כאשר ד"ר רועי הורן ופרחיה אפטר ישבו במעגל והנחו יחד סדנת צמיחה להורים שכולים ממלחמת חרבות ברזל, מרבית המשתתפים לא ידעו על קשר הגורל בין השניים: פרחיה אפטר היא אימו של נעם אפטר הי"ד, שנהרג בפיגוע הירי בישיבת עתניאל בסוף 2002. הורן היה באותה עת תלמיד ישיבת הר עציון, ובשבת ההיא הוא התארח עם בני כיתתו בעתניאל. התושייה והגבורה של נעם וחבריו, טוראי יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצבי זימן הי"ד - שבמקום לברוח מן המטבח אל חדר האוכל, נעלו את דלתות המטבח מבפנים תוך שהם נשארים עם המחבלים - מנעה מהם לטבוח בכל הסועדים, והצילה את רועי וחבריו.
זמן קצר אחרי הרצח, כבר סירבה משפחת אפטר להתכנס תחת כותרת האובדן. "אנחנו לא משפחת השכול", הכריז יוסי, אביו של נעם, באזכרה שנערכה מיד אחרי השבעה, "אנחנו משפחת החיים". יותר מעשרים שנה אחר כך, המשפט הזה עמד ברקע המפגש המחודש בין הורן לאפטר, הפעם לא רק כמי שחולקים זיכרון טראומטי, אלא כמי שמבקשים להציע יחד להורים שכולים שפה אחרת לנשיאת הכאב.
השפה הזו עומדת גם במרכז ספרו החדש של הורן, "התחדשות הנפש: צמיחה פוסט־טראומטית ממקורות החסידות" (בהוצאת מגיד), המבקש לשרטט נתיב מן השבר אל אפשרות של צמיחה, לאור תורתם וניסיון חייהם של גדולי החסידות.
התחדשות הנפש | צילום: ללא
הורן (46), שזהו ספרו החמישי, הוא מרצה וחוקר חסידות, קבלה ומחשבת ישראל, המלמד במסגרות אקדמיות ובבתי מדרש. אפטר (68), שבעבר הייתה מורה להיסטוריה, התוודעה עם השנים לעולם החסידות והעמיקה בו, וכיום היא מלמדת חסידות במסגרות שונות בירושלים ובבנימין. עבור שניהם, החסידות היא יותר מתחום דעת. אצל הורן היא נעשתה שפה מחקרית ורוחנית לקריאת המציאות; בעבור אפטר היא כלי רוחני ושפה שהחזיקה אותה נוכח השכול, ובהמשך הפכה גם לכלי שהיא מעבירה הלאה.
במשך השנים מאז הפיגוע לא התקיים קשר בין השניים, והוא נוצר בתקופת הקורונה. עם המעבר ללימודי זום התרחב מעגל הלומדים בשיעורי החסידות של הורן, ובין המצטרפות הייתה גם פרחיה אפטר. אחרי 7 באוקטובר, המפגש הלימודי הזה קיבל משמעות חדשה. הורן ומשפחתו שהו באותה עת בליברפול, במסגרת שליחות שהם יצאו אליה זמן קצר לפני כן.
"באותה שבת ההורים שלי היו באחד מיישובי העוטף, וניצלו בנס", הוא מספר. "כמו כולם, גם אני טולטלתי עמוקות. היו לילות שלא ישַנו, רק החזקנו ידיים. חיפשתי מה אני יכול לעשות מעבר לים. אשתי, שעבדה מרחוק בעמותת נט"ל, המסייעת לנפגעי טראומה על רקע לאומי, החלה להשתתף בהשתלמויות על צמיחה פוסט־טראומטית. הביאו לשם את כל הקודקודים בתחום, והתכנים שלמדתי דרכה התחברו לי לחסידות אבל מכיוון אחר. עד אז לימדתי חסידות באופן מסוים, ופתאום ראיתי שאפשר לדבר על הכאב, האובדן והצער כתהליך שיכול לעבור טרנספורמציה של צמיחה, ושלא מדובר רק ברעיון רוחני ו'דמיונות של מקובלים', אלא בתופעה שיש לה גם ביסוס אמפירי.
"מתוך המפגש המחודש עם המציאות אחרי 7 באוקטובר נגלתה לי תורה שלא שמתי לב אליה קודם: הבעש"ט מלמד שהעולם נברא בחמישה שלבים, בתהליך שמתחיל בצער ומסתיים בהודיה. פתאום ראיתי שם תנועה הדרגתית של הפיכת הצער לצמיחה, וזה התחבר לי עם התכנים הפסיכולוגיים".
הורן התקשר לחברו, הפסיכולוג ד"ר שמואל וינשטיין, ויחד הם יצרו קורס מקוון על צמיחה מתוך שבר ממקורות החסידות, בעיקר בעבור ציבור המטפלים. "אף שמדובר באנשי מקצוע מנוסים, ראינו שהידע הזה לא נגיש להם. התחלנו ללוש את החומרים וראינו שזה חזק ואפקטיבי. הרגשתי שזה משהו שהחברה הישראלית צריכה לשמוע. הקול המרכזי שאנחנו שומעים היום הוא של שבר וטראומה, ושייקח שנים להתאושש. הרבה פחות מדברים על צמיחה".
לדעת לבכות
פעילותה של פרחיה אפטר היא מודל ליכולת לעסוק בצמיחה גם כשהשבר לא התאחה והפצע עודנו פתוח. כשנה לאחר מותו של נועם היא החלה להנחות קבוצות של הורים, נשים וגם אחים שכולים. המפגשים שימשו כקבוצת לימוד משותפת שיש בה גם תמיכה הדדית.
המפגש המחודש שלה עם רועי כעבור שנים, כמלמדת ותיקה וכתלמידה שלו, הביאה אותם לחשוב על סדרות מפגשים להורים שכולים מהשנים האחרונות. "לא הייתי מעז לעשות את זה לעולם אם פרחיה לא הייתה לידי", אומר הורן. "להנחות הורים שכולים זה לגעת בכאב הכאבים, בחרדת קודש. אבל כשפרחיה הייתה לידי, והיא עצמה סיפרה איך הטקסטים החסידיים החזיקו אותה ברגעים הכי קשים, יכולתי לדעת שזה עבר את כור ההיתוך שלה".
הספר זורם בשלושה אפיקים מקבילים: הוא מציג את הרעיונות החסידיים, מנגיש את התפיסות הפסיכולוגיות העכשוויות, ומשלב ביניהם קטעי עדות וציטוטים הקשורים לטבח ולמלחמה ונוגעים ליכולת הצמיחה מתוך השבר. במבנהו מקביל הספר למהלך הלימודי המתקיים בקבוצות שמנחים הורן ואפטר: הוא פותח בשבר ומחבר אותו אל השפה הקבלית־חסידית; משם הוא עובר דרך חמשת שלבי הצמיחה שמציע הבעש"ט – צער, קבלת הצער, תפילה, ישועה והודיה – ולבסוף מרחיב אל השאלה כיצד בונים סביבה שמאפשרת לאדם שבור לצמוח.
פרחיה אפטר | צילום: נעמה שטרן
אבל עוד לפני התקווה וההודיה ניצב הצער כשלעצמו, שכן הצמיחה אינה מתחילה אחרי שהצער מסתיים, אלא דווקא מן ההסכמה לתת לו מקום. "קודם כול צריך לתת לגיטימציה לצער, שהוא דבר אינדיווידואלי מאוד", אומרת אפטר. "הרבה אנשים נבהלים מהצער. מרגישים אותו פיזית ונפשית ורוצים לברוח ממנו, כי הוא קשה. אז לפני הכול, צריך לקבל אותו. צריך שיהיה במוח מקום שאומר 'אתה תצא מזה, זה לא יישאר כך לעולם, אתה תמצא את עצמך ואת המשמעות, אבל עכשיו יש לצער מקום וזה בסדר שאתה ככה'. האדמו"ר מפיאסצ'נה מבחין בין שני סוגים של דמעות: בכי של צער וייאוש שבא מתוך התנגדות למציאות, ובכי שנוגע בכאב אבל לא מוריד את האדם למטה. בשפה החסידית מדברים על ההבדל בין 'מרירות' ל'עצבות'. צריך לדעת להבחין בין השתיים".
אנשים דתיים, אומר הורן, מתקשים לעיתים להרשות לעצמם להיות בצער. "אם כל הזמן שרים 'איזה טוב ה'', או 'תמיד יהיה לי רק טוב' – אז אדם דתי עלול להתייסר מעצם זה שהוא בצער. דת שטחית לא מאפשרת לאדם להיות בצער, אבל במסורת היהודית יש הרבה מקום לצער. האר"י הקדוש לימד שהמרור שאנו אוכלים בליל הסדר הוא בגימטרייה מות, ויש עניין לטחון אותו היטב בשיניים כדי להרגיש אותו. בלי זה, אין מסלול המראה אל החירות. חלק מהעבודה הדתית הוא להיות בצער. יהודים קמים לתיקון חצות ובוכים על צער השכינה. ליהדות הייתה פרקטיקה ארוכה של בכי, שהציונות אולי כרתה אותה. אחת המעלות שצדיקים הצטיינו בה היא להיות 'בעל בכי'. היום אני לא יודע אם זה תואר שרב יתהדר בו, אבל בכי הוא עבודה דתית חשובה שגדולי המקובלים ייחדו לה זמן".
השכול של רבי נחמן
במה שפת החסידות תורמת יותר משפות טיפוליות אחרות?
אפטר: "בטקסטים החסידיים נותנים מקום לכאב, מדברים עליו ולא נבהלים ממנו, ומצד שני נותנים כלים לרומם את המבט, לצמוח, להתפתח. שני דברים מרכזיים משכו אותי בחסידות – הראשון הוא הדגש על האחדות, ההתלהבות והחשק בעשיית המצוות, והשני הוא התפיסה שבכל דבר ובכל תופעה במציאות יש ניצוץ אלוקי. לגלות את האלוקות בתוך השבר הגדול היה בשבילי אירוע מכונן שקבע את המשך דרכי. אם אני מצליחה לפעול במציאות בחשק ובשמחה, זה אומר שמצאתי משמעות לחיי, שהאמונה מכוונת אותי, שאני מרגישה את נוכחות הבורא בחיי.
"לפסיכולוגיה הקלאסית יש תקרת זכוכית. היא מגיעה לרובד מסוים, מדברת על הנפש ועוסקת באנושי, אבל אני זקוקה למשהו שמעבר לזה. בחב"ד מדברים על נפש בהמית ועל נפש אלוקית; הפסיכולוגיה, מבחינתי, עוסקת בעיקר בנפש השכלית. אנחנו, כיהודים, יכולים לפרוץ את תקרת הזכוכית".
בעיני הורן, הפסיכולוגיה לא השכילה להכניס מספיק את הרוח לחדר הטיפולים. "יש גישות בודדות שמנסות לעשות את זה, אבל הן עדיין לא המרכז", הוא אומר. "תראי מה קרה אחרי 7 באוקטובר, 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל קפץ פתאום לראש רשימות רבי־המכר. כלומר, אנשים הרגישו שגישות קוגניטיביות או פסיכואנליטיות לא מספיקות כדי להתמודד עם גודל השבר, והם חיפשו את הרוח ואת המשמעות, משהו שהוא לא רק שכלי. הבעש"ט אומר שהמילה 'ככה' היא ראשי תיבות של 'כתר כל הכתרים'. לכאורה זה הדבר הכי נמוך: ככה, אין הסבר, אין תשובה. אבל אם אתה יודע להרפות ולהגיד 'ככה זה', בעצם ההרפיה, ב'ככות' של המציאות, בקבלת המציאות - יש כוח מתמיר גדול.
"בשלבים המתקדמים יותר, הבעש"ט מדבר על הישועה מתוך הצרה, על האפשרות למַשמֵע את הצרה מחדש, להפוך את הצרה לצהר ולבנות מתוכה משמעות חדשה. היו אצלנו בקבוצות הורים שהטרגדיה דחפה אותם לעשייה ציבורית נרחבת. הפצע יצר צוהר חדש לעולמות חדשים. הכאב לא הולך לשום מקום, אבל הוא נעשה גם מנוע צמיחה".
מעבר להבדלים העמוקים בין השפה הפסיכולוגית לזו החסידית, הורן רואה חשיבות בעצם השימוש במושגים יהודיים עתיקים שיש להם היסטוריה ושורשים. "אלה מושגים שפורטים על נימי נפש אחרים, ויש בהם כוח מרפא", הוא אומר.
מרכיב נוסף שמקבל ביטוי בספר, הוא ההתנסות האישית של הצדיקים החסידיים. הורן: "רבי נחמן למשל איבד בן שהוא תלה בו תקוות משיחיות רבות, ויש לנו תיאורים ממשיים של האבל שלו, ותורות שהוא כתב בעקבות מותו של הבן. באחת מהן הוא מתאר עצימת עיניים חזקה, התנתקות מהמציאות, ואז פתיחה שלהן אל המציאות העכשווית. התנועה הזאת, הוא אומר, מחוללת אצלו 'חידושי תורה', כלומר פותחת לו רעיונות ואופקים חדשים. אחד הלומדים בקבוצה אמר פעם שהוא ממש מרגיש את רבי נחמן יושב איתם סביב השולחן, כאב שכול בין אבות שכולים".
נעם אפטר הי"ד | צילום: באדיבות המשפחה
עבור הורן, שזהו ספרו החמישי, מדובר גם בשינוי באופן הכתיבה שלו על חסידות. "כבר הוצאתי ספרים על הבעש"ט, וכתבתי דוקטורט על הבעש"ט וקבלת האר"י. אבל הספרים הקודמים היו הרבה יותר רוחניים ותיאורטיים. 7 באוקטובר החזיר אותי אל הקישקעס, אל הקרביים, אל הממשות, אל האובדנים של הבעש"ט ושל רבי נחמן. לכן בחרתי לכתוב ספר על חסידות בצורה שלא נכתבה עד היום - לא דרשות והגות בלבד, אלא רעיונות שמתכתבים עם בני אדם ונוגעים במציאות דרך סיפורים מהכאן והעכשיו, וגם מגובים אמפירית.
"תראי מה קרה עם הבודהיזם: ניקו אותו מעבודה זרה, קראו לזה מיינדפולנס, ותיקפו את זה באלף מחקרים. על החסידות אין כמעט מחקר אמפירי. כשהבעש"ט, רבי נחמן או רבי מנדל מוויטבסק מדברים על מוות מצמיח, זה לא רק הגיגים של רוחניקים, אלו דברים שניתן לבחון אותם. היה לי חשוב להביא את זה מצד אחד בהקשר אמפירי, ומצד שני בתוך סיפורים מהחברה הישראלית העכשווית. ליצור מיקס כזה, כתיבה שהיא לא רק בית־מדרשית אלא באה מן המציאות והולכת אליה".
לא חוזרים אחורה
באחת הקבוצות שהנחו השניים, מספרת אפטר, השתתפה אישה מהדרום שסבלה מפוסט־טראומה בעקבות טיל שנחת בתוך חדר השינה שלה. אף שהיא לא הייתה בחדר באותו רגע ולא נפגעה פיזית, היא הפסיקה לעבוד ונקלעה למצוקה קשה, עד שהחלה בטיפול. במפגש הקבוצתי אמרה: "אני רוצה לחזור להיות מה שהייתי, ואני לא יכולה". אפטר השיבה לה: "את לא תחזרי להיות מה שהיית, אבל תהיי משהו אחר, אולי אפילו יותר טוב". לדבריה, האישה נדהמה. "ראינו שהיא עוברת שינוי בשידור חי, זה היה דרמטי מאוד. כל הפסיכולוגים רצו לעזור לה לחזור להיות מי שהייתה, אבל כאן נאמר לה משהו אחר: לא חוזרים לאחור, אבל אולי צומחים למקום חדש".
במפגשים הקבוצתיים, המשתתפים לא רק יושבים מול טקסטים ולומדים, אלא מקבלים מקום ורשות לומר גם דברים שמחוץ למעגל הזה לא תמיד יש להם מקום או לגיטימיות. פרחיה מכירה את זה מחייה שלה. "תמיד חוויתי את יום הזיכרון כיום הדיכאון, ואחרי שנועם נהרג אמרתי 'אני נלחמת בדבר הזה. אני לא מוכנה לחוות את הדיכאון הזה. עצב יש וצער יש, אבל אני לא רוצה דיכאון ועיסוק ברגע ההוא של הדפיקה בדלת ובכל מה שמוריד למטה'. באחת הקבוצות היה לנו אב שכול שאמר: 'החברה הישראלית רוצה לתקוע אותנו בגובה הדשא ולא נותנת לנו להשתקם. כל הזמן מחזירים אותנו אל השבר והאובדן. נכנסים אלינו הביתה, גם הרבה שנים אחר כך, עם פרצוף של תשעה באב. אבל יש לנו חיים חדשים, קרו מאז גם דברים טובים'. אנשים מתקשים לקבל את הרעיון שאפשר להחזיק צער וכאב, ובו־זמנית לרצות להמשיך בחיים".
מלבד קבלת הרשות לחוש שמחה וחיות לצד האבל, ניצבת גם שאלה שהיא כמעט אסורה: האם אפשר לומר שמן האובדן נולדו גם דברים טובים? הורן: "לאחר כמה מפגשים אנחנו מציגים בפני המשתתפים את השאלה, אילו חידושים יצאו לכם מהאובדן? מה קרה לכם בזכותו? אנשים אמרו לנו: בחיים לא שאלו אותנו שאלות כאלה, למרות שיש הרבה מה לשתף בעניין. רק השפה החסידית שמה את זה על השולחן ומאפשרת לשאול שאלה כזו, מתוך אמונה שהחושך והאור כרוכים אחד בשני. מקומות אחרים לא מעיזים להציג את השאלה הזו, אבל כאן אפשר להחזיק את המורכבות, בלי לבטל את הכאב ובלי לפחד ממה שצמח מתוכו".
להכרה בטוב שבא בעקבות האובדן, מצטרפת גם ההודיה. הורן: "מורכב לדבר על הודיה, כי אנחנו רגילים להודות על מה שאנחנו שמחים בו, ומובן שאין באובדן שום דבר שמח, אבל יש מקום להודות על מה שצמח בי בעקבות האובדן. חווינו את זה חזק מאוד דרך החטופים. הייתי פעם בשיחה עם אלי שרעבי, ובסופה שאלתי אותו 'מה אתה לוקח מן המנהרות, מה לקחת מהתקופה הזו'. בקהל התחיל רחש, מה זו השאלה החצופה הזו, אבל דווקא אלי היה מבסוט מהשאלה וסיפר באריכות כמה הוא ממוקד מאז בטוב וביש. אחר כך הוא אמר למארגנים שזו הייתה השאלה הכי טובה שנשאל. הערכה מחודשת לחיים ועיסוק מופחת בהישגים ומטרות היא אחד האפקטים של צמיחה פוסט־טראומטית. היה מרגש לשמוע את זה ממי שאיבד את אחיו, אשתו ובנותיו, ובתוך זה המנהרה נתנה לו כוחות חיים ושיעור לחיים".
ניסיונה של אפטר כאם שכולה העניק לה כלים לסייע להורים שכולים מהשנים האחרונות. "חשתי הרבה רחמים על זה שהאובדן כל־כך המוני, שאין מקום לכל אחד. אחר־כך הרגשתי שאני עושה מה שאני יכולה במסגרת הנוכחית, וזה מה שמחזיק אותי. גם תוך כדי תנועה אפשר להתמקד במה שיש לך, לא להישאר מאחור. האמירה שלי תמיד הייתה שיש לי יותר 'יש' מאשר 'אין', ואני לא מוכנה להתמקד במה שאין ושזה ינהל את החיים שלי.
"עברתי מספיק כדי להבין שאנחנו לא צריכים לחכות לתנאים אידיאליים, תוך כדי תנועה אפשר לצמוח. להתגבר זה משהו הישרדותי. לקבל מכה, להתגבר ולהמשיך הלאה. לצמוח זה למצוא בי מקומות חדשים שלא ידעתי על קיומם. למצוא כוחות של חמלה, אהבה, עשייה. כל העמותות שקמו בעקבות 7 באוקטובר הן ביטוי לאנרגיה שאנשים מצאו בתוכם".
הקבוצות יצרו גם חיבורים עמוקים בין המשתתפים. אחת הנשים, שבתה שמה קץ לחייה, אמרה באחד המפגשים: "אני בתחתית שרשרת המזון. השנה אני אפילו לא אעשה אזכרה, כי מי יבוא". אב שכול אחר שישב בקבוצה אמר לה מיד: "מה זאת אומרת? אני אבוא". והוא אכן בא, יחד עם אנשים נוספים שאמרו קדיש במניין.
זירת הפיגוע בישיבת עתניאל, דצמבר 2002 | צילום: גטי אימג'ס
איך המשתתפים הגיבו לתכנים שהם פגשו בקבוצה?
הורן: "אנשים אמרו שהם קיבלו כוח, משמעות, ולעיתים גם הפתעה מעצם קיומם של מקורות כאלה בתוך היהדות. הם לא הכירו אותם. האדם הממוצע לא יודע יותר מדי על החסידות. יודעים לצטט שיהודי אמור להיות בשמחה ושהעולם הוא גשר צר מאוד, אבל מה עם השבר, הצער, והאובדן? מה עם הפוגרומים שהבעש"ט ראה סביבו? היסטוריונים סופרים קרוב לשלושים פוגרומים רק בימי חייו. מה אנחנו יודעים על איך הוא חווה את זה וצמח מזה?
"אנחנו נוגעים כאן במקומות שמענה שטחי לא עוזר להם. רבי נחמן למשל לימד שאם אתה מרגיש את עומק הכאב של הפרידה, אתה יכול לזכות למה שזכה לו אלישע, כשביקש מאליהו לקבל 'פי שניים ברוחך אלי'. הוא מציע לנו שפה רוחנית לתחושה אינטואיטיבית שפעמים רבות כשנפטר לנו אדם קרוב, זה לא רק לוקח לנו כוח אלא גם נותן לנו מכוחו. אנשים מספרים שהם מרגישים את הנפטר איתם בפעולותיהם. אלה דברים שהשפה החסידית מאפשרת לבטא".
להתחיל מהגאולה הפרטית
מן המרחב האינטימי של הקבוצות, הורן מבקש להרחיב את המבט אל החברה הישראלית כולה. לדבריו, מאז 7 באוקטובר אנחנו יודעים לדבר על טראומה, מחדל, אשמה, אובדן וזיכרון, וכל אלה אמיתיים והכרחיים, אבל אנחנו מתקשים מאוד להכיל דיבור על אור, משמעות, הודיה או גדילה מתוך האסון.
"אני מרגיש שאנשים צמאים לשפה רוחנית", הוא אומר, "אבל מי שאין לו את התשתית של השפה הזאת, לפעמים לא מסוגל לשמוע אותה. הייתה למשל שיחה של אילנה דיין עם אימא של רומי גונן. גונן אמרה 'קיבלתי בת הרבה יותר חזקה ממה שהיה קודם השבעה באוקטובר'. ודיין, שהיא מבכירות המראיינות בארץ, במקום להתעכב על האמירה המופלאה הזו, מסמסה את זה והמשיכה הלאה. היא קיבלה ניצוץ מופלא אבל לא הצליחה להחזיק בו אפילו לרגע. היא לא יכלה להכיל את הרעיון שמשהו טוב יכול לצמוח מתוך השבי.
"החברה הישראלית מקבלת היום אורות גדולים דרך שורדי שבי, הורים שכולים ואלמנות צעירות. אנשים מדברים בעוצמות מטורפות, מספרים על ההודיה שהם הביעו ממעמקי המנהרות, ובתקשורת הרבה פעמים מכבים את זה כי אין שפה שתכיל את הדבר הזה. כי מה, אם נגיד שיצאו מזה דברים טובים, כבר לא נוכל להגיד ש־7 באוקטובר היה מחדל? הכול עובר פוליטיזציה רדודה ומטופשת. אבל הבעש"ט מחזיק את שני הצדדים: יש צער, יש אובדן מטורף, יש מחדל פסיכי, ואסור לטאטא את זה. ה'תוהו ובוהו' עדיין פה, הוא לא הלך לשום מקום, אבל יש גם 'ויהי אור'. צריך להחזיק את שניהם. בשביל זה צריך ללמוד את השפה הזאת, של נשיאת ההפכים".
אפטר: "בזמן האינתיפאדה השנייה לא דיברו על הקב"ה, זה לא היה מושג בשיח הציבורי. כבר אז למדתי חסידות והרגשתי בודדה, לא היה לי עם מי לדבר. מול כל פיגוע, הנשק הציבורי הראשון היה לצאת להפגנה. ואני רציתי להגיד: בואו נדומם רגע מנועים, בואו נראה מה אפשר לעשות עם עצמנו רוחנית, לא מיד לצאת להפגנות. אחרי שנועם נהרג קיבלתי אומץ והתחלתי לדבר על הקב"ה בחופשיות — בטלוויזיה, בכיכרות, באירועים, גם מול קבוצות של מכיניסטים חילונים. כבר אז הם היו לגמרי בסדר עם זה.
"נועם זה אותיות מנוע", מוסיפה אפטר ומתחברת לרעיון על "פי שניים ברוחך אלי". "מיד אחרי שהוא נהרג הרגשתי שהוא המנוע שלי להעביר הלאה את הדברים שלמדתי עד אז. במובן מסוים, כל מה שלמדתי הכין אותי רוחנית ונפשית לרגע שבו אצטרך להעביר את זה הלאה. למדתי על אמונה שמעל הדעת עוד לפני שנועם נהרג. אתה נמצא בחושך גמור, בתוך סערה גדולה, אבל כאילו מתחבא שם ושולח קרן לייזר אל החלק הנסתר של האלוהות – ודווקא משם מגיעה איזו רגיעה, שלווה ומנוחת נפש".
הורן: "פרחיה הייתה חלוצה ביכולת לכונן שפה אחרת. הרבה פעמים מה שנותן משמעות לאדם הדתי הוא הקולקטיב, קידוש ה' במובן של למות למען עם ישראל. אבל החסידות לא מתחילה מהלאומי אלא מהצמיחה האישית של האדם. הבעל שם טוב לימד שהגאולה הפרטית קודמת לגאולת הכלל, את הקומה הלאומית אפשר אחר כך. הדיבור המסיבי על הלאום לא תמיד נותן מקום לאבל האישי".
בית מדרש בתוך המציאות
בשנים האחרונות עוסק הורן במפגשים בין־דתיים, בהשפעת דרכו של הרב מנחם פרומן. גם את העיסוק הזה הוא קושר לזכר הפיגוע בעתניאל שנצרב בו. "עומק הפצע דוחף אותי לחפש את הפתרון הרדיקלי", הוא אומר. "הדת היא בהחלט חלק מהבעיה של האזור, אבל היא יכולה להיות גם חלק מהפתרון. אם אתה קולט שאתה נמצא כאן בלב מיליארדי מוסלמים ולא הופך את זה לייעוד, קשה להתמודד עם המשבר. לכן אני מסרב לוותר על האפשרות למצוא קולות של מוסלמים מתונים החפצים בקיומנו כאן, ולבנות איתם מחדש את 'משפחת אברהם'. ליצוק להסכמי אברהם תוכן ערכי ממשי".
אפטר מצידה אינה ממהרת לאמץ את השפה הבין־דתית של הורן, אבל גם אינה דוחה אותה. "יש לי בן אחד שנמצא בפורום המשותף של המשפחות השכולות, יהודים ופלסטינים, ובן אחר שהשתתף במפגשים של יהודים וערבים וגם נסע איתם לחו"ל. אני לא שם, אבל אני מקשיבה. אני לא אשתתף בדבר כזה, אבל אלה הילדים שלי ואני שומעת ואוהבת אותם".
אני שואלת את הורן מה הוא עצמו קיבל מהקבוצה, כמי שלא חווה את השכול. "בחודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שארון הספרים כבר לא רלוונטי, למעט פרקי תהילים שהיו רלוונטיים יותר מתמיד", הוא משתף. "הדבר היחיד שהרגיש רלוונטי הוא הממשי, כמו להחזיק את הבת שלי על הידיים. כל השאר כאילו התנדף. אבל המפגש עם ההורים השכולים החזיר לי את האמונה בארון הספרים. כשהם פגשו את הטקסטים והטקסטים פגשו אותם חזרה, הרגשתי שהם יודעים על מה הם מדברים ושזה עובד, זה מצמיח"