חומות של תקווה

חומות הבטון האפורות מקיפות את כלא רימונים שבשרון, נישאות אל־על, יוצרות חיץ מן העולם החיצוני. בית הסוהר לנערים "אופק" מצוי בתוך המתחם, אך הוא מופרד לחלוטין מכלא הבוגרים, שבו יושבים אסירים השפוטים לתקופות מאסר ממושכות. ההפרדה הזו מבטאת את התקווה שהאסירים הצעירים לא יגיעו ברבות השנים אל המתחם ההוא, של העבריינים הוותיקים. ביום שלישי השבוע הגענו לשם בעקבות הרצח של ימנו בנימין זלקה, שבוצע למרבה הזוועה בידי נערים צעירים.

"עבירה חמורה מהסוג שראינו בפיצרייה בפתח־תקווה קשורה מאוד לפן החברתי, להוכיח שאני החזק והדומיננטי", אומרת סגן־גונדר אושרית הדר, מפקדת מתחם אופק. "לפעמים דווקא יצירת חוויות שליליות מביאה אותם לתוצאה הרצויה. העובדה שההורה לוקח לו עורך דין ונמצא איתו שם, מגיע לבית המשפט ובוכה עליו, מבחינתם זו תשומת לב שהם משוועים אליה".

"אופק" הוא כלא הנוער היחיד בישראל. בין כתליו שוהים כ־130 עצורים ואסירים, נערים מגיל 14 עד 18, תקופת המעבר הקריטית שבין ילדות לבגרות, בשיא עיצוב הזהות העצמית שלהם. הם מגיעים מאוכלוסיות מגוונות – מ"בני טובים" ועד משפחות קשות יום.

"המציאות פה מדמה את האוכלוסייה האזרחית בחוץ. האוכלוסיות שמגיעות לכאן הן מכל הגוונים ומכל הסוגים", אומרת סג"ד הדר. "למרבה הצער, הגילים הולכים ופוחתים. בחצי השנה האחרונה אנחנו רואים הרבה יותר נערים בגילים הנמוכים יותר, 14 ו־14 וחצי. המשמעות היא שהעיסוק בפשיעה, בפלילים ובעבריינות מתחיל בגיל צעיר מאוד. אנחנו רואים נערים בכיתה ט' וי' שמסתבכים בפשע. יש גם חזרה למאסרים. העשייה שלנו פה היא חינוכית־טיפולית־שיקומית, שנועדה לפרוץ את המעגל הזה של החזרה לפלילים".

גיל האחריות הפלילית בישראל הוא 12; הגיל המינימלי שבו אפשר להטיל עונש מאסר בפועל הוא 14. עם זאת, החוק שואף לשקם קטינים ומשקיע תשומת לב רבה במיצוי כל ההליכים האפשריים כדי לטפל בקטין, לשקם אותו ולהחזירו לחברה כאדם נורמטיבי. קיים הבדל מהותי בין קטין שביצע עבירה לבגיר, מבחינת הבנת השלכות העבירה והמניעים שהביאו אותו לביצועה, שכן הבשלות הקוגניטיבית והפסיכולוגית מגיעה לשלמות רק סביב גיל 21. מסיבה זו, קטין שהסתבך בפלילים נשלח לכלא בישראל רק אם הוא מורשע בעבירה חמורה כגון הריגה, רצח או ניסיון לכך, או שמוצו כל המסגרות האחרות לשקמו שלא מאחורי סורג ובריח. כלא אופק הוא בבחינת מוצא אחרון בעבור הנערים הללו.

הגיל הצעיר של האסירים דורש הכשרה מיוחדת. זו הסיבה שמפקדת הכלא בעצמה, סג"ד הדר, מגיעה מרקע טיפולי. בשנת 2001 היא התגייסה לשב"ס כעובדת סוציאלית בכלא השרון, משם התקדמה לתפקידי ראש תחום עבודה סוציאלית בבתי כלא שונים וכן לתפקידים שונים בתוך שב"ס. לפני שנה מונתה למנהלת כלא אופק.

מחפשים שייכות

בעיני סגן גונדר הדר, התפקיד כרוך בריקוד עדין. "אני קוראת לזה אומנות, לדעת היכן להציב את הגבול ולהקפיד על משמעת, לצד הכלה וסובלנות. זה אתגר גדול. כלא הוא קצה הרצף, אבל בסוף אנחנו מדברים על גיל ההתבגרות עם מאפיינים של חיפוש זהות עצמית, מרד בדמויות סמכות, חוסר איזון הורמונלי. אלה נערים שקשה להם ללמוד, הם סובלים מהפרעות קשב וריכוז וחוסר סבלנות. זה מוביל לנשירה מבית הספר, וכתוצאה מכך הרבה זמן פנוי שגורם לשוטטות ברחוב", מתארת הדר.

"ברחוב הם מחפשים חברת שייכות שדומה להם - כאלה שלא לומדים, שאין להם מסגרת. אין דמות מפקחת, והם מתחילים לשוטט ולבצע עבירות קטנות. עם הזמן הן הופכות לעבירות גדולות ולהסתבכויות עם החוק. בדרך כלל מדובר בילדים עם דימוי עצמי נמוך, חסרי אמון במסוגלות וביכולות שלהם, שחיים בתחושה שוויתרו עליהם. כשהם עשו בעיות בבית הספר, השעו והרחיקו אותם.

"יש פה נערים שלא יודעים את תאריך הלידה שלהם, שאף פעם לא חגגו להם יום הולדת. פה בכלא יש לנו 'פרויקט יום הולדת' – אנחנו אופים יחד עוגה וחוגגים, רוצים להעניק להם ילדוּת, שיקבלו מושג מהחוויות של נער בגיל שלהם.

"לפעמים אנחנו חשים שמבחינת ההורים, העובדה שהבן שלהם נמצא בכלא קצת הורידה להם מהמעמסה בבית. כשאנחנו קוראים להם לבוא לשחרר אותו הביתה, אנחנו שומעים כל מיני הסתייגויות והתחמקויות כמו 'לא יכול', 'אני לא בא', 'לא עכשיו'".

סגן־גונדר אושרית הדר: "בדרך כלל מדובר בילדים עם דימוי עצמי נמוך, חסרי אמון במסוגלות וביכולות שלהם, שחיים בתחושה שוויתרו עליהם"

היעדר הנוכחות ההורית מקבל המחשה כואבת בתיאור של סג"ד הדר, על טקס בר־מצווה שיזמו בכלא. "זה לא 'יום הולדת' שמציין גיל, זה טקס עם משמעות. עשינו את זה לנערים שלא חגגו ממגוון סיבות. יצרנו תהליך של שמונה חודשים עם סדנאות הכנה, שהשיא שלו היה טקס במעמד נציב שב"ס וסגל הפיקוד הבכיר. הנערים קיבלו במתנה תפילין, טלית, ציצית וסידור. זה היה טקס מושקע שהזמנו אליו את ההורים, אבל היו משפחות שלא הסכימו לבוא. יצרתי קשר עם ההורים והסברתי שהילדים שלהם נמצאים בתהליך של שיקום, ואם הם יראו שכל ההורים מגיעים ושלהם לא, זה יפגע בתהליך. ביקשתי מהם לעזור לנו לעזור לילדים שלהם. יש משפחות שהצלחתי לשכנע, ויש משפחות שלא הגיעו. בהתחלה הנערים לא רצו להשתתף בטקס, אמרו שאם ההורים לא מגיעים אין להם מה לעשות שם. אנחנו היינו הדמויות המשמעותיות בעבור הנערים הללו בטקס הזה. לפעמים הדמויות המשמעותיות חסרות לנערים הללו, ומהמקום הזה יש מחסור בחום, אהבה, שייכות וגבולות, שהם מחפשים במקומות השליליים. את המחסור הזה הם ממלאים בתהילה שהם מקבלים מהדמויות השליליות שסביבם".

מקל וגזר

כדי לדייק, אנשי הצוות מקפידים להדגיש שלא מדובר בהכרח בבנים למשפחות קשות יום. "יש גם הורים נורמטיביים ומשפחות חזקות מבחינה כלכלית שהילד שלהם נגמר", אומר תת־גונדר רמי קונסטנטיני, מפקד בית הסוהר רימונים, הכולל את מתחם הבגירים ומתחם הקטינים. "קשה היום להציב גבולות לילדים מתבגרים. יש מתירנות וחשיפה גדולה. הזמינות באינטרנט לכל נושא היא גבוהה, וזה משפיע על החשיבה של המתבגרים וגם על התת־מודע שלהם. הם רואים במחשב ובטלוויזיה אלימות, שימוש בנשק וכדומה, וזה משבש את תפיסת המציאות שלהם. לנער לא תמיד יש היכולת המוסרית להבדיל בין טוב לרע, ולפעמים הוא חושב שצריך לבחור ברע כדי להסתדר".

לדברי קונסטנטיני, נציב שב"ס קובי יעקובי קבע בכלא מדיניות של משילות. לאדם מבחוץ המונח הזה עלול לעורר אי נוחות כאשר מדובר בנערים צעירים, ואולם מדובר בעניין משמעותי לשם קידומם של הנערים בכיוון הנכון. "כדי שנוכל לממש את האחריות שלנו, צריך שתהיה פה משילות כליאתית ראויה. כך נוכל לתת להם כלים, מתקנים וחינוך. יש פה סדר יום של חינוך ומשמעת, לצד חינוך בלתי פורמלי אחר הצהריים. האיזון הזה יכול להתממש רק אם אנחנו מקפידים על האסירים האלה. אנחנו כמו אבא ואימא של הנערים, עם הרבה חמלה וחיבוק אבל גם הרבה גבולות. אנחנו יודעים לעשות שימוש מיטבי גם במקל וגם בגזר. המטרה שלנו היא שהם יצאו לחברה כשהם מתוקנים, ולא יחזרו אלינו או לכלא אחר בדלת מסתובבת. מושקעים הרבה משאבים גם בסגל של אופק, שעובר הכשרה מיוחדת ומקבל כלים מותאמים".

להמחשת האיזון העדין בין חינוך למשמעת, קונסטנטיני מספק הצצה לאחד הנושאים שצוות הכלא מתמודד איתם. "לא פעם אני נתקל בלוחמי כליאה שכדי לגרום לאסיר הקטין לשמור על היגיינה, הם מסבירים לו שהוא צריך לנצל את השעה הפנויה שלו כדי לצחצח שיניים, לשטוף פנים ולהתקלח. ככה הם גם מלמדים אותו על היגיינה וגם מכניסים אותו לסדר־יום כלשהו שאולי לא היה לו בעבר".

"אחת הסיבות שהביאו אותם לכאן היא ש'שכחו אותם בבית'", מוסיף רב סמל בכיר (רס"ב) יבגני פאוקמן, מפקד אגף הנערים במתחם אופק, שבמסגרת תפקידו אחראי למשמעת, לסדר היום וליישום נוהלי שב"ס. "יש בהם כאלה שנקראים 'בני טובים', ואנחנו תוהים איך הם הגיעו למצב הזה. לפעמים ההורים רצים אחרי קריירה, עוד עבודה ועוד שעות נוספות. האב עובד בתפקיד מאוד תובעני ושוכח שיש לו גם ילד בבית. קורה גם שהורים לא מציבים גבולות, והילד מגיע לפה. לפעמים אנחנו הראשונים שאומרים לו 'קום, תתלבש, לך לבית ספר'. אולי לפני כמה שנים אמרו לו ללכת לבית הספר, אבל כשהוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב, אימא הייתה לחוצה לצאת לעבודה ונתנה לו להישאר בבית. פה אין מצב שבשעה שמונה הנער יישאר בתא. כולם יוצאים, הגבולות מאוד ברורים.

"חשוב לנו לעבוד על דפוסים נורמטיביים. יש פה בתוך הכלא פעילות של 'צופים' ו'תיאטרון', אבל אני עובד על דפוסים בסיסיים יותר – הנער צריך ללבוש כל יום חולצה ומכנסי ג'ינס, ולא ייתכן שהחולצה תהיה מלוכלכת או קרועה. לא ייתכן גם שייצא מהתא בכפכפים. בכל מקום נורמטיבי יש קוד לבוש, והנער צריך ללמוד את זה. סדר יום ושגרה זה בסיסי: קמים כל בוקר, יוצאים ללמוד, אחר כך לאכול, פעילות בקבוצה וטיפול. ברגע שיש סדר־יום הוא יודע מה מצפה לו, זה עושה לו סדר בראש ומוריד את רמת הלחץ ואי־הוודאות. במסדר הבוקר מקריאים להם את כל הלו״ז, אין הפתעות. הם יודעים למה לצפות – מתי יש שיעור, מתי פעילות בקבוצה, מתי כדורגל, מתי הולכים לישון – ועושים את חישובי ההתארגנות שלהם בהתאם".

"באופן פרדוקסלי, דווקא בכלא, שיש בו גבולות מאוד ברורים עם משמעת נוקשה, וכשלובשי מדים מפקחים עליהם, זה מאפשר לנערים להוריד את המסכות שהיו דרושות להם כדי לשמור על עצמם בחוץ", מסבירה רב־כלאי מאיה שמחה, ראש תחום ארצי לטיפול בנוער וצעירים. "ה'חוץ' בשבילם הוא סוג של ג'ונגל, שהם צריכים לדעת להשתלב בו. בכלא הם מרגישים שהם יכולים לחזור להיות קצת ילדים ומתבגרים שתואמים את הגיל הזה. בסוף, ילד צריך גבולות ומשמעת, ופה הוא מקבל אותם. זה מאפשר לו להודות שהוא לא רוצה להיות שייך לפשע, ולהרגיש שהוא כבר לא צריך את המקום הזה".

מצטיין נשיא

ב"אופק" דואגים להביא אל הכלא בוגרים שהיו במקומות דומים לאלה של הנערים, והיום, אחרי תהליך אישי, נמצאים במקום אחר. "כשאחד שהיה נער 'משלהם' מסביר שהוא קיבל החלטה להסב גאווה לעצמו ולמשפחה ולתקן את הדרך שלו, זה הכי תופס את הנערים", מתארת סג"ד הדר. "יש לנו אגף עם הכוונה למכינות קדם־צבאיות, ברגע שנער מתגייס לצבא הוא כבר נכנס לדרך אחרת. בדרך כלל הנערים האלה לא מתגייסים, אלה נערים שצה״ל מוותר עליהם, אבל אנחנו מנהלים מלחמה על כל אחד. יש לנו סיפורי הצלחה על נערים שהיו פה עם הרבה תיקים, קיבלו החלטה להתגייס, והפכו לקצינים בצבא. כל סיפור כזה נותן המון תקווה, גם לנו וגם לנערים.

"בשביל נער שאין משפחה מאחוריו ושלא מאמין בעצמו, לעבור גיבוש של מכינה זה תהליך ארוך וקשה. זה לשבור דפוסים. פגשנו צעירים שעשו את זה כדי להבין מה היה הדבר שהביא אותם לחולל את השינוי ולהחזיק מעמד. הם סיפרו שלפעמים זה היה לוחם הכליאה באגף, לפעמים העו"סית, לפעמים קצין חינוך, לפעמים סתם סמול־טוק שבו האסימון נפל והוא החליט אחרת. אנחנו יכולים לתת הרצאות כל היום, בסוף הם אלה שצריכים להרים את הכפפה וללכת עד הסוף. הם מספרים שלא היה קל, אבל פתאום גילו שהם מאמינים בעצמם".

לצד תפקידו בכלא, רס"ב פאוקמן אוסף סיפורים. סיפוריהם של הנערים שהכיר, ושל הגרסה המשופרת שלהם שהוא פוגש לעיתים. הסיפור האחרון מהסוג הזה התרחש בטקס המשואות בהר הרצל, כאשר פאוקמן ייצג בו את שב"ס. "במסגרת ההכנות הגיעה קבוצת מצטייני הנשיא, 120 חיילים שזכו בתואר הנכסף. פתאום פנה אליי אחד החיילים, שאל אותי מה שלומי ואם אני זוכר אותו. לא ידעתי במי מדובר. הוא המשיך לשאול אותי אם אני עדיין עושה מסדרים ומקפיד על משמעת. הייתי בהלם. אותו חייל ביחידה מובחרת, מצטיין נשיא, היה אצלי באגף לא מזמן. הוא עשה דרך – עבר מכינה קדם־צבאית ועשה טירונות שלוש פעמים כדי להגיע ליחידות מובחרות. אין משהו שיכול לשמח אותי יותר. בסוף, השאיפה שלנו היא להוציא מפה אזרח טוב יותר. מבחינתנו נסתפק בכך שלא יחזור לפשע, כל השאר זה אקסטרה.

"הסיפורים האלה חשובים", ממשיך פאוקמן. "אנחנו שואפים לספר אותם כל הזמן לנערים כדי להראות להם שיש תקווה, שהם יכולים לצאת החוצה ולהפוך למשהו אחר. מביאים לפה אנשים שהיו כאן, שיוכלו לספר ולהמחיש שלמרות שהיו בדיוק בתא הזה, היום הם אנשים אחרים. זה מחבר את הנערים ונוגע להם בלב. בסוף הנערים הללו חוזרים לערים ולשכונות שלנו. פגשתי לא פעם נערים שיצאו מפה – אחד מהם הביא לי פיצה כשליח, אחר פגשתי מחלק פלאיירים. יש לנו מדינה קטנה, הם נמצאים בסביבה שלנו, וחובתנו לעשות הכול כדי להוציא אותם טובים יותר, שלא יחזרו להסתבכויות העבר ולא יידרדרו למקום נמוך יותר. ככל שהם משתלבים בחברה ועובדים, זה מרחיק אותם מהתנהגויות שליליות".