"לא משנה אם לטרקטוריסט יש כיפה או לא": איחוד התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי

הסרטון שהתפרסם ברשתות לפני כשבועיים, סמוך לחג הביכורים, משך תשומת לב רבה לא רק בשל תוכנו, אלא גם בשל רשימת המשתתפים בו. זו הייתה דרכן של התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי לצאת בבשורה מרגשת: שתי התנועות מתחברות ומתאחדות לתנועה אחת, או כפי שהן מעדיפות לכנות זאת - "בית משותף". בסרטון החגיגי השתתפו לא רק מזכ"לי שתי התנועות, ליאור שמחה מהתנועה הקיבוצית ושרה עברון מהקיבוץ הדתי, אלא גם דמויות שנעשו מוכרות בשנים האחרונות, כמו גדי מוזס, שורד השבי מניר־עוז, ויונתן שמריז, אחיו של החטוף אלון שמריז ז"ל. גם פנחס ולרשטיין ומיה אוחנה־מורנו, שאינם תושבי קיבוצים, צולמו מברכים על המהלך.

בשורת האיחוד הדרמטי זכתה מצד אחד לתגובות אוהדות, אבל עוררה גם שאלות מתבקשות על טשטוש זהויות ועל הפערים והמחלוקות בין שתי התנועות הוותיקות, למשל בסוגיית ההתיישבות ביו"ש. כדי להבין קצת יותר איך מחברים בין השמוצניקים מהשמאל לקיבוצניקים דתיים שחלקם מתנחלים, הגעתי לכנס הנהגות הקיבוצים במלון דיוויד בים המלח, ושם פגשתי את החתן והכלה ושמעתי עוד פרטים על השידוך ועל התוכניות לחיים המשותפים.

כבר נפגשתי בעבר עם קיבוצניקים דתיים וחילונים במלון בים המלח. זה היה בימים הקשים שלאחר 7 באוקטובר, אז שוכנו שם בין השאר חברי הקיבוץ הדתי סעד ושכניהם מקיבוץ בארי. הפעם פגשתי את נציגי שתי התנועות בנסיבות משמחות הרבה יותר. כדי לספר על המהלך מתיישבים איתי לשיחה השושבינים שהובילו אותו בפועל: מצד הקיבוץ הדתי – ניצן אבירן, מנהל האגף הכלכלי בתנועה וממייסדי קיבוץ מירב בגלבוע; מצד התנועה הקיבוצית - עומר גבע, יזם ואיש היי־טק, דור שלישי בקיבוץ עין־שמר הסמוך לפרדס־חנה. השניים נפגשו לראשונה רק לפני שנה וחצי, אך מאז עבדו יחד ימים ארוכים במטרה לייצר את החיבור בין שתי התנועות.

שיתופי פעולה כלכליים וחקלאיים בין הקיבוץ הדתי לתנועה הקיבוצית קיימים זה שנים רבות, אבל הפעם, הם מסבירים, מדובר במשהו אחר לחלוטין. "במציאות האנושית, ובוודאי במציאות הישראלית, אנחנו בוחנים על פי רוב את הזולת דרך פוליטיקת הזהויות", אומר אבירן. "הרבה חברים בקיבוץ הדתי היו עלולים להסתכל על רעיון החיבור עם התנועה הקיבוצית רק דרך הזווית הפוליטית - שבה אנחנו לא נמצאים באותו צד באופן מובהק. הבנו שכדי להצליח, צריכים לעשות פירוק לשדות פעילות שונים. הקמנו שמונה קבוצות שמיועדות לעסוק בשמונה תחומים שונים - חינוך, קהילה, משק וכלכלה, דת ומדינה, משימתיות, התיישבות ועוד. הושבנו יחד מאות אנשים משתי התנועות כדי לבחון מה אפשר לשתף ומה לא כדאי לשתף, כדי לא לטשטש זהויות. אנחנו לא רוצים מיזוג שיגרום לנו להיטמע ולהיעלם. זה אינטרס של שני הצדדים. אנשי מפתח מהתנועה הקיבוצית אמרו לנו, אנשי הקיבוץ הדתי – 'אוי לנו אם נעלים אתכם, אתם מביאים לנו גוון חשוב'.

"המטרה היא להקים במקביל לשתי התנועות גוף שלישי משותף ולצקת לתוכו דברים שנעשה יחד. ברור שהאיחוד מייצר חששות. אנשים בוחנים דברים דרך שיקולים לא רציונליים, וזה מסבך את המסע - אבל ככל שהוא מסתבך הוא גם מעמיק לשורשים, וכך התהליך נעשה מדויק יותר, ויש לו סיכוי לשרוד לאורך שנים".

"זה תהליך אסטרטגי וארוך טווח", אומר גבע. "אני מעריך שאנחנו נמצאים בשלב השני או השלישי מתוך עשרה. אני מזכיר את זה גם לעצמי, כדי שלא אתייאש. אם לא נתמיד, יכול להיות שלא נגיע לקצה התהליך. בינתיים כבר העברנו החלטה עקרונית על הקמת תנועה משותפת, והיא התקבלה ברוב עצום בשתי התנועות. צריכים לזכור שהובלת מהלך כזה בתנועות דמוקרטיות היא סיפור מורכב. לכן כל תהודה חיובית שאנחנו מקבלים מהציבור מחזקת אותנו".

עיצוב הגדרות

הבן הבכור שייוולד מהשידוך הזה יהיה כנראה יישוב חדש בחבל מבואות ערד: בעוד כשנה אמור לעלות לקרקע, במחנה זמני, קיבוץ משותף לשתי התנועות. גרעין המשפחות של הקיבוץ החדש, בראשות תת־אלוף במיל' גל שוחמי, דור שלישי לחקלאי כפר־סירקין, כבר עסוק בגיבוש דרכו כהתיישבות בעלת חזון של חיים משותפים לדתיים ולחילונים. "אם נסתכל על שתי התנועות, הקיבוץ האחרון שהוקם הוא הקיבוץ שלי, מירב, ב־1982", אומר אבירן. "לפי הדיבורים של חברי הגרעין החדש, הקיבוץ שלהם יהיה יותר קיבוצי ממירב ומעין־שמר. אלה משפחות אידאליסטיות, שלא עוברות לנגב רק לצורך שיפור איכות החיים. החברים הפנימו שאם לא נייצר חיבור אנושי וחיבור לקרקע, יהיה קשה לבנות קיימות לאורך זמן, וזה נכון במיוחד בחבל הארץ הזה".

ניצן אבירן: "בתנועה הקיבוצית יהיו מי שלא יסכימו לשום חיבור כל עוד לא נצהיר על שתי מדינות לשני עמים, ואצלנו יהיו מי שלא יסכימו לחיבור אם התנועה הקיבוצית לא תצהיר 'עפרה מאז ולתמיד'. דרוש מכנה משותף ערכי רחב, והוא בהחלט קיים"

גבע, בעל ניסיון בתחום של מיזוג חברות עסקיות, מסתייג מעט: "אני לא בטוח שהמודל של יישובים משותפים הוא 'המודל הנכון'. טוב שנבנה אחד כזה, וטוב שיהיו דוגמאות כאלו, אבל חשוב לי שהזהות הנוכחית של הקיבוצים תישאר. במהלך הגדול שלנו אנחנו מנסים להראות שזהויות שונות יכולות לנהל יחד את המדינה, כי זה בעצם המודל של מדינת ישראל.

"כשיצאנו לדרך, חברים בתנועה הקיבוצית אמרו לי - קודם כול תראה אם אפשר בכלל להסכים איתם, ורק אז תתחברו. אני אמרתי, להפך: קודם כול נקים גוף אחד, ואז נחליט מה בפנים ומה לא, ותראו שגם נגיע להסכמות. לגוף המשותף אפשר לצקת הרבה דברים בתחומי הכלכלה, הצמיחה הדמוגרפית ואפילו החינוך. בניתוח עמוק שעשינו, גילינו למשל שאפשר לייצר דברים משותפים בנושא הגיל הרך. לא נחבר מוסדות רוח, אבל נדאג שתהיה ביניהם הפריה הדדית. בתחום המשימות הלאומיות וההתיישבות ברור שיהיו חיבורים, וכבר יש הסכמה לעבוד יחד תחת גוף משותף.

"אני רוצה שלתנועה המשותפת תהיה אמירה גם בנושאים שמחלקים את הציבור. אני רוצה שנדבר על מערכת המשפט ועל סוגיות דת ומדינה, ואולי גם על חוק הגיוס. כדי לבנות משהו שיוכל לעמוד במשך הרבה שנים, צריך להתמודד עם שאלות ולנסות לייצר אמירה משותפת. אנשים נוטים להפחית בערך של מבנה ניהולי משותף שמתפקד, אבל אני חושב שהקיום של אנשים ביחד הוא הדבר האמיתי. לא במקרה קראנו למהלך הזה 'הקמת בית משותף'. לחיות יחד עם בן זוג או בת זוג, זה אומר הבנה, ויתור והכלה, גידול ילדים משותפים, השקעת אנרגיות ומאמץ להחזיק את זה עשרות שנים".

אבירן: "בתחומים מסוימים כבר יש היסטוריה ארוכה של עשייה משותפת לשתי התנועות. החקלאות היא אותה החקלאות, ולא משנה אם לחורש על הטרקטור יש כיפה או לא. כך גם בעולמות המיסוי והמשפט. אין הרבה הצדקה לקיום אגפי כלכלה נפרדים שיפעלו באותם הנושאים. אבל זה החלק הברור יותר. אנחנו אומרים שגם בעולמות ההתיישבות והמשימתיות אפשר לעשות דברים יחד. קח למשל את גרעין הקיבוץ המשותף: בישיבת ועדת התכנון שלהם הם מדברים על עיצוב הגדרות בין הבתים, וזה לא עניין טכני, אלא תפיסת עולם. הם כבר הקימו חברה כלכלית שתפעל בעולמות העסקים, החקלאות והאנרגיה המתחדשת.

"אנחנו מקיימים מפגשים אזוריים בהשתתפות עשרות חברים משתי התנועות, ובהנחיית יועצת ארגונית. במפגשים האלה אנחנו מבקשים מאנשים שיהיו מעורבים במהלך ויתרמו לו, כדי שזה יהיה מסע משותף של התנועות, ולא של ההנהגות בלבד. במפגש שהתקיים בקיבוץ ניר־דוד עלה הנושא של חוק הגיוס, ומישהו מהקיבוצניקים החילונים הביע תקווה שהקיבוץ הדתי יעזור לתנועה הקיבוצית למצוא דרכים ללב של החברה החרדית. כשמדברים היום על חרדים הכול נבחן דרך חוק הגיוס, ואני לא מקל בכך ראש, אבל חייבים לראות בחברה הזאת גם אלמנטים חיוביים ולהתחבר אליהם. כך 'חשמונאים' לא תהיה חטיבה, אלא אוגדה".

בינה מלאכותית מול הסכמה אנושית

בניגוד לאבירן, שכבר שש שנים הוא חלק מהנהגת הקיבוץ הדתי, גבע נכנס למהלך של איחוד התנועות כמעין "שירות מילואים", משימה שלקח על עצמו בהתנדבות במקביל לעבודתו. "אבא שלי גידל אותי על חשיבות העיסוק בחיבורים", הוא מספר. אביו, אביטל גבע, הוא מחנך, צייר ופסל, שהקים לפני חמישים שנה את "החממה האקולוגית עין־שמר", מרכז חקלאי־חברתי שמתקיימים בו מפגשים בין תלמידים ממגוון מגזרים וחתכי אוכלוסייה - יהודים וערבים, ותיקים ועולים, דתיים וחילונים, בעלי קשיים ומצטיינים. "העשייה שלי משמחת אותו מאוד, והוא מנוע אדיר מאחוריי".

גבע האב התפרסם גם כמפקד מחלקה שנפצע בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים. הוא כיכב כאחת מדמויות הצנחנים בספר "כחולמים" של יוסי קליין־הלוי, יחד עם חברו ישראל הראל, מאיר אריאל, חנן פורת ואחרים. "כשהוויכוח על הרפורמה המשפטית היה בשיאו, ישראל הראל הגיע למפגש איתנו בחממה", מספר הבן. "היה דיון קשה שנמשך כשעתיים, ובסוף אבא אמר לו: 'נשאר בינינו חוט דק והוא עומד להיקרע'. כשפרצה המלחמה, חודש לאחר המפגש ההוא, כל אחד מהם האשים בליבו את המחנה של האחר. הם הפסיקו לדבר, ואני חיברתי אותם חזרה. כשישראל הראל שמע על המהלך של איחוד התנועות, הוא בירך על כך ואמר לי: יכול להיות שזו משימת חייך".

עומר גבע: "הכי קל לא לעשות, ולהישאר כל אחד בעמדתו. המחנה של התנועה הקיבוצית מגיע לאיחוד הזה אחרי שלוש שנים של עמידה בצמתים, וקשה מאוד לקחת את האנרגיה הזאת לכיוון אחר. מוקי צור אמר לי כהיסטוריון שמהלך כמו זה נעשה בדרך כלל רק שלוש או ארבע שנים אחרי מלחמה, כי הכעס לא מאפשר להתחבר"

הירתמותו למשימה הונעה בין השאר מעלייתה של הבינה המלאכותית. "אני עוסק הרבה בתחום, ואני רואה שהבינה המלאכותית מאיימת על החברה האנושית ברבדים רבים. לאורך הזמן נעשיתי מוטרד מאוד מההשפעה שלה על המרקם החברתי ועל היכולת להגיע להסכמות בין אנשים". המלחמה הייתה גורם מרכזי אחר. "בספטמבר 2024 היה ויכוח ציבורי סוער אם להמשיך במלחמה, או לחתור לעסקת חטופים גם במחיר הפסקתה. כחודש לאחר מכן, בערב יום הכיפורים, הרגשתי שבוער בי צורך לעשות משהו, לפעול מחוץ להיי־טק ומחוץ לקיבוץ שלי כדי להשפיע על המצב. נפגשתי עם ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, וביקשתי שייתן לי משימה בתנועה. הוא הציע לי ללוות את אחד הקיבוצים שפונו. כשביקשתי עוד כיוון, הוא זרק לי את הרעיון של החיבור בין התנועות".

אבירן מספר שהרעיון התגלגל בהנהגות של שתי התנועות במשך תקופה, אבל לא עבר לפסים מעשיים. "תמיד אמרתי לחבריי בהנהגת הקיבוץ הדתי שצריך להסתכל 15 שנה קדימה ולשאול אם עדיין יהיו שתי תנועות קיבוציות נפרדות. רובם אמרו שקרוב לוודאי שהתשובה היא לא, מכל מיני סיבות. אז אמרתי להם - בואו נעשה את זה כבר עכשיו. אלו תהליכים ארוכי טווח, וצריך לחשוב מהן הפעולות שנחוצות היום, אם בכל מקרה נגיע לשם בעוד 15 שנה".

בלי להבין עד הסוף מהו המהלך, גבע החליט להרים את הכפפה שליאור שמחה זרק לו. מיד אחרי יום הכיפורים תשפ"ה הוא נפגש עם שרה עברון, מזכ"לית הקיבוץ הדתי. "ראיתי שהיא בעניין. לא ידעתי עד אז על רמת שיתוף הפעולה בין שתי התנועות, אבל הרגשתי את החום בקול של שרה כשהיא מדברת עם ליאור, וזיהיתי שיש רצון. יומיים אחר כך נפגשתי עם ניצן".

במקביל לשיחותיו עם אבירן, יצא גבע למסע של היכרות עם השטח. "נפגשתי עם שורה של אנשים בתנועה הקיבוצית ובקיבוץ הדתי. הגעתי אליהם הביתה, והיו לנו שיחות עומק מרתקות".

בואו נדבר גם על ההתנגדויות.

גבע:” אחד 'האדמו"רים' אצלנו בתנועה אמר לי: אם הם לא מסכימים לפתרון מדיני ביהודה ושומרון, אני לא יכול להתאחד איתם. אמרתי לו: אין הסכמה כזאת, ומפה אנחנו מתחילים לבנות את החיבור. ננסה לדבר גם על זה, אולי נצליח ואולי לא. הוא אמר: אני לא מסכים איתך, אבל אתה צעיר, יש לך אנרגיות, קח את זה".

אבירן: "גם אצלנו בקיבוץ הדתי יש התנגדויות לאיחוד, אבל לא רק שאנחנו לא נבהלים – אנחנו מקבלים את זה בברכה, כי זה מחייב אותנו לדייק את המהלך. היו אצלנו מי שהתלוננו שבכנס ההנהגות שמתקיים עכשיו, מדברים רק פוליטיקאים מהאופוזיציה. אני יודע שהוזמנו גם אישים מהקואליציה, כמו למשל שר החקלאות אבי דיכטר. גם אורית סטרוק דיברה בכנס חקלאי שקיימו שתי התנועות לפני שנתיים".

בריאיון משותף של פנחס ולרשטיין וליאור שמחה אצל קלמן־ליברמן, מזכ"ל התנועה הקיבוצית התחמק כשנשאל אם התנועה תתמוך במפעל ההתיישבות ביו"ש. אולי החיבור שלהם הוא חד־צדדי?

אבירן: "אני אומר על זה - חברים, גדל כאן ילד שעדיין לומד ללכת, ומעת לעת הוא מועד. אני מזמין את כולם להצטרף למי שנותנים לו הזדמנות ורצים לתמוך ולסייע בידו לצבור ביטחון, ולא לאלו שמזנקים לשים לו רגל. נכון, בתנועה הקיבוצית יהיו כאלה שלא יסכימו לשום חיבור כל עוד לא נצהיר על שתי מדינות לשני עמים. אצלנו יהיו כאלה שלא יסכימו לחיבור אם התנועה הקיבוצית לא תצהיר 'עפרה מאז ולתמיד'. אנחנו אומרים שלא נדרשת הסכמה רחבה בנושאי דת, מדינה ומדיניות, אבל דרוש מכנה משותף ערכי רחב, והוא קיים.

ניצן אבירן: "לפי הדיבורים של חברי הגרעין החדש, הקיבוץ שלהם יהיה יותר קיבוצי ממירב ומעין־שמר. אלה משפחות אידאליסטיות, שלא עוברות לנגב רק לצורך שיפור איכות החיים. החברים הפנימו שאם לא נייצר חיבור אנושי וחיבור לקרקע, יהיה קשה לבנות קיימות לאורך זמן, וזה נכון במיוחד בנגב"

"אחת מתכליות החיבור היא ליצור פלטפורמה ובית לבירור משותף של עמדות מנוגדות. דרך משותפת יכולה להתקיים, ברובה הגדול, גם כשהיעדים שונים. יש יתרונות עצומים בצעידה יחד, ובמציאות ימינו זה כמעט כמו חמצן לנשימה. בעיניי זה העתיד היחיד של המדינה האהובה והמסוכסכת שלנו. אני מאמין שאם נהיה רציניים ואמיתיים, גם אחרים ייענו ליד המושטת ויצטרפו לדרך. לא צריך להגיע להסכמה בכל הסוגיות עכשיו. אנחנו מתעקשים לייצר מרחב הסכמה מתוך הכלת קונפליקטים. כרגע אנחנו רוצים לתת את הבמה להסכמות, ואני מאמין שבמעלה הדרך, היכולת להתמודד עם קונפליקטים תהיה חזקה יותר ותביא לבירור עמדות טוב יותר".

לאחר כמה חודשים של עבודה משותפת, פנו אבירן וגבע להנהגות התנועות שלהם וביקשו אור ירוק לקידום האיחוד. המועצות של שתי התנועות החליטו בינואר 2025 להמשיך את התהליך. אבירן: "בשנה שעברה גיבשנו את הפרופיל הרעיוני של החיבור, ואז חזרנו למועצות וביקשנו מנדט להקים תאגיד משותף ולצקת לתוכו תכנים - גם של עשייה קיימת שיכולה להתמזג עם העשייה המקבילה, וגם תכנים חדשים ומיזמים חדשים שלא נעשו קודם לכן, ומתאפשרים עכשיו בעקבות החיבור".

בסוף ינואר 2026 אישרה הנהגת התנועה הקיבוצית את הקמת הבית המשותף, וכעבור שבועיים אושר המהלך גם בהנהגת הקיבוץ הדתי. רק לאחר מכן יצאו שתי התנועות עם הבשורה בפומבי. גבע: "היה חשוב לנו לייצר חיבור אמיתי לפני שנצא בקמפיין. אין לך בשורה אם אין משהו מוצק מאחוריה. האמנות המשותפות למיניהן ומעגלי השיח מחזיקים בדרך כלל 24 שעות. כאן אנחנו מדברים על שנה וחצי של תהליך עמוק, שנעשה תחת אש ותחת קיטוב. זה חיבור לעשרות שנים קדימה, והוא לא נעשה בשביל קמפיין. מצד שני הקמפיין כן חשוב, כי המטרה היא להזיז מחט בציבור הרחב. מה שאנחנו עושים הוא וקטור שחייב להתרחש גם במעגלים גדולים ומגוונים בתוך החברה הישראלית. אנחנו רוצים לתת את ה'יחד' שלנו כדי ליצור הזדהות של קבוצות נוספות, וכך לתרום את חלקנו להרגעת הרוחות אחרי מה שקרה פה בשלוש השנים האחרונות".

למה הכנסתם לקמפיין דמויות שאינן קשורות לתנועות הקיבוציות?

"רצינו להראות שהאיחוד הזה מעניין גם אנשים מבחוץ. הרעיון המכונן היה שישראלים יגידו: זו דוגמה טובה, בואו נעשה עוד דברים כאלה. יש היום אינסטינקט של תיוג, והוא מתרחש מיד כשרואים דמות, עוד לפני שמקשיבים לה. לכן הייתה חשיבות רבה ליריית הפתיחה הזאת, שכללה דמויות שמוכרות לציבור".

לזרוע סופה

קצת מספרים. ב־260 הקיבוצים של התנועה הקיבוצית מתגוררים היום כ־200 אלף נפש. לקיבוץ הדתי יש 24 קיבוצים ומושבים שיתופיים, ובהם כ־20 אלף תושבים. התנועה הקיבוצית עצמה עברה במאה האחרונה פילוגים ומיזוגים. המהלך האחרון מהסוג הזה התרחש בשנת 2000, כשהתנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם) התאחדה עם הקיבוץ הארצי, וכך נוצרה התנועה הקיבוצית הנוכחית. "האיחוד ההוא היה חיבור של הישרדות", אומר גבע. "התנועות היו במצב קשה, וגם החיבור היה קשה. החיבור עכשיו עם הקיבוץ הדתי לא היה חייב לקרות. שתי התנועות קולטות ומתפתחות, ובמובן הזה החיבור קל יותר".

תהליכי הפרטה, צמצום ענף החקלאות וגם שחיקה אידאולוגית הובילו לירידת קרנם של הקיבוצניקים בישראל בעשורים האחרונים. אני תוהה באוזני בני שיחי עד כמה מהלך שמתרחש במעגל הקיבוצים יכול להשפיע היום על החברה הישראלית הרחבה. "המשימה של הקיבוצים בתחילת הדרך הייתה להקים את המדינה ולהתיישב על גבולותיה", אומר גבע. "זה ממשיך גם עכשיו, בקו העימות בצפון. התפקיד ההיסטורי של הקיבוצים לא נעלם, אבל בדור הרביעי נוצר צורך נוסף - להתמודד עם השבר הפנימי, בעיה שמפרקת אותנו כעם. אני לא יודע אם נצליח להזיז משהו, אבל אני חושש לדור החמישי של המדינה. אז נכון שהמשקל שלנו היום בחברה הישראלית הוא קילו ולא טונה, אבל המשקל הסגולי שלנו גדול יותר, ואם יש לי חצי קילו ולניצן עוד רבע קילו, חשוב שנשים אותם יחד במרכז. אמרתי הבוקר לדדי שמחי וליזהר שי, שדיברו פה בכנס, שאם הם ואחרים יהדהדו את המהלך הזה, הוא יהפוך למשמעותי יותר".

עומר גבע: "המשימה של הקיבוצים הייתה להקים את המדינה ולהתיישב בגבולותיה, וזה ממשיך גם עכשיו, בקו העימות. כעת נוצר צורך נוסף - להתמודד עם השבר הפנימי בעם. אני לא יודע אם נצליח להזיז משהו, אבל אני חושש לדור החמישי של המדינה"

שני מובילי האיחוד הם כאמור קיבוצניקים ותיקים. ניצן אבירן (63) גדל אומנם בקריית־משה בירושלים, אבל בעקבות שירות צבאי בגרעין נח"ל, שהיה משולב עם לימוד בישיבות אור עציון ומעלה־אדומים, הקימו הוא וחבריו את קיבוץ מירב. הוא נשוי לאפרת לבית רוזנטלר, שהוריה מיכה ויונה זכרם לברכה היו מוותיקי קיבוץ סעד. לבני הזוג אבירן יש שישה ילדים ולא מעט נכדים. אחד מבניהם בחר לגור בקיבוץ טירת־צבי, ובת אחת גרה לצידם בקיבוץ מירב.

עומר גבע (55) נולד וגדל בקיבוץ עין־שמר, ובבגרותו בחר להישאר לגור שם. הוא שירת כטייס קרב בחיל האוויר, ולאחר שחרורו פנה לעולמות ההיי־טק והסטארט־אפ. בשנת 2001 הקים את חברת איגלו, שנרכשה לאחר כעשור בידי חברת נייס, והיום הוא מנהל שיתופי פעולה אסטרטגיים ותחום בינה מלאכותית בחברת רדקום מקבוצת רד בינת. אשתו רנה גדלה בבית דתי בקיבוץ גונן, והם הורים לארבעה. בתם הבכורה, שמשרתת בצבא, התקבלה לאחרונה כחברה בקיבוץ.

גם גבע וגם אבירן מדווחים על צמיחה דמוגרפית בקיבוצי תנועותיהם ועל ביקוש גבוה. "במירב יש רשימת המתנה של עשרות משפחות", מספר אבירן. "הבן שלי המתין ארבע שנים לקבל מקום בטירת־צבי, וזו המציאות בכל הקהילות. קיבוץ מגדל־עוז בגוש עציון עומד להכפיל את עצמו".

הקיבוצים של שתי התנועות עברו תהליכי הפרטה בעשורים האחרונים, וכמעט בכולם כבר אין שני מעמדות נפרדים של "חברים" ו"תושבים", אלא סטטוס אחיד. "גם אחרי ההפרטה יש ערבות הדדית חזקה מאוד", אומר גבע. "אני יכול להעיד שאצלנו בעין־שמר אין אדם שנופל, לא כלכלית ולא נפשית. יש למשל תמיכה גדולה בבעלי צרכים מיוחדים שהוריהם הלכו לעולמם, ויש גם התגייסות לסיוע במקרים אחרים, כמו זוגות חשוכי ילדים שזקוקים לפונדקאות".

"תהליך ההפרטה חיזק את הערבות ההדדית והגביר את המחויבות האישית", מוסיף אבירן. "אנחנו עורכים מדי שנה ערב צדקה בקיבוץ, ואני זוכר שבערב הראשון שקיימנו לאחר ההפרטה, בסוף שנות השמונים, היינו בהלם מהסכומים הגדולים שנתרמו. כשהאחריות עברה לפרט, היא נעשתה גדולה יותר. גם מיסי הישוב וולונטריים, ואנשים נותנים יותר מרצונם".

רגע לפני עוד מערכת בחירות סוערת, השניים שבים ומביעים תקווה שהמהלך של איחוד התנועות יקרין לטובה גם על האווירה הציבורית. "אני מרגיש שלכל אחד מאיתנו יש חובה לעשות מעשה בגזרה שלו לטובת החברה הישראלית", אומר אבירן. "אנחנו מייצרים סופה, במובן החיובי, כדי שהיא תשפיע גם על אחרים. לשמחתנו זה בוער גם בקרב אלפי חברים בתנועות שלנו".

"הכי קל לא לעשות, ולהישאר כל אחד בעמדתו", מוסיף גבע. "המחנה של התנועה הקיבוצית מגיע לאיחוד הזה אחרי שלוש שנים של עמידה בצמתים, וקשה מאוד לקחת את האנרגיה הזאת לכיוון אחר. מוקי צור (בעבר מזכיר התק"ם - א"ר) אמר לי כהיסטוריון שמהלך כמו זה נעשה בדרך כלל רק שלוש או ארבע שנים אחרי מלחמה, כי הכעס שנובע מהמלחמה לא מאפשר להתחבר. גם המהפך הפוליטי של 77' התרחש רק ארבע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. אמרתי לו שבניגוד למלחמה ההיא, אנחנו לא חווים הפסקה בשום תחום כבר שלוש שנים, ושיש גם מלחמה פנימית בתוך החברה והיא לא נגמרת.

"אחרי 7 באוקטובר היה שבר כשהבנו שגם אירוע קשה כל כך לא מצליח לחולל בתוכנו שינוי פנימי. אי אפשר לתאר אירוע חיצוני גרוע יותר, ובכל זאת ראינו שהמצב החברתי לא משתנה באופן ניכר. מצד שני, 7 באוקטובר כן פתח מחדש את הלב של החברה הישראלית לקיבוצים בעקבות מה שהם חוו, וזו עשויה להיות הזדמנות להשפעה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il