"כל העוסקים בפרשת זדורוב פשעו. לא היה ניסיון להגיע לחקר האמת"

לקוחו המפורסם ביותר של עו"ד ירום הלוי, רומן זדורוב, מופיע בתמונה התלויה במשרדו ממש מעל ראשו. "התמונה הזו צולמה חצי שעה אחרי הזיכוי, ב־30 במרץ 2023. זה תאריך שלא יימחק מליבי ומנפשי", אומר הלוי. "קיבלתי על עצמי את הייצוג של רומן בדצמבר 2015, יום אחרי שהערעור השני שהגישו סנגוריו דאז לבית המשפט העליון נדחה באופן סופי ומוחלט. רומן היה קבור אז בעומק חמישים קילומטר באדמה. כשיצאתי לדרך הזאת לא ידעתי אם אצליח בכלל למצוא ראיה חדשה שיכולה להספיק לבקשה למשפט חוזר. ואז צריך להגיש בקשה, ואז יש סיכוי של אחד למיליון שהיא תתקבל, ואז צריך לנהל משפט ולנסות לזכות את הנאשם. כל זה נראה רחוק מאוד".

"הזיכוי", כך נקרא ספרו החדש של עו"ד הלוי, המגולל את סיפור משפטו החוזר של זדורוב, שנים אחרי שהורשע ברצח הנערה תאיר ראדה מקצרין. ב־6 בדצמבר 2006 נמצאה גופתה של תאיר, תלמידת כיתה ח', בתא שירותים בבית הספר שלמדה בו, נופי גולן. כעבור ימים אחדים זימנה המשטרה לחקירה את רומן זדורוב, עובד בחברת בניין שעסק בשיפוץ הריצוף בבית הספר עד ליום הרצח. מדובב משטרתי ששהה לצידו לאחר חקירה ממושכת שמע ממנו הודאה ברצח ואף פרטים על הדרך שבה נעשה. לאחר מכן שחזר זדורוב את הרצח מול חוקרי המשטרה. בינואר 2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, ובספטמבר 2010 הרשיעו שלושת השופטים את זדורוב פה אחד, ושלחו אותו למאסר עולם. שני ערעורים שהגישו פרקליטיו לבית המשפט נדחו גם הם. ובכל זאת זדורוב המשיך לטעון לחפותו, והפולמוס הציבורי סביב הפרשה רק הלך והתעצם בעקבות סדרת הטלוויזיה "צל של אמת", שהציגה את כשלי החקירה.

הלוי, שנכנס לפרשה כשזדורוב כבר היה בגדר רוצח מורשע, התמקד בחיפוש אחר ראיה חדשה שיכולה לחולל מהפך. החוק, הוא מסביר, קובע ארבע עילות אפשריות למשפט חוזר: אם התגלה שראיה מהותית שהובילה להרשעה מקורה בשקר או בזיוף; אם נמצאה ראיה חדשה שעשויה להביא לשינוי תוצאת המשפט; אם אדם אחר הורשע בביצוע אותה העבירה; או אם התגלה חשש ממשי לעיוות דין. "מתוך ארבע העילות הללו, אני יודע רק על שתיים שהובילו אי פעם למשפט חוזר - עיוות דין מהותי, כמו במקרה של עמוס ברנס, או גילוי ראיה חדשה. על שתי העילות הנוספות מעולם לא שמעתי שהתממשו. לכן הבנתי שאני זקוק לראיה חדשה, ועדיף כמה שיותר ראיות חדשות, שלא היו בפני בית המשפט שהרשיע את רומן".

היה לך ברור מלכתחילה שהוא חף מפשע?

"ממש לא. באתי לתיק הזה נקי, בלי דעה מוצקה לכאן או לכאן. אמרתי לאולגה זדורוב שלא אקח על עצמי את הייצוג של בעלה אם לא יהיה ברור לי לפחות ב־99 אחוזים שהוא חף מפשע. זה הרי לא מקרה רגיל. שחטו פה ילדה, אני לא אייצג רוצח שעשה דבר כזה. אבל כשקראתי את פסקי הדין, הבנתי מהר מאוד את השחיתות שהייתה כאן, עם כל הסיפור של העקבות הזרות ו'המחלץ האלמוני' שנאלצו להמציא כדי להתגבר על ראיות שלא הסתדרו. גם בית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון מחאו כפיים לשחיתות הזאת, אף שהיה אפשר לראות אותה בקלות. לא היה צריך בשביל זה ראיות חדשות ולא משפט חוזר. ובכל זאת, שנת 2016 עברה עליי בלימוד החומר ובתחנונים לפרקליטות לקבל חומרי חקירה חסרים, והאפשרות של זיכוי נראתה אז כאילו היא מעבר להרי החושך".

המחלץ שלא היה

"העקבות הזרות" שמזכיר הלוי הן שלוש טביעות נעל שנמצאו בקרבת גופתה של תאיר ראדה - אחת על מכסה האסלה בתא השירותים, השנייה על מכל ההדחה והשלישית על המחיצה בין התא הזה לתא הסמוך, בחלק הרחוק מהדלת. כבר בפתח המשפט הסכימו התביעה וההגנה שטביעות הנעליים הללו אינן של הנאשם, וזאת בין השאר כי בשחזור הרצח זדורוב יצא מהתא באמצעות טיפוס על הדלת, ולא לכיוון התא האחר. כדי להסביר את הממצא באה לעולם תיאוריית "המחלץ האלמוני": לפי התזה שהציגה הפרקליטות, טביעות הנעל שייכות לאיש משטרה או רפואה שהגיע לזירה מיד לאחר מציאת הגופה. האדם הזה, לפי המשוער, יצא מהתא בטיפוס על המחיצה לכיוון התא הסמוך, וכך השאיר את שלושת הסימנים. אלא שלדברי עו"ד הלוי, התיאוריה הזאת הייתה צריכה להידחות על הסף: "איזו סיבה הייתה לאותו 'מחלץ אלמוני' להיכנס או לצאת מעל לדופן התא, אם בשלב הזה הדלת כבר הייתה פתוחה לרווחה? קראתי את פסק הדין, קראתי את כל העדויות של הנוכחים בזירה, והנקודה הזאת גרמה לי לצאת מדעתי. הבנתי ב־200 אחוז שרומן חף מפשע. זעמתי על כל העוסקים במלאכה, ואמרתי לעצמי - איזו שחיתות, איזו תפירת תיק. התפללתי שיימצאו ראיות חדשות".

"אין לי טענות כלפי עמית איסמן על ההחלטה לנהל משפט חוזר: עבדו עליו, הוא רק נכנס לתפקיד, טרי־טרי, ופשוט רימו אותו. לכן אני לא מאשים אותו. להפך, אני מלא הערכה אליו בגלל ההחלטה שלו לא לערער אחרי שרומן זוכה בבית המשפט המחוזי"

הראיה שנמצאה לו בנובמבר 2017, כמעט שנתיים אחרי שקיבל על עצמו את הייצוג, הייתה קשורה גם היא בעקבות הזרות. "מיד אחרי שתאיר נרצחה, הרוצח הרים את הגופה שלה והושיב אותה למחצה על מכסה האסלה. באותם רגעים נזלו מהצוואר שלה כמויות של דם ונקוותה שלולית גדולה. הדם הזה כיסה כמחצית מטביעת הנעל הראשונה שהייתה על האסלה. כשמצאו את תאיר אחרי חמש שעות, הדם על העקבה כבר היה יבש. אז יש לנו פה כתם דם שכיסה חצי מטביעת הנעל הראשונה – ומכאן ברור שאלו העקבות של הרוצח, ולא של 'המחלץ האלמוני'.

"הייתה לי חוות דעת של מומחה שקבע שהדם יכול לנזול מהגוף במצב כזה במשך שעה לכל היותר. בהמשך התברר לי שגם הוא הגזים מאוד: ד"ר חן קוגל (מנהל המכון לרפואה משפטית – ש"פ) אמר שזה נגמר בתוך דקה, ברגע שהלב הפסיק לפעום. לכן העקבה הזאת לא הייתה יכולה להיווצר לאחר חמש שעות, אלא מיד אחרי הרצח. חוות הדעת הזאת, ממומחה כתמי הדם, הייתה הראיה החדשה הראשונה שהשגתי. זה מילא אותי שמחה. אמרתי לעצמי: המשימה שלקחתי על עצמי לא מופרכת, אני יכול אולי להצליח. אז גם הבליחה במוחי המחשבה שאני חייב לכתוב על זה. מאותו הרגע התחלתי לכתוב, לפעמים אפילו רק נקודות שאוכל לפתח בהמשך. משם ועד הגשת הבקשה למשפט חוזר הדרך עוד הייתה ארוכה, והזיכוי בוודאי היה רחוק מאוד, אבל זה היה הרגע שבו הרגשתי התחלה של שינוי".

משם והלאה, אומר הלוי, "הראיות הנוספות רק הלכו ונערמו". כך למשל התברר שבתא השירותים הסמוך, זה שהעקבות הובילו לכיוונו, איתרה המשטרה כתם דם נוסף – אם כי בתחילה נטען שהוא נמצא במקום אחר. קבוצה של ראיות חדשות הייתה קשורה באולה קרבצ'נקו, שהלוי מתעקש לכנות גם היום "א"ק". כפי שנחשף בסדרה "צל של אמת", כמה מקורבים לקרבצ'נקו העידו כי התוודתה בפניהם שהיא זו שרצחה את הנערה. "גיליתי שבדברים שא"ק סיפרה לאדיר חבני, החבר שלה באותו זמן, היו אינספור פרטים מוכמנים שרק הרוצח יכול לדעת", אומר הלוי.

הבקשה למשפט חוזר הוגשה באוקטובר 2019. כשנה וחצי לאחר מכן החליט השופט חנן מלצר, המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, לקבל את הבקשה, בעיקר בגלל הספק שעורר כתם הדם על טביעת הנעל הזרה, וכן בגלל מציאת כתם הדם בתא הסמוך. בשלב הזה היה על הפרקליטות להחליט אם לנהל מחדש את המשפט נגד זדורוב, או להודות שההרשעה הייתה לקויה ולהסכים שיצא לחופשי. "הפגישה הראשונה שערך עמית איסמן אחרי מינויו הרשמי לפרקליט המדינה הייתה איתי", מספר הלוי. "הוא ישב מולי, ובמסך שעל הקיר, בשיחת זום, היו המשנה לפרקליט המדינה, מנהלת המחלקה הפלילית ובכיר נוסף בפרקליטות. שאלתי אותם: 'על מה תנהלו משפט חוזר כשגם המומחה מטעם ההגנה וגם המומחה מטעם התביעה אומרים שכתם הדם כיסה על העקבה הזרה בתוך דקה־דקתיים?'. זה לא עזר לי, הבנתי שהם לא מנסים להגיע לחקר האמת. אין לי טענות כלפי איסמן על ההחלטה לנהל משפט חוזר: עבדו עליו, הוא רק נכנס לתפקיד, טרי־טרי, ופשוט רימו אותו. לכן אני לא מאשים אותו. להפך, אני מלא הערכה אליו בגלל ההחלטה שלו לא לערער לבית המשפט העליון אחרי שרומן זוכה בבית המשפט המחוזי".

"רומן לא ידע מה קרה בתא השירותים. אחרי ההודאה שלו, החוקרים שואלים שוב ושוב 'מה עשית אחרי שרצחת אותה', והוא מנסה לנחש מה עליו לענות. בהתחלה הוא אומר 'פתחתי את הדלת וברחתי', וכשהוא מבין שזו לא התשובה הנכונה, הוא אומר 'הורדתי את המים'"

משפטו החוזר של זדורוב נפתח באוקטובר 2021. בתחילה היה עו"ד הלוי משוכנע שראש ההרכב, השופט אשר קולה, מבקש לפגוע במכוון בהגנתו של הנאשם. "בשלבים הראשונים של ההליך הייתי בדיכאון, ורק ניסיתי לחשוב איך אני יכול לפסול אותו. השופט קולה נתן החלטות לטובת הפרקליטות, שהתנהלה כאילו היא קיבלה את המשפט החוזר, ולא אנחנו. 15 שנה אחרי הרצח, הפרקליטות ביקשה לקחת את כל המוצגים, לחפש מחדש די־אן־איי של רומן על הבגדים והנעליים של תאיר, ולחפש על הציוד שלו את הדי־אן־איי שלה. השתגעתי מהבקשה הזאת, אבל השופט קולה אישר אותה. בזמן שהם המשיכו לחפש ראיות, השופט קולה החליט שהמשפט יתחיל בתוך חודשיים. הוא גם קבע שלוש ישיבות בשבוע, אחר כך עשה לי טובה והוריד את זה לשתיים. התחושה הייתה שהוא לא רואה אותי ממטר, דוהר קדימה ודורס את זכותו של רומן להליך הוגן. הוא גם לא נתן לי לחקור כמו שרציתי. עד התביעה הראשון היה ראש צוות החקירה, האיש שפברק את כל התיק. אמרתי לשופט קולה שאני צריך כמה ימים איתו, והוא ענה: 'יש לך שעתיים'. רבתי איתו, והדיון הזה היה קטסטרופה".

ומתי הבנת שהוא הגיע למשפט החוזר בראש פתוח, כפי שמוכיח פסק הדין שניתן לבסוף?

"זה קרה מהר מאוד. כשהתחלתי לחקור את ראש צוות החקירה, עימתי אותו עם עובדה שבעיניי הייתה סממן בולט לחפותו של הנאשם. רומן היה מגיע בכל יום מהבית ב'בגדי א'', מחליף לבגדי עבודה ובסוף היום מחליף שוב. את בגדי העבודה הוא נהג להשאיר בבית הספר, יחד עם הציוד שלו. יום לפני הרצח נקרעו מכנסי העבודה שלו, ולכן למחרת הוא הביא איתו בשקית מכנסי עבודה נקיים מהבית. כשהחליף בגדים, הוא ראה שהמכנסיים האלה בקושי נסגרים עליו, אז הוא השתמש בהם באותו היום אבל הבין שאין לו מה לעשות בהם יותר.

"זה היה יום העבודה האחרון של רומן בבית הספר נופי גולן. למחרת הוא הגיע עם אולגה לבית הספר ברכב כדי לאסוף את בגדי העבודה ואת הציוד שלו. אף אחד לא חסם את דרכם. רגע לפני שירדו למקלט שהציוד אוחסן בו, שני שוטרים ראו אותם ושאלו מה הם עושים שם. רומן לא ידע כמעט עברית, אבל אולגה אמרה להם במפורש: 'בעלי עבד פה ובאנו לקחת את הציוד ואת בגדי העבודה'. יורם אזולאי, ראש צוות החקירה, אמר לשוטרים לקחת מהם את הפרטים שלהם, ואחר כך סילקו אותם. למחרת בני הזוג חזרו שוב לבית הספר, לקחו את החפצים, ורומן זרק את שני זוגות המכנסיים - זה שנקרע וזה שהיה קטן מדי. במשפט נטען שהוא רצה להיפטר מהמכנסיים כי הם היו מגואלים בדם. אבל אם זה היה נכון, רומן ואולגה היו מספרים לשוטרים שהם באו לקחת את הבגדים? זה נשמע לך הגיוני?"

לפרטים האלה התוודע הלוי במקרה. "אולגה לא סיפרה לי על המפגש עם השוטרים ועל כך שראש צוות החקירה ראה אותם. היא רק אמרה 'באנו לקחת, היו שם שוטרים אז חזרנו הביתה'. היא אפילו לא הבינה מה היא לא מספרת לי. איפה גיליתי את זה? בפרוטוקול העדות של ראש צוות החקירה מהמשפט הראשון. שאלתי אותו במשפט החוזר: 'אתה מעיד שכך קרה, איך לא רשמת מזכר על זה? זו הרי ראיה של זיכוי'. התשובה שלו הייתה שבאותו הזמן זה לא נראה חשוב. ואז השופט קולה פנה אליו ואמר: 'סליחה, מה זאת אומרת לא חשוב? אולי באותו היום זה לא היה חשוב, אבל כעבור ארבעה ימים זה כבר הפך לחשוב. למה אז לא רשמת מזכר על המפגש הזה? יש היגיון במה שהסנגור שואל אותך'. באותו רגע אמרתי לעצמי: השופט אולי קשה איתי, אבל הוא הוגן, הוא לא נעול נגדי. אחר כך עוד רבנו, אבל כבר הבנתי שהמצב לא אבוד".

הפיה הטובה מול כוחות האופל

הלוי (64), נשוי ואב לשלושה, מתגורר בתל־אביב. כבר 36 שנים הוא סנגור פלילי, ובין לקוחותיו לאורך התקופה הזאת אפשר למצוא שמות מוכרים מעולם הפשיעה הישראלי: יעקב אלפרון, שלום דומרני, ריקו שירזי, אבי רוחן ואחרים. אני שואל אותו, לנוכח ניסיונו העשיר, אם הרשעת שווא היא אירוע נדיר. "יש לי פז"ם שמאפשר לי נקודת מבט רחבה, אני כבר מעין היסטוריון של המשפט הפלילי", משיב הלוי. "מנקודת המבט הזאת אני יכול להגיד שהרשעות שווא הן לא דבר נפוץ, אבל הן גם לא נדירות מאוד. אומר כך: לא אדם אחד, לא שניים וגם לא שלושה יושבים במאסר עולם על לא עוול בכפם. עצם העובדה שמקרים כאלה אינם נדירים - זה נורא".

"השופט קולה פנה אל ראש צוות החקירה ואמר: 'סליחה, מה זאת אומרת לא חשוב? יש היגיון במה שהסנגור שואל אותך'. באותו רגע אמרתי לעצמי: השופט אולי קשה איתי, אבל הוא הוגן, הוא לא נעול נגדי. אחר כך עוד רבנו, אבל כבר הבנתי שהמצב לא אבוד"

האזרח הפשוט אומר לעצמו שאין עשן בלי אש, וגם מי שהורשע בפשע שלא ביצע קשור מן הסתם איכשהו לאירוע. מהספר שלך, לעומת זאת, עולה שאדם עשוי להיות מורשע ברצח גם אם כל חטאו הוא שצעד ברחוב הסמוך בזמן הלא נכון. איך זה יכול להיות?

"זה קורה כי השופטים עושים יד אחת עם הפרקליטות. הם יוצאים מנקודת הנחה שאם הוגש כתב אישום, יש על הנאשם חותמת 'אשם' בוודאות של 99 אחוז. הפרקליטות היא כביכול הפיה הטובה שמנקה את השטח מכוחות הרשע והאופל, ולכן השופטים כמעט משתחווים לה. הם אפילו מפחדים ממנה, כי הם יודעים ששופט שמזכה יותר מדי נאשמים – הפרקליטות תעמיד אותו לעמוד הקלון.

"יש לי המון כעס על השופטים, וזה כעס מוצדק, עם הוכחות, אחרי שכל המדינה ראתה את הדברים. ועם כל זאת, חשוב לי להגיד שאני גם מכבד אותם. אני אדם יחסית לא מתוסבך, אבל בעניין הזה אני כן בתסבוכת, ויש לי יחס אמביוולנטי אל השופטים במדינת ישראל. אני זועם עליהם, אני לא ממהר לסמוך עליהם, יש לי ביקורת עצומה כלפיהם, אבל אני יודע שחייבים לכבד אותם. אוי לנו אם לא נכבד את שופטינו, יהיה פה תוהו ובוהו".

מי אחראי לכך שרומן זדורוב הואשם ברצח ובילה שנים רבות בכלא? המשטרה? הפרקליטות? מערכת המשפט?

"כל העוסקים בדבר פשעו. לא היה פה ניסיון להגיע לחקר האמת, בדיוק להפך. הם הרי אנשים חכמים וערכיים, אז אני נותן להם את הקרדיט שהם פשוט השתגעו. ההתנהלות שלהם הייתה נגועה בשחיתות. אני לא מדבר על כל המשטרה וכל הפרקליטות, אבל כן על כל העוסקים בדבר".

לדבריך הרשעות שווא אינן עניין נדיר, ובכל זאת דווקא במקרה זדורוב ישראלים רבים היו שותפים לתחושה שהוא חף מפשע. איך זה קרה? מדוע הפעם התעוררה דרישה ציבורית לבחון מחדש את התיק?

"יש שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שאילנה ראדה, אמה של תאיר, הבינה שרומן הוא לא הרוצח. זו לא הייתה סתם אינטואיציה אימהית: היא ישבה במשפט, והתחילה לקלוט שיש הרבה חורים בסיפור שהפרקליטות הציגה. וזה מתחבר לסיבה השנייה: כל מי שעקב אחרי המשפט ראה בבירור שגם כאשר רומן הודה כביכול ברצח, הוא לא ידע על מה הוא מדבר. הוא לא הכיר שפע של עובדות בסיסיות לגבי האירוע. למשל, הוא לא ידע שהרוצח נעל את עצמו ואת המנוחה בתא השירותים, ויצא מלמעלה. יש תיעוד וידאו מהחקירה של רומן אחרי שהוא הודה, ובשלב הזה הוא כבר רוצה מאוד לשתף פעולה, כדי לקבל הקלה בעונש. ואז, כששואלים אותו 'מה עשית אחרי הרצח?', הוא עונה 'פתחתי את הדלת וברחתי'.

"אם אומרים שקיבלתי יותר ממה שרומן קיבל - זה פשוט לא נכון. צריך לקחת בחשבון שמהחלק שלי יורדים מיסים, גם מע"מ וגם מס הכנסה. הסכום שרומן ואולגה קיבלו היה נקי, נטו. כן, צבט לי שנכנסו לזה. חשוב לי להגיד שהכול נעשה בעצה אחת עם רומן ואולגה, והייתה בינינו הסכמה מלאה לאורך כל הדרך, עד היום"

"אנחנו יודעים גם שהרוצח סגר את מכסה האסלה, והניח עליו את הגופה. יש לכך ראיות פורנזיות. אבל רומן לא ידע את זה. ראש צוות החקירה והחוקר הראשי ניסו עשר פעמים לקבל ממנו תשובה לשאלה 'מה עשית אחרי שרצחת אותה'. הם רצו שהוא יענה 'הנחתי אותה בצורה כזו וכזו בתוך התא'. אבל אפשר לראות איך רומן מנסה לנחש מה הוא צריך לענות. אחרי שהוא מבין ש'פתחתי את הדלת וברחתי' זו לא התשובה הנכונה, הוא מנסה שוב: 'הורדתי את המים'. ועוד ועוד ניסיונות, בלי להגיע למילים שהחוקרים מעוניינים לשמוע.

"והייתה עוד עובדה שגם הדיוטות שלא מצויים בחומר הראיות, יכולים להבין בקלות: אין בתוך התא שום טביעות אצבע של רומן, שום שרידי די־אן־איי, שערות שלו, כלום. בווידוי שלו הוא אמר במפורש שהוא היה בלי כפפות. איך ייתכן שהוא רצח את תאיר, וכנראה היה שם גם איזשהו מאבק, ובכל זאת בתוך תא קטן כל כך, שנבדק ונסרק ביסודיות, לא נשאר כלום? כל הדברים האלה חלחלו החוצה, והציבור התחיל להבין שאין פה בסיס. אנשים לא מטומטמים, הם מבינים שכל זה פשוט לא יכול להיות".

המעגל עוד לא נסגר

בינואר השנה חזרו הלוי וזדורוב לכותרות לרגע קצר, בעקבות פרסומים על שכר הטרחה ששולם להלוי מתוך 17 מיליוני השקלים שקיבל זדורוב מהמדינה כפיצוי על מאסר שווא. עורך הדין, כך נטען, שלשל לכיסו את רוב הסכום הזה - כ־10 מיליוני שקלים.

בספר אתה מציין כמה וכמה פעמים שייצגת את זדורוב בהתנדבות. בפועל, קיבלת שכר נאה מאוד.

"מתחילת הדרך היה לנו הסכם שכר טרחה, אבל היה ברור שאין לרומן כסף לשלם, ולכן עבדתי בהתנדבות. לא זו בלבד שלא קיבלתי שקל במשך כל השנים הללו, אפילו הוצאתי כסף, ולא מעט. היה אומנם מימון המונים לטובת הגנתו של זדורוב, ובדרך זו גויסו 237 אלף שקלים, אבל הכסף הזה שימש אך ורק לצורך תשלום לעדים מומחים. לא נגעתי בשקל מתוך הסכום שנאסף, התייחסתי אליו בחרדת קודש. צריך גם לזכור שברוב התקופה הזאת, השגת זיכוי ופיצויים נראתה כמו משהו דמיוני לחלוטין. גם אחרי הזיכוי עברו עוד שנתיים ושמונה חודשים עד שרומן קיבל את הפיצוי".

וכשקראת ושמעת את המתקפות עליך בנושא הזה, מה הרגשת?

"זה לא נעים, אבל זה לא הכעיס אותי. אמרתי לעצמי - אלה החיים, צריך לקבל את זה. אני חושב שאני יודע מי הדליף את המידע, אבל לא התרגשתי, ולא קיללתי אותו אפילו בלב. בהתחלה לא הגבתי לנושא, אחר כך החלטתי שמכיוון שלא עשיתי שום דבר רע, אין סיבה לא להתייחס. הפרסום היה נכון כביכול, אבל חסרו שם פרטים מהותיים. אם אומרים שקיבלתי יותר ממה שרומן קיבל - זה פשוט לא נכון. צריך לקחת בחשבון שמהחלק שלי יורדים מיסים, גם מע"מ וגם מס הכנסה. הסכום שרומן ואולגה קיבלו היה נקי, נטו. כן, צבט לי שנכנסו לזה. חשוב לי להגיד שהכול נעשה בעצה אחת עם רומן ואולגה, והייתה בינינו הסכמה מלאה לאורך כל הדרך, עד היום. למה כולם צריכים בכלל לדחוף את האף ליחסים שלי איתם? אחרי שהתראיינתי והסברתי את הדברים, גם אחרים נזכרו לעשות את החישובים, והסערה־כביכול נרגעה".

הספר יצא לאור עשור בדיוק אחרי שהתחלת לייצג את רומן זדורוב. אתה מרגיש שהפרסום שלו הוא סגירת מעגל?

"אין כאן סגירת מעגל, כי הפרשה עדיין חיה. חודשיים אחרי תחילת המשפט החוזר, א"ק הגישה תביעה בסכומים של מיליונים נגדי, נגד אדיר חבני ונגד יוצרי הסדרה 'צל של אמת', בטענה שפגענו בשם שלה. המשפט הזה מתנהל, כרגע אנחנו באמצע פרשת ההגנה, ואני מעריך שזה יימשך עוד שנה לפחות. לא אתייחס מעבר לזה, רק אומר שהסיפור לא נשלם, וממילא המעגל לא נסגר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il