בו. אני מקווה שאוכל לתת מהידע והניסיון שלי כמטפלת רגשית בטראומה".

רבות מהחיילות כאן השאירו ילדים בבית, אך יש גם כאלה שבניהן לוחמים. אחת מהן היא אפי יוגב (48), תושבת שוהם ואם לשישה; שלושה מהם משרתים כעת בצבא. היא מיועדת להיות חובשת במילואים.

"הדרייב העיקרי שלי לגיוס היה 7 באוקטובר והתחושה שאני רוצה להיות חלק מהמלחמה הזו", משתפת אפי. "אחי הוא לוחם בתותחנים שעשה מאות ימי מילואים, ואמרתי לו שאני מקנאה בו שהוא חלק מהצבא האדיר שלנו ומהסיפור ההיסטורי שאנחנו נמצאים בו. מאז שהילדים התגייסו זה נהיה עוד יותר כואב. כל הבית שלנו בתוך הצבא, אני מעודדת את הילדים ותומכת, אבל רציתי להרגיש גם אחת שפועלת".

את לא מרגישה שהצבא הוא כבר התפקיד של הילדים, של הדור הבא?

"הפוך, כאימא אני לא יכולה לחשוב שהבן שלי נלחם ונמצא במצבים מסכני חיים, ואני שותה קפה בבית ורואה טלוויזיה. לא הייתי מסוגלת להשלים עם זה, שברתי את הראש איך אני יכולה למצוא פתח ולהיות שותפה בנטל הזה. אני לא יכולה להיות רק במקום האימהי שאומר 'אני שולחת את הילדים ואני אשב בבית ואדאג'. אני לא רוצה להיות רק בדאגה, אני רוצה לעזור ולתרום במה שאני יכולה.

"אנשים יכולים לומר 'מה היא כבר יכולה בגיל שלה לעשות ולתרום, בני ה־18 החסונים עושים הכול הרבה יותר בקלות', אבל את הניסיון ואת הגדלת הראש וחוכמת החיים שאני יכולה להביא, הצעירים לא מביאים. מעבר לזה, כל בורג קטן במערכת עוזר וחשוב לתרומה הגדולה. אז אני לא עושה מה שעושים הלוחמים הקרביים, אבל אני נותנת מעצמי את הכי טוב שלי וזה המון. כל תפקיד הוא חשוב". 

בצעירותה עשתה אפי שירות לאומי כפי שהיה מקובל בסביבתה; בנותיה כבר משרתות בצה"ל. לשאלתי מה נשתנה, היא משיבה: "התפקידים פעם לא היו מותאמים לבנות דתיות, היום הצבא הרבה יותר מאפשר. הבת שלי הייתה במסלול כמעט רק עם בנות ורובן דתיות, נתנו לה זמן תפילות ודאגו לאוכל כשר ולכל מה שהיא צריכה. לפעמים אומרים דברים מחוסר ידיעה, אבל כשנמצאים בפנים מגלים שהצבא מתחשב ודואג לבנות הדתיות, וזה מאפשר להן להגיע ולתת מעצמן. המחשבה שהצבא רוצה 'לחלן' היא מוטעית. אם הערכים שלך חשובים לך ואתה שומר עליהם, תוכל לעשות את זה גם בצבא".

איך הילדים שלך הגיבו לגיוס של אימא?

"קיבלתי צו ראשון באותו יום שהבן שלי הקטן קיבל. היינו יחד בבקו"ם, זו הייתה סיטואציה מיוחדת. הילדים מאוד מעודדים. בהתחלה היו להם שאלות והקנטות, הם לא הבינו מה אני רוצה ומאיפה זה בא לי. גם הם ניסו לומר שזה השלב שלהם לתרום בצבא ואני כבר עברתי את הגיל. אבל כשראו כמה זה חשוב לי ואיך אני מתאמצת בשביל להיכנס למערכת, הם מבינים ותומכים וזה מחזק אותי מאוד. בלי התמיכה שלהם ושל בעלי לא הייתי יכולה לעשות את זה"

"מוטיבציה מטורפת"

בשיחות עם החיילות עולה שוב ושוב שם אחד: יהודית ירס־וינשטין. מכל עבר אני שומעת כמה היא סייעה לכל אחת להגיע אל המסלול הזה ולהשתלב בו. יהודית, בוגרת שלב ב' בעצמה, מכירה את הדרך הזו מבפנים. בלי תקן או תפקיד רשמי היא מלווה אותן מרגע הפנייה אליה דרך שלבי החיול ולאורך הטירונות. גם בהמשך היא תהיה שם, לשמוע על החוויות והאתגרים בימי המילואים.

"ב־7 באוקטובר בעלי הוקפץ למילואים, ולא ראיתי אותו ימים רבים", מתארת יהודית את המסלול שלה. "נזכרתי שתמיד רציתי להיות בצבא, אבל אני בת בכורה להורים שעלו מארה"ב, אבא שלי בעצמו התגייס כעולה חדש בגיל מאוחר, והוא אמר לי 'צבא זה לא בשבילך'. שם החלום הזה נקבר".

כאשר שמעה על פתיחת מסלול שלב ב' למתגייסות דתיות, מיהרה  יהודית להצטרף למחזור השני. "דחפתי בכל הכוח שייתנו לי להיכנס. צה"ל רצה לגייס רק אחיות ועו"סיות, מה שנקרא בעלי מקצועות נדרשים, ואני יועצת חינוכית, אז דחו אותי. מצאתי פרצה שאפשרה לי להתגייס. ברגע שהיה מישהו בתוך הצבא שרצה את אותה אישה לתפקיד מסוים, כבר לא משנה מאיזה מקצוע היא מגיעה. נתנו לה להתגייס כי יש שיבוץ שמחכה לה. כך הצלחתי להיכנס, ובדרך הזו פתחנו את הדלת לנשים רבות להצטרף למסלול הזה".

היו טענות שנשים מתגייסות לשלב ב' ואחר כך לא נותנים להן לשרת במקצוע שהן הגיעו איתו.

"זו בדיוק הנקודה. כדי שלא יצא מצב שהן נופלות בין הכיסאות או מתגייסות בלי שיש בהן צורך, רק מי שמצאה מישהו מתוך הצבא שימשוך אותה, יכולה להתגייס. מי שיש לה שיבוץ ותפקיד שמחכה לה, יכולה לעבור לשלב הבא ולהתחיל טירונות".

מה בעצם התפקיד שלך בתוך כל זה?

"אני מתווכת בין שלושה גופים שלא תמיד מסונכרנים אחד עם האחר: עתכ"א (ענף תכנון כוח אדם) מילואים, שמאשרים את התקן של המגויסת החדשה; יחידת מיטב, האחראים למיון והגיוס של המשרתות החדשות; ומערך מגל, שהוא מערך ההכשרות של הצבא והוא מעביר אותן את הטירונות. את הסנכרון הזה חייבים לעשות עבור כל אחת, ולא תמיד זה פשוט. אני מכינה את הסגל לדרישות השונות שחשובות לנשים הדתיות, ואת המתגייסות לקראת ותוך כדי הטירונות בכל מה שהן צריכות מול הצבא והגופים השונים".

"מי שמגיעות למסלול הזה", מציינת יהודית, הן "נשים עם כוח רצון ומוטיבציה מטורפת, נשים שיודעות לתקתק ולג'נגל, לעמוד במשימות ובדרישות. כמעט כולן מגיעות עם פטור על רקע דת, חלקן נשים שעלו לארץ אחרי גיל גיוס ולא גייסו אותן, ויש כמה שהיו מסורבות גיוס על רקע מעצרים והפגנות בימי הגירוש מגוש קטיף".

מתברר שהטקס הנוכחי מתקיים לראשונה במתכונתו זו. "במחזורי הגיוס הקודמים של הנשים הדתיות לשלב ב', טקס ההשבעה התקיים בבסיס מחנה 80 ללא השתתפות של המשפחות. זו הפעם הראשונה שבה הטקס יצא החוצה ואפשרו למשפחות להגיע. עבור החיילות זו חגיגה של ממש", אומרת ירס־וינשטיין.

בדרכי החוצה אני מזהה בין המשפחות רב ציוני־דתי מוכר; מתברר שבתו היא בין הטירוניות המושבעות, אך ביקשה שלא לפרסם את שמה. אני ניגשת ומבקשת לשמוע על תחושותיו. "אני רואה את הרצון הגדול להיות שותפים למהלכים שקורים", הוא אומר. "עם ישראל עובר דברים קשים, ואנשים אומרים 'לא יכול להיות שהדבר הענק הזה קורה ואנחנו לא נהיה בתוכו'. יש פה רצון טהור לשאת במשא העם. הן לא מרוויחות כלום, רק רוצות להיות שותפות בכלל, להתקרב ולתרום. הבת שלנו שיתפה אותנו שהיא רואה את הקריסה של אנשי המילואים תחת הנטל ושהיא רוצה לקחת חלק. הגדוד של אחד האחים שלה דאג למצוא לה שיבוץ שיתאים לתפקידה".

איך אתה רואה את השירות של הבת שלך מול סוגיית הנשים בצבא, ובכלל מקומן של בנות דתיות בצה"ל?

"זו סוגיה שונה. כאן אין אף אחת שמנסה 'לחקות' או לתפוס את המקום של הגבריות. זה שונה לחלוטין מהמגמה שרוצה להכניס את הבנות למשבצת של הגברים הלוחמים. פה המטרה היא לשאת בעול של כלל ישראל, מתוך התפקיד והמקצוע האישי של כל אחת".