"יש עוד איזה תפקיד ביחידה מאוד מבצעית של חיל התותחנים. אני לא בטוח שיש להם מקום, אבל אם תרצה אני יכול לבדוק לך את זה".
"מה עושים שם?"
"מטיסים מטוסים ללא טייס. מדובר ביחידה מאוד מבצעית, אבל אסור לי להגיד עליה הרבה".
(מתוך "קרוב – סיפורו של מפעיל כלי טיס בלי מאויש")
זה מה שידע רב־סרן רועי דור (שם בדוי) על היחידה המיוחדת של חיל התותחנים 5252 המפעילה את כלי הטיס הבלתי מאויש "זיק", לפני שהגיע לשרת בה. מי שסיפר לו על היחידה הוא קצין מיון שקיבל את פניו בבקו"ם, אחרי שהודח מקורס טיס בשלב מוקדם. "לא ידעתי במה מדובר", הוא אומר, "אבל החלטתי לנסות".
מאז עברו שבע שנים של שירות סדיר ושירות קבע ביחידה, ועוד כמה שנים אינטנסיביות במילואים. לאחר שפעל בשנתיים וחצי האחרונות בכל זירות הלחימה של ישראל, דור החליט לכתוב ספר. "אשתי אמרה לי שאני עובר הרבה דברים וכדאי שאדבר על זה עם מישהו. אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר, אבל אני כן אוהב לכתוב". וכך ביוני 2024, כשהיקף התמרון בעזה היה מצומצם יחסית ודור היה לפני תחילת הסטאז' שלו ברפואה, הוא התיישב ליד המחשב ובמשך חודשיים כתב ללא הפסקה. את הספר "קרוב – סיפורו של מפעיל כלי טיס בלתי מאויש" הוא הוציא לאור באופן עצמאי.
| צילום: ג'ק גז - איי.אף.פי
כקצין מילואים ביחידה מסווגת, הוא נדרש לעבור לא מעט תהליכי ביטחון מידע, וגם לקבל אישור של ועדת השרים המעניקה היתרים לפרסום. היה עליו לצנזר פרטים, את שמותיהם של לא מעט מהדמויות, וגם את שמו שלו. "כל מי שעדיין בצבא – שיניתי את השם שלו, מי שלא – השארתי", הוא מספר. "זה לא הפריע לחוויית הכתיבה. כי מה שבאמת רציתי לכתוב עליו הוא העולם הפנימי: על הדילמות, על הערכים, על ההצלחות שלי, ועוד יותר מזה על הכישלונות. לא להסביר איך המטוס טס ואיך הוא עובד, אלא את ההוויה של מפעיל כטב"ם".
מהפרספקטיבה שלך, מה השתנה ביחידה במשך השנים?
"המון. כשנכנסתי לתפקיד היו כשלושה סוגי מטוסים ומעט טייסות, והיום אני לא מכיר את כל סוגי המטוסים שיש בצה"ל".
הזיק הוא אחד מכלי הטיס הבלתי מאוישים הפועלים בצה"ל, לצד "שובל", "ניצוץ", "כוכב", "איתן", "דוהר שמיים", "רוכב שמיים" ועוד. "המשימות שלנו כל הזמן משתנות", אומר דור. "במקור, הכלי הזה היה אמור לחכות במחסנים, להיות מוכן למלחמה ולהשמיד שיירות טנקים בעומק סוריה. ואז מצאו שהוא טוב בעוד הרבה דברים. מהיום הראשון שלי ביחידה, הדבר המרכזי שלימדו בה הוא למצוא פתרון לבעיות. אם נותנים לך משימה, קודם תגיד 'אני יכול' ואז תראה איך. נראה לי שאין גדוד בצה"ל שלא עבדתי איתו במלחמה, ואני לא יוצא דופן. בבוקר אני יכול להיות במשימה בעזה, בצהריים בלבנון ובלילה ביו"ש. בהתחלה נדרשה קצת יותר למידה, אבל עכשיו אני כבר מכיר את החטיבות והיחידות ויודע איך הן עובדות".
יש גזרה מועדפת, או יחידה שפחות כיף לעבוד איתה?
"יש יחידות שאני אוהב יותר לעבוד איתן, וזה נובע בדרך כלל מהעשייה המבצעית שלהן. כשהתחיל התמרון ברפיח מיד קפצתי וביקשתי לעזור. יש חטיבות שעבדנו איתן יותר, עם 401 עבדתי המון. כשיש מבצעים ארוכים מקצים טייסת לחטיבה, כדי שתהיה היכרות וקשר אורגני. לאחרונה היה לי אירוע עם 401 בלבנון, וידעתי שהם יודעים לעבוד. אמרתי לצוות שלי שאני סומך על החטיבה הזו בעיניים עצומות. עם חטיבה אחרת שפחות יצא לי להכיר, הייתי צריך להיות הדרכתי יותר, להמליץ יותר, להאזין לכל התדרים כדי שלא יברח לי זיהוי של מחבלים. יש אנשים שמתחברים יותר למשימות מסוג מסוים, כמו סיכול. אני אוהב במיוחד לסייע לכוחות מתמרנים. לאחרונה, כשעיקר הלחימה עברה מאיראן ללבנון, ביקשתי שישימו אותי בסיוע לתמרון כשהכוחות הראשונים נכנסו, למרות שזה פחות 'מגניב'".
הוא בן 35, גדל בחיפה, נשוי לאנה, רופאת ילדים, ואב לשתיים. הוא מתמחה ברפואת משפחה, ובמהלך המלחמה שירת מאות ימים במילואים. מתוך "קרון" ייעודי הוא מפעיל מרחוק את הזיק, כלי טיס קטן ממדים, שהזמזום שלו הפך לחלק בלתי נפרד מזירות הקרב בשנים האחרונות. בעזרתו הוא אוסף מודיעין מהאוויר, מנהל מעקבים וגם מטיל פצצות ומחסל אויב. "משימות סיכול הן יותר כירורגיות", הוא אומר. "סיוע לכוחות הוא משימה קצת יותר כאוטית", שכוללת נוכחות במרחב הפעולה הכללי של הלוחמים, סריקה של השטח אחר חוליות מחבלים ותקיפות מהירות בעקבות זיהויים. "אתה צריך להגיב בפרקי זמן קצרים. במשימת סיוע אפשר לקבל פקודות ישירות מתא הסיוע באוגדה וגם לדבר עם לוחמים בטנק שזיהו משהו באיזה חלון. אני מסתובב בגזרה ובודק איפה אני יכול לעזור עם פצצה. בתחילת הלחימה גם הייתה משמעות גדולה לחוזי (יכולות איסוף ותצפית, י"א), אבל לאט־לאט התחילו להיות הרבה מאוד רחפנים וכלים אחרים, ולתחושתי יש לנו יותר משמעות עכשיו כגורם תוקף דווקא. לפני המלחמה רוב המשימות שלי כמפקד משימה היו חוזי, לא היו הרבה תקיפות. זה לא סוד, צה"ל לא תקף אז הרבה. מתחילת המלחמה, הדרך שלי לעמוד ברוב המשימות שנותנים לי היא בסיכול אויב. הטלת פצצה".
חיזוק לדבריו של דור אפשר למצוא כמעט בכל שיחה עם מפקד גדוד בגולני, גבעתי, נח"ל או שריון. שיתוף הפעולה בין חיל האוויר לזרוע היבשה היה מינימלי טרום המלחמה, רווי אגו ולקוי מבחינת התקשורת. היום, כתוצאה מהעבודה המשותפת לאורך התמרון, המצב השתנה לחלוטין, והסנכרון בין הצדדים לטובת המשימה מגיע לכדי שלמות. "אני אוהב לעבוד עם חטיבות היבשה. יש לנו הרבה ניסיון, ונבנה אמון. יכול לקרות שמפקד תא הסיוע בחטיבה יגיד לי שזה הזיהוי ואני צריך לתקוף אותו מיד. גם אם לא אבין במאה אחוז, אעשה מה שהוא אומר כי הוא מוריד לי פקודות. יש גם מקרים שאני מזהה מחבל, והכוח בשטח יסמוך עליי. למרות שאני לא שם פיזית, מבחינתי אני כוח בשטח, ואני רואה את זירת הקרב עם היתרון היחסי שאני לא נמצא בה, ויש עליי פחות עקת קרב ממג"ד שנמצא על הקרקע. לכן אני צריך לנסות להרגיש ככל שאני יכול את מה שהכוח בשטח מרגיש, כדי להיות אגרסיבי ולהגן עליו. לצד זה אני צריך להיות שקול ולמצות את היתרון שנובע מכך שאני נמצא בחוץ וחושב רגוע.
רב־סרן במיל' רועי דור | צילום: אריק סולטן
"אנחנו מצליחים להגיב מהר והיטב. אתמול הייתי במשימה בלבנון ושמעתי באחד מתדרי הקשר שכוח מזהה משהו, אז קפצתי לשם. למרות שאני אמור לקבל פקודות רק מהאוגדה, ברגע ששמעתי כוח שמזהה, חתרתי למגע. האם לפעמים יכולים להגיד שהייתי לא בסדר? סבבה, בשביל זה אני מפקד משימה ורב־סרן, כדי להגיד שזה מה שהחלטתי".
אלו דברים שהיית עושה גם לפני 7 באוקטובר?
"פחות".
אז מה השתנה אצלך?
"זה מונח שחוק, אבל תחושת האחריות שלי שונה. אני עומד בכל הפקודות שנותנים לי ובדרך כלל זה גם בא בהתאמה לעמידה במשימה באופן הכי טוב שאפשר, אבל אם יש פער בין הפקודות שנתנו לי ובין העמידה במשימה בצורה הטובה ביותר, אני עומד במשימה. לא כי אני מסרב פקודה חלילה, אלא כי אני מבין בשטח מה הדבר הכי טוב לעשות ואחרי זה אסביר את עצמי. אם טעיתי אקבל בראש, אבל נראה לי שזו המשמעות של אחריות. יש הבדל בין 'אני לא מוכן שתתקוף כי זה לא עומד בפקודות' ואני לא תוקף, ובין 'אל תתקוף כי לא הספקנו לקבל אישורים מהצירים הרלוונטיים', אבל אם עוד שנייה יורים נ"ט על הכוח - אז אצא לדרך".
תקיפה במרחק נגיעה
"זיק, כאן מפקד סיוע חטיבתי. יכול להיות שאתה מסרב פקודה שלי? למה אתה לא תוקף את הרכבים?"
אגרוף בבטן. לראשונה מתחילת הלחימה נציג הכוח פונה אליי בטון קשה ובמלל לא נעים. עד כה הצלחתי תמיד להסביר את עצמי בצורה טובה. גם כך מעטים המקרים שבהם אני לא דוחף בעצמי לביצוע אפילו לפני קבלת רשאי מהכוח.
"מסרב פקודה?" אני שואל בחשש.
"עברו כבר שלושה רכבים בתמונה ולא תקפת אף אחד מהם", הוא נוזף בי שוב.
אני מתעשת ומנסה להסביר את עצמי טוב יותר. "אין לי שום כוונה לסרב פקודה. יש פה ביצוע מורכב. הזמן לביצוע על המטרה קצר, ולא הספקנו לייצר לעצמנו חלון זמנים ארוך מספיק לתקיפת רכב". אני צובר ביטחון ככל שאני ממשיך לדבר: "אני מבטיח לך שאני מבין את המשימה, אין לי שום כוונה לא לעמוד בה. ברגע שאצליח לתקוף את הרכבים אעשה זאת"...
פגיעה מדויקת. אני משחרר אנחת רווחה שהצטברה בי דקות ארוכות. "חטיבה מזיק, פגיעה טובה שלנו ברכב".
(מתוך הספר)
עד תחילת המלחמה, כל מפקד בזרוע היבשה, הכיר היטב את תחושת התסכול כשטייס הקרב שהגיע לסייע לא נענה לבקשות, אלא החל לשאול שאלות ולתהות אם נעשתה עבודת הכנה טובה דיה עד הגעתו לזירה. הרושם היה שחיילי החי"ר והשריון צריכים כמעט להתחנן כדי שחיל האוויר יסייע להם. בשנתיים וחצי האחרונות חל שינוי בזכות עבודה מאומצת, נוכחות של אנשי חיל האוויר בתאי השליטה של כוחות היבשה ויצירת שפה משותפת בין הזרועות.
"קרה לי פעם אחת שאמרו לי לירות ואמרתי לכוח באופן תקיף לא, כי הייתה שם חריגה מהפקודות", אומר דור בהתייחסות לאירוע המתואר לעיל, מתוך הספר. "אני לא מאשים אותם, אנחנו נלחמים ובלחימה יש טעויות, אבל אני זיהיתי את הטעות והם חשבו אחרת. אחרי דין ודברים יריתי כשזה כן עמד בפקודות. כדי שאגיד לכוחות היבשה שאני לא יורה צריכה להיות חריגה חמורה מהפקודות. היו הרבה פעמים הפוכות, שאני חשבתי שצריך לירות וכוחות היבשה אמרו לי שאי אפשר".
אתה יושב בבסיס בקרון ממוזג והם נמצאים רחוק בשטח. לא נפגשתם מעולם פנים אל פנים. יש מקרים של חוסר תקשורת שנובעים מזה?
"אני יכול לספור על כף יד אחת את הפעמים שזה קרה, וזה בטל בשישים לעומת מקרים של סנכרון מושלם. זה נובע מהחינוך אצלנו ביחידה. ההכשרה שלי הייתה בדרום הארץ (בבסיס שבטה, י"א) ואת קורס הקצינים עשיתי עם המגמה הקרבית, בדיוק בשביל הדברים האלה. כדי שנתחכך עם היבשה ונבין את התחושה. אני גם לובש מדים ירוקים, והשאיפה היא שאהיה מחובר למרות שאני רחוק פיזית. רוב הפעמים אני אגרסיבי יותר מהכוח".
היו מקרים שלא הצלחת לעזור לכוח וזה תסכל אותך?
"ברור. קרה שנתנו לי למשל לסרוק שטח, סרקתי כמיטב יכולתי ולא מצאתי כלום, ואז הכוח עלה על מטען והיו פצועים. קרה שלא מצאתי מחבל כי הוא הסתתר במקום שלא יכולתי לראות. זה הורג אותך. תחושה רעה מאוד".
היבט נוסף של הידוק הקשר בין זרוע היבשה לחיל האוויר ולמערך הכטב"מים הוא היכולת להסיר איומים במרחק קטן מאוד מכוחות החי"ר והשריון, הרבה פחות מטווחי הביטחון המוגדרים, שבפועל הצטמצמו דרמטית ברגעי האמת. בכיר במערך אף ציין בשיחה עם מקור ראשון שהשיא עומד על פגיעה במחבלים שהיו מטרים ספורים מכוחותינו.
"ברוב הסרטים שיוצאים מדובר צה"ל על ירי כטב"מים המפעילים נשמעים מאוד תכליתיים ורגועים", מספר דור, "אבל בפועל בקרון אני מתעצבן, וגם שמח כשמצליחים. היה לנו ירי בלחימה על מחבל שכנראה הניח מטען ליד הכוח, וניסינו לפגוע בו. התלבטתי אם לירות או לא כי פחדתי להחטיא, ואז החלטתי יאללה, זה הזמן לצאת, הכוחות בטוחים, מקסימום נחטיא. ירינו ופגענו. כיביתי את הקשר, צעקתי 'יש!' ודפקתי על השולחן.
| צילום: איי.אף.פי
"אני מאוד מנסה להרגיש חלק מהכוח, ובמקביל עדיין לדעת לתת זום־אאוט ולומר רגע חבר'ה, הג'יפ הזה נראה כמו צבא לבנון, בואו נחכה. אני מרגיש עם הכוח, אינהרנטי, לא תוסף. אני לא חושב שהייתי מסוגל להגיד את זה בתחילת המלחמה, אבל היום אני מרגיש מספיק בטוח לומר זאת. הירי הקרוב בהתחלה היה מחוסר ברירה כי נלחמו בעזה, האזור הכי צפוף שנלחמנו בו. יריתי גם קרוב מאוד לכוחותינו".
כמה קרוב?
"מרחק כזה", הוא מצביע על העץ ברחוב, לא רחוק מאיתנו. "זה מפחיד. אירוע נדיר מאוד".
לא קל לצאת מהקרון ולהתנתק משדה הקרב בסוף המשמרת. בניגוד ללוחמי החוד, כאן יש חיתוך דרמטי בין לחימה לשגרה. "חי"רניק, בעזה או בלבנון, נמצא שם כל הזמן", אומר דור. "יש לו קשיים גדולים מאוד, שונים משלי וכנראה גדולים יותר. הוא בשדה הקרב, הוא מסכן את חייו. אני, אחרי טיסה ותחקיר, הולך לאסוף את הבנות שלי מהגן. אם קרה משהו באמת קשה אני יושב קצת באוטו, נושם, וממשיך ביום שלי. זה קצת מוזר להגיד אבל גם זה הופך לשגרה. המעברים מהירים, אבל אתה מתרגל".
הזמזום שמרגיע
"וואו", נעתקות המילים מפי.
נציג החטיבה הודיע לי הרגע שבבית שעליו אני מסתכל, הבית שלפני שתי דקות אמרו לי שכל אדם שיוצא ממנו הוא בן מוות כי מדובר במחבלים, נמצא "צוות רועי". למרבה האירוניה, כך קוראים למפקד הצוות שכמעט הרגתי. כל מה שהיה חסר כדי שאהרוג חיילים מכוחותינו הוא שאחד מהם יחליט לצאת מהבית.
"איך יכול להיות שפספסנו את זה?", אני שואל כשהדיבור שב אליי.
"מפקד הצוות החליט על דעת עצמו לחקור את הבית, כי חשד שיש בו מנהרה. הוא נכנס ולא דיווח על ההתקדמות בקשר".
"אתה מבין שאם מישהו היה יוצא משם אני הייתי מבצע עליו?", שאלתי כדי לוודא שהחטיבה מבינה את גודל המחדל.
"לא, מה פתאום, היינו מבררים שוב".
(מתוך הספר)
"זה היה המקרה הכי קיצוני והיו לי תחושות קשות אחריו", נזכר דור באירוע המתואר לעיל ברצועת עזה, שכמעט הסתיים באסון. "תמיד יש לי אחריות על כל מה שקורה בקרון תחתיי. ככה אני תופס את זה. על אשמה אפשר לדבר אבל זה מונח שלא מעניין אותי ולא תורם לי. היו לי תחושות קשות כי זה לא משנה אם הטעות המקצועית הייתה שלי או לא שלי: אם בסוף אטיל פצצה על כוחותינו, זה בלתי הפיך. זה לא קרה לי, אז אני לא יודע איך הייתי מרגיש, וטפו־טפו שלא יקרה גם. תמיד יש אלפית אחוז שזה יקרה, בגלל תקלה טכנית של הפצצה או טעות של חייל שהתבלבל ונראה כמו מחבל. אבל אם אתן לפחד הזה להכריע אותי אז לא אעמוד במשימה. יש מעט מאוד תקריות ירי דו־צדדי עם כטב"מים כי אנחנו עובדים קשה. אנחנו והכוחות בשטח עובדים יחד עם מפות, וכשזה יותר קרוב אז נזהרים, ואם צריך להפעיל חימוש אחר - שולחים מישהו אחר".
בצבא היבשה יודעים להעריך את העבודה שלכם?
"כן. יש לי חבר חי"רניק שעשה מאות ימי מילואים, והם אומרים כל הזמן שהזמזום הוא הרעש היחיד שמרגיע אותם ועוזר להם לישון בשקט. הוא אמר שיש פעמים שהם מתמרנים ושומעים שמישהו מנקה להם את הדרך מסביב כשהם ממשיכים להתקדם. זה אדיר, אין תחושה כזאת".
בניגוד לטייסי הקרב שמרגישים "מכה קלה בכנף" עם שחרור הפצצה לעבר המטרה, אצל מפעילי הכטב"מים יש נתק פיזי מוחלט בין הפעולה – לחיצה על הסטיק בקרון – ובין התוצאה שהם רואים. "אני חושב שזה דווקא עוזר לנו, כי זה יותר קל. אפשר לדבר על איך אני מצליח להבין שזה לא משחק מחשב, וזו הסיבה שההכשרה שלנו ארוכה ושאנחנו מדברים על זה הרבה. לפעמים אני אומר לצוותים שלי ובעיקר לעצמי, כשאנחנו סורקים בלילה: 'אתם רואים את זה? זה חייל שנמצא בתוך שיח בלבנון בלילה וקר לו'. האם אני יכול להרגיש 100 אחוז מהשטח? לא. האם אני יכול להבין ב־100 אחוז איך שומעים את הפגיעה של הפצצה שלי ואיך זה נראה ומה זה עושה? לא. אבל להגיע קרוב לזה אני יכול. יש מדי פעם ביקורים באוגדות ובחטיבות, אבל מעולם לא הסתערתי עם פלוגת חי"ר".
במערכים אחרים יש שימוש הולך וגובר ביכולות בינה מלאכותית, אך דווקא בתחום הכטב"מים השימוש בהן מוגבל. "אני לא חושב שיש מטרה שתוקפים רק על סמך בינה מלאכותית. גם כשאנחנו חוברים לזיהויים של כוחות אחרים, אנחנו תמיד מנסים לעשות תיקוף של המידע, בתור כלי שהוא גם אוסף. זה שונה ממערך הקרב, שהרבה פעמים מקבל נקודת ציון וזהו".
כשלמטוס נגמר הדלק
אייל, עמרי ואני מתיישבים לתדריך. אנו משובצים לטיסה בשש בערב ביום הראשון למלחמה. כל מטוס שיכול להיות באוויר כבר עלה לשמיים. הלוואי שהיינו מצליחים להעלות את כל המטוסים בשש בבוקר ולא בשש בערב... גם שתים־עשרה שעות אחרי פתיחת הלחימה יש יישובים ומוצבים שעדיין לא ברור אם הצלחנו לכבוש בחזרה. "אנחנו עומדים להיתקל בשדה קרב לא ברור. אני חייב להודות שאני לא יודע לומר לכם בוודאות במה ניתקל, איך נזהה את כוחותינו ומיהם אנשי הקשר שלנו לגיחה. אני כן יודע להגיד לכם שדווקא כשהכול נראה לא ברור אנחנו חייבים לחזור ליסודות שלנו. אם קיבלנו נקודת ציון לצפות אליה, חשוב לאמת שלוש פעמים שאנחנו על המיקום הנכון. אם זיהינו אנשים בתמונה, חובה להתעקש לוודא בכל דרך שלא מדובר בכוחותינו".
(מתוך הספר)
ב־7 באוקטובר, אשתו של רועי העירה אותו ב־6:45. "יש מלחמה", אמרה לו. בתוך זמן קצר הוא התארגן ונסע ליחידה, ושם גילה שכל הקרונות מאוישים בידי מי שהגיע ראשון. הטיסה הראשונה שלו שובצה לשש בערב. "הרגשתי רע כל היום בגלל מה שקורה. כשהגענו לטייסת לקראת הצהריים אמרתי לעצמי, אוקיי, זהו, סיימתי להיות אזרח ולהרגיש רע, עכשיו יש לי משימה ואני צריך ללמוד ולהתכונן אליה. היה חסר מידע, אבל כשעליתי לקרון בשש בערב כבר הייתי ממוקד. הופתעתי מזה ש־12 שעות לתוך המלחמה עדיין היו המון מחבלים בשטחנו. לא היה שום תרחיש בפקודות שבו כובשים לנו שטח גדול כל כך, שאויב נמצא בשטחנו הרבה זמן. כבר היו חדירות בעבר, אבל לא בסדר גודל כזה. צריך להסתגל מהר, לעבור מאפס למאה ולעשות דברים שאף פעם לא עשית, ושגם לא כתובים לך בפקודות".
מאיפה התחלתם? הייתה תחושה שכל כך הרבה קורה ואי אפשר לדעת לאן להגיע קודם.
"מרגע שנקבעה לי שעה לתדריך ולכניסה לקרון הייתי צריך להבין מה המשימה, לנתח, להתכונן, לתדרך ולחשוב על המקומות שאני מכיר. אז נכון, אני לא יודע מה זה מאה מחבלים בשטחנו, אבל אני יודע לקרוא מצגת תדריך, ואני יודע להטיס את המטוס ולהזדהות ולעשות את הבדיקות. התמודדות עם בעיה גדולה מורכבת מהרבה פתרונות קטנים".
המשימה הראשונה שקיבלו הייתה לסרוק שדה שבו מג"ד טנקים זיהה מחבלים מתחת לעצים. "לא יודע מי היה המג"ד ולא זוכר איפה זה היה בדיוק, נראה לי ליד בארי. אני גם לא יודע אם פגענו".
הייתה פקודה לגבי ירי בתוך שטח ישראל?
"זה תרחיש קיצוני, שצריך להיות מוכח ועם פקודה מגורם גבוה. פה זה לא היה. המג"ד ביקש ממני, התלבטתי, שני מטוסים אחרים שהיו שם גם התלבטו, אבל המפעיל שלי עזר לי להחליט ויריתי לאן שרצו. משם העבירו אותי למוצב כיסופים כי היה דיווח על מאה מחבלים בתוכו. חיכינו עם הירי ובסוף התברר שזה היה כוח של דובדבן. לא ידעו כי לא היה תיאום".
בדרך כלל אתם עובדים מול חטיבות ואוגדות, אבל אוגדת עזה והחטיבות שלה לא תפקדו באותו היום. עם מי דיברתם?
"אתה מוצא עם מי לדבר, כולל בוואטסאפ. זה משהו שמבחינתי כן מאמנים אותנו אליו: למצוא פתרון כדי להגיע למי שצריך", הוא אומר, ואז מוסיף: "אין לי תשובות טובות לשאלות על חיל האוויר באותו היום. אני כואב על זה גם כקצין בצה"ל שהיה חלק מהכישלון. התחושה שלי היא שפישלתי ממש".
איפה השתפרתם מאז?
"אין סיטואציה בקרון בקרב שבה אני מקבל משהו שאני חושב שהוא לא נכון, ועושה אותו בלי לשאול שאלות ובלי 'לאכול את הראש' לכל מי שצריך, עד שקורה מה שאני חושב שנכון, או עד שהסבירו לי והבנתי שאני טועה. היה מצב ששישה מחבלי חמאס הסתתרו מתחת לסככה בעזה, שהייתה באזור רגיש יחסית שמורכב לתקוף בו בגלל בלתי מעורבים, וחיפשנו הזדמנות לתקיפה. המשימה שלנו הייתה להכווין מטוס קרב ולהודיע לו מתי הוא יכול לירות. במשך הרבה זמן חיכינו ולא הגיעה ההזדמנות. ידעתי שאנחנו צריכים לסיים טיסה בעשר בלילה ולעלות שוב ב־2 בלילה, וצריכים את השעה וחצי שלנו לישון. אחרי ששעתיים זה לא קרה, פתאום אמרו באוגדה שנגמר הדלק למטוס הקרב אז הירי נדחה למחר. אמרתי להם: 'אין דבר כזה, אני אשאר פה עד מתי שצריך, ואתם תישארו פה עד מתי שצריך'. הודעתי גם לחיל האוויר שידאגו למטוס קרב ושאני אסדר לו הזדמנות, 'אני מבטיח לכם'.
"זה נראה כמו ביטחון יתר, אבל הרגשתי שאני צריך לעשות את זה. חיכינו וחיכינו, והצקתי למפקד התא בחיל האוויר ולאוגדה, עד שבסוף הגיע מטוס, והחמאסניקים האלה לא איתנו יותר. היו כמה מקרים כאלה. זאת לא יוהרה או מרדנות, אלא הבנה שאני מפקד המשימה, הגורם המקצועי הבכיר, ויודע הכי טוב להסביר מה קורה בתמונה. זה חלק מהיופי בכטב"ם, שאני יכול לדבר עם הטנקיסט וגם לנסות להגיע עד אלוף הפיקוד. היו פעמים שלא הצלחתי, גם אחרי שצעקתי על מנהל הלחימה של פיקוד הדרום שאני חושב שהוא טועה, והוא אמר לי 'הבנתי, תהיה בשקט', וזהו. רף החוצפה שלי גבוה מאוד כשאני חושב שאני צודק מבצעית".
מה גרם לרף החוצפה שלך לעלות?
"ניסיון ואירועים שצברתי וטעויות שעשיתי. לפעמים כשהתעקשתי טעיתי, אבל אני לא יכול להפסיק להתעקש. היו מקרים שהייתי צריך לתקוף וחששתי או פחדתי להחטיא. אני מעדיף אלף פעם לירות ולהחטיא, ולא פעם אחת לפחד ולא לירות. צריך להשלים עם זה שכדי להיות טוב במקצוע הזה, צריך לטעות. גם עכשיו בלבנון יש תקיפות מורכבות בגלל מזג האוויר, אבל אני יורה.
"בסוף אני אמור לפגוע. אנחנו לא תותחנים שיורים להרתעה, ולא חי"רניקים שיורים לעבר איום כדי להגן על עצמם. אם פגעתי – יופי, ממשיכים במשימה. אם החטאתי – אני צריך להסביר למה. זה קצת כמו שוער כדורגל שיכול לעצור עשר פעמים ולטעות פעם אחת והוא יהיה אשם בהפסד. זאת משוכה שצריך לעבור".
מה לקחת מזה לחיים שלך?
"אני רופא משפחה, אז זה לא שאני מרשה לעצמי לטעות", הוא אומר בחיוך, "אבל אני שם לב שגם בעבודה וגם מול החברים, הפרופורציות שלי אחרות. במשך שנתיים, על בסיס כמעט שבועי, אני הורג אויב ואחראי על מצבים של חיים ומוות, אז על דברים אחרים אני אומר, 'אוקיי, לא נורא'. יש לי מדי פעם שיחות על זה עם בת הזוג שלי. במקומות מסוימים זה הקהה אותי, ולפעמים אני כועס יותר כי יש הרבה לחץ. בתחילת המלחמה הרגשתי מעברים מאדישות לכעס. לא הגעתי למצב של אלימות או אגרסיות, אבל זה תפס אותי בערב בהרדמות לבנות, כשהן פתאום לא רוצות לישון, אחרי שהיה לי יום ארוך. הן לא מבינות שבבוקר הרגתי שלושה מחבלים ברפיח ובצהריים בישרתי למטופלת בעבודה שיש לה סרטן השד, ושכל זה קרה לי לפני שאספתי אותן מהגן - ועכשיו לא בא לה לישון? אז הרמתי את הקול יותר מהר, ואז התבאסתי. אני עושה את המיטב שאני יכול, ויודע שאי אפשר לספוג את כל זה ולהיות מושלם. אני טועה הרבה אבל עדיין עושה הרבה יותר טוב מרע, ורוב הזמן זה מספיק".
שתיים־שלוש, פחות
ממערך חסוי שהסתפק בדיווחים על "תקיפת כלי טיס ישראליים" זכו יחידות הכטב"מים בתחילת המלחמה לעדנה בזכות מסע יחסי הציבור של דובר צה"ל, עם סרטוני סיכול רבים, כולל הפקודה האלמותית "שתיים־שלוש ש־גר", שתפסה היטב ברשתות החברתיות. "דווקא אהבתי שנחבאנו אל הכלים", אומר דור. "זה נשמע קצת לא אמין בתור מי שכתב ספר, ואני אוהב שהכוחות בשטח מעריכים את העבודה איתנו - זה חשוב לי וזה עולם ומלואו בשבילי - אבל יחסי הציבור מעניינים פחות. רבים אצלנו לא אהבו את 'שתיים־שלוש ש־גר'. אני אוהב שנותנים לי מילה טובה כמילואימניק, זה עושה לי טוב".
העובדה שתחזור בשלום מהמשימה בכל מצב, ושמזג האוויר לא משפיע עליך, מקלה עלייך בקבלת ההחלטות?
"לגמרי, ואני לא מתנצל על זה. אני רוצה כמה שיותר יתרונות כדי לנצח בקרב, ואם היתרון הוא שאני רחוק, אז תן לי את זה. אני לא בא להתייפייף, אני נלחם. מלחמה של המאה ה־21, אבל נלחם".
שאלת השאלות: כטב"ם או כטמ"ם?
"אם תשאל את חיל האוויר, אז המונח הרשמי הוא כטמ"ם – כלי טיס מאויש מרחוק, כי יש אדם שמפעיל אותו. בספר כתבתי כטב"ם כי רוב האנשים מכירים את המונח הזה, אבל אין לי אג'נדה".
ותגיד, למה המפעילים לובשים סרבל אם הם יושבים בתוך הקרון ולא במטוס?
"ההסבר הדיפלומטי הוא שאלה המדים המבצעיים של חיל האוויר, אבל לי זה לא משנה באמת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il