בדרכי לבית החולים סורוקה ביום ראשון כדי לראיין את פרופ' דן שוורצפוקס, מנהל המחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד), תפסה אותי אזעקה. כפי שהתברר בהמשך, מיד אחריה נפל טיל באזור התעשייה נאות־חובב. מצאתי את שוורצפוקס דרוך, חושש לנפגעים מחומרים מסוכנים. צופרי האזעקה פעלו גם במהלך שיחתנו. כאשר הסתיים זמן השהות בממ"ד – במקרה הזה שהינו במרחב המלר"ד, הממוגן כולו – מיהרתי להיפרד, חוששת להיתקע כאן שעות ארוכות בערב חג. שוורצפוקס ליווה אותי לפתח המיון, ולא רק מסיבות ג'נטלמניות. למכשיר הטלפון שלו זרמו הודעות על נפילה בבאר־שבע. הוא ניצב דרוך בפתח, ממתין לפצועים הצפויים לבוא.
בעצם כבר 11 שנה הוא דרוך בשל תפקידו כמנהל חדר המיון הגדול בארץ, המטפל בכ־190 אלף בני אדם בשנה. הדריכות הזו התחדדה מאז 7 באוקטובר, כשלבית החולים זרמו בזמן קצר מאות פצועים. בהמשך הגיעו רבים מפצועי המלחמה בעזה. במבצע עם כלביא ספג בית החולים פגיעה ישירה בעצמו. המערכה הנוכחית הביאה לכאן פצועים מנפילות טילים בדימונה, בבאר־שבע ובערד.
ד״ר דן שוורצפוקס, מנהל מלר״ד (מיון) וסגן מנהל ביה״ח סורוקה. | צילום: המרכז הרפואי סורוקה מבית קבוצת כללית
"זה התחיל במוצאי שבת שעברה, עם שישים אנשים שהגיעו מהפגיעה בדימונה", משחזר פרופ' שוורצפוקס. "כל צוות המלר"ד הגיע. בעשר מתקשר אליי רופא שלי מערד ואומר שזה אירוע דרמטי. מיד נערכנו אחרת. פתחנו לראשונה את המיון החדש וקלטנו מעל מאה פצועים – ילדים, נשים, גברים. כל אחד מגיע בנפרד, וצריך לטפל בכולם ולחבר בין המשפחות. כ־160 פצועים הגיעו במהלך הערב והלילה, חלקם פצועים קשה. בסוף היום מצאנו את עצמנו עם שישה פצועים קשה, ובשעות הבוקר כמעט כולם מלבדם שוחררו. זה לא קל. פה אנחנו לא יכולים לשלוח אנשים כמה קילומטרים לבית חולים אחר, כמו בירושלים או במרכז. הכול קורה פה, הכול נופל עלינו".
ובכל זאת, דן שוורצפוקס אופטימי, מקפיד לראות את הטוב. אם חשבתי שאשמע כאן דיבורים על קיפוח הפריפריה, הם לא הגיעו. לפני כשנתיים אף זכה להעלות משואה ביום העצמאות בהר הרצל, ביטוי לפועלו. כשאני שואלת על תחושתו כיום, יותר משנתיים וחצי אחרי פרוץ המלחמה, הוא משיב: "התחושה היא שעמדנו במשימה, ועדיין עומדים בה. ברמה האישית יש ממד של עייפות. העבודה בבית החולים לא מנותקת מכך שאנחנו חיים בתוך חברה במלחמה, מכך שהילדים שלנו שירתו בצבא, שהנכדים שלנו היו בלי הורים ששירתו זמנים ארוכים במילואים".
לפגוש את עם ישראל
שוורצפוקס בן 62, בנם של ליז ושמעון שעלו לארץ מצרפת בשנת 1964 מטעמי ציונות. אביו פרופסור להיסטוריה, אימו ספרנית בספרייה הלאומית. הוא נשוי לנורית, ד"ר לביולוגיה ומתכנתת, אב לעשרה וסב ליותר מעשרים. הוא גדל בירושלים, למד בבית הספר דוגמא ובישיבת נתיב מאיר. ב־1981 אחרי הישיבה התיכונית התגייס לצה"ל. הוא היה בדור המייסד של חטיבת גבעתי, וסלל את דרכו שם. היה מפקד פלוגה בקורס קציני חי"ר ומפקד פלוגת הסיור. "היו לי בצבא שנים טובות ומשמעותיות", הוא אומר.
כילד חלם להיות ארכיאולוג, אבל בהמשך הבין שהוא רוצה לעסוק באנשים ולא באבנים. אולי גם בעקבות אחותו, ד"ר חווה חרץ, שלמדה רפואה. "רופאת המשפחה הכי טובה בעולם", הוא מעיד עליה. הוא למד באוניברסיטת באר־שבע, ומאז נשאר בעיר. "עברנו לבאר־שבע מתוך תפיסת עולם חברתית ברורה", הוא אומר. "ידענו בדיוק מה אנחנו עושים, לא התבלבלנו ולא התברברנו בדרך. חברים הציעו לי לעבור ליישוב בדרום הר חברון, אבל ידענו שאנחנו רוצים לגור בעיר הגדולה, בשכונה חילונית, להיות חלק מהסיפור".
ההחלטה הזו התגבשה גם בעקבות השירות הצבאי הממושך שלו. המפגש עם החברה הישראלית הבהיר לו שהוא רוצה להמשיך לפגוש את עם ישראל מקרוב. כשאני שואלת אם המשפחה הייתה חלק מגרעין תורני, הוא עונה בחיוך, בהתייחס למשפחתו הברוכה: "איך אמרתי פעם לחבר, הקמתי גרעין של משפחת שוורצפוקס". למרות הצעות עבודה שקיבל במהלך השנים בירושלים, הם בחרו להישאר בדרום. "מצאנו פה את מקומנו, גידלנו פה את הילדים, ולא הפסדנו", הוא אומר.
סורוקה הוא הבית המקצועי שלו כבר שנים, מהסטאז' ועד הלום. לקראת סיום התמחות ברפואה פנימית הוצע לו לנהל את המחלקה לרפואה של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. הוא עבד שם רוב הזמן, לצד רבע משרה בבית החולים. לפני 11 שנים הציע לו מנהל בית החולים, פרופ' אוהד דוידסון, לעמוד בראש המחלקה לרפואה דחופה. "חברים אמרו לי 'דן, אל תעשה את זה, זה יהיה הקבר שלך'. אמרתי להם 'אתם צודקים, אבל הלב שלי אומר שזה המקום שלי'. המיון זה מקום קשה מאוד, ללא מנוחה. זה מקום שתופס אותך 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, ולפעמים זה גם חונק. כל דבר שקורה בו הוא דרמטי, לא רק 7 באוקטובר".
מסיור בחדר המיון עולה תמהיל מגוון: תושבי הפזורה הבדואית, חסידי גור מערד, ישראלים מבאר־שבע ומדימונה. גם הצוותים מגוונים. "אצלנו אין פוליטיקה", מחדד שוורצפוקס. "המוטו שלנו פשוט: לטפל בכל אדם באשר הוא. זה מה שמנחה אותנו בכל יום מחדש. כששואלים אותי למה בחרתי בדרך הזו, אני עונה שיש כאן הזדמנות אמיתית לעשות הרבה טוב להרבה אנשים. זה מקום שמאפשר לך לחזור הביתה בערב ולדעת שעשית משהו משמעותי, שעזרת באמת. יש כאן אוכלוסייה מגוונת ומורכבת, שמזכירה לך עד כמה אנושיות, כבוד ודאגה לאחר הם הבסיס של הכול. האוכלוסייה כאן הטרוגנית מאוד. המעמד הסוציו־אקונומי של המטופלים הוא בין שלוש לחמש, אבל מצד שני אין כאן אוכלוסייה הכי נמוכה מהסוג שרואים בתל־אביב. אין פה חסרי בית למשל. לא ראיתי אף פעם זקן בדואי שמגיע לכאן לבד ולא מוקף במשפחה שדואגת לו. זה מרשים".
אין זמן לבכות
באותו יום נורא בתשרי תשפ"ד, הוא התייצב בבית החולים כבר ב־6:40. "האזעקות שהגיעו משום מקום ולא היו מחוברות לשום אירוע חריג, הן סימנו לי שמדובר במשהו לא רגיל", הוא אומר. "אנשים אמרו לי 'אתה אדם דתי, מה פתאום רצת עם הטלפון ועם המכונית', אבל כמה שאני דתי, אני אף פעם לא חושב בשבת יותר מדקה. עדיפה נסיעה מיותרת של חילול שבת, מאשר נסיעה אחת שאני לא אעשה. אני תמיד מגיע לכאן כשיש אזעקה. בדרך כלל אני מסתובב במיון עשר דקות, פוגש שני אנשים שהחליקו באזעקה וחטפו נקע, ואז חוזר הביתה שקט. הפעם נתקעתי פה לשבוע".
ב־6:55 הוא קיבל את סרטון הנוחבות בשדרות בזמן שהוא מתכתב עם מטופלים שלו בעלומים, שם הוא משמש כרופא הקיבוץ זה 25 שנה. "להגיד לך שהבנתי שכובשים את הנגב המערבי? לא, אבל היה לי ברור שאנחנו במלחמה". ההחלטה שקיבל באותם רגעים שינתה את תמונת המצב בבית החולים באותו יום: להשאיר את כל הצוותים הרפואיים ממשמרת הלילה לבוקר. "הבנתי מיד שנצטרך את כולם, וגם שמסוכן להם לנסוע הביתה". באותה יממה טופלו במיון של סורוקה 671 אנשים, מתוכם 135 פצועים קשה.
הסיפורים מאותו יום לא נגמרים. "מגיעות למיון ארבע גופות של לוחמי יחידות מיוחדות, ולפי איך שהם לבושים הבנו שקורה משהו הרבה מעבר. מגיעה אישה מכפר־עזה עם תינוק, מחפשת את בעלה, רק אחר כך הבנו שהוא נרצח. הייתה בת של עובדת שמשבע וחצי אמרו שהיא נעדרת. בשתיים היא ירדה מהאמבולנס, סיפרה שהייתה במיגונית המוות. אמרתי לה 'חיכינו לך'". אישה אחרת סיפרה שמשפחתה נחטפה לעזה, אבל שוורצפוקס לא באמת הפנים על מה היא מדברת וניסה להרגיע אותה ב"יהיה בסדר".
בוכים ביום כזה?
"לא, לא היה זמן. הכול התערבב ונהיה עיסה בראש. בהמשך, במלחמה, בכיתי. במשך הזמן אתה שומע את הסיפורים והעדויות ואומר 'בזה טיפלתי'".
לצד הטיפול בפצועים הרבים, היה צורך לתת מענה אנושי למאות האנשים שהגיעו למקום לחפש את יקיריהם. "זה אירוע דרמטי. פתחו מוקד מידע, ואתה הרי רופא ולא אמור להתעסק בזה". בפועל, עוד ועוד אנשים אחזו בו באותו יום, מתחננים לקבל מידע. "הייתה אימא שמשכה לי בחולצה ואמרה 'אתה נראה לי אחד שיודע מה קורה פה'. היא אמרה את השם של הבן שלה, ובאמת כמה דקות לפני זה טיפלתי בו, וחיברתי ביניהם. היה טייס שהגיע לכאן וצעק את השם של אחיו. חודשים אחר כך קראתי ריאיון שסיפר בו על אחיו שנרצח בנובה. באותו יום לא היה אפשר לייצר קשר עם האנשים, זה קרה בהמשך. אתה קולט מה בדיוק קרה, רואה מי פצוע קשה, מי פצוע קל, עוקב בטיפול נמרץ, בשיקום".
אני מציינת שמות פצועים שסיקרתי וטופלו בסורוקה, ושוורצפוקס זוכר כל אחד מהם – את התאריך שהגיע, את הטיפול שקיבל, את המשפחות. "איך הילדים שלי אומרים? אם יש כתבה על פצוע, אחד לשתיים שאתה מכיר אותו. חצי מהאנשים עברו פה. אלה דברים שראינו, חווינו ונשמנו".
ברגע שהם קצת התייצבו, רבים עברו לבתי החולים במרכז הארץ. זה כואב לך?
"אני מלר"ד, התפקיד שלי הוא לטפל בשלב האקוטי. אחר כך באים המנתחים, הכירורגים, האורתופדים, כל אחד עושה את החלק שלו. לראות חייל שהיה במצב אנוש והנה הוא חי, נושם, משתקם – זה הסיפוק הכי גדול שלנו".
"הפעם יסתדרו בלעדיי"
כשאני מבקשת ממנו לחזור אל הרגעים הדרמטיים ביותר בגזרה שלו במלחמה, הוא בוחר דווקא באירוע אופטימי. בליל 30 באוקטובר 2023, בשעה ארבע לפנות בוקר, הוא קיבל שיחת טלפון מאחות בחדר המיון. קורה כאן משהו מוזר, אמרה לו, כדאי שתגיע. במיון הוא פגש אישה אלמונית לבושה כערבייה. "היא הגיעה עם מי שהיא הגיעה", הוא אומר בחיוך ממתיק סוד. "התחושה הייתה שהיא בכלל מהאויב". הוא לקח הצידה את אחד האנשים שליוו אותה ושאל מה הסיפור. "הוא מתחיל להגיד לי 'אתה שומר סוד או לא', אמרתי לו שאם הוא לא אומר לי מי זו, אז שייקחו אותה ויתכבדו לצאת מבית החולים". רק אז גילו לו שמדובר בתצפיתנית אורי מגידיש, שחולצה במבצע נועז מעזה. "עשינו לה בדיקות, והמשפחה שלה הגיעה לפגוש אותה. היא הייתה כאן כמה שעות במיון, והסוד הזה לא דלף. זה היה אירוע מרגש בצורה בלתי רגילה, מעבר לדמיון, לראות ולדבר עם מישהי שחזרה מעזה. לא האמנו אז שאפשר להחזיר חטופים".
השיחה שלנו נקטעת שוב ושוב בצלצולי הטלפון. בעקבות הנפילה בנאות־חובב, הצוות מתייעץ עם שוורצפוקס בנוגע לחשש מפגיעת חומרים מסוכנים. הוא לא לוקח סיכונים, מזעיק מומחית מתאימה. שוורצפוקס מגיב מייד לכל הודעה בוואטסאפ. "פעם חזרתי הביתה בסוף שבוע, והייתי ממש תשוש. אמרתי לאשתי 'זהו, אני לא זז עכשיו'. אני יושב על הכורסה בסלון, מקבל הודעה על פצוע קשה שנמצא בדרך אלינו מעזה. אני אומר 'הפעם יסתדרו בלעדיי', אבל אחרי שלוש דקות אני נועל נעליים, נכנס לאוטו ונוסע, ומי הפצוע שיורד מהמסוק? קרוב משפחה של אשתי".
ארבעה מבניו משרתים במילואים, כולם ביחידות קרביות. בן נוסף נמצא בשירות סדיר ביחידת עילית, וכעת התגייסו גם הבן השישי והשביעי.
איך מחזיקים מעמד כשאתה יודע שחמישה מהבנים שלכם לוחמים בשטח?
"קודם כול, עם אישה חזקה. דבר שני אני עסוק מאוד, אז אין לי זמן לחשוב. דבר שלישי, אני בשליטה. כל מסוק שהתרומם לכאן, ידעתי מיד מאיזה כוח הוא. אנחנו לא מהאנשים המודאגים, בבסיס יש בנו חוסן".
כבר לא ראשית צמיחת
ב־19 ביוני ספג בית החולים סורוקה פגיעה ישירה של טיל איראני. סרטון של ילד מכריז "באימא שלי הלך סורוקה" זכה לתפוצה רבתי, אבל סורוקה, מתברר, לא הלך. הוא אוסף את השברים ובונה את עצמו מחדש. "בית החולים פצוע, אין פה משחקים", אומר שוורצפוקס. "המלר"ד אומנם ממוגן לחלוטין, אבל יש כאן אנשים שנכחו כשנפל על בית החולים טיל במשקל כבד, וזה לא פשוט עבורם. חמש מחלקות איבדו את המקום שלהן, ועוד המון משרדים ומעבדות".
איך זה משפיע על הפעילות במיון?
"יש פחות מיטות לאשפז בהן. אם אתה רגיל לאשפז ביום מאה אנשים, עכשיו צריך להוריד את כמות האשפוזים".
אז מה עושים? שולחים הביתה אנשים לפני הזמן?
"לא. אתה ממצה את הבירור בצורה דרמטית, עושה יותר במיון, מפעיל יותר בדיקות ומשתמש באשפוזי בית. אני מאשר אישית כל אשפוז. אם הרופא המטפל מבקש לאשפז אני אף פעם לא אומר 'לא', אבל אני כן מנסה למצות ולזקק את סיבת האשפוז ולראות אם יש דרך חלופית. אנחנו לא שולחים אף אחד הביתה אם הוא לא באמת יכול".
תהליך השיקום של בית החולים מתקדם כראוי בעיניך?
"בגדול הכסף ישנו. הוא הגיע מהממשלה, מס רכוש, משרד הבריאות, תרומות. הכסף נמצא, אלה לא הבטחות באוויר. הבעיה שאלו תהליכים ארוכים. לבנות מחלקה זה לא לבנות דירת ארבעה חדרים. הבניין שנהרס הוא משנות השישים, ואנחנו לא רוצים לבנות את אותו בניין אלא בניין שישמש אותנו עשרות שנים קדימה".
לפני כשנתיים אישרה הממשלה הקמת בית חולים נוסף בנגב, שיפעל גם הוא בבאר־שבע. שוורצפוקס שמח שהעומס המוטל על סורוקה יופחת, אך אם הדבר היה תלוי בו, הוא היה ממקם את בית החולים העתידי במקום אחר: "ברזילי נמצא בנגב המערבי, סורוקה בנגב המרכזי, וכעת נותר להקים בית חולים בנגב המזרחי, שיהיה צופה פני עתיד, את התפתחות הנגב ועוד מיליון אנשים שעתידים לבוא לגור פה".
על עצמו הוא מעיד שהוא חי בדרום מטעמי ציונות. "אנחנו חבורה גדולה של אנשים שעובדים כאן מתוך תחושת שליחות והבנה של המשמעות הזו. תארי לעצמך מצב שבו ב־7 באוקטובר היינו תלויים ברופאים ואחיות שיגיעו מהמרכז. האתגר הגדול ביותר בהקמת בית חולים נוסף כאן הוא נושא כוח האדם. אם יקימו עוד בית חולים וייקחו לנו חצי מכוח האדם, לא עשינו שום דבר. אם יגיעו לכאן אנשים חדשים, אני הראשון שאברך על כך. הדרום הוא משימת חיי".
לקראת סיום השיחה הוא מבקש שהכתבה לא תהיה "מופע של אדם אחד". "זו עבודת צוות, מגיע קרדיט עצום למנהל בית החולים, פרופ' שלומי קודש, שהולך איתי מההתמחות. אין כאן יחסי כפיף ומנהל. הוא עומד איתן מול כל הגלים כאן. וישנו הצוות של המחלקה לרפואה דחופה, אני מתרגש לפגוש אותם כל בוקר".
אתה נחשף כאן לתהומות של כאב וצער, זה מערער אותך כאדם מאמין?
"אני כבר לא אומר שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, אלא שמדינת ישראל היא גאולתנו. מדינת ישראל היא הגאולה של עם ישראל. זה תהליך נוכח וקיים. כמו כל מדינה אחרת אנחנו צריכים להתמודד עם אתגרי כלכלה, משפט, רפואה, אקדמיה, אבל בעיניי זה לא משהו בדרך לגאולה, אני חושב שזאת הגאולה. אני לא יודע אם יש לזה סימוכין תיאולוגיים ביהדות, אבל כשאנחנו חושבים על מה היה לנו קודם, זו הגאולה".
עוד כתבות בנושא
