"הילדים ראו יריעה כחולה בחצר המשותפת, ולא הבינו מה זה. למחרת ראיתי בחצר קצינים, ואז הבנתי שקרה פה משהו. לא האמנתי, מה, זה החייל מהחדשות? זו בעצם סוכת אבלים? התחלתי לבכות". כך מספרת לימור בוקרה, שכנתו של סמ"ר מיכאל טיוקין ז"ל בן ה־21, שנהרג במוצאי שבת בלבנון מפגיעת רחפן נפץ. עד אז היא לא הכירה את החייל או את אימו יקטרינה, שהיו חדשים באזור. היא פרסמה בפייסבוק בקשה לתרומות בעבור סוכת האבלים, אך בתוך שעות מספר נאלצה לפרסם פוסט דחוף נוסף ובו התחננה להפסיק עם תרומות הכיבוד והכסף, משום שסוכת האבלים עמוסה בכל טוב והדברים עלולים להתקלקל.
בבוקר יום שלישי השבוע, למחרת ההלוויה שבה השתתפו אלפים, נרתמה לימור להכין צלחות כיבוד ולארגן את סוכת האבלים שהתמלאה במנחמים עוד לפני השעה עשר בבוקר. בני משפחות שכולות, תלמידי ישיבות ואזרחים מכל הארץ ביקשו להביע את השתתפותם בצערה של האם שאיבדה את בנה יחידה. אלא שהאם, ביגונה העמוק, התקשתה לשאת את האירוע והתעכבה לרדת מדירתה.
בינתיים נוצרו שיתופי פעולה בין המבקרים לטובת האבלים והמנחמים. רפאל ארווס, שבנו שי ז"ל נפל בלחימה ברצועת עזה, ביקש מהעירייה להציב במקום שטיח דשא, כדי שהשולחנות והכיסאות יעמדו באופן יציב והמבקרים לא יידרשו לדרוך על החולות החמים. כ־15 אברכים שבאו למקום ולמדו תורה לעילוי נשמתו של מיכאל, סייעו לפנות את השולחנות כדי לפרוס את השטיח, אך לא זכו לפגוש את האם. מנחמת אחרת שקדה על כיסוי צלחות המאכלים, כדי למנוע מהזבובים להתקרב. לקראת הצהריים ירדה יקטרינה לזמן קצר ואז שבה לביתה, מכונסת בכאבה. המנחמים המתינו בסבלנות, מכבדים את פרטיותה ומגלים רגישות, אף שרבים מהם עשו מאמץ ניכר כדי להגיע למקום.
סמ"ר מיכאל טיוקין ז"ל | צילום: באדיבות יורי יעקובובסקי
לפני פחות משש שנים עלתה יקטרינה מאוקראינה לארץ עם בנה מיכאל, שהיה אז כבן 16. שלוש שנים אחרי העלייה הוא התגייס לחטיבת גבעתי. "היא מדברת עליו כל הזמן", מספרת אלה בסוביץ, בת דודתה של יקטרינה. "לפעמים היא מעלה חיוך בזכות הזיכרונות, לפעמים מתמלאת בעצב ובוכה. קשה לה כשמגיעים הרבה אנשים לנחם אותה בשבעה. היא מכבדת אותם ויורדת לפעמים לפגוש אותם, אבל היא מרגישה שהיא צריכה לשמור על עצמה כרגע. הסוכה מלאה כל הזמן באנשים שמצפים לראות את האם ולנחם, והיא יורדת לגיחות כשמצבה הרגשי מאפשר לה זאת".
בלה ואודי גנור מהרצליה שמעו על נפילתו של מיכאל בתקשורת. "כששמעתי שהיושבים על מיכאל הם רק אימא וסבא, נשבר לי הלב", מספרת בלה. "אמרתי לאודי שלא משנה מה יקרה, אנחנו נוסעים אליהם. חיפשתי את המודעה כדי לאתר את הכתובת אבל לא מצאתי, אז התקשרתי לעיריית אשקלון. הגענו לכאן ואנחנו מקווים לראות את האימא, אבל גם מבינים את ההתכנסות שלה".
מבקר נוסף הגיע אחרי שניסה לברר במשך יומיים היכן יושבים האבלים. "זה לא הרפה ממני, אמרתי שאני חייב להגיע. תכננתי ללכת לבית העלמין הצבאי באשקלון, לחפש את מודעת האבל, ולפי זה לראות את כתובת השבעה. במקביל פניתי אל בן משפחה שעוסק בקבורה באזור וביקשתי ממנו לברר. אחרי מאמצים הוא הצליח לאתר אדם שידע לתת פרטים".
כעשרים מחבריו של מיכאל יצאו מלבנון ביום רביעי בבוקר כדי לפגוש את האם בצהריים. אל הסוכה מגיעות גם הרבה אימהות שכולות. אחת מהן, בת 80, נסעה לכאן שעה וחצי, והכינה בעבור האם מחברת זיכרון בצבע סגול, צבעה של חטיבת גבעתי. במחברת הדביקה גזרי עיתונים על מיכאל, והדפיסה מהאינטרנט כל כתבה שמצאה עליו. היא מקווה שבמחברת יכתבו כל החברים שהכירו את מיכאל, הן בצבא והן באזרחות. גם מתנות־הנצחה שונות מגיעות לאוהל. צלמת צבאית מסרה לאם תמונה מסוף המסלול של מיכאל, והאב השכול רפאל ארווס הביא תמונה גדולה של מיכאל שהכין במיוחד. "את המתנות האלה היא מקבלת בשמחה מהולה בעצב. הלב שלה שבור, חשוף לכולם", אומרת בסוביץ.
הזכיר את מייק טייסון
"כילד שיחק מיכאל טניס שולחן, ואחר כך התחיל ללמוד אגרוף והתאמן בפנימייה בנתניה שבה למד", מספרת בסוביץ' על הנער שהרבה לעסוק בספורט. אימו גרה אז באשדוד, ומיכאל עבר ללמוד ב"אורט קציני ים" אשדוד, וסיים שם את לימודי התיכון. "המורה שלו למתמטיקה הגיעה לשבעה וסיפרה על הקשר המיוחד שהיה ביניהם באותה תקופה. עוד כנער בתיכון חלם מיכאל להתגייס לסיירת גבעתי, והתאמן הרבה כדי לשפר את הכושר הגופני שלו ולהגשים את החלום.
"למרות שהיה הבן היחיד והנכד היחיד, אימא שלו הבינה שזה החלום שלו, וכשהגיע זמן הגיוס לא מנעה ממנו להתגייס לסיירת", מספרת בסוביץ. "היא תמיד רצתה שיהיה לו הכי טוב, שיתנסה ויראה עולם. היא גם טסה איתו ליעדים בעולם. בגיל 18 הוא קיבל כמתנת יום הולדת כרטיס טיסה יחיד לבודפשט. הם היו יחד בווינה, בלונדון, והיו להם תוכניות לטיולים רבים נוספים אחרי השחרור. יקטרינה מספרת שהוא היה חבר טוב ותמיד היה מוקף בחברים. אחרי העלייה השתלב מהר והיה ילד אהוב, למרות פערי השפה והתרבות".
סרן ד"ר אורי סילבסטר ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
"בבית קראו לו מישה, בצבא קראו לו מיכאל, אבל במועדון האגרוף קראנו לו 'מייק'", מספר יורי יעקובובסקי, חברו של מיכאל למועדון. "הוא היה חזק, נחוש ומבטיח בצורה יוצאת דופן. היה בו משהו שהזכיר לנו את מייק טייסון הצעיר – לא רק בכוח הפיזי אלא בעיקר ברעב להתקדם, ללמוד ולהשתפר כל הזמן. תמיד קראתי לו מייק, זה היה סוג של קוד קטן בינינו.
"זה יישמע מפתיע, אבל למרות פער הגיל היינו חברים אמיתיים. פגשתי אותו לפני כמה שנים, כששמתי לב שבקבוצת המבוגרים מתאמן נער צעיר. סביבו היו אנשים מבוגרים, חזקים ומנוסים ממנו. ראיתי כמה הוא נחוש להשתפר ולהתקדם. התחלתי לעזור לו ככל שיכולתי, ומשם הקשר בינינו הלך והתחזק. לאט לאט הכרתי את עולמו. למדתי שהוא בן למשפחת עולים חדשים, שיש לו אימא וסבא שהוא אוהב בכל ליבו, שהוא תלמיד חרוץ ושיש לו חלומות גדולים לעתיד. דיברנו שעות על לימודים, על החיים בארץ, על הצלחה, על אחריות ועל העתיד. אפילו על השירות הצבאי העתידי שלו דיברנו.
"יש לי הרבה סיפורים קטנים עליו, כאלה שאולי לא יופיעו בכותרות אבל הם מספרים מי הוא היה. מיכאל תמיד עזר לאחרים, חשב על הסביבה שלו, ועשה דברים טובים בלי לצפות לתמורה. להיות לוחם זה היה חלק מהאופי שלו. לא במובן של כוח או אלימות אלא במובן של התמדה, אחריות ועבודה קשה. הוא האמין שצריך להרוויח ביושר כל דבר שמקבלים".
חברים מכל המעגלים
ביום הראשון לשבעה של מיכאל טיוקין ז"ל נקבר בפתח־תקווה סרן ד"ר אורי יוסף סילבסטר, הרופא של גדוד שקד בחטיבת גבעתי, שנהרג במתקפת רחפנים גדולה באזור הבופור, בתקרית שבה נפצעו שבעה חיילים וקצינים.
רבים מבני המשפחות ששכלו את יקיריהן במלחמה חשים מחויבות לבוא לכל הלוויה ושבעה, להפגין נוכחות ולתת כתף למשפחה שהצטרפה למעגל השכול. אחרי הביקור בסוכת האבלים על מיכאל טיוקין ז"ל, הצטרפתי אל רפאל ארווס בדרכו מסוכת האבלים באשקלון להלוויה בפתח־תקווה. בדרך אנחנו עוברים בבית העלמין הצבאי בחולון, פוקדים את חלקת הקבר של בנו שי ז"ל. על פי ספירתו של רפאל, אורי הוא החלל ה־952 מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל. אל ההלוויה הוא מגיע מצויד בקרטון של נרות נשמה ומצת. זרי פרחים יהיו למכביר, הוא מסביר, אבל נרות נשמה אף פעם לא מביאים.
רבבות התקהלו בבית העלמין סגולה ביום שלישי בערב. בני המשפחה יושבים בשתי שורות על כיסאות פלסטיק מול הקבר הפתוח, מחבקים זה את זה, מתקשים להאמין שבעוד זמן קצר ייאלצו להיפרד מאורי לעולמים.
"הוא היה אדם עם לב ענקי, שהאמנו שתמיד ימשיך לפעום", אומרת לנו יובל, אחותה התאומה של אשתו שחר. "הוא ליקט חברים לאורך כל חייו. יש לו חברים מהמעגל בבית, מתקופת חטיבת הביניים, ואפילו מעגל חברים מהשנה האחרונה בתפקיד. זה נשמע קלישאה, אבל הוא נתן לכולם את התחושה שהם החברים הכי טובים. יש לו הורים מדהימים ומשפחה מדהימה. העולם שלהם נשבר ואני מאחלת להם להיות חזקים.
"הוא אף פעם לא נתן לי תחושה שאני 'גלגל שלישי'. נוצר בינינו קשר מיוחד, מעבר ל'אחות של שחר'. הוא ראה אותי, כמו שראה את כולם. תמיד נתן לי מרחב, מקום ויחס, בזכות החוכמה הגדולה שלו והיכולת להתחבר גם למשפחה של בת הזוג שלו: אליי, להורים שלי, לאחי הקטן. כולם אהבו אותו כמו בן ואח. אימא שלי מפורקת, היא מרגישה שאיבדה בן. הוא תמיד ידע לבוא ולשאול לשלומם של ההורים, להגיע בחגים ולהשתתף באירועים חשובים. גם בשביל סבא וסבתא שלי הוא היה כמו נכד. הוא התמקם במקום משפחתי מאוד מיוחד. חשוב לי שידעו מי הוא היה עבור כל מי שהיה חלק מחייו".
אוהל האבלים של משפחת טיוקי | צילום: אלינור פבריקר
אורי בחר להתמחות ברפואת ילדים בקהילה, אף שההתמחות הזו איננה נחשבת מהיוקרתיות מבחינה כלכלית. הסיבה לכך, אומרת יובל, הייתה הרצון שלו לגעת בחיים ולרפא אותם. "הוא רצה לעבוד עם ילדים שמייצגים חיים, שמחה ואנרגיות גבוהות. גם האישיות שלו הייתה כזו, והוא הדביק את כל מי שמסביבו. הוא היה אדם של לב, והלב שלו ניכר בכל מה שעשה. הוא לא הלך ללמוד רפואה בגלל כסף, יוקרה או מעמד. הוא בחר להתחיל לימודי רפואה בגיל צעיר כעתודאי, כי הוא רצה להיות רופא במובן הכי פשוט של המילה ולא בגלל כל התוספות הנלוות".
"מספיק אורי לכולם"
היכולת של אורי ליצור לכידות משפחתית, מוסיפה יובל, יצרה סביבו אינטימיות נינוחה ורצון להיות בקרבתו. "הייתה לו חוכמה להכניס אותנו לתוך החיים שלו ולהיכנס אל תוך החיים שלנו. הוא שיתף אותנו בהרבה דברים, אפילו ב'סודות' שלהם, ואני שיתפתי בסודות שלי. בסופי שבוע כשהוא היה יוצא הביתה, היה לאורי ולשחר הזמן והמקום שלהם. במשך התפקיד האחרון שלו בצבא הזוגיות שלהם נראתה קצת אחרת, כי כמעט לא היה להם זמן לבלות יחד, אז אנחנו המשפחה נדחקנו קצת הצידה. אחותו ציינה בהספד שבשבילה זה היה קצת קשה, שלא היה לה זמן לבד איתו. לא היה מספיק אורי לכולם... כשאורי היה חוזר, כולם רצו אותו לעצמם. המשפחה שלו רצתה להיות איתו, והוא רצה להיות עם שחר, אז זה לפעמים לקח אותו מהקרובים שלו".
בהלוויה | צילום: אלינור פבריקר
במהלך חודש יוני היה אורי אמור לעבור לתפקיד אחר, שבו יוצאים הביתה בסוף כל יום. הוא עודד את שחר לצפות לשינוי הזה, והבטיח לה שבקרוב יהיה הרבה יותר קל. "זו הייתה ציפייה של כולם, גם של ההורים שיוכלו לחזור לנשום ולא להיות בדאגה, וגם של אורי ושחר, שיחזרו לימים היפים והטובים שלהם בתקופת הלימודים ובתקופת הסטאז' בחיפה שבה היו כל הזמן יחד. הם כל כך התרגשו שיוכלו 'לחזור להיות זוג', ואפילו עשו מינוי זוגי בקאנטרי קלאב בתל־אביב. הם תכננו ללכת להתאמן יחד, ללכת לשיעורים יחד. התרגשו לקראת חיי זוגיות רגילים, בלי 'להתחלק' עם אף אחד. כמו שכולם רצו אותו לעצמם, גם שחר רצתה אותו לעצמה, בלי להתחלק בו עם הצבא".
ד"ר סילבסטר סיים את לימודי הרפואה בבית החולים הדסה בירושלים, ואת לימודי הסטאז' עשה בבית החולים כרמל. סיפרו עליו שהיה סטאז'ר מצטיין. כעתודאי, משכורתו הייתה בסיסית. עם זאת, היה חשוב לו לשמח את הפקודים שלו. "הוא היה עושה להם על האש, לוקח למסעדה את כל החובשים, או מזמין פיצה ושטויות מהשקם", מספרת גיסתו יובל. "הוא רצה לתת להם תחושה של בית בתקופה הזאת. כמפקד היה לו קשה לבנות את המעמד הזה שדורש נוקשות ומצד שני להיות רגיש לצרכים שלהם. גם כשהיה צריך לעשות שיחת נזיפה ודברים כאלה לחיילים, הוא היה חושב עליהם".