בית האבן הישן שאני מגיעה אליו הוקם במאה ה־19 בידי האחים אנטון ופסקל סרפין, בני משפחה ערבית נוצרית בולטת בירושלים. זהו "המפעל", מרחב אמנים מתחדש, נסתר למחצה, בין מלון ולדורף אסטוריה לקונסוליה האמריקנית. מאז נבנה בשכונת מחנה ישראל הוא התגלגל בין בעלים שונים, ננטש, ואז אוכלס מחדש בשנת 2015 בידי קולקטיב אמנים. למטה שוכנים בית קפה, סדנת אומנים וחנות לממכר יצירות. למעלה תערוכות מתחלפות, ובין כל אלה תנועה של צעירים – דתיים, חילונים, חרדים, אמנים וסטודנטים – שמרכיבים יחד את הפאזל המגוון של ירושלים העכשווית.
אני פוגשת כאן את ד"ר מריק שטרן, חוקר בתחום הגיאוגרפיה העירונית־פוליטית והסוציולוגיה האורבנית, ומדריך סיורים בירושלים בזמנו הפנוי. הוא מכיר את "המפעל" היטב, משוחח עם נטע מנהל המקום, מסביר לי על בחירת השימור המושכלת לחשוף את הקירות שמגלים את שכבות ההיסטוריה של המבנה, מצביע על יצירה, על תקרה, על סיפור. "זה אחד הדברים הטובים שקרו בעיר, מתוך ניסיון להשאיר את החילונים בירושלים", הוא אומר. "את החילונים לא השאירו - אבל המקום הזה נוצר".
כמה מאות מטרים מכאן נמצאת "כיכר החתולות", או מה שנשאר ממנה. פעם מוקד של חיי לילה, מקום מפגש של נוער שוליים, דוכני תכשיטים זולים וריח של בירה. היום זהו גג של חניון, אבל עדיין נקודת ציון. בספרו החדש, "כיכר החתולות – מסע אל התת־מודע הירושלמי", מקור שמה של הכיכר מקבל שתי גרסאות; אחת על נבלת חתול שנתקעה במערכת האוורור של החניון, ואחת על נשים ממקצוע מסוים שהובילו לקוחות לאפלה בבית הקברות ממילא. "הכול מתנקז לכיכר אחת, עלובה למדי", כותב שטרן בהקדמה לספר, "שחיה בזיכרונם של בני גילי יותר משהיא קיימת במציאות. כיכר עם שם עממי מוזר שהיום היא מעין מדבר עירוני מת בין מוסדות מגלומניים, ומתחת וסביב לכל זה – בית קברות מוסלמי עתיק. העבר זולג אל העתיד ומוסיף להתכסח איתו, והכול כל הזמן משתנה".
"הכיכר היא מטאפורה מעולה למבט שלי העיר. הדיסוננס בין טינופת היומיום לקדושה". ד"ר מריק שטרן | צילום: נעמה שטרן
הספר, שערך מוטי פוגל וראה אור בהוצאת "עברית", ייחודי בנוף הכתיבה על עיר הבירה: זהו שילוב בין ספר עיון מחקרי לממואר אישי. דרך תחנות חייו של שטרן – בן למשפחת עולים שגדל בגילה, נער המסתובב במרכז העיר, מבוגר שחי בה בין אינתיפאדה לאינתיפאדה – מוצגת ירושלים לא רק כמרחב פיזי אלא כמרחב נפשי קולקטיבי, טעון זיכרונות, מיתוסים וטראומות. כל פרק מוקדש למקום אחר בעיר – שכונה, כיכר, גבעה – ומתוכו נפתח סיפור רחב יותר על החברה הירושלמית, ההיסטוריה של העיר והכוחות התרבותיים שפועלים בה. הזיכרונות האישיים של שטרן אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים נקודת מוצא לניתוח חברתי־גיאוגרפי: למה מקום נראה כפי שהוא נראה, מי התגורר בו, מה קרה בו, מה הייתה השפעתו, מה השתנה ומה נשאר מתחת לפני השטח. שכבות העבר צצות כמעט בכל עמוד, ולצד הטקסט הסוחף מודפסים תצלומים היסטוריים מעוררי געגוע. השילוב בין מחקר, זיכרון אישי ותיעוד חזותי יוצר חוויית קריאה שמבקשת לא רק להסביר את העיר, אלא גם להרגיש אותה.
שטרן פותח את ספרו בשאלה כמעט מתריסה: מי צריך עוד ספר על ירושלים. "יש לי ג'וק עם העיר הזו מגיל די צעיר", הוא עונה כשאני מציגה לו את השאלה הזאת. "משיכה להיסטוריה שלה, גם בתחום התצלומים שאני עוסק בו לא מעט. מבחינתי, הפתרון לזהות הישראלית־רוסית שלי הוא להיות ירושלמי. זו הזהות הראשונה שלי, לפני כל דבר אחר". ומה זה אומר, להיות ירושלמי? "שזה המקום שבו אני מרגיש בבית". ככה פשוט: "תוציאי אותי מפה ליותר מדי זמן, אני אהיה כמו דג מחוץ למים. התחברתי לדי־אן־איי המופרע של העיר הזו, שהיא בעלת רף רגש גבוה. וגם, יש לי מין אמונה נאיבית, שהיום היא מאוד מאותגרת, שערים יכולות לאפשר לאנשים לחיות ביחד. בין אם זה יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים, כל הספקטרום האנושי".
מקום לזיכרון
שטרן, בן 47, נולד במשפחה של פעילים ציוניים במוסקבה בסוף שנות השבעים. העלייה לישראל ב־1981 הייתה דרמטית, כמעט הרפתקנית. "הייתה לנו יציאת מצרים, עלינו ממש בחג הפסח", הוא מספר. "הוריי הגישו בקשה לעלייה וחיכו להחלטה. ברגע שהגשת בקשה לעזוב את ברית המועצות נכנסת לרשימה שחורה, אבל באותו זמן אירועים כמו האולימפיאדה במוסקבה הביאו אקלים חיובי כנראה, וכעבור כמה חודשים הוריי קיבלו הודעה: הבקשה אושרה, יש לכם חודש לאסוף הכול ולהגר מהמדינה".
ההורים ושני ילדיהם יצאו דרך וינה לישראל, ולאחר שהות קצרה במבשרת־ציון הגיעו לשכונת גילה בירושלים. "עולים מרוסיה לא היו נפוצים כל כך בירושלים בשנות השמונים", מספר שטרן. "החברה עוד לא הייתה רב־תרבותית בתפיסתה, והתגובה הטבעית שלי הייתה לרצות להיות הכי צבר שאפשר ולדחוק לאחור את הזהות הרוסית. החיים שלנו התנהלו בפריפריה של ירושלים. למדתי בבית הספר תל"י, 'תגבור לימודי יהדות' – רשת בתי ספר ממלכתית קונסרבטיבית שהייתה יוזמה של זבולון המר. זה הוביל אותי ואת המשפחה להפוך לרוסים קונסרבטיבים, גם כן חיה לא נפוצה כל כך. רוב הקונסברטיבים בירושלים היו אנגלו־סקסים".
כיכר החתולות בשכונת נחלת שבעה במרכז העיר בירושלים | בכייה לדורות? בנייה לגובה במרכז העיר | צילום: משה מילנר - לע"מ | איי.אף.פי
הוא המשיך לצמוח בתוך היהדות הפלורליסטית והתנועה המסורתית. "זה היה כמו לגדול באמריקה - בית כנסת שוויוני, שיח פלורליסטי. עד היום אני לא יכול להגדיר את עצמי חילוני פרופר, כי יהדות היא חלק מהחיים שלי. היהדות שאני מכיר לא מתנגשת עם תפיסת העולם שלי, שהיום היא גם ליברלית. גם בהקשר של ירושלים, דת לא מפחידה אותי. היא לא משהו אפל, פרימיטיבי, צל קודר שמאיים על האנושות הטהורה".
הוא נשוי לחיה גלבוע, אשת תרבות, מרצה לתלמוד ומגישת תוכנית בגלי צה"ל, שגדלה בשכונת הר נוף בירושלים בקהילה שאפשר להגדיר בין חרדית לדתית־לאומית. "נפגשנו בדיוק באמצע בזהות הדתית שלנו: היא יצאה מהדת, ואני יותר מסורתי מחילוני". הם גרים בשכונת ניות בעיר, ומגדלים שלושה ילדים. תחום ההתמחות שלו הוא כאמור גיאוגרפיה עירונית־פוליטית: "גיאוגרפיה היא מדעי המרחב, מהגיאולוגיה והאקלים, דרך התחבורה והסביבה, וגם הקצה האנושי – גיאוגרפיה חברתית ופוליטית. זה מתבטא במתחים של ירושלים מול תל־אביב למשל, פריפריה מול מרכז, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ערים מעורבות. סוגיות שהן פוליטיות־מרחביות".
ספרו היה אמור להיות בתחילה ספר עיון פשוט: ירושלים הפוסט־חילונית, העיר שאחרי אוסלו, השינויים הדמוגרפיים. זה לא עבד. רק כשחזר לזיכרונות, משהו פרץ. "כל זיכרון הוא פתח להבין מקום. למשל, הזיכרון מטקס הפתיחה של פסטיבל ישראל ב־1984, בגיא בן הינום". חברי להקת המחול היפנית המודרנית סנקאי ג'וקו, "גלוחי ראש וגופם צבוע לבן" כפי שהוא מתאר, השתלשלו שם הפוכים מחומות העיר העתיקה, כשרק פיסות בד לבנות כרוכות סביב מותניהם. זה היה ביקורם הראשון בארץ. "צפינו במופע מהרחבה של שער יפו", כותב שטרן. "אלפי בני אדם גדשו את הגיא, מממילא ועד הסינמטק... הייתי רק בן שש ומספר הצופים שמילאו את הגיא הרשים אותי מאוד, אבל המופע עצמו שעמם אותי, ומראה היפנים העירומים הביך אותי. עד שפתאום, תוך כדי ההשתלשלות, פרצה מהומה קטנה. (...) אחד הרקדנים נפצע בדרכו מטה".
בפרק הזה תוהה שטרן מדוע פסטיבל ישראל התקיים דווקא בגיא בן הינום, ולמה הגיעו כל כך הרבה אנשים למופע החריג. "מיקומו של המופע המרכזי לא היה מקרי", הוא ממשיך וכותב. "בזמנו של טדי קולק נהפך הגיא למרחב מוסדות התרבות החשוב ביותר בעיר – 'המייל התרבותי' שנמשך מכיכר צה"ל ועד תיאטרון ירושלים".
באותו האופן, לאורך כל הספר, שטרן מוליך אותנו מגבעת הוורדים לעמק המצלבה, מבית אגרון לעמק רפאים, ממרכז העיר לגבעת רם – תמיד על סמך החוויה הפרטית, אבל עם כל הקולות הירושלמיים ברקע. "נכון שאלה זיכרונות אישיים שלי, אבל יש בהם גם ממד קולקטיבי, של הדור שגדל בעיר בין שנות השמונים לשנות האלפיים", הוא טוען. "אם ניקח את זה לכיוון פסיכולוגיסטי, להרבה ירושלמים יש מערכת יחסים מורכבת עם העיר. במיוחד לחילונים, אבל לא רק. זו עיר טעונה, אלימה, טראומטית, מסוכסכת. לא צריך לפרט, כולם יודעים למה. יש אנשים שממש שונאים את ירושלים והכול צבוע אצלם בשחור־לבן בינארי – פעם היה מדהים, היום נורא. אבל החיים מורכבים יותר. אני מדמה את זה לטיפול פסיכולוגי שבו אנחנו חוזרים לילדות ומגלים שהיחסים שלנו עם ההורים מורכבים יותר משחשבנו. ככה לדעתי אנחנו צריכים להסתכל על המקום שגדלנו בו. יש סיבה לכך שהעיר השתנתה כפי שהשתנתה. וההבנה מגיעה דווקא דרך הניתוח החברתי־פוליטי שלה. זה יכול לעזור, אני מקווה, לאזן את היחס של האנשים למקום".
גישת האוטוביוגרפיה האורבנית, לדבריו, מנגישה את הספר לקהל רחב יותר. "היום כולם כותבים אישי, משתפכים ברשתות החברתיות באווירה של 'ספר את הסיפור שלך'. כתיבה אישית, במקרה שלי, יוצרת חיבור לאנשים שלא בהכרח אוהבים לקרוא ספרות עיון".
אתה נע בספר בין דמותך כחוקר לדמותך כילד ונער. יש ביניהן מתח?
"אנחנו חיים את הילדות שלנו כל הזמן. אחת מהסיבות לכך שאני עדיין גר בירושלים היא שזה מאפשר לי לגדל את ילדיי היכן שאני גדלתי. זו דרך מדהימה לחזור לילדות ולחיות אותה מחדש, וזה משהו שכולנו קצת רוצים".
יש בזה שתי פנים: אחת - לחזור לאירועי העבר בעין של מבוגר ולרפא מקומות כואבים, ושתיים – לחוות שוב, בחיינו הבוגרים והעמוסים, את התמימות של הילדות.
"אני מחזיק בדעה הסובייקטיבית לחלוטין ששנות השמונים היו השנים הטובות ביותר לגדול בהן", הוא אומר בחיוך. "אלה השנים שלפני פרוץ האינטרנט. הייתה מין אופטימיות באוויר שהעולם מתקדם לכיוון טוב יותר – נפילת חומת ברלין, התפתחות טכנולוגית, רמת החיים עלתה. ועדיין היה משהו נאיבי, החברה לא הייתה מקוטבת כל כך. היה קיטוב פוליטי, אבל הוא לא היה מבוסס על שנאה הדדית כמו היום. אלה דברים שקשה לחיות בתוכם, לא משנה באיזה צד אתה. לא נעים לחיות במשפחה מקוטבת".
שטרן גדל בבית ימני. אביו, יורי שטרן ז"ל, כיהן בכנסת מטעם מפלגת "ישראל בעלייה" של נתן שרנסקי, ואחר כך עבר ל"ישראל ביתנו". "גדלתי בבית לאומי אידאליסטי, סוג של ימין אולד־סקול שקיים פחות היום", אומר ד"ר שטרן. "לא התחוללה אז מלחמת התרבות שיש היום, הוויכוח היה אידאולוגי יותר. במשך השנים הדעות הפוליטיות שלי השתנו, גם כשאבא שלי עוד היה בחיים. יש לי דודים שחיים בהתנחלויות, כל קרובי המשפחה של אשתי הם דתיים שפזורים בכל מיני מקומות, ואנחנו החייזרים השמאלנים של המשפחה. אז אולי, ברוח הימים האלה, לחזור לילדות בירושלים זה לחזור לתקופה שיכולנו להסתכל במבט נעים יותר בבעיות שהעסיקו אותנו".
עיר בפוסט־טראומה
שטרן משתמש במונח "התת־מודע הירושלמי", בהשראת קרל יונג, כדי לדבר על עיר שבה העבר לא נעלם, אלא ממשיך לפעול. "פרויד אומר שהסמלים שאנו רואים בחלומות קשורים לילדות, לחלק הפנימי האישי. יונג אומר שלפעמים אנחנו חולמים על סמלים שמגיעים מתת־מודע קולקטיבי חיצוני, קדמוני. ואני שאלתי את זה לרעיון של איך העיר עובדת", הוא מסביר. "דברים שקורים בעיר קשורים גם לעבר הרחוק שלה, שצץ לפעמים מחדש בין שמפעילים אותו ובין שהוא פשוט שם. לסופר שלום בוגוסלבסקי יש מטאפורה יפה: הוא שאל למה בפארק טדי בממילא, ליד מזרקות המים, יהודים וערבים נוכחים בדו־קיום שעובד כבר עשרים שנה, ומאתיים מטר משם, בשער שכם, יש דקירות ופיגועים, מעצרים וכו'. הוא אומר שכמו בספר הג'ונגל, ליד המים החיות יודעות שאסור להן לרצוח זו את זו. אין חוק כזה, אבל אנחנו יודעים שזה ככה. יש מקום שבו ניאבק ויש מקום שנשאר ניטרלי. לזה אני קורא תת־מודע אורבני".
שטרן טוען שגם היסטוריה עתיקה יותר מכתיבה את חיי הירושלמים היום. למשל, במאה ה־12 "בנו הגאורגים מחדש את המנזר שלהם בעמק המצלבה, שלחו אליו עדת נזירים, ועל פי המסורת הגאורגית, עמם הובאו גם איכרים מגאורגיה ויושבו בכפר מלחה", הוא כותב בספר. "תושבי מלחה עבדו במשך מאות שנים את האדמות שהשתרעו מכפרם במעלה הוואדי ועד המנזר. אחד הגידולים החקלאיים הבולטים של הכפר היה שיחי ורדים, ששימשו להפקת מי ורדים – מוצר פולחני שבסביבה עתירת מנזרים וכנסיות יש לו ביקוש תמידי". מכאן אולי נלקח ההסבר לשמה של שכונת רסקו בעיר, הלא היא גבעת הוורדים.
"אם ירושלים הייתה בן אדם, היו צריכים לאשפז אותה", הוא קובע. "3,000 שנה של טראומות וכיבושים ואירועים כבדים שממשיכים עד היום, ואתה לא יכול למחוק את העבר. כשמנסים להדחיק דברים, כמו למחוק את העבר הפלסטיני של העיר לפני 48' – לשנות את שמות השכונות או להרוס את הבתים - זה בסוף יחזור. זה כמו אדם שלא יכול למחוק דברים מהנפש שלו רק כי לא בא לו להיזכר בהם. זה יתפוצץ אצלו בסוף. ככה אנחנו צריכים להתייחס לעבר של ירושלים. לתת לו מקום, כי אחרת זה יתהפך עלינו. אני לא חושב שהתייחסות לעבר אומרת בהכרח שאנחנו לא יכולים להיות פה, אבל אסור לנו להתכחש, אסור לנו לא לספר את הסיפור. יותר מזה – אנחנו צריכים לזכור לשמר את הזיכרון".
לדעתך טראומות היסטוריות באמת חיות במרחב הפיזי, או שזה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?
"בטח שהן חיות במרחב. פארק השלום למשל, בין אבו־תור לטיילת ארמון הנציב. בתקופה של טדי קולק בנו שם את הטיילת בחסות משפחת שרובן, שבנתה את התיאטרון. באינתיפאדה השנייה היה שם רצח אכזרי בידי נערים פלסטיניים: בן הזוג חמק והבחורה נרצחה בדקירות סכין. זה היה אירוע טראומטי ועד היום אנשים לא מגיעים לשם בגלל זה. זו טראומה חיה. הפארק מדהים ביופיו אבל הוא נטוש.
"יש גם שאלה, איך אתה מטפל בטראומות כאלה. עמותת אלע"ד אומרת שאם יש אזור שיהודים לא באים אליו, נייהד אותו. נייצר דברים כך שיהודים יבואו. למשל, גשר השלום בגיא בן הינום והחווה האורגנית שהוקמה שם. זה טיפול קצת אגרסיבי בטראומה כי הוא מתעלם משורש הבעיה. לעומת זאת, יש גורמי שלום בירושלים שמנסים לעשות שם מפגשים. אלה שאלות אורבניות על התמודדות עם טראומה במרחב, ואם אתה לא עוסק בהן אתה מאבד אזורים מדהימים ללכת אליהם".
אתה כותב בספר: "אני רגיל לחוש זר בעיר שלי". מה זה אומר? זה כמעט אוקסימורון.
"בירושלים חיות המון קבוצות שונות ולא תמיד ברור מי הרוב. הרבה קבוצות מרגישות שיש אזורים בעיר שבהם הן מיעוט לגמרי, לעומת אזורים שהן מרגישות יותר בטוחות בהם. זה אופייני. כבן לעלייה הרוסית, אני יכול לומר שאנחנו קבוצה נפרדת. אנחנו לא לגמרי אשכנזים, מבחינה פוליטית יש בתוכנו קיום של חילוניות אדוקה עם ימין פוליטי, אנחנו לא חלק ממלחמת השבטים וממלחמת ההגמוניה בין המפד"לניקים למפא"יניקים וצאצאיהם. אז במובן הזה אני רגיל להיות זר. היום אני מרגיש יותר שייך, אבל בילדות שלי זה היה בולט. התחושה הזו היא בסיסית אצלי. לכן השינויים שהעיר הזו עוברת לא מערערים אותי כמו את מי שהיו חלק מההגמוניה החילונית האשכנזית בירושלים בשנות השמונים. ראש העיר היה חילוני והאקדמיה הייתה חילונית, זה היה המובן מאליו. פתאום הם מוצאים את עצמם במיעוט, ולא יודעים איך לפעול כמיעוט בתוך המרחב".
יש תחושה שהחילונים בירושלים חיים במגננה שקטה. היו מאבקים שלא צלחו. יש מקום לחילונים בירושלים?
"אני בגישה שאם הם רוצים – יש להם מקום. זאת החלטה של החילונים יותר מאשר של הסביבה החיצונית. השאלה היא אם הם מוכנים להיות מיעוט לטווח הנראה לעין. כל שאר הקבוצות בירושלים רגילות למעמד שלהן: דתיים, חרדים, פלסטינים - כולם היו קבוצות מיעוט שלא החזיקו את הידיים על ההגה, והשיגו את מה שהם צריכים בכל מיני קואליציות וקומבינות. היתרון של קבוצת מיעוט הוא שהיא משחררת את הרצון לשליטה כוללת ומשיגה מה שהיא צריכה. זה סוויץ' שהחילונים בעיר עוברים עכשיו.
"זה משבר שגורם להרבה אנשים לעזוב. בירושלים, אתה מחליט אם להישאר או לא. אם אתה עוזב דירה, אנשים מקבוצה אחרת ייכנסו לדירה שאתה עוזב. אם אתה משחרר כל היום נבואות זעם אתה תפסיד. אף אחד לא יבכה אם תלך. אבל החילונים פה אומרים, חשוב לנו להיות בירושלים, אנחנו נאמנים לעיר הזאת. זו אמירה מעניינת".
חילונים נאמנים לעיר הכי דתית בעולם?
"היא עיר רוחנית. נכון שהיא מרכז דתי ופולחני, אבל לרוחניות של ירושלים יש גם צדדים חילוניים. האוניברסיטה העברית הוקמה כפרויקט רוחני־חילוני".
הרב קוק השתתף בהנחת אבן הפינה שלה.
"נכון, וזה היה בית מדרש ציוני־השכלתי מול הר הבית, על הר הצופים. אז אפשר לומר שהקבוצה החילונית של ירושלים היא יוצאת דופן - אלה אנשים אידאליסטיים, קהילתיים, אקטיביסטיים. הם רגילים להיאבק על דברים אבל גם לעזור זה לזה. חילונים חומרניים, של 'אני לעצמי ולביתי ותו לא' - ירושלים היא לא בשבילם, כי היא דורשת מאמץ. לא קל פה. אבל אני חושב שהיא מאוד מתאימה לאנשים שיש להם עולמות עם משמעות, שהם לא רק חומריים".
ייחודיות נוספת של החילונים בירושלים היא זהותם הדתל"שית: "הייתי מהמר שלפחות מחצית מהחילונים בעיר היום הם דתל"שים", הוא אומר, "אחרת אי אפשר להסביר איך חילונים עוזבים אבל שיעור החילונים בעיר לא משתנה. לדלת"שים קל להישאר בעיר כי ההורים שלהם פה, וגם כי הם רוצים לשלוח את הילדים שלהם לבתי ספר דתיים. הם רוצים לגדל ילדים דלת"שים. דתל"שים גדלים בבית רוחני אידאליסטי. השמאל הירושלמי הכי רדיקלי הוא דתי. 'השמאל האמוני' הוא תופעה ירושלמית. השבט הליברלי היום הוא חילוני־דתי, לא חילוני. הוא בתי הכנסת השוויוניים, הפלורליסטיים, האורתודוקסיים. המשפחה של הרש גולדברג־פולין, בית הספר הרטמן, מניין ציון, כל מי שמגיע להפגנות בכיכר פריז. זה מדהים".
פרק נכבד מקדיש מריק למרכז העיר, שבהקשרים חברתיים־דתיים היה מרכז הפעילות החילונית בשבת בעיר. "יש מי שלא מבינים מדוע חילונים בעיר מתעקשים על החשיבות של בתי קפה וחיי לילה בירושלים ופתיחה של מקומות בשבת, משהו שנראה שטחי וחומרי", הוא אומר. "צריך להבין שבית הקפה שפתוח בשבת בבוקר זה בית הכנסת של החילונים. זה להיות במחיצת אנשים שדומים לי פעם בשבוע, וזה קריטי להישרדות שלהם בעיר. זה המקום שבו הם מגדירים את עצמם כקהילה. אני לא רוצה קניון פתוח בשבת, זה לא משיג את המטרה.
"ואגיד משהו לאוכלוסייה הדתית־לאומית של העיר: אם לא יהיו פה חילונים, אחרי זמן לא רב גם לא יהיו פה דתיים. הציבור הדתי־לאומי מחובר לציבור החילוני יותר מאשר לציבור החרדי. תרבותית, חברתית, תעסוקתית. לכן שווה להם לפעול למען ההישארות של החילונים בעיר. יש חברי מועצה דתיים היום ובעבר שזו תפיסת העולם שלהם, ואני חושב שגם בשוליים המודרניים יותר בעולם החרדי יש אנשים שמבינים את זה. כי אם בירושלים לא יהיו חילונים, ואז לא יהיו בה דתיים, היא תהיה עיר חרדית־פלסטינית. זה מתכון לא מוצלח, כי אלה שתי אוכלוסיות מיעוט שלא יודעות לנהל מקומות ובטח לא ביחד, וזה גם אומר ששאר הישראלים יתנכרו לירושלים כעיר הבירה, כי הם לא יהיו מיוצגים בה ולא יוכלו לראות את עצמם בה. מה זה אומר על כל מוסדות הממשלה שיהיו פה, איך הם יוכלו לתפקד, להביא עובדים? הסוגיה החילונית קריטית כי כרגע החילונים מחזיקים את הגיוון של ירושלים".
מהרחובות למגדלים
העיסוק בכיכר החתולות, מגלה שטרן, נוצר רק לאחר שהוחלט לקרוא לספר על שמה. "היא בדיוק השילוב הזה בין הטינופת של היומיום ובין הקדושה. הדור שלי קיבל את הדיסוננס הזה", הוא מסביר. "אחרי שחקרתי את ההיסטוריה של הכיכר והכנסתי אותה לספר, ראיתי שזו מטאפורה מעולה למבט שלי על העיר. אם תגידי את השם הזה לאנשים שגדלו בשנות התשעים בירושלים, הם אולי יתרפקו קצת על הזיכרון - אבל בתכל'ס זה היה גג של חניון, עם נוער שוליים ודוכני תכשיטים זולים וריח של בירה מסביב. מאוד לא זוהר. מה זה אומר על העיר, שזה היה מקום משמעותי בה? מצד שני זה גם מקום עם אסוציאציות מורבידיות ופרובוקטיביות, כי השם מתייחס ספק לעובדות בזנות שעמדו שם או לנבלה של חתול. שני הדברים האלה - לא בדיוק נעים לחשוב עליהם. וכמובן, מתחת לזה, בית הקברות המוסלמי שהכיכר נבנתה מעליו".
האוניברסיטה העברית בירושלים ועזבון רוני אלנבלום ז"ל | צילום: באדיבות הסיפרייה הלאומית
זאת ירושלים?
"אין דבר כזה 'זאת ירושלים', כי לכל אחד יש מקומות משלו בעיר ותקופה שהוא גדל בה. אבל כיכר החתולות ממחישה את המתח המתמיד בין היומיום לקדושה ברמות הכי קיצוניות".
אתה מתאר את שנות התשעים כתור זהב של תרבות וחיי לילה בעיר. מה נשאר מזה?
"העיר עדיין פתוחה בשבת, בהיקפים נמוכים אבל גם גבוהים ממה שאנשים אוהבים להעריך. יש היום הרבה יותר בתי קפה שפתוחים בשבת. מסעדות יוקרה יש פחות, כי קהל אמיד חילוני מבוגר שיכול להרשות לעצמו ארוחה במקום כמו 'מונה' מגיע בעיקר מהחוץ. פעם ירושלמים החזיקו את המוסדות הקולינריים האלה. וגם הגיאוגרפיה משתנה, פעם מוקדי הבילוי היו במרכז העיר ובתלפיות. היום זה מתפזר לשכונות – יש פאבים קהילתיים שפתוחים בשבת בקריית היובל, בבית הכרם, בארמון הנציב. זה לא היה בעבר. אבל אין ספק שהיא כבר לא בירת חיי לילה".
איך בית המקדש השלישי, לכשייבנה לאמונתנו, ישפיע על הזהות הירושלמית המורכבת והמגוונת שאתה מתאר?
"זה טוב כשאיפה ערטילאית, ככיוון רוחני, אבל לא כפרקטיקה", הוא מתנצל בנימוס. "פה בצמוד למפעל בונים מוזיאון לבית המקדש השלישי. זה מאוד ירושלמי, הרדיקליות הזו".
אתה חושב שירושלים עמדה בציפיות שתלה בה עם ישראל במשך אלפיים שנות?
"חזון שיבת ציון הוא מדהים. הוא הוציא את המשפחה שלי מרוסיה ואני אסיר תודה עליו. הוא נתן פתרון פוליטי לעם שישב בגלות וסבל. הפרשנות שלי למה שעושים אחר כך, ואיך זה עובד עם הפלסטינים, היא שונה משלך. ריבונות לא חייבת להיות בלעדית, היא יכולה להיות מחולקת, שוויונית".
שטרן לא עזב את ירושלים למעט ניסיון קצר של שלושה חודשים בתל־אביב. "היה לי מאוד קשה, הרגשתי שאני יוצא מהבית ואני לא יודע מה אני אמור ללבוש", הוא נזכר. "אלה מחשבות שלא עוברות לי בראש בירושלים. חשבתי שאנשים סביבי הם כמו חייזרים, למרות שבתל־אביב כולם נראים כמוני יותר מאשר בירושלים. מאז לא ניסיתי את זה שוב".
משהו יכול לגרום לך לקום וללכת?
"כן - אם בעוד עשור יהיה קשה לקיים בירושלים חיים חילוניים עשירים ומיטביים. אני לא חושב שזה ודאי, ואני חושב שזה תלוי בנו, אבל אם לא תהיה לי פה קהילה, ואם לא תהיה לי איכות החיים שיש לי היום, ואם תחושת השייכות תיפגע דרמטית וארגיש שאני לא יכול גם להשפיע על שום דבר – אז כן, אני אלך".
במה מתבטאת הקהילתיות שלך בעיר, חוץ מבית הקפה בשבת בבוקר?
"אני הולך ברחוב ומכיר אנשים. העיר מלאה בזרים, אבל אם במקום כזה אתה הולך ברחוב ומישהו אומר לך שלום, ואם המוכר זוכר אותך, נוצרת תחושת שייכות שאני אוהב. בינתיים אני מרגיש בבית בירושלים, למרות השינויים שלא השפיעו על איכות החיים שלי".
בספר הוא עוסק גם במתח בין שימור העבר למודרניזציה מבורכת. במפעל, השוכן בבית ערבי עתיק ממש מאחורי מלון חדש, ברור שהסיפור מורכב. "ירושלים היא עיר עם כמות אדירה של מבנים לשימור, בקנה מידה ארצי", אומר שטרן. "בסוף התקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי נוצרה אדריכלות ירושלמית ייחודית, שהיא ממש שעטנז של זהויות: קצת ממלוכית וקצת מודרניסטית וקצת בריטית, ושכונת החצר היהודית והבאו־האוס של היקים. אפשר לראות את זה בשכונות כמו רחביה, טלביה, נחלאות ומקור ברוך. אלה ערכים שצריך לשמר. כואב לי שמאשרים כל מיני תוכניות שלא שומרות על קו אסתטי.
"בוועדות השימור מאשרים דברים כדי לצאת ידי חובה. 'בסדר, נצפה באבן. נשאיר את החזית ונבנה את כל המבנה מחדש'. זה לא שימור. זה גם קשור לזה שהחרדים שולטים בוועדות הללו. אני לא אוהב להכליל, אבל החרדים לא שותפים לשיח הערכי של שימור היסטורי. כשאין התייחסות לגרעין, ללמה זה חשוב, ונשאר רק התקנון, השימור מאבד את הערך שלו.
"ירושלים תמשיך עוד הרבה זמן. מה שקורה עכשיו הוא פיפס קטן בהיסטוריה, והעיר תעבור עוד הרבה תהפוכות ותשתנה. הגרעין שלא ישתנה הוא המרכז הפולחני־דתי: זה מרכז העולם המיסטי של היהדות, הנצרות, האסלאם. פה נמצא המעבר בין גן עדן לגיהינום, מהעולם הזה לעולם הבא. זה הבית של א־לוהים, והאלמנט הזה לא יצא מירושלים".
מה אתה חושב על ההתחדשות העירונית ברחובות בחסות ראש העיר משה ליאון?
"יש בליאון צדדים שנכונים לירושלים, בניגוד לקודמו ניר ברקת, כי הוא ראש עיר של היומיום. הוא נגיש, הוא בגובה העיניים. הוא גם טקטי: פעולות קטנות, קצרות מועד, לא תוכניות ארוכות וטבלאות אקסל וגורואים בינלאומיים לעירוניות. זה לא מתאים לעיר. העיר הזו צריכה ראש עיר של היומיום. ואפשר גם לראות שבתקופתו ירד הווליום של המאבקים הפנימיים.
"אבל אני חושש ממה שהוא עושה עם הבנייה לגובה. זה כואב לי ואני מפחד שזאת בכייה לדורות שאי אפשר לתקן. זה הימור גדול, כי הנוף של ירושלים כפי שאנחנו מכירים אותה נשען על הבנייה המותאמת לטופוגרפיה ובגובה נמוך יחסית. היא גם מותאמת לקנה מידה של הרחובות: אתה לא יכול להרים מגדל ברחוב צר. אנחנו מסתובבים במקומות האלה ומרגישים בבית, יש לנו קשר רגשי עמוק איתם. צריך להתעסק בחרדת קודש בתכנון העירוני בירושלים, בגלל כל איי הזיכרון והזהות והדברים שאנשים בירושלים השאירו מאחוריהם. הקיטוע הזה יחזור אלינו ויפגע בעיר. בעיניי זו ממש טעות.
"ליאון טוען שזה יוריד מאוד את מחירי הדיור, אבל ברמה הוויזואלית ברור שיהיה מבאס להסתובב במקומות מוכרים מסוימים. אני לא נגד שינוי – מקומות יכולים להשתנות, אבל בקצב אורגני. שינוי הוא טוב. אבל המגדלים האלה הם שינוי רדיקלי. זה כואב בנפש להמון אנשים, ואין לזה קשב. גם בוועדת התכנון המחוזית יש זלזול במשהו שהוא יקר לאנשים, בליבם ממש. וזה לא חייב להיות ככה. חבל לחבל בדברים שמשאירים ירושלמים בעיר".
אם היית צריך לבחור בין ירושלים של הילדות שלך לירושלים העכשווית או לירושלים של העתיד - באיזו היית בוחר לחיות?
"אם הייתי יכול להעתיק את אשתי והילדים שלי איתי, אז לשנות השמונים. הימים שלפני האינתיפאדה. חווינו את ירושלים עם גבולות פתוחים – נסענו בשבת לבית־לחם לאכול במסעדה. אבא שלי היה מזכיר היישוב אל־דוד, שהפך לנוקדים. הוא היה נוסע לעבודה במוניות ערביות ותופס טרמפים בדרך. הרגשתי בטוח לטייל בוואדיות והחיים היו הרבה יותר מעורבבים. לא היו חומות וגדרות ומחסומים. אלה היו שנים טובות לעיר, לשני הצדדים שבה, כי היא הייתה הבירה של המרחב".
עד שהגיעו הטרור והסכמי אוסלו.
"כן, וחצצו את ירושלים מהמרחב סביבה. וגם גדר ההפרדה. שלושת הדברים האלה ממש פגעו בירושלמים וגם במזרח ירושלמים".
באיזו תחושה היית רוצה שקוראים יסיימו את הספר שלך?
"הייתי רוצה שהקריאה תחזק את מי שמתקשים לחוש שייכות לעיר, ותרפא את המבט שלהם עליה גם אם הם כבר לא גרים בה. הייתי גם רוצה שמי שחיים בעיר אבל לא ערים לקוסמופוליטיות שלה - לעבר הרב־תרבותי, לכוחו של הגיוון, לחשיבות של קבוצות לא יהודיות שחיו וחיות בעיר – יתחזקו בהבנה שזה חלק מירושלים".