האישה שחוללה מהפכה בחולי דמנציה

למרות השנים הרבות שחלפו מאז, לאה אברמוביץ' עדיין זוכרת היטב את הביקור הראשון שלה אצל שבעת האחים הקשישים. השבעה, כולם רווקים ורווקות בשנות השבעים והשמונים לחייהם, התגוררו יחד בבית דו־קומתי בירושלים שהיה בעבר בית הוריהם. אברמוביץ' הגיעה אליהם לביקור בית כדי לבדוק אם המקום מתאים לטיפול באחד האחים, שלקה בפרקינסון ורותק לכיסא גלגלים. "היה לי ספק באשר ליכולתם לטפל באחיהם", היא מתארת. "מי יעביר אותו מכיסא הגלגלים אל המיטה? מי יעזור לו להתלבש ולהתרחץ? איש מהם לא היה חזק דיו". אבל האחים הקשישים, שאחיהם הבכור נפטר שנה קודם לכן בגלל מחלת הסרטן, התעקשו להוכיח לאברמוביץ' שהם מסוגלים לטפל באח הנכה, והצליחו. "הבנתי שפחדם הגדול ביותר הוא לאבד עוד אחד מהקבוצה, ושהם נחושים לעשות כל שביכולתם ואף יותר כדי להשאיר את אחיהם בבית. חשבתי על הפתגם 'אין דבר העומד בפני הרצון', ובליבי איחלתי להם הצלחה. החלטתי שמצידי אשתדל לגייס כל עזרה שאוכל, כדי שיצליחו".

סיפורם של שבעת האחים מופיע בספרה החדש, "עד 120: סיפורים קצרים על אריכות חיים". אברמוביץ', עובדת סוציאלית ותיקה המתמחה בגיל השלישי, מתארת בספרה את הדילמות והאתגרים שניצבים בפני בני משפחתו של אדם מבוגר, רופאיו, אנשי הסיעוד והעובדים הסוציאליים המטפלים בו. "תמיד שאלו אותי אם העבודה עם קשישים לא מדכאת אותי", היא מספרת לי בביתה ברובע היהודי בירושלים. "זו שאלה שנובעת מהתייחסות לזקנה רק כאל תקופה של סוף החיים, של תלות וחוסר שליטה. תמיד עניתי שלא. בעבודה עם אנשים זקנים, את מגלה שכל אחד מהם הוא ספר מהלך. כשעבדתי במחלקה הגריאטרית של בית החולים שערי צדק פגשתי שם גם אח"מים, וכחובבת היסטוריה היה מרתק לשמוע אותם".

חלק מהסיפורים המופיעים בספרה היא חוותה בעצמה, בבית החולים או בעמותת מלב"ב (מרכז לטיפול בקשיש בקהילה) שהיא הייתה ממקימיה. סיפורים אחרים אברמוביץ' אספה מעמיתיה לעבודה. כמה מהמקרים חזרו על עצמם אצל מטופלים שונים: למשל, הסיפור על אישה בת 89 שסירבה להפצרות בני משפחתה להיעזר במקל הליכה, משום שלא רצתה להיחשב זקנה. "לכל אחד יש הבנה שונה איך ניגשים לטפל במקרה כזה", אומרת אברמוביץ'. "בסיפור שהבאתי, הפיזיותרפיסטית הציעה לילדיה של המטופלת הסרבנית להניח לה, מתוך הבנה שהכוח של השליטה העצמית הוא זה שמחזיק אותה. בזכות העקשנות שלה היא רגילה להתגבר על כאב ועייפות, ויכולה לדחוף את עצמה לחזור וללכת. הפיזיותרפיסטית הסבירה לבני המשפחה שפעמים רבות דווקא מבוגרים קשי עורף הם אלו שמסוגלים להשתקם".

בהקדמה לספר את כותבת שראית כיצד "טבע האדם נדחק" בלחצים שנוצרים בין המטופלים, הצוות המטפל ובני המשפחה. למה הכוונה?

"קודם כול, באופן טבעי יש למטופלים הרבה כעס ותסכול, ולא פעם הם מוציאים אותם על הצוות הרפואי, על הגורמים המטפלים או על פקידי הביטוח הלאומי. בנוסף, בני המשפחה כועסים על עצמם ומאוכזבים מעצמם, בגלל תחושה שהם לא סבלניים מספיק כלפי הקשיש. הם אומרים: הוא הרי לא מודע לכך שהוא שואל את אותה שאלה אלף פעמים, אנחנו מבינים שהוא לא רוצה להרגיז - ובכל זאת אנחנו מתרגזים. כל זה מצטרף לגורמים נוספים, כמו קושי של המטופל לבקש עזרה מבני משפחתו, וקושי של הקרובים לעדכן את כלל המשפחה לגבי ההידרדרות המנטלית של החולה".

"יש אנשים פסימיסטים שמסתכלים על חייהם ומצטערים שלא הגיעו להישגים נוספים, ויש אופטימיסטים שמדברים על המשפחה שהקימו, על החינוך שהעבירו לילדיהם. אני יכולה לומר שהפוליטיקאים הקשישים שפגשתי הצטערו בדרך כלל על שלא הגיעו לתפקידים מסוימים"

משיחותייך הרבות עם קשישים לאורך השנים, יש דברים שאנשים בגיל מתקדם נוטים להצטער עליהם?

"אני חושבת שזה עניין של אישיות. יש אנשים פסימיסטים שמסתכלים על חייהם ומצטערים שלא הגיעו להישגים נוספים, ויש אופטימיסטים שמדברים על המשפחה שהקימו, על החינוך שחינכו את ילדיהם. אני יכולה לומר שהפוליטיקאים שפגשתי הצטערו בדרך כלל על שלא הגיעו לתפקידים מסוימים. התחושות בנושא הזה תלויות במידה רבה גם בבן הזוג או בבת הזוג, ובמשפחה שהקימו יחד. אחד הסיפורים בספר עוסק באדם שהזניח את ילדיו, וזה התנקם בו בגיל הזקנה".

מאה זה השישים החדש

בתור עובדת סוציאלית קהילתית, אברמוביץ' התמקדה במערכות היחסים בין החולה, המשפחה והסביבה הקרובה. כיום, כשהיא עצמה בגיל הפנסיה, היא מנחה קבוצות תמיכה לבני משפחות של קשישים הסובלים מדמנציה. "בקבוצות הללו הם מעלים את כל הדברים שלא העזו לספר", היא אומרת. "כשהם יושבים עם משפחות אחרות שעוברות חוויה דומה, הם מקבלים מזה כוח ומעשירים זה את זה בעצות. רבים מהדיונים בקבוצה עוסקים בשאלה איך מדברים עם אחרים על החולה ועל הקשיים שלו בלי לפגוע בכבודו, ואיך לא מאבדים את הסבלנות כלפיו. נשמעות גם אמירות לא קלות, אפילו 'אני רוצה שהוא ימות כבר'.

"כשיש במשפחה חולה דמנטי, זה יוצר נטל קשה מבחינה פיזית, מצפונית ורגשית, והכול על חשבונו של בן המשפחה שנמצא לידו. יש כמובן גם התלבטויות מעשיות, למשל סביב הכנסת עובד זר לבית. בני המשפחה שואלים את עצמם איך הם נותנים לאדם אחר לטפל ביקירם, כשלכאורה זה התפקיד שלהם, והאם זה לא פוגע בעצמאות ובשליטה".

אברמוביץ' ממשיכה לעבוד גם במרפאת הזיכרון בבית החולים שערי צדק, שמטפלת באנשים הסובלים מירידה קוגניטיבית ומעניקה להם ליווי מקצועי וארוך טווח של צוות מומחים מתחומי הגריאטריה, הנוירולוגיה, הריפוי בעיסוק והתמיכה הסוציאלית. "התופעות המרכזיות בדמנציה מכל הסוגים הן שכחה, חוסר תפקוד מנטלי, קושי ללמוד ושיפוט פגוע", היא אומרת. "שני סוגי אנשים מגיעים אלינו למרפאה: יש פנסיונרים מודאגים שחוששים שהזיכרון שלהם נפגע, ויש אנשים שבאמת קיימת אצלם בעיה. צריך להבדיל בין שכחה רגילה ובין שכחה שהיא מחלה".

מה העצות שלך לבני משפחתו של אדם שמתפתחת אצלו דמנציה?

"העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת היא לזרום. לא לנסות לשפר, לתקן או ללמד את החולה, כי אין בכך תועלת. עצה חשובה נוספת היא שהחולה יהיה פעיל ככל האפשר. שלא יהיה סגור בבית מול הטלוויזיה, אלא יצא למועדון או למרכז יום, וימשיך להיפגש עם חברים ככל האפשר. המשך השגרה מסייע לשמור על הקיים, גם אם הוא לא מונע את ההידרדרות. כדאי לעודד את החולה לעשות דברים ולהיות פעיל, ומצד שני לא ללחוץ עליו: הרציונל והיכולת ללמוד דבר מתוך דבר נפגעים אומנם, אבל האמוציות נשארות, והוא כן מרגיש אם מישהו מתעצבן עליו או שאין לו סבלנות בשבילו. חלק מהחולים נעשים שקטים במפגשים חברתיים, כי הם מתביישים".

זיהית במשך השנים שינוי ביחסה של החברה לסובלים מדמנציה?

"יש היום הרבה יותר פתיחות לנושא, בעיקר בעולם החרדי. בעבר היה אסור לדבר על פגם כזה אצל החרדים, אף שהיו גם רבנים גדולים שחלו בדמנציה. בירושלים, מלב"ב הייתה היחידה שהפעילה מרכז יום למתמודדים. מאז חל שינוי. לאחרונה נפתחו בתוך שנה שלוש מסגרות לסובלים מדמנציה בציבור החרדי. הפעילות בהן נעשית כמובן בהפרדה, ואצל הגברים שמים הרבה דגש על לימוד ועל תפילה.

"דבר נוסף שהשתנה הוא הידע הרב שנצבר. בדור שלנו יש יותר חולי דמנציה מבעבר, כי תוחלת החיים התארכה. אגף אש"ל בג'וינט, שמסייע לקשישים, נהג לקיים מסיבה גדולה לכל אדם שהגיע לגיל מאה; עם הזמן הם הפסיקו, בגלל המספר הרב של האנשים שחוגגים יום הולדת כזה. לפי הנתונים, רק 3.5 אחוזים מהאוכלוסייה מעל גיל 65 סובלים מדמנציה, אבל אחרי גיל 75 השיעור עולה לעשרים אחוז, ומעל גיל 85 יש הערכות שמדברות אפילו על חמישים אחוז, ואחרות מסתפקות ב־33 אחוז. פרט מעניין הוא שמי שמגיע לגיל 95 מוגדר 'שורד' שעבר כבר את כל המחלות, ובדרך כלל גם לא תהיה אצלו הידרדרות של הזיכרון".

לא כמו בגן ילדים

אברמוביץ' מבקשת שלא אכתוב את גילה המדויק. היא מוכנה רק לספר שנולדה בגרמניה "שנים ספורות לפני מלחמת העולם השנייה". כשהייתה בת ארבע היגרה משפחתה לסנט־לואיס במיזורי, ארה"ב. "ההורים שלי ואחי הספיקו לסבול מעט מהשואה", היא מספרת. "גדלתי במשפחה שומרת מצוות, אבל אני לא חושבת שהייתי נשארת דתייה לולא תנועת בני עקיבא. ההשתתפות שלי במחנה של התנועה בארה"ב שינתה את חיי. בזכות בני עקיבא אני דתייה, ואני חיה בארץ, ואני שמחה שהצאצאים שלי הולכים גם הם בדרך הזאת".

"רבים מהדיונים בקבוצת התמיכה עוסקים בשאלה איך מדברים עם אחרים על החולה בלי לפגוע בכבודו, ואיך לא מאבדים את הסבלנות כלפיו. נשמעות גם אמירות לא קלות, אפילו 'אני רוצה שהוא ימות כבר'. כשיש במשפחה חולה דמנטי, זה יוצר נטל קשה על בן המשפחה שנמצא לידו"

ב־1954 היא הגיעה לישראל כדי ללמוד ב"מכון למדריכי חו"ל" בירושלים. "חשבתי שכבר פספסתי את כל הדברים החשובים שקרו בארץ", היא אומרת. בסיום לימודיה נסעה לקנדה לשנתיים, ריכזה שם סניף של בני עקיבא במונטריאול ובמקביל למדה לתואר ראשון. ב־1957 שבה לארץ, הפעם על תקן של עולה, ומיד החלה לעבוד עם העולים החדשים הרבים שהגיעו באותה העת. יחד עם חברים נוספים היא הקימה את ארגון "אחווה", ששלח צעירים וצעירות ליישובי העולים בפריפריה כדי שישהו שם בשבתות. "המורים שלימדו ביישובים האלה היו חוזרים לבתיהם בסוף השבוע, ואנחנו נסענו לשם כדי לשבת עם העולים ולשכנע אותם לשלוח את ילדיהם למסגרות החינוך הדתיות. בחלק מהיישובים גם הקמנו עירוב. רצינו להראות לנוער שאפשר להיות גם דתיים וגם מודרניים".

רוב הבחורים שהשתתפו בפעילות היו תלמידי הישיבות מרכז הרב, כרם ביבנה ושעלבים. לאה הנמרצת עמדה אז בשערי ישיבת מרכז הרב וגייסה תלמידים לבלות שבתות ביישובי הדרום. מהשליחות החינוכית הזאת יצאו כמה שידוכים, וגם לאה פגשה כך את בן זוגה: באחת השבתות היא הכירה את אייבי, שעלה מדרום־אפריקה להשתתף במלחמת סיני, ולאחר מכן השתלב בישיבת כרם ביבנה. השניים החליטו להקדיש את שנת הנישואין הראשונה שלהם לשליחות בנתיבות. "אמרנו שזה יפה להגיע לשבתות ביישובי הדרום, אבל זה לא מספיק", היא מסבירה. "תכננו לגור בנתיבות שנה, ובסוף נשארנו שם חמש שנים. הרגשתי שהתקופה הזאת תרמה לי הרבה, כי הכרנו את ישראל האמיתית. אני הייתי אז עו"סית קהילתית, ואייבי היה גזבר המועצה המקומית. אני זוכרת שמשפחות שלא רצו לשלם ארנונה הפגינו מול המשרד שלו".

כשילדיהם הגדולים הגיעו לגיל בית ספר, החליטו בני הזוג לעבור לירושלים. אייבי החל לעבוד כרואה חשבון ולאה עסקה ביחסי ציבור, בארגון קהילתי ובחינוך בלתי פורמלי. תחילה התגוררו בבית וגן, ולאחר מלחמת ששת הימים התעניינו במעבר לרובע היהודי המשוחרר. "אייבי רצה לגור ליד הכותל, ואני רציתי שיהיה לנו בית גדול יותר. לקח כמה שנים עד ששיפצו פה, וב־1972 נכנסנו לדירה הזאת", היא אומרת. "החיים ברובע היהודי הם משהו מיוחד. היינו כאן כשחשפו את החומה הרחבה ואת בתי הכוהנים. הארכיאולוגיה, שבעבר נראתה לי משעממת, הפכה בעיניי למרתקת. לקחתי את הילדים לכל סיור של החברה להגנת הטבע או של יד בן־צבי. הם היו מתלוננים כי העדיפו לשחק כדורגל, אבל היום לכולם יש קשר ללימודי ארץ ישראל".

זמן קצר לאחר המעבר לרובע הצטרפה אברמוביץ' לצוות השירות הסוציאלי בבית החולים שערי צדק, ובמשך שלושה עשורים עבדה שם במחלקה הגריאטרית. בשנת 1981 היא הקימה יחד עם מנהל המחלקה, פרופ' ארנולד רוזין, את עמותת מלב"ב. "כשעבדתי במחלקה הגריאטרית הרגשתי שיש חוסר בשירותים לחולי האלצהיימר והדמנציה בתוך הקהילה, ובידע שיסייע למשפחות ולמטופלים. מכיוון שתמיד הייתי אחת שמארגנת דברים, השגתי מקום במתנ"ס בגבעת־שאול והתחלנו לקבל שם קשישים בשעות הבוקר. חברה שעבדה איתי במחלקה הדריכה שם יחד עם מתנדבת נוספת, והן גם דאגו להביא את הקשישים למתנ"ס ולהחזיר אותם הביתה. עם הזמן קיבלנו עזרה מגורמים קהילתיים, ששמחו שאנחנו מעניקים שירות כזה ללא תשלום. בתוך שלוש שנים כבר היו לנו שישה מרכזים במקומות שונים בעיר".

מלב"ב התרחבה עוד ועוד, והקימה מרכזים במתנ"סים ובבתי כנסת. המועדונים שנפתחו בשכונות בירושלים הותאמו למצב המנטלי השונה של הקשישים ולתרבותם - למשל מרכזים ייעודיים לדוברי אנגלית, רוסית וצרפתית. בחלוף הזמן החלה העמותה להעסיק לצד המתנדבים גם מדריכים ומדריכות בתשלום, להפעיל מערך הסעות, ולתת גם טיפולי בית למי שאינם יכולים להגיע למרכזים. "הדבר החשוב ביותר היה הליווי המקצועי של פרופ' רוזין, מראשוני הרופאים הגריאטרים בארץ", אומרת אברמוביץ'. "בזכות הקשרים והמקצועיות שלו, ידענו להתמקד בצרכים הנכונים ולשים דגש גם על המשפחות, מתוך הבנה שהן זקוקות לסיוע לא פחות מהמטופלים עצמם. במשך השנים הפכנו למומחים בתחום, והתחלנו לחלוק את הידע עם גופים אחרים. הוספנו מגוון טיפולים: התעמלות, בעלי חיים, גינון, מוזיקה, אמנות, תנועה וגם טיפול פרטני באמצעות תוכנה ייחודית לחולי דמנציה, שפותחה אצלנו".

מה מאפיין את שיטת הטיפול של מלב"ב?

"זה מתחיל בגישה: האם רואים את הקשיש כחולה, כמסכן, אפילו כאדם מסוכן - או כאדם שהוא חלק מהקהילה. אנחנו מאמינים בגישה של כבוד והערכה כלפיו. אנחנו מקשיבים לו, ואם הוא שואל עשר פעמים 'מתי הולכים הביתה', אנחנו מנסים להיכנס לנעליים שלו ולהבין מה הוא בעצם אומר. כשמטופל אומר 'אני מוכרח ללכת הביתה כי הילדים שלי מחכים לי', אנחנו לומדים מכך שהוא מתגעגע למשהו שמעניק לו ביטחון. אז אנחנו פועלים להעניק לו את הביטחון שהוא מחפש ולשדר לו שאנחנו כאן בשבילו.

"חשוב שהחולה לא יהיה סגור בבית מול הטלוויזיה, אלא יצא למועדון או למרכז יום. מצד שני לא ללחוץ עליו: הרציונל נפגע אבל האמוציות נשארות, והוא כן מרגיש אם מישהו מתעצבן עליו או שאין לו סבלנות בשבילו. חלק מהחולים נעשים שקטים במפגשים חברתיים, כי הם מתביישים"

"אנחנו גם נותנים למטופלים תפקידים שהם מסוגלים למלא. אם זו קבוצה דתית שמקיימת תפילות, אנחנו מטילים על מישהו להיות חזן. קשיש שיש לו כוח פיזי יכול לעזור בהעברת חפצים, ואחר יהיה אחראי להכין תה לכולם".

נדמה שיש נטייה להתייחס לקשישים כמו אל ילדים. איך אתם נמנעים מזה?

"אנחנו מדברים אליהם בהתאם לגיל שלהם. ביהדות, אגב, מחנכים להתייחס בכבוד גם לגוי קשיש שלא למד מילה. בפעילויות שלנו אנחנו מקפידים על רמה מקצועית מכבדת: בטיפול באמנות, למשל, אנחנו נעזרים באנשים מהתחום ומשתמשים בשיטות מקצועיות, כדי שזה לא יהיה כמו שעת יצירה בגן ילדים. המדריכה שם היא מישהי שלמדה הפעלה באמנות. אנחנו נעזרים גם במטפלות במוזיקה שלמדו את התחום באוניברסיטה או במכללה".

להעריך את הדור

בחלוף השנים הפכה מלב"ב לעמותה המובילה בישראל בתחום הטיפול בחולי דמנציה ואלצהיימר בתוך הקהילה. אברמוביץ' ניהלה אותה עד 2008, במקביל לעבודתה בבית החולים. יחד עם פרופ' רוזין ז"ל היא זכתה בפרסים מעיריית ירושלים, מג'וינט ישראל ומהאגודה הישראלית לגרונטולוגיה. בשנת 2008 עוטרו השניים באות יקיר ירושלים. 11 שנים אחר כך קיבלה אברמוביץ' גם את פרס "בוני ציון" של ארגון נפש בנפש.

כתבת בספר שהניסיון המקצועי שרכשת מסייע לך גם בהזדקנות האישית שלך. כיצד?

"גם אצלי הזיכרון לטווח קצר נפגע, אבל למדתי לזרום עם זה ולא לעשות טרגדיה מהעניין. רוב החברות שלי נלחצות מאוד מהשכחה. אני מבינה שזה חלק מההזדקנות, ואני גם לומדת דרכי התמודדות עם התופעה".

"הכול מתחיל בגישה: האם רואים את הקשיש כחולה, כמסכן, אפילו כאדם מסוכן - או כחלק מהקהילה. אנחנו נותנים למטופלים תפקידים שהם מסוגלים למלא. אם מדובר בקבוצה דתית שמקיימת תפילות, אנחנו מטילים על מישהו להיות חזן. קשיש שיש לו כוח פיזי יכול לעזור בהעברת חפצים, ואחר יהיה אחראי להכין תה לכולם"

גם את מספר ילדיה ונכדיה היא מעדיפה להשאיר חסוי, ומרשה רק לציין שזכתה להקים משפחה גדולה. כמי שמכיר מקרוב גרעינים חברתיים בפריפריה, אני יכול להעיד שפגשתי את ילדיה כפעילים מרכזיים בגרעינים של אילת, לוד, קריית־שמונה, בית־שמש ודימונה. ילדים אחרים שלה ושל אייבי מתגוררים ביישובי יהודה ושומרון ובגולן. "אני מודה להשם על שכולם הולכים בדרכו. הם מארחים אנשים, עוסקים בחינוך. לא בעלי הון, אבל כן בעלי הון אנושי".

בערב חנוכה תשפ"ד נהרג ברצועת עזה איל מאיר ברקוביץ, נכד של אברמוביץ'. איל היה בן 28, סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית, נשוי למיכל. הוא נפל יחד עם חברו גל מאיר איזנקוט, בנו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, במהלך מבצע לחילוץ שתי גופות של חטופים ממנהרה בג'באליה. ספרה החדש של אברמוביץ מוקדש לזכר איל, שצייר בעצמו חלק מהאיורים שבספר. "לאיל היו הרבה מאוד כישרונות", מספרת סבתו. "הוא אייר תוך כדי לימודי הרפואה ושירותו הצבאי".

הספר יצא לאור תחילה בשפה האנגלית - שפת האם של אברמוביץ, שבה היא כותבת וקוראת. "כבר כילדה אהבתי לכתוב", היא מספרת. במשך שנים כתבה במגזין "דורות", שמקדם את השירות לאוכלוסייה המבוגרת, ומדי פעם בג'רוזלם פוסט. לפני כעשור פרסמה באנגלית ובעברית את הספר "סיפורי נחמה", שבו איגדה סיפורים על פרופ' נחמה ליבוביץ.

לאורך שיחתנו היא שבה ומספרת כמה היא מכירה טובה על הזכות שנפלה בחלקה לחיות בישראל בתקופה הזאת. "צריכים לדעת להעריך את הדור שבו אנחנו חיים. אני חושבת שזה כמו דור יוצאי מצרים, או דור הנכנסים לארץ. הקב"ה עושה לנו ניסים גלויים. אנחנו גם חיים בתקופה שיודעים בה להתמודד עם מחלות, ואני מאמינה שבדור הזה ימצאו פתרון גם לאלצהיימר. באופן כללי אנחנו מדינה שדואגת לקשישים, ולזקן עדיף לחיות פה מאשר בארה"ב או בקנדה, גם מבחינת שירותי הרפואה וגם מבחינת הדאגה לצרכים אחרים של האדם. השירות שניתן כאן לזקן טוב יותר מאשר בכל מקום אחר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il