באמצע הלילה, כשאת השקט של הרי הגליל מפר רק רעש התותחים וזמזום הכטב"מים, כמה עשרות מטרים מתחת לפני האדמה מתנהל עולם אחר לגמרי. אין כאן חלונות, ואור הפלואורסנט הלבן לא מאפשר להבחין בין יום ללילה. זהו ה"בור" של פיקוד הצפון – הלב הפועם של עוצמת האש הצה"לית. באחד החדרים בבור, על פני המסכים הגדולים שעל הקירות ושולחנות העבודה, עולות בזמן אמת התרעות, מטרות, תמונות מודיעין ונתוני תקיפה. מולם יושבים קצינים, מש"קי מודיעין, אנשי תקיפה ובקרה המשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים. יחד הם מרכיבים את מה שמכונה "מרכז האש" של פיקוד הצפון. באמצעות מסכים, טלפונים ומכשירי קשר מוצפנים, נכתבת כאן ההיסטוריה של המערכה מול חיזבאללה ואיראן, כשאנשי שטח ומודיעין הופכים יחד מידע גולמי לתקיפות בעומק השטח.
גם אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף, הכוננות והדריכות בפיקוד הצפון נמשכות. אנשי מרכז האש היושבים בבור השליטה מלווים מרחוק את הכוחות הפזורים במרחב שעד "הקו הצהוב", ומספקים להם מידע ומטרות בזמן אמת.
בתוך המבוך המבוטן בולטת נוכחותם של בני ישיבות ההסדר. בניגוד לרבים מחבריהם למחזור הגיוס, הם לא אוחזים ברובה ולא רצים ממבנה למבנה בדרום לבנון, אבל הם אלה שסוגרים את מעגל האש על האויב. היעד: מהר וחזק, וכפי שאחד מהם מגדיר בלקוניות צבאית: "המודיעין מייצר מטרות, ואני אומר למטוס על איזו מהן לרדת".
זהו סיפורו של מרכז האש, המקום שבו המקלדת והעכבר פוגשים את שדה הקרב, וההסדרניקים - "בני"שים", כמו שקוראים להם פה - פוגשים את ה"ש־גר".
כדי להבין את עוצמת השינוי שעבר צה"ל בשנים האחרונות, צריך להכיר את המושג "מָשָ"ת", ובעברית: "משימת תקיפה". בעבר, תקיפת יעד הייתה תהליך בירוקרטי מסורבל: אנשי המודיעין היו אוספים מידע, מעבירים אותו לאגף המבצעים, זה היה יוצר קשר עם חיל האוויר, שהיה מקצה מטוס – ועד שהפצצה הייתה מוטלת על היעד, לעיתים המטרה כבר נעלמה בסבך הלבנוני.
"היום זה נראה אחרת לגמרי", מסביר סג"מ ג', קצין במרכז האש. "המהפכה פשוטה אבל קריטית: הבאנו את כולם לאותו החדר". אנשי מודיעין, אנשי אש לסוגיה – ארטילריה וטילים – ואנשי חיל האוויר יושבים כתף אל כתף, דחוסים באותו חלל. "המהירות שבה אנחנו סוגרים מעגל, מרגע זיהוי המחבל ועד שמחסלים אותו, היא דבר שאין כמוהו בעולם. אנחנו עושים את זה הכי טוב שיש. בגזרות אחרות בישראל וגם בעולם מנסים להעתיק את המודל הזה".
הצפיפות במש"תים אינה מקרית. היא מייצרת היתוך של מידע. בור היתוך, אם תרצו. כשאשת מודיעין מזהה תנועה חשודה בפרוור של ביירות, היא לא צריכה להרים טלפון. היא פשוט פונה לקצין חיל האוויר שיושב שני כיסאות לידה ומעדכנת: "יש לי מטרה". בתוך שניות, מטוס שכבר נמצא באוויר מקבל נתונים. "זה דורש תיאום מטורף", אומר סג"מ ג', "לדעת כמה מטוסים יש באוויר, מה זמין מהקרקע, אילו יכולות יש לחיל הים, ולחבר הכול יחד למכת אש אחת".
ענן של שטרות
שכנו לתא של סג"מ ג', סמל במילואים י', מבטא את הסיפור המורכב של המלחמה הזו. הוא מתגורר בקריית־שמונה – עיר שסבלה ועדיין סובלת קשות מחיזבאללה ופונתה במלחמה מרוב תושביה – ולומד בישיבת ההסדר בשדרות, העיר שראתה מקרוב את התופת של חמאס בשבעה באוקטובר.
"סיימתי את פרק השירות הצבאי וחזרתי לישיבה, ומיד כשהתחילה המתקפה באיראן הקפיצו אותי", מספר י'. הוא משרת ב"תא דחופות" – הסיירת של מרכז האש, שאנשיה מטפלים במטרות שהן פצצה מתקתקת. כאן אין זמן לדיונים ארוכים, צריך לקבל החלטות במהירות רבה. "אנחנו מקבלים את המטרה מהמש"ת, מתכננים אותה מול חיל האוויר, איזה כלי טיס יתקוף ובאיזה חימוש, ותוקפים כמה שיותר מהר. אלו מטרות שמהוות איום מיידי על ישראל".
בזמן שהוא מסייע לתקוף את חיזבאללה, המשפחה שלו – אימא, אבא והאחים – נתונה לאיום רקטי מתמשך. "אני מגן על הבית, כי כשאני דואג לתקיפת מטרה אני יודע שהיא כבר לא תאיים על קריית־שמונה. זו גאווה גדולה". הוריו מודעים לכך שהוא משרת בתפקיד משמעותי, אך לא יודעים מה בדיוק הוא עושה. "ההורים עדיין בקריית־שמונה. לא קל להיות שם עכשיו, אבל הם יודעים שצריך עורף חזק והם עומדים בזה". לפני הפסקת האש, לעיתים עלה רצון להתפנות, הוא מודה, אך ההבנה כמה חשובה העמידה האזרחית גוברת על הפחד. "בבית כשיש אזעקות זה קצת מלחיץ, וגם בתפקיד יש רגעים מלחיצים, כשאתה צריך לתקוף כמה שיותר מהר, אבל מתגברים על זה. בסוף יש הרגשה של שליחות עצומה. כל לחיצת כפתור כאן עוזרת למנוע ירי על הבית או על החברים שמגויסים".
כשאני שואל אותו על לוחות הזמנים שבהם פועלים במרכז האש, וכמה זמן עובר מרגע שמזהים הזדמנות דחופה ועד שהפצצה פוגעת במטרה, י' נזהר שלא לחשוף יותר מטפח מהיכולת הצה"לית: "במצב רגיל, התהליך לוקח בין 20 דקות לחצי שעה. אבל כשיש מטוס באוויר, כבר קרה שהגענו גם לשבע או לחמש דקות מהזיהוי ועד ההשמדה".
רב"ט ה', גם הוא תלמיד ישיבת הסדר, עתניאל שבדרום הר חברון, יושב ב"שולחן המרכזי" של מרכז האש. אם המש"תים הם היחידות המבצעיות של המרכז, השולחן המרכזי הוא המוח שמתעדף את הכול. "אנחנו מסתכלים על התמונה המלאה – מהאוגדות בשטח ועד הפיקוד. כולם רוצים אש, כולם רוצים תקיפות, ואנחנו צריכים להחליט מה קודם לְמה".
ה' נזכר ברגע שבו המלחמה הפכה בעבורו מתיאוריה למציאות. "הדיבור אצלנו היה האם חיזבאללה יצטרף או לא, ואחרי שהבנו שהם עומדים להיכנס למערכה ולפעול נגד ישראל, ראינו את זה קורה על המסכים בזמן אמת. ואז אתה יושב בבור, עם שלושה אלופים לידך, וצריך לקבל החלטות מעכשיו לעכשיו. זה מרוץ נגד השעון עם המון אנרגיות. לא מרגישים עייפות או שחיקה. אתה יוצא ממשמרת אחרי שעות של עבודה ואומר לעצמך שזה מטורף, כי זה המקום שבו הדברים קורים".
רב"ט א', חברו, תלמיד ישיבת ההסדר טפחות, פועל במסגרת מש"ת "אופק פעיל", שתוקף את פעילי הארגון בזמן אמת וסוגר מעגל מול איומים מידיים. במלחמה, המש"ת שלו תקף בעומק לבנון את סניפי המנגנון הפיננסי "אל־קרד אל־חסן" של חיזבאללה. "אנחנו מקבלים אינדיקציות מודיעיניות כל יום", הוא אומר, "רואים שהן מקושרות לחיזבאללה – ומשם זה מתקדם". מאחורי המילים האלו הסתתר מנגנון כלכלי חריג: אגודה שהוצגה כמוסד קהילתי, אך בפועל התנהלה ככלכלת מזומן סגורה – דולרים וזהב נכנסים, הלוואות במזומן יוצאות, בלי עקבות ובלי פיקוח – והכול כדי להלבין כספי טרור איראניים. "פגשנו סכומים של מאות מיליוני דולרים", מספר א', "כסף של אזרחים נכנס, וחיזבאללה מושך ממנו".
בסוף, א' הוא לא האיש שלוחץ על הכפתור ומפיל את הפצצה על סניף הבנק של חיזבאללה, אלא מי שמחבר בין המודיעין לתכנון: מתאם בין הגורמים, מסנן מטרות, בודק מגבלות נזק ומעביר את ההנחיות, עד לרגע שבו הכול מתכנס לפגיעה אחת מדויקת. ואז מגיע הרגע שאחרי הפיצוץ: על המסך נראה ענן של שטרות כסף מתרומם באוויר, מתערבל בתוך עשן הפיצוץ, מתפזר מעל הרחוב בשכונה בביירות. "אין תחושת סיפוק גדולה מזו", אומר סג"מ ג', "לדעת שאתה חלק מפגיעה אמיתית בכלכלה של חיזבאללה. זה משמח".
שבת זכור שלא תישכח
לצד י', ה', וא', גם שאר אנשי דרג השטח של מרכז האש, כעשרים חיילים, הם תלמידי ישיבות הסדר. רובם בסדיר וחלקם במילואים. הזהות הישיבתית שלהם לא נשארת מחוץ לבור אלא חודרת אל תוך הפעילות המבצעית. הרגע המכונן ביותר לרבים מהם היה בשבת זכור, שבה פתחה ישראל במתקפת הפתע על הרפובליקה האסלאמית של איראן.
"היינו באמצע תפילת שחרית בישיבה", משחזר רב"ט ש', תלמיד ישיבת ההסדר ברוכין, המשרת במש"ת רדואן במרכז האש. "הגענו ל'קדושה' בחזרת הש"ץ ופתאום נשמעה האזעקה הראשונה. עוד לפני שבת אמרו לנו להיות בזמינות מקסימלית ועם הטלפונים עלינו, כך שבתוך חמש דקות כבר היינו על הרכבים בדרך לפיקוד הצפון". המעבר היה חד - מהבית והישיבה למסכים ולמערכות השליטה. "באותה שבת לא שמענו את קריאת פרשת זכור בבית הכנסת", הוא מספר, "רק בהמשך, בין תקיפה לתקיפה, ארגַנו לעצמנו קריאה. לא שמענו את פרשת 'זכור את אשר עשה לך עמלק' בזמן, אבל הגשמנו אותה בפועל". החיים האינטנסיביים בבור מייצרים הווי דתי תוסס. "יש בערך שבע תפילות במניין בבור כל יום", מעידים הבני"שים. "אם מישהו רואה חבורה של כיפות סרוגות בפיקוד, הוא ישר יודע שזה מרכז האש"
כדי להבין את היקף הפעילות של מרכז האש בפיקוד צפון, צריך להביט על המפה הפרוסה בבור. חזית הצפון של 2026 לא דומה לשום דבר ממה שהכירו פה בעשורים האחרונים. אם בעבר המלחמה הוגדרה במונחים של "קו מגע", היום מדובר במערכה רב־שכבתית המשתרעת מקו הגבול ועד עומק לבנון ומתנהלת בתוואי שטח מורכב שכולל את יערות הלבנון הסבוכים, הוואדיות העמוקים, הערים המאוכלסות בצפיפות והכפרים השיעיים שהפכו למבצרים תת־קרקעיים.
אבל בעבור ההסדרניקים שבבור, הגרפים והמפות הם לא רק נתונים וכלי עזר; אלה המקומות שבהם החברים שלהם נלחמים. רב"ט א', תלמיד הסדר שמשרת גם הוא במש"ת רדואן, ממונה על "ציד" מחבלי כוח העילית של חיזבאללה בלבנון. הוא מתאר את תפקידו כמעט באגביות: "אנחנו תופסים את הגזרה". בפועל, זו אחריות כבדה. לא רק לאתר פעילי חיזבאללה ולפגוע בהם, אלא להחזיק שכבת הגנה נוספת מעל האוגדות המתמרנות, שבהן גם חבריו. כשכוח נכנס לכפר בדרום לבנון, יש מי שמלווה אותו מהאוויר ומהמודיעין, וישנו גם הליווי של מרכז האש.
הפצצות צה"ל בלבנון, בשבוע שעבר | צילום: איי.אף.פי
לא', תלמיד ישיבת מעלה־אדומים, יש גם חשבון אישי. ארבעים אחוז מחבריו לשיעור התגייסו לחטיבת גבעתי, והיום הם אלה שנעים בתוך השטח, והוא יודע בדיוק איפה. "פתאום עולה אינדיקציה על ירי טילים נגד טנקים על כוחותינו, ואני יודע שזה המקום שבו החבר'ה מהמחזור שלי נמצאים". בתוך חצי שעה המש"ת סגר מעגל על המחבלים שירו על החברים. "זו הרגשה שאין לה תחליף". אגב, במש"ת רדואן מכירים את המחבלים שהם מחסלים – כולל שם ותמונה – עוד לפני שחיזבאללה עצמו יודע מי חוסל. המש"ת שלהם לבדו אחראי לחיסול של כאלף מחבלים בדרום לבנון. ולא, הם לא מקבלים בונוסים על הצלחות כמו בחברות ההייטק.
מהעבר השני של הגבול לא עומד צבא רגיל, אלא ארגון טרור שבנה את עצמו במשך שני עשורים בדיוק למלחמה הזו. האתגר המרכזי מול חיזבאללה הוא ה"היעלמות" שלו בתוך המרחב האזרחי. הארגון עושה שימוש ציני בבתים, בבתי ספר ובמסגדים כמחסני אמל"ח וכעמדות שיגור. כאן נכנסת לתמונה המומחיות של אנשי המש"תים בבור: היכולת לחכות ל"תזמון הזהב". "זה לא רק לזהות מטרה", מסבירים לי, "זה לדעת מתי הכי נכון להכות. אנחנו מחכים לרגע שבו יהיו שם כמה שיותר פעילים, כדי שהפגיעה תהיה הכי משמעותית".
אנשי מרכז האש בפיקוד הצפון למדו להכיר את חיזבאללה דרך דפוסי ההתנהגות שלו בשטח. "הם מכירים את האויב בקטע פסיכי", מעיד אחד המפקדים על חייליו, "יודעים לזהות את הניואנסים הקטנים – מתי פעיל של כוח רדואן יוצא מהבית, מתי חוליית נ"ט מתמקמת בתוך עמדה".
המלחמה היא גם מאבק מוחות. מצד אחד חיזבאללה שמנסה לשכלל את שיטות ההסוואה שלו, ומצד שני אנשי משימות התקיפה בבור שמפענחים את השיטות הללו בזמן אמת. בסוף, כשמתפרסם עוד פוסטר צבעוני של בכיר בארגון שחוסל, בבור יודעים בדיוק איך הגיעו לרגע שבו ניתנה הפקודה "רשאי", אבל אסור להם לספר.
בנק המטרות שלא נגמר
בניגוד לדימוי של מלחמות־עבר שבהן "בנק המטרות" היה מתרוקן בתוך ימים, בפיקוד הצפון מדברים על מציאות אחרת. "בשנה וחצי האחרונות, מאז מבצע 'חיצי הצפון', המש"תים תקפו באופן יומיומי וחיסלו 430 מחבלים, המון תשתיות טרור והמון אמל"ח", אומר סג"מ ג'. "וכל זה במקביל לעבודה על התוכניות האופרטיביות ועל בניית בנק המטרות ליום שהפסקת האש תקרוס. אנחנו ממשיכים לייצר מטרות איכותיות גם אחרי חודשים של לחימה, וזה בזכות שילוב של מודיעין שטח והבנה עמוקה של האויב".
וההישגים מדברים בעד עצמם: מאז חידוש המערכה בצפון חוסלו יותר מ־1,800 מחבלים בפעילות ישירה של מרכז האש (אלף מהם בידי מש"ת רדואן), לצד אינספור תשתיות שהושמדו וסגירת מעגלים מהירה שהצילה חיי לוחמים רבים.
במבט מבחוץ, מרכז האש בפיקוד הצפון הוא מקום של ניגודים. הוא תת־קרקעי אבל חולש על כל מה שמעל הקרקע – הגליל ולבנון; הוא מנותק ממגע ישיר עם העולם שבחוץ אבל מלא בתודעת שליחות עמוקה; הוא מופעל גם בידי רב"טים צעירים, סדירים טריים, אבל יודע להביא לידי ביטוי עוצמה שיש רק למעצמה צבאית כמו ישראל; והוא מקום שמחבר חלקים שונים בפאזל כדי לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב - לפגוע באויב.
כשיוצאים מהבור אל אור השמש של הר כנען בצפת, קשה להאמין שמתחת לרגלינו מתנהלת אופרציה כזו. בעוד כמה חודשים, ההסדרניקים של מרכז האש יחזרו לספסלי בתי המדרש, אבל הם ייקחו איתם את הידיעה שברגע האמת, הם היו אלה שאמרו למטוס לאן להגיע. "יש תחושת גאווה בזה שאנחנו חלק מרכזי מהפגיעה בחיזבאללה", אומרים כולם בצניעות שמאפיינת אותם. "אבל יש עוד עבודה, אנחנו תמיד מסתכלים קדימה".