לפני שבועיים פרסמה העיתונאית הילה טוב ברשת X תמונה ובה שני גברים דתיים מתהלכים ברחובות תל־אביב, אחד נושא נשק על גבו והשני דוחף עגלת תינוק. אף שאין כאן רמז לפעילות הקשורה בהפצת יהדות, טוב תיארה את התיעוד הזה כהמחשה ל"השתלטותם של חובשי כיפה ונשק", וכינתה את המראה "מדאיג ומעורר סלידה". הסערה שהתחוללה ברשת בעקבות הדברים חשפה את המאבק העיקש שמנהלים קומץ מתושבי העיר נגד הגרעינים התורניים בתל־אביב, או כפי שהם מכנים זאת: "כת חב"ד" ו"חסידות קוק".
מאז תחילת המחאות על הרפורמה המשפטית, האקלים בין דתיים לחילונים בתל־אביב השתנה. כזכור, השיא היה ביום כיפור תשפ"ד. כמו בשנים קודמות, הציבור הוזמן לתפילת היום הקדוש בכיכר דיזנגוף, בהפרדה בין גברים לנשים בהתאם למסורת. אלא שאותה מחיצה, שהורכבה מדגלי ישראל על חוט, הפכה לסלע מחלוקת. התפילה הופרעה בעימותים קולניים והפכה לזירת מהומה.
אותו אירוע עגום היה ביטוי מובהק לשינוי שחוללה שנת ההפגנות ביחס לחובשי הכיפות בתל־אביב, במיוחד אלה המתגוררים סמוך למוקדי המחאה ומוביליה. הקמת מוסדות דתיים ומקוואות וקיום אירועים בהפרדה נעשו לפתע סיבה למאבק קולני.
חיים גורן, סיעת "מאמינים" בעירייה | צילום: אריק סולטן
"במשך 27 שנים הכול היה דבש", אומר יאיר גנץ, מנכ"ל הישיבה הגבוהה מעלה־אליהו, השוכנת במרכז העיר. "יחסי השכנות היו מעולים, והתושבים הבינו שמאז שהגענו עשינו רק טוב. בשלב מסוים העירייה ביקשה להעביר את הישיבה לרחוב קליי, כי רצו לבנות בית ספר במתחם הקיים. ב־2019 קיבלנו הקצאה למעבר, ואפילו סיעת מרצ הצביעה בעד. אף אחד לא התנגד. אבל בעקבות תקופת הרפורמה המשפטית וההפגנות, כל השכנים ברחוב התעוררו והמעבר נמנע. פתאום אנחנו מגלים שיש הפגנה של 'הדגלים השחורים' מול הישיבה. זה אפילו לא היה מאבק על עניינים טכניים כמו רעש וצפיפות. הם הפכו את זה למאבק במשיחיות, בהגמוניה. פתאום התלוננו נגדנו על הדתה ושינוי צביון, כל מיני מנגינות של מיעוט קיצוני".
בעקבות רצח רבין
בשבוע שעבר ציינה ישיבת מעלה אליהו שלושים שנה להקמתה באירוע חגיגי. הישיבה נוסדה בשנת 1996, זמן קצר אחרי רצח רבין. המניע להקמתה היה חשש מהתרחקות ונתק בין דתיים לחילונים. קבוצת אברכים מישיבת מרכז הרב בחרה להגיע דווקא ללב הפועם של תל־אביב, כדי לחזק את האחדות בעם.
"באותה תקופה החרדים שגרו בעיר עזבו לבני־ברק, הדתיים עברו לרעננה ולגבעת־שמואל, ונוצר חשש לנתק מהציבור החילוני בתל־אביב", מתאר יאיר גנץ. "רצינו לגור ביחד עם עַם ישראל, כמו שבצבא אנחנו משרתים כתף אל כתף. הקמנו את הישיבה במרכז תל־אביב, בין איכילוב לקריה, כדי להראות שישנו העולם התל־אביבי וישנה התורה, והם יכולים לחיות יחד. זה היה הרציונל והוא מתממש עד היום".
גנץ מתרשם שקולות המחאה משקפים קומץ רעשן עם רמקולים ואולי גם השפעה. "זה ממש לא כולם. יש הרבה אירועים שמוכיחים עד כמה התושבים אוהבים ומעריכים את הנוכחות שלנו. רק לאחרונה, בשבת שבה פרץ מבצע שאגת הארי, רופא מאיכילוב הגיע לישיבה וביקש עזרה להוריד את החולים למתחם המוגן. בתוך רגע הגיעו מאה בחורים. המבצע הזה הסתכם בחמש שעות, זה היה שיא ארצי. איכילוב היה בית החולים הראשון שהתמגן לפני המתקפה מאיראן. ד"ר דייבי דישטניק, מספר שתיים בסיעת מרצ בעירייה, העביר בשבוע שעבר הרצאה לרופאים באיכילוב. הם סיפרו לו על האירוע הזה, זה נגע לליבו והוא כתב פוסט יפה בפייסבוק שהמסר שלו הוא נגד שנאת חינם. זה מראה את הפער בין הכותרות למציאות".
ימים ספורים לאחר פרסום הפוסט של הילה טוב, התקיים בבית קפה תל־אביבי "שיעור פתוח לציבור על הגרעינים התורניים, כת חב"ד והניסיון לכבוש את תל־אביב", תחת הכותרת "תל־אביב לא תהיה בני־ברק". באירוע השתתפה גם חברת מועצת העיר הדס רגולסקי, מייסדת מטה "הדמוקרטיות" למען מנהיגות נשית ושוויון במפלגת הדמוקרטים. רגולסקי ניצבת בימים האחרונים בחזית המאבק נגד הקמת מקווה טהרה ברמת־אביב. משתתף נוסף היה נאור נרקיס, מנכ"ל "חוזרים בתבונה", המתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים. היום, צפוי להתקיים אירוע נוסף במלון לינק בעיר, תחת הכותרת "חסידות קוק כובשת את תל־אביב כדי לכבוש את המדינה". באירוע ינאם עו"ד יאיר נהוראי, שקנה לו שם כמומחה לציונות הדתית ולשאיפתה להשתלט על החברה הכללית.
"אביו של יאיר נהוראי הוא בוגר מרכז הרב, מה שהופך אותו לפרזנטור רעיוני של האירוע", אומר גנץ. "אז כן, הם עושים כנסים ומדברים, אבל להבנתי הם מיעוט. רוב העם מבין שהציבור הדתי־לאומי משרת את המדינה באופן יוצא מהכלל, גם אזרחית וגם צבאית. מבינים שזה ציבור שעושה חסד עם המון אנשים ועם השכונה. נכון, יש גם אנשים שמחפשים את רעתנו ושהיו שמחים להעיף את הישיבה מתל־אביב, וזה לא נעים, אבל למרות השקרים שלהם, מרגישים שבכל זאת יש הרמוניה".
צילום: אריק סולטן
כתושב תל־אביב בעצמו, גנץ חווה עוינות כלפיו בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית. "הלכתי עם אשתי ברחוב, פתאום קלטנו אישה מצביעה על כיסוי הראש שלה ואומרת לבת שלה: 'רואה את זאת עם הבובו? בגללה אנחנו הולכים להפגנות בקפלן'. זה לא נעים, אבל למרות רעשי הרקע יש לנו פה מקום. הישיבה גדֵלה, ומדי ערב מגיעים לפה חיילים שמשרתים באזור. יש לנו מדרשה, תוכנית לבעלי תשובה. קמו כאן עוד בתי ספר ממלכתיים־דתיים, אולפנה, ישיבה תיכונית".
למה לדעתך דתיים מגיעים לגור כאן? מה מניע אותם?
"ברמה האישית אני יכול להגיד לך שבתל־אביב החינוך לילדים דתיים הוא הכי טוב. תבואי לראות את הילדים של אנשי הישיבה, זה מדהים. מעבר לזה, למגורים כאן יש ערך. להיות יחד, להיות עַם אחד. אין לי עניין לשבת על הר בשומרון, לומר את הדעות שלי ותמיד להיות צודק. דווקא לחיות עם אנשים שונים ממך ולהבין גם אותם, דווקא פה ללמוד תורה, זה מבורך בעיניי".
בני־ברק של החילונים
אז כמה אנשים דתיים גרים כיום בתל־אביב? קשה להשיב לשאלה הזו, שכן לא כל תושבי העיר העונים להגדרה הזו משתייכים לקהילה מסוימת באופן רשמי. ובכל זאת, בעיר פועלים כיום 450 בתי כנסת במגוון שכונות. מהשנתון הסטטיסטי של עיריית תל־אביב לשנת 2023 עולה כי בדרום העיר ובמזרחה, כ־16 אחוז מתלמידי בתי הספר היסודי שייכים לחינוך הממלכתי־דתי, זאת לצד פתיחת מוסדות חדשים וביקושים גבוהים לרישום. סגן ראש העיר מטעם סיעת מאמינים, חיים גורן, מזהה מגמה של עלייה באוכלוסייה המסורתית בתל־אביב, המשויכת בעיקר לעולים חדשים שמגיעים מראש עם חיבור למסורת.
"לפי הגידול בשיעור הנרשמים למוסדות לימוד דתיים, אפשר להבין שיש יותר אוכלוסייה מסורתית שהגיעה לעיר", הוא מאבחן. "לרוב אלה עולים מצרפת או מארה"ב שיש להם נטייה למסורת. אפשר לראות שמספר הנרשמים לגנים ולבתי הספר בחינוך הממלכתי־דתי גדל בשנים האחרונות".
שרון רוטר | צילום: ניקי וסטפהל
גם בגרעינים התורניים?
"בקרב האוכלוסייה הזו, שאפשר להגדיר 'דתי־לאומי קלאסי', אין כל־כך שינוי. תל־אביב היא עדיין עיר שאמורה ומשתדלת להיות בית לכולם. זו הדרך שבה העירייה ורוב תושבי העיר רוצים לראות אותה, גם אם יש קבוצה קטנה אבל נשמעת שהייתה רוצה לראות בתל־אביב את בני־ברק של החילונים".
אתה יכול להבין מאיפה מגיע החשש שלהם?
"יש אצל הדור הצעיר מגמה של התקרבות למסורת. יחד עם ממשלה שמעבירה תקציבים גדולים לעולם הדתי, לישיבות ולגרעינים תורניים, אני יכול להבין את הפאניקה. אף אחד לא אוהב שמשנים את הדרך שלו. אבל זה לא מה שקורה בתל־אביב. בסוף היהדות היא המכנה המשותף של כולנו וזה לא צריך להפחיד. מעבר לזה, בעבר הייתה כאן נוכחות דתית משמעותית יותר במרחב הציבורי, ובשנים האחרונות המרחב הציבורי נע דווקא לכיוון החילוני יותר – אוטובוסים בשבתות וחגים, חוק המרכולים, מצעד הגאווה שפעם היה אירוע קטן והיום מציינים אותו בתל־אביב במשך חודש שלם. אז גם אם יש פה תחושה שמכניסים יותר זהות יהודית למרחב הציבורי, זה באופן מאזן".
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
האנשים שמנסים להילחם בגרעינים טוענים שבבני־ברק אין מקום לאוכלוסייה חילונית, אז למה שבתל־אביב יהיה מקום לאוכלוסייה דתית.
"יש סיבה שבני־ברק היא בני־ברק ותל־אביב היא תל־אביב. מי שמסתכל על בני־ברק מבין שלא טוב שכולם נראים ונשמעים אותו דבר. זה גורם לצרות אופקים ולפילוג".
גם גנץ הודף את הטענות בדבר ניסיון של אנשי הישיבה לכפות את היהדות ברחבי העיר. "במקום לפחד מהעתיד, כדאי למי שמתלונן להסתכל על ההווה והעבר. מעלה־אליהו נוכחת בעיר במשך שלושים שנה. כמה אנשים התלוננו אי־פעם על הדתה, שמישהו אמר להם איך להתלבש? אפס. למה שזה ישתנה בשנה ה־31? אנחנו נהנים מהמגוון, מהחיים עם אוכלוסייה אחרת. כל מי שרוצה לבוא ללמוד תורה מוזמן באהבה, אבל לא נבוא אליו הביתה ונכריח אותו ללמוד. זו לא הדרך של היהדות. בסך הכול בחרנו ללמוד תורה בעיר הגדולה. אגב, יש כמה מתנגדים לישיבה שכל הזמן טוענים שאנחנו לא תושבי תל־אביב. זה לא נכון, אני תושב תל־אביב כבר שלושים שנה, ולא בטוח שהשכנים ברחוב יותר ותיקים ממני".
קל להדליק
גורן, חבר המועצה, חווה התנגדות אישית מצד הדס רגולסקי, מי שמופיעה כאמור בכנסים נגד גרעינים תורניים. "היא הצביעה נגד מינוי שלי לסגן ראש עיר וכינתה אותי 'משיחי מהציבור הדתי'. זה אבסורד כי מכירים אותי בעירייה, זו קדנציה שלישית שלי, יודעים מה אני ומי אני, ועדיין היא בחרה להדביק לי את הסטיגמה הזו והצביעה נגד. זו היתפסות ל'אנחנו' ו'הם', וזו הבעיה שלי עם הקבוצה הזו. אם לפני חמש שנים היו מבקשים לבנות מקווה ברמת־אביב, זה היה עובר בשקט. מקווה הוא צורך ברור של ציבור מסורתי, לא רק דתי. באים ומחברים את זה למצב במדינה, להתחזקות בקרב הנוער, לאנשי חב"ד שמציעים לעוברי אורח להניח תפילין, והופכים את זה לסיפור. ככה יותר קל להדליק אנשים, להגיד להם 'זה לא סתם, יש פה מזימה, רוצים להפוך את המדינה ליותר דתית, זה תהליך'. אז כן, זה מפחיד אנשים ומייצר התנגדות".
מה חשבת על הפוסט של הילה טוב?
"הרגשתי אכזבה. אנשים מתיימרים לדבר בשם הנאורות אבל נתפסים לדברים חיצוניים וטפלים כדי לקטלג ציבור שלם ולשים עליו סטיגמות. אם מישהו רוצה לטעון שהמדינה לא צריכה לתקצב גרעינים תורניים, זה דיון לגיטימי. אבל אותה כותבת התייחסה ללבוש החיצוני ולנשק שנשא אותו בחור, כשברור לכל בר דעת שמדובר במילואימניק שחייב לשאת עליו את הנשק. במקום להגיד לו 'כל הכבוד', היא בחרה להשתמש בנשק כגנאי. זה מוזר ומיותר. רוצה לנהל דיון ענייני? בסדר. כשאת לוקחת את זה למקום נמוך של מראה חיצוני וסטיגמות, זה משדר פוביה מ'האחר' וזה מאוד צר אופקים ולא פלורליסטי".
אתה עצמך מרגיש שייך לעיר?
"אני מאוד אוהב את תל־אביב, זו עיר מדהימה עם המון יתרונות. אני מתחבר לעיר הזו כמו שהיא, לא מחפש איך להפוך אותה למתאימה עבורי ומכבד את המקום של כל התושבים כאן. המאבק הזה לא מאפיין את רוב הציבור החילוני והתל־אביבי אלא חלק קטן, אבל הוא מייצר הפחדה לחלק הרחב יותר. קצת כמו מה שקרה ברפורמה".
יאיר גנץ, מנכ"ל ישיבת מעלה אליהו | צילום: אריק סולטן
תקופה קצרה לפני פרוץ הרפורמה המשפטית והמחאות נגדה, ביקשו הזמרות הדתיות דין־דין אביב ושרון רוטר לקיים מופע ייעודי לנשים במרכז ענב בתל־אביב. העירייה התנגדה לכך מטעמי אפליה מגדרית, והשתיים יצאו למאבק משפטי שבסופו הותר להן לקיים את המופע. רוטר עצמה נולדה וגדלה בתל־אביב לפני שחזרה בתשובה. דווקא משום כך היא התאכזבה לגלות שרצונה לשמור על ערכיה גרר יחס כזה.
"ברור שנפגעתי", היא אומרת. "התוכן והמוזיקה לא היו פקטור, רק הרצון שלי להופיע בפני נשים. אני מצפה שהמדינה שלי תאפשר לי לחיות לפי האמונה היהודית, במיוחד מתקציב ציבורי. נשמע לי פשוט. זה לא קשור לפוליטיקה, אלא לזכות של כל אוכלוסייה להתבטא לפי האמונות שלה".
לא היה פשוט יותר להופיע במקום דתי יותר?
"ממש לא. ידעתי שברגע שנגיע להסדר עם מרכז ענב, זה יפתח פתח לעוד מקומות שיארחו מופעים לנשים. בסוף היה צריך להגיע איתם לעמק השווה, כדי לתת לעוד אמניות כמוני מקום במוסדות תרבות בתל־אביב. חשוב להגיד שבמרכז ענב נהגו בנו בכבוד, והמנהלת אפילו אמרה לי בסוף הערב שהיא מעולם לא ראתה כזו הופעה, כזה שחרור נשי. זה היה מרגש לשמוע".
אז יש מקום לתרבות דתית בתל־אביב?
"לדעתי לא צריך לעשות הפרדה כזו של אמנים מהמגזר הדתי משאר עולם התרבות. את רואה היום זמרים כמו בן צור או אודיה, שלא משנה אם הם דתיים או לא, התוכן האמוני שלהם מדבר לכולם. הם רוצים להיות מחוברים בדרך שלהם. כמו שיש מקום לאירועים למגזר הערבי, יש מקום לאירועים שמתאימים לערכי היהדות".
גל שרעבי־דמאיו, יו"ר הקואליציה במועצת העיר ומשנה לראש העירייה, מסר לנו: "הקהילות הדתיות על כל הגוונים הן חלק בלתי נפרד מהעיר, תמיד היו ותמיד יהיו. תל־אביב־יפו היא פלורליסטית, מגוונת, ליברלית ומכילה את כולם".
פנייתנו לגורמים נוספים בעיריית תל־אביב, בהם רון חולדאי, אסף זמיר ואורנה ברביבאי בניסיון לשוחח על נושא הכתבה נתקלה בסירוב.