המסע לדרום לבנון מתחיל בנקודה שבה מסתיימת ישראל ומתחילה חיזבאללה־לנד ההרוסה. אבל רגע לפני, בראש־הנקרה, בשעה 9:30 בבוקר, יש רק רוח חזקה ושקט. בלילה הקודם, כמה שעות לפני שניכנס בשיירה ללבנון, כוחות בגזרה חטפו רקטות ופצצות מרגמה. עכשיו שקט, אבל הכול יכול להשתנות ברגע.
היעד שלנו הוא כפר החוף הנוצרי ראס א־ביאדה, שהוא הנקודה העמוקה ביותר שבה אוחז צה"ל בגזרה זו, מרחב שטוהר לאחרונה על ידי צוותי הקרב החטיבתיים 226, 401 ו־300. בדרך נעצור גם בא־נאקורה, עיירה שיעית קטנה שעד למלחמה שכנה בה מפקדת יוניפי"ל, כוחות האו"ם בלבנון.
מוקדם יותר, בדרך למצפה ראש־הנקרה שבו נחצה את הגדר, אני רואה את נהריה פרוסה לפניי, נקייה ומצוחצחת על החוף. השמיים אפורים, אבל הים כחול ורואים לעומק. רכס הסולם מתנשא ממזרח, ועליו מזגזגת חומת הביטחון שמפרידה בין ישראל ללבנון. במקום לפנות כרגיל לכיוון הבית, אני ממשיך ישר לאורך החוף. על פניי חולפות שתי משאיות עמוסות במיירטים של סוללות כיפת ברזל, לפניהן ואחריהן רכבים של אזרחים שממהרים לעבודה. שגרה של הפסקת אש מתוחה.
סלפי עם הלב. הכיתוב בא־נאקורה. | צילום: אליהו גליל
אני נכנס ללבנון בפעם הראשונה. לא כחייל – את זה כבר עשיתי פעם אחת בסוף מבצע "חיצי הצפון", כלוחם במחלקת הגנה על הגבול – אלא כאזרח, עם עוד כתבים ועיתונאים בסיור מאורגן של צה"ל. אני מסתכל עליהם. ברור לי שחלקם מחפשים כותרת יפה או איזו אמירה אסטרטגית, אבל אני נכנס ללבנון כדי לפגוש את האויב קרוב ככל האפשר. אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה שזה חבל הארץ שממנו ירו עליי ועל ביתי. לבנון בשבילי היא המקום שבו חי אויב שיש לי חשבון אישי איתו. יש משהו מוזר בכניסה לשטח האויב בבגדים אזרחיים. האפוד והקסדה שלי הם אותם אפוד וקסדה שבהם נכנסתי כחייל, אבל הפעם אני מרגיש בחסרונם של המדים. זה לא רציונלי, אבל הם גורמים לי להרגיש בטוח יותר. ואולי זה בגלל המרחק. אז נכנסתי רק כמה מאות מטרים פנימה, ברגל, הפעם נגיע בשיירה למרחק של 11 ק"מ מהגדר בקו אווירי, 15 ק"מ בנסיעה על הקרקע.
רגע לפני שנכנסים, אני תופס לשיחה לא־פורמלית שני חיילי מילואים מהחפ"ק שילווה אותנו. בגלל האפוד הצבאי הם חושבים שאני אחד משלהם. הרוח החזקה שנושבת בצוקים של ראש־הנקרה לא מפריעה להם לבשל לכולנו קפה שחור חזק מול הנוף המטורף. אחד תל־אביבי, השני מרמת־גן. אני מספר להם על שכונות הצמיחה שעתידות לקום ממש מתחתיהם ובעוד יישובים לאורך הגבול עם לבנון, והעיניים שלהם מאירות פתאום, ולא ממנת הקפאין החמה. לאזורי הספר יש כוח פראי שממגנט אליו אנשים אידיאליסטים, עוד מימי חומה ומגדל, וקוסמים גם למילואימניקים שמגיעים לעוד סבב בגזרה הירוקה.
אחרי תדריך בטיחות קצר ("תישארו עם מיגון עליכם כל הזמן. אם ישגרו רחפן נפץ על השיירה, כבר נעדכן אתכם מה לעשות") אנחנו עולים ל"טיגריסים" – כלי רכב ממוגנים בכבדות ואטומים לרעש – ואילו החיילים שמלווים אותנו נעים בהאמרים פתוחים.
דקה נסיעה ואנחנו בצד השני של הגבול. הכניסה לתוך לבנון היא כמעט סתמית מדי. עוברים שער צהוב אחד ואז עוד פתח מאובטח שנפער בחומת הבטון הגבוהה, והנה, לבנון. אני מחפש הבדלים בין פה לשם – והכול נראה אותו דבר. ים סוער, צוקים תלולים וצמחים שנאחזים בעקשנות בחול.
השיירה שלנו נוסעת על ההמשך הישיר של כביש 4 הישראלי, כביש החוף של הצפון, שמתחיל במעבר ארז בדרום ונגמר במצפה ראש־הנקרה בצפון – אבל לא במקרה שלנו, כי אנחנו ממשיכים עליו לתוך לבנון. הכביש סלול באספלט, ממש כמו בצד הישראלי, ובכל זאת יש הבדל: סימון השוליים הפוך. צהוב באמצע, לבן בשוליים. ויש עוד הבדל: כאן הקו הצהוב משורטט לא רק על הכביש, אלא גם על מפות השליטה – ומסמן את המקום שבו עובר קו הגבול הצפוני של אזור החיץ שבו אוחזים כוחות צה"ל בדרום לבנון.
דגלי ישראל תלויים לאורך הציר בנקודות מסוימות, מתנופפים ברוח שבאה מהים. את החביות הכחולות שבעבר סימנו את הגבול הבינלאומי ונתנו ל"קו הכחול" את שמו, מחליפות עכשיו חביות כחולות, אחרות, שעליהן מרוססות הוראות שמכווינות את התנועה בצירי החוף. מאז תמרנה פנימה אוגדה 146, הגבול הוא כבר לא קו הגנה אלא נקודת מוצא, ובהיעדר וייז, מסתפקים בחביות.
פוטנציאל מוחמץ
אנחנו ממשיכים וחולפים על פני המוצב הנטוש של יוניפי"ל בא־נאקורה. זה רק 4 קילומטרים מראש־הנקרה, ובכל זאת: עולם אחר. העמדות שוממות והקירות זקוקים לצבע חדש. מישהו אומר שהוא דווקא ראה משוריינים לבנים חונים ליד אחד המבנים, אבל קשה לדעת מה נכון. הכול נראה כאילו ננטש בחופזה.
לאורך הדרך עדויות לתוצאות ההחלטה של חיזבאללה לצאת להגנת איראן ולתקוף את ישראל בתחילת מבצע "שאגת הארי": בתים הרוסים עד היסוד, חנויות שהפכו לגלי חורבות, ערמות אשפה, עמודי חשמל מוטים על צידם. א־נאקורה נועדה להיות נקודת הכינוס של שלושה פוג'ים של חיזבאללה. לא עוד. פה ושם יש גם מחסומי דרכים ישנים, צבועים באדום ולבן, וקיפודי מתכת מוזרים – מכשולים שנועדו לעצור פשיטה, ממש כמו פעם, בחופי נורמנדי של מלחמת העולם השנייה. הם מונחים כאן, על שפת כביש שנראה כמעט רגיל. מי הניח אותם ולשם מה? לא ברור.
בשלב מסוים הכביש מתפתל בחדות שמאלה, ימינה ואז שוב שמאלה, והאספלט מתחלף בכורכר לבן בוהק. זה מעקף חדש. אחר כך יסבירו לנו שכוחות ההנדסה פרשו גשר מעל נחל קטן, ולכן המעקף. סולל בונה. אחרי רגע, עוצרים.
אני מציץ מהחלון ומתקשה להאמין. על חוף הים יש אותיות לבנות שמרכיבות את המילים "I♥ NAQOURA". כן, עם לב אדום, זהות לאלו שיש בנהריה, ירושלים, תל־אביב. סלוגן מערבי שנולד בשנות השמונים בניו־יורק ומצא את דרכו לכפר לבנוני שבו 88% שיעים. ליד הסלוגן עמוד ועליו חיצים צבעוניים שמצביעים על בירות העולם – מוסקווה, קייב, ג'קרטה וגם ביירות. אחד מהלוחמים שמאבטחים אותנו מרים חץ שנפל. מתברר שמישהו קבע עובדות בשטח עוד לפנינו. "ירושלים, 160 ק"מ", כך כתוב על השלט. ירושלים. קרובה כל כך ורחוקה כל כך. רק 160 ק"מ בקו אווירי, אבל שנות אור מבחינה מנטלית.
החיצים לכיוון בירות העולם | צילום: אליהו גליל
תא"ל בני אהרון, מפקד אוגדה 146 שאחראית לגזרה שבין ראש־הנקרה בדרום לראס־ביאדה בצפון, מפתיע כשהוא מספר שנולד וגדל באילת, בצד השני של המדינה, כמה מאות קילומטרים דרומה מפה. מה המרחק מא־נאקורה לאילת? לא יודע, אבל חבל שלא הבאתי טוש עבה, כי יש פה שלט פנוי. בינתיים הטלפונים נשלפים. מישהו זורק: "חסר לכם שתתייגו מיקום בזמן אמת". בלב השטח העוין כולם רצים לתפוס סלפי עם הלב. רגע סוריאליסטי ששובר לרגע את הנסיעה המונוטונית לאורך קו החוף, רגע כמעט קליל מדי בהתחשב בעובדה שמהשמיים שמעלינו עלולים להגיח רחפני נפץ שיהיה קשה ליירט.
אחרי שיחת רקע עם מפקד האוגדה, אנחנו עולים שוב על הכלים הממוגנים וממשיכים הלאה. על הים מתחתנו יש מעגנה קטנה, נטושה. חיל הים כבר הכשיר אותה לעגינה של כלים ישראליים למקרה הצורך. באגר שחור עומד שם דומם. הוא נעצר באמצע עבודה שככל הנראה לא תחודש בתקופה הקרובה. בצד הדרך מרצדס כסופה דרוסה. הלב כואב על אובדן של כלי רכב אצילי כל כך. בהמשך מחסום עשוי בולדרים ענקיים סוגר חצי מהיציאה מהעיירה, אבל הטיגריסים עוקפים אותו בשאגת מנועים.
אחד מהדברים שאני מחפש דרך החלונות המסורגים הוא החקלאות. אומנם איני חקלאי, אבל אני גר במושב שיש בו חקלאות, ומה שאני רואה בדרום לבנון הוא רק חקלאות בסיסית. אין חממות, ובינינו ובין הים יש רק שדות ומטעי בננות עלובים למראה; באין חקלאים – כולם התפנו צפונה עם פרוץ הלחימה – גם העצים נפגעו.
אין כאן חקלאים, אבל כפי שנשמע בהמשך, מחבלים יש ויש. ליד טנק מרכבה שקנהו מופנה צפונה, אנחנו פונים מזרחה אל דרך עפר משובשת. הטיגריס מתחיל לקפוץ כמו רכבת הרים, ואני מבין למה ביקשו מאיתנו להישאר עם מיגון. דקה או שתיים אחרי זה, ומולנו – כמעט באקראי – חולף טרקטורון צבאי פתוח, לא ממוגן. צה"ל שולט באזור הזה טוב כל כך, עד שהוא מרשה לעצמו תנועה חופשית וכמעט שגרתית. ואני שם לב לעוד משהו: אין פה טיילת, אין ריביירה, אין בתי קפה ואין פיתוח סביבתי. הפוטנציאל קיים, הים הוא אותו הים, אבל כאן כל החופים בתוליים, ריקים, כמעט פראיים. סע רק כמה קילומטרים דרומה ותפגוש מציאות אחרת – שגם בה, כמה מוזר, צעירים נוסעים בטרקטורונים בקרבת חוף הים, נהנים מהבריזה וריח המלח.
אש תחת אש
בראס־ביאדה, היעד שאליו אנחנו מגיעים לאחר עוד עשרים דקות נסיעה, דרום לבנון מקבלת הקשר רחב יותר. השיירה עוצרת בכפר הקטן, שכל בתיו עזובים ורק מעטים מהם נפגעו, ואנחנו פורקים במהירות מכלי הרכב. מפה אפשר לראות גם את צור וגם את החרמון, כך אומרים לנו, אבל אנחנו לא מתעכבים ונכנסים למבנה של שתי קומות. כאן אנחנו פוגשים את אל"מ א', מפקד חטיבה 226, שחייליו כבשו את הכפר וטיהרו אותו ממחבלים ותשתיות טרור. החלונות מוגנים בשקי חול ועל חזיתות המבנה מתוחות רשתות נגד רחפנים. מצלמות אבטחה ואמצעים נוספים שאי אפשר לפרט משלימים את מערך ההגנה על הכוחות.
ליד מדרגות הכניסה מונח טיל נ"ט רוסי מסוג קונקורס וחצובה. שלל אויב. "זו הייתה עמדת שיגור", מתנצל החייל ששומר על הפתח, "עוד לא הספקנו לפנות אותו". הם כבר בסבב המילואים השישי שלהם, מגויסים כבר 65 ימים, מאז פתיחת "שאגת הארי", 40 מהם בראס־ביאדה.
צוותי הקרב של חטיבות 226, 401 ו־300, בפיקוד אוגדה 146 ובשיתוף יחידת יהל"ם, השמידו מתחילת הלחימה במרחב חמישה תוואים תת־קרקעיים ומספר רב של תשתיות טרור, וחיסלו מאות מחבלים בהיתקלויות פנים אל פנים ומהאוויר. נמצאו מאות פריטי אמצעי לחימה, בהם רחפנים, מטענים, טילי נ"ט מתקדמים, אר־פי־ג'י ועוד.
"לב המשימה שלנו היה להגיע לכאן ולבודד את האיום של ירי שטוח־מסלול לשטח הארץ", מסביר אל"מ א'. "כשמסתכלים אחורה, רואים את מוצב דבורנית ואת ראש־הנקרה. הגענו לנקודה טופוגרפית שממנה והלאה חיזבאללה כבר לא שולט באש בכינון ישיר על היישובים".
הלוחמים של 226 הגיעו מא־נקורה לראס־ביאדה בתוך לילה אחד של קרב, שכלל היתקלות בתנאי מזג אוויר קשים. מאז הם מטהרים את מרחב הלחימה – כולל מבני אויב, תוואי תת־קרקע ושטח סבוך – וגם נתקלים במחבלי חיזבאללה שמנסים לאתגר אותם.
"גם אחרי שהגענו לפה פגשנו אויב בחזית", אומר המח"ט, "ובעורף פגשנו אויב שהיה כלוא בין הכוחות. מספר המחבלים הפעם הוא במכפלות ביחס למה שפגשנו בפעם הקודמת. יש הרבה אויב שמגיע למרחב הזה ורוצה להגיע למגע קרוב איתנו, וגם אחרי שהם נפגעים – חיזבאללה שולח עוד כוחות".
קפה על הים. רגע לפני הכניסה ללבנון, בראש הנקרה | צילום: אליהו גליל
צה"ל אומנם הפציץ את הגשרים שמעל נהר הליטאני כדי לבודד את מרחב דרום לבנון, אבל עדיין נותר גשר אחד בצד המערבי, אחדים מהגשרים האחרים כבר תוקנו, ובחלק מהמקומות הנהר רדוד דיו כדי לאפשר חצייה רגלית, דבר שמאפשר לאויב להזרים תגבורות.
"נלחמנו בגזרה הזו כבר במסגרת מבצע חיצי הצפון", מדגיש א'. "זה אותו אויב, אבל עם פחות נחישות ותעוזה ולא עם אותו אמל"ח. פגשנו כאן הכול: מערך פיקוד ושליטה, תצפית וחוליות חבלה, נ"ט ופשיטה".
עד כה פגעו כוחות אוגדה 146, רשמית, ב־250 מחבלים, אך לפי הערכות פנימיות המספר האמיתי קרוב יותר ל־400. צוות הקרב החטיבתי של 226 אחראי לבדו להרג של יותר ממאה מחבלים. הם מצליחים לסגור מעגלים על המחבלים באמצעות כטב"מים, רחפנים מתאבדים, טילי גיל, פגזי טנקים ועוד. בין היתר, משתמשים לוחמי החטיבה ברחפן מסוג עטלף, רחפן FPV בעל ארבעה להבים הנושא ראש נפץ של שני קילוגרמים, שיעיל גם להשמדת משגרים טעונים.
"אני שומע את האויב מדבר ואני רואה אותו בעין", אומר א', "ולמרות שהפיקוד של חיזבאללה דוחף תגבורות, רוב המחבלים נפגעים בזמן שהם מוותרים על הלחימה ומנסים לברוח. אני יודע שהרוח שלהם שבורה ושהם מדוכאים. הם לא מכבדים את הפסקת האש, ואנחנו מפעילים אש תחת אש".
שאלתי את אחד הקצינים הבכירים שבחדר אם הם עומדים לסמן קו צהוב על הקרקע כמו שנעשה בעזה, בקוביות בטון ועמודים צהובים. אין בזה צורך, הוא מסביר. האויב יודע בדיוק איפה עובר הקו, וכל מי שמנסה לעבור אותו מחוסל. "אנחנו מחסלים גם מצפון לקו הצהוב כל מי שמנסה לירות לעבר ישראל או כוחותינו".
מדברים בשפות שונות
בסוף השבוע תיכנס הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה ליומה ה־23, והנתונים מראים שהאויב ממשיך לירות ומפנה את עיקר האש לעבר חיילי צה"ל שבדרום לבנון; עשרות רבות של רקטות נורו לעבר כוחותינו. כמו כן, האויב הפעיל מטעני חבלה ושיגר לא פחות מ־70 רחפני נפץ אל הכוחות, והביא למותם של ארבעה חיילי צה"ל ואזרח אחד עובד משרד הביטחון, ולפציעתם של חיילים נוספים.
בעוד חטיבה 226 היא חטיבת מילואים, גדוד השריון 9 של חטיבה 401 שפועל תחתיה הוא גדוד סדיר. סא"ל ל', המג"ד, אומר ש"זה כמו ערבוב עולמות. אנחנו מדברים בשפה אחרת". ובכל זאת, הפער יוצר עוצמה מיוחדת. הוא מספר על מבצע מורכב להשמדת תשתית תת־קרקעית שהתגלתה בתוך המצוק הלבן של ראס־ביאדה, כמאה מטרים מתחת לציר מרכזי. בתוך המנהרה הארוכה נמצאו חדרי שהייה, וכדי להשמידה נדרשו כמויות גדולות של חומר נפץ. "מצאתי את עצמי, מג"ד סדיר בן 32, עם אנשי מילואים מבוגרים ממני בכמה שנים טובות, סוחבים יחד את חומר הנפץ בידיים בתוך הסבך", משחזר ל', "ואחר כך משרשרים את חומר הנפץ בשרשרת אנושית עד למטה. לקח לנו שש שעות להוריד הכול, ואף אחד לא התלונן. עליתי למעלה אחרי זה ואמרתי למ"פ: 'אני לא מאמין למה שראיתי פה'".
הגדוד שלו, שעבר מעזה לצפון, חווה בלבנון לחימה אינטנסיבית שלא הכיר מהגזרה הדרומית. בשבוע הראשון שלהם בלבנון ספגו טנקי הגדוד בין 25 ל־30 טילי קורנט ארוכי טווח. ל' מציין את הצלחת מערכת ההגנה "מעיל רוח", שהצילה חמישה צוותים מפגיעה ישירה. באחד המקרים הלוחמים כלל לא הבינו שהמערכת פעלה עד שצוותים מהתעשיות הביטחוניות באו לתחקר את הפגיעה החיצונית בכלי וגילו שהמערכת הצילה את חיי החיילים שהיו בו. "המערכת יירטה את הטיל, אבל רסיסים פגעו בטנק. לפעמים קשה להבין מה בדיוק קרה תוך כדי קרב.
"החיילים שלי, שהתגייסו במרץ 24 וסיימו מסלול בנובמבר 24, נלחמים מאז ברצף. עוד בית בקרב הגנה, עוד מגנן, עוד היתקלות. עזה, לבנון. אנחנו בלחימה בלי הפסקה כדי להגן על תושבי ישראל", מסכם ל'.
הסיור מסתיים. בחוץ גשם מצליף מהשמיים האפורים. אנחנו כבר בדרך לכלים הממוגנים כשנשמעת ההכרזה: "פטיש אוויר בגזרה". חיילי החפ"ק כמעט דוחפים אותנו בידיים לטיגריסים. "פטיש אוויר" הוא רחפן אויב שאותר בקרבת מקום. השיירה מתניעה ועוזבת במהירות. דובר צה"ל יוציא בהמשך הודעה שגרתית: "מוקדם יותר היום, ארגון הטרור חיזבאללה שיגר כלי טיס עוין שנפל סמוך לכוחות הפועלים בדרום לבנון, אין נפגעים". אני לא יודע עד כמה הרחפן היה קרוב אלינו – לא שמענו אותו מתפוצץ – אבל זו עוד תזכורת לכך שחיזבאללה מנסה לפגוע בכל שעות היממה ובכל תנאי מזג אוויר בחיילים שנמצאים בעומק לבנון כדי לשמור על תושבי המדינה. בשעה 12:30 – שלוש שעות אחרי שנכנסנו – אנחנו כבר בחוץ. לבנון לא רחוקה. היא ממש פה ליד, ובכל זאת, כאילו מעבר להרי החושך.