שיחת הצעקות בין טראמפ לנתניהו השבוע מסמנת כנראה שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע למלחמה בלבנון. הקטע האבסורדי הוא שפחות מיממה לאחר מכן נפתח בוושינגטון סבב השיחות הרביעי בין ישראל ללבנון. הדרמה הזו הייתה אמורה להשתקף גם בסבב השיחות, ואולם סדר היום שהוצג שם היה עוד מאותו הדבר: ישראל דורשת את פירוקו המלא של חיזבאללה, את הרחבת רצועת החיץ, ושמירה על חופש פעולה מבצעי של צה"ל. מנגד, לבנון דורשת הפסקת אש קבועה ונסיגה ישראלית מלאה, בשאיפה להציב את צבאה על הגבול ולהשיב את מאות אלפי העקורים לבתיהם. הפער הכרוני בין הצדדים נובע מחוסר יכולתה של ממשלת לבנון לממש את ריבונותה; ישראל מצידה מסרבת להפקיד את ביטחונה בידי שלטון חסר שיניים.
בקיצור, לופ של טענות עקרוניות צודקות אך שחוקות, כאילו דבר לא השתנה. אבל הכול השתנה. ישראל ניצבת כעת מול אתגר אסטרטגי חדש בדמות מלחמת רחפנים משוכללת חסינת לוחמה אלקטרונית. אגב, לא ירחק היום שחיזבאללה יפנה את לוחמת הרחפנים נגד אויבים מבית. מהזווית הזו, הגיעה העת לבחון מחדש את עקרונות המו"מ המדיני ואת הסדרי הביטחון המתגבשים, ולשאול האם המשך ההפצצות בדאחייה לא מיצה את עצמו בשלב הנוכחי, והאם אנו לא פועלים תחת פרדיגמה מיושנת.
משלחות בפריז ובוושינגטון משרטטות בימים אלו קווים על מפות ומתווכחות על נוסחים של החלטות בינלאומיות בסוגיית לבנון. ואולם המציאות המבצעית החדשה בשטח דורשת תשובות חדשות. מדינת ישראל נקלעה למלכודת אסטרטגית עם פתיחתה של מלחמת רחפנים א־סימטרית. כניסתם המסיבית של רחפני FPV, שינתה את מאזן הכוחות בשטח. הטכנולוגיה הזו, ששוכפלה ישירות משדה הקרב באוקראינה, מבוססת על רחפנים שאינם משדרים אותות רדיו ואינם נשענים על ניווט לווייני. הם מחוברים למפעיל באמצעות סיב אופטי דקיק, ומשכך הם חסינים לחלוטין בפני מערכות הלוחמה האלקטרונית, שיבושי GPS ואמצעי החסימה המתקדמים של צה"ל. הם מסוגלים לטוס בגובה נמוך במיוחד בין ואדיות ומבנים, לחדור בדיוק כירורגי לתוך חרכי ירי של מוצבים, פתחי בונקרים או צריחי רכבים משוריינים, ולהתפוצץ בבתי מגורים, מרכזי קניות וגני ילדים.
איום כה ממוקד מחייב שינוי תפיסתי עמוק. נכון, מרדף אחרי חוליות ומשגרים, ונטרול מנהרות ומאגרי נשק הם עדיין פעולות חשובות, אך ארה"ב כובלת את ידיו של צה"ל לטובת שיקולים מעצמתיים רחבים יותר. הדבר האחרון שישראל זקוקה לו הוא עוד שיחת צעקות עם טראמפ. ובכל מקרה, ההפצצות בדאחייה לא יעצרו את האיום החדש: קווי הייצור של רחפני הסיבים האופטיים של חיזבאללה כבר פרושים ברשת מבוזרת של סדנאות קטנות, מרתפים ומעבדות ברחבי לבנון, המסתמכים על רכיבים אלקטרוניים זעירים שמקורם בשוק האזרחי. הדרך היחידה להשיג הכרעה אסטרטגית ולמנוע התעצמות מחודשת היא חישוב מסלול מחדש במערכת הביטחון ובדרג המדיני. קרי, מעבר מתקיפה של התוצר הצבאי הסופי בשדה הקרב למערכה חכמה וכוללת של חנק מודיעיני, דיגיטלי וכלכלי על שרשרת האספקה האזרחית־טכנולוגית.
כדי לעשות זאת, ישראל צריכה להפסיק לראות בלבנון מרחב צבאי גרידא, ולהתחיל להשתמש בשיחות בוושינגטון כמנוף לחץ אגרסיבי להטלת פיקוח הרמטי על נמלי המעבר של לבנון. הפיכת שערי הכניסה של לבנון לכלי מרכזי במערכה היא המפתח לפירוק נכסי חיזבאללה וליצירת מדיניות אזורית חדשה.
כך פועלת הרשת
האסטרטגיה הזו מחייבת לצלול לעומקה של רשת הרכש של חיזבאללה. נפילת משטר אסד בסוריה בשלהי 2024 יצרה זעזוע גיאו־פוליטי אדיר, שסגר את המסדרון היבשתי שדרכו זרמו משאיות נשק מטהרן דרך דמשק לביירות. בעקבות זאת העביר חיזבאללה את מערך ההברחות לנתיבים אוויריים וימיים מבוזרים, המבוססים על ניצול שרשראות האספקה של השוק הגלובלי והסוואת ציוד צבאי קטלני כסחורה אזרחית לגיטימית. בשנתיים האחרונות פוצל המערך הארגוני לשני מסלולים. בעוד טורקיה משמשת כחזית הטכנולוגית והלוגיסטית, מערב אפריקה ומרכזה מתפקדים כמנוע הפיננסי המזין את הרשת כולה. אך ראשית תהליך הלוגיסטיקה וההברחות של חיזבאללה מתבססת על רכש מסיבי של רכיבים תעשייתיים מסין, הנחשבת למקור המרכזי והזול בעולם לחלקי רחפנים מסחריים.
תהליך השינוע מסין מתפצל לשני נתיבים לוגיסטיים נפרדים המנצלים פרצות סחר, מיסוך בירוקרטי ורשתות שילוח אזרחיות. הנתיב האחד הוא המסדרון המסחרי והאווירי המחבר בין סין לטורקיה. מאחורי התשתית המבצעית החשאית על אדמת טורקיה עומדים קצינים בכירים במערך ההברחות האיראני, ובראשם מהדי יכה־דהקאן, המוכר בכינוי "הדוקטור". דהקאן, המקושר לכוח קודס של משמרות המהפכה, ניהל רשתות שהתמקדו בהברחת רחפני נפץ מאיראן דרך טורקיה, כמו גם אזרבייג'ן וקפריסין. הוא נחשף מודיעינית רק לאחרונה, כאשר גורמי ביטחון טורקיים זיהו פעילות חשודה של איסוף מודיעין, צילום ומעקב סביב בסיס נאט"ו "אינג'ירליק" בטורקיה.
עשן עולה מתקיפת הרחפן בגבול הצפון | צילום: Michael Giladi/Flash90
תחת הכוונתו של "הדוקטור", ובסיוע אנשי קש וסוכנים הפועלים בכסות של חוקרים אקדמיים ואנשי עסקים, הוקמו באיסטנבול ובאנקרה חברות קש הרשומות כחברות לציוד חקלאי, מסחרי או רפואי. חברות אלו קולטות רכיבים המגיעים מסין, כמו מנועים חשמליים, מדחפים וסיבים אופטיים, הנארזים במכולות שילוח סטנדרטיות ויוצאים מנמלים מרכזיים ישירות לנמלים הגדולים של טורקיה. משלוחים אלה מוגדרים במסמכי המכס כ"חלקי חילוף למכונות חקלאיות", "צעצועים אלקטרוניים" או "ציוד תקשורת אזרחי". במקביל, רכיבים קטנים ויקרים הדורשים הגעה מהירה, כמו שבבי ניווט, חיישנים אופטיים ולוחות־אם זעירים, מוטסים ישירות מסין בטיסות מטען מסחריות אל נמל התעופה הבינלאומי של איסטנבול. חברות הקש הטורקיות מעבירות את המשלוחים למחסנים זמניים, ומפצלות את המטענים הגדולים לחבילות קטנות וממודרות כדי לעקוף את הסנקציות ומנגנוני הפיקוח הבינלאומיים. משם הם מוברחים ללבנון בנתיבים יבשתיים דרך סוריה או בקווי ספנות קצרים לנמל ביירות.
הנתיב השני מסין עובר דרך מדינות במערב אפריקה – בהן ניגריה, חוף השנהב וסיירה־לאון – ומשמש עורק פיננסי ותחנת הטעיה לוגיסטית. בציר זה, המשמש נתיב להלבנת המטען, חברות קש ולוגיסטיקה שבשליטת חיזבאללה והתפוצה הלבנונית באפריקה, מזמינות ציוד טכנולוגי מחברות סיניות, תוך ציון היעד הרשמי והסופי במדינה באפריקה. המכולות עוזבות את סין, אך ברגע שהן מגיעות לצומתי שילוח ימיים מרכזיים כמו במפרץ הפרסי או בים התיכון, רשת ההברחות משנה את מסמכי המטען בעזרת החברות האפריקניות ומנתבת אותם בפועל ללבנון או לסוריה.
הזירה האפריקנית מהווה גם רשת פיננסית קריטית לחיזבאללה. הארגון נשען על קשרים הדוקים עם אנשי עסקים מקומיים באפריקה המנהלים רשתות להלבנת הון, סחר ביהלומים וחלפנות כספים לא רשמית. לעיתים, סחורות אזרחיות רגילות מסין נשלחות לאפריקה, נמכרות שם במזומן, וההון המגויס מומר למטבעות קריפטוגרפיים או מועבר לחשבונות פיקטיביים באירופה כדי לממן רכש רחפנים מול החברות בסין בלי לעבור במערכת הבנקאות המערבית המפוקחת. בסופו של תהליך מובאים הרכיבים והחלקים המוברחים לבתי מלאכה חשאיים ברחבי לבנון, שם מרכיבים מהם רחפני FPV זולים וקטלניים המבוססים על הדפסה תלת־ממדית.
לייבש את הביצה
שם המשחק, אם כן, הוא מניעת הגעתם של רכיבי הרחפנים ללבנון מלכתחילה. שני האתרים המשמעותיים ביותר הם נמל התעופה על שם רפיק חרירי בביירות ונמל ביירות. נמל התעופה של ביירות נתון כבר שנים למאבק שליטה חריף בין ממשלת לבנון לחיזבאללה. במשך שנים שלט הארגון השיעי באופן מוחלט במסדרונות המכס של השדה. מי שניהל את העניינים הוא ופיק ספא, ראש מנגנון הקישור והתיאום של חיזבאללה, ששתל פקחי מכס, סבלים ובקרי גבול המזוהים עימו פוליטית ועדתית. ואולם לפני ארבעה חודשים נאלץ ספא לפרוש במסגרת טיהור פנימי וארגון מחדש שהוביל המזכ"ל נעים קאסם.
עם פרישתו של ספא נוצר זעזוע עמוק במנגנון ההברחות האזרחי. פקחי המכס המושחתים, שסמכו בעבר על הגיבוי והחסינות שהעניק להם ספא, מצאו עצמם חשופים תחת הנהגתו של מחליפו הלא־מנוסה חוסיין עבדאללה. ממשלת לבנון החדשה מנסה לנצל את חוסר היציבות הפנימי, ומפקד אבטחת שדה התעופה מטעם צבא לבנון, פאדי כפורי, מוביל כעת מהלך לטיהור נגדי. כפורי ואנשיו כבר ביצעו תפיסות מרשימות, כולל החרמת מזוודה שהיו בה 2.5 מיליון דולר במזומן, שהגיעה מחלפן איראני באיסטנבול. אך כדי להנחית מכת מחץ על שרשרת האספקה של חיזבאללה נדרש מהלך רדיקלי בהרבה, בעיקר משום שפקחי המכס הזוטרים בביירות נתונים לאיומים פיזיים של חיזבאללה.
בנמל ביירות המצב מורכב עוד יותר. בניגוד לנמל התעופה, שבו הצליחו הממשלה החדשה וכוחות הביטחון הלבנוניים לבצע שינויים מבניים ולהרחיק עשרות עובדים החשודים בקשר לארגון, בנמל הימי האחיזה של חיזבאללה שורשית בהרבה. הארגון שולט עשרות שנים בצירי מפתח בתוך רשויות המכס, חברות השילוח ואיגודי העובדים של הנמל, מה שמאפשר לו להעביר מכולות שלמות ב"מסלולים ירוקים" בלי שיעברו שיקוף או בדיקה פיזית.
וכך, למרות הטלטלה הפנימית שעבר חיזבאללה, השינויים בקו החזית של העימות הנוכחי נותרו בלתי מורגשים בעליל. מלחמת הרחפנים מוכיחה זאת היטב. חיזבאללה בנה מלאֵי חירום עצומים של מיקרו־רכיבים, בקרי טיסה וסלילי סיבים אופטיים, שנצברו בחשאי לאורך שנת 2025 ואוחסנו במחסנים תת־קרקעיים זמן רב לפני עזיבתו של ופיק ספא. יתרה מכך, האופי המבוזר של הרכבת הרחפנים גורם לכך שמעבדות חשאיות המסתתרות במרתפי מגורים ברחבי הדאחייה ובבקעת הלבנון אינן זקוקות לאישור מלמעלה כדי להלחים ראש נפץ לרחפן מרוצים מסחרי. חוסיין עבדאללה, מחליפו של ספא, אף הצליח לשמר בהצלחה את הטרור הפסיכולוגי על בקרי המכס הזוטרים. כך מתאפשר לרכיבי אלקטרוניקה דו־שימושיים לעקוף בצורה חלקה את התמורות הפוליטיות, ולשמור על קצב תקיפות הרחפנים.
איך בכל זאת מתמודדים עם מכת הרחפנים ביעילות? נכון לעכשיו אין למדינת ישראל כלים טכנולוגיים יעילים ומוכחים להתמודדות עם הבעיה. יש כל מיני פתרונות, רשתות, תחמושת מתפצלת וכיוצא באלה, אבל אין פתרון רב־שכבתי שיספק את המענה ההולם. זה כנראה ייקח זמן. אפשר רק לקוות ששני מיליארד השקלים שהקצתה הממשלה לעניין יעשו את שלהם, ומהר. בחזית ההברחות, לעומת זאת, יש הרבה מה לעשות כדי לייבש את הביצה. ובניגוד להפצצות בדאחייה, זה משהו שלממשלות לבנון וישראל יש עליו מרחב הסכמה משמעותי.
ארכיטקטורה אזורית חדשה
המפתח המבצעי והפוליטי לשבירת המלכודת הלוגיסטית של ביירות נמצא בשדה התעופה קליעאת, הממוקם במחוז עכאר בצפון לבנון. מתקן זה, המרוחק שבעה קילומטרים מהגבול הסורי, שימש בעבר בסיס צבאי קטן של חיל האוויר הלבנוני. בחודשים האחרונים הוא הפך למוקד מאבק אסטרטגי, שעשוי לפרק את מונופול ההברחות של חיזבאללה. שדה קליעאת ממוקם בלב אזור בעל רוב סוני ונוצרי עוין לחיזבאללה. לארגון אין אחיזה קרקעית באזור זה, אין שכונות מגורים המקיפות את המתקן, ואין אפשרות להציב חמושים שיאיימו על עובדי השדה או יחסמו את כבישי הגישה אליו. כך, ממשלת לבנון יכולה להקים שם מאפס מערך מכס נקי, מבודד לחלוטין מרשתות הסחיטה של חיזבאללה. בעבר, בשל הקרבה הגיאוגרפית של קליעאת לגבול הסורי, מטוסים גדולים היו חייבים לבצע סיבוב מעל המרחב האווירי של סוריה כדי לנחות, ומשטר אסד סירב בעקביות להעניק את האישורים הללו כדי להגן על האינטרסים של חיזבאללה בביירות. הממשל הסורי החדש, המעוניין בהכרה מערבית ובשיקום כלכלי, העניק לאחרונה אישור גורף לפתיחת השמיים הסוריים לנחיתות בקליעאת.
קליעאת אינו בגדר פרויקט תיאורטי; תהליך הפיכתו לשדה תעופה אזרחי ומסחרי פעיל מצוי בעיצומו. נקודת המפנה הייתה כשהממשלה החדשה בלבנון העבירה תיקון קריטי לחוק השותפות הציבורית־פרטית הלבנוני. תיקון זה אִפשר להעביר את תפעול השדה למודל של מכרזי "בְּנה, הפעל, העבר" בינלאומיים. המשמעות היא שהפרויקט אינו ממומן או מנוהל מתקציב המדינה – שם לחיזבאללה יש זכות וטו פוליטית אוטומטית – אלא מועבר לחברות עסקיות פרטיות מהמערב ומהמפרץ. נכון למאי 2026, משרד העבודות הציבוריות הלבנוני כבר הכריז כי חברת Sky Lounge Services זכתה במכרז הרשמי להפעלת השדה לאחר שגברה על 18 חברות מתחרות, והחלה בעבודות להקמת טרמינל נוסעים ומטענים זמני.
מבחינת ישראל, הנמל החדש מייצר מנופי השפעה חדשים. הפעלת שדה תעופה אזרחי פעיל בצפון לבנון דורשת הסדרה עם ישראל. הסכמה כזו עשויה להיות מותנית בהקמת מנגנון פיקוח הדוק – בינלאומי או של צבא לבנון – שיוודא כי השדה אינו משמש להעברת נשק וציוד צבאי רגיש. ישראל יכולה גם למנף את הלחץ הצבאי בביירות לקידום פרויקט קליעאת. עליה להציב משוואה ברורה מול לבנון, ארה"ב ומדינות המפרץ, שלפיה היא תסכים להתקדם בשיחות בתנאי שכל משלוחי המטען, השילוח המסחרי והטיסות המגיעות מיעדים "אדומים", ובראשם איסטנבול ומדינות מערב אפריקה, יופנו אך ורק לנמל התעופה קליעאת בצפון. המערכת לא תנוהל על ידי חלפנים או פקידי מכס לבנונים הכפופים לאיומים, אלא על ידי החברה הפרטית הבינלאומית שזכתה במכרז, ותחת השגחה פיזית של כוח משימה בינלאומי חמוש. ישראל אף תוכל לדרוש כי כל מערכות השיקוף והסריקה החדשות שיותקנו בקליעאת, המבוססות על בינה מלאכותית במימון סעודי ואמריקני, יחוברו לסיב נתונים מאובטח ומשותף שיאפשר אימות מידע בזמן אמת, שימנע מחיזבאללה לבנות מחדש את צינור ההברחות של רכיבי הרחפנים והסיבים האופטיים.
לכיוון כזה, של הסדרים ביטחוניים קשיחים ושקטים, יש פוטנציאל לסלול את הדרך להמשך השיחות בלי להיכנס למאבק ראש בראש עם ארה"ב או עם ממשלת לבנון. זהו פתח עתידי לבניית ארכיטקטורה כלכלית אזורית חדשה, שתאפשר בעתיד לחבר את צפון לבנון למסדרון IMEC הגלובלי, שיחבר בין הודו והמפרץ הפרסי לנמל חיפה ולאירופה. זה הרי מה שעומד בבסיס כל התמורות שחלו כאן מאז 7 באוקטובר.