שבת בבוקר, שולחן ארוך עטוף במפה לבנה, עליו מונחים הרינג וקיגלים ועוגות שטרחו אנשי היישוב להכין לכבוד המשפחה שחוגגת שבת חתן, או בר מצווה, ובאי בית הכנסת מתאספים לקידוש של אחרי התפילה. אירוע מוכר ביישוב דתי־לאומי קלאסי. ועכשיו תחשבו על זה: סטטיסטית, לפחות אחד מהזוגות שעומדים שם לא יהיו יחד בעוד עשר שנים. לפי ההערכות, כ־12 עד 15 אחוז מהזוגות הדתיים הנשואים עתידים להתגרש. ומאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל – שיעורי הגירושים הכלליים בישראל קפצו ב־6.5 אחוזים.
הקהילה הדתית יודעת ומרגישה את הנתונים האלה, היא רק מתקשה לדבר עליהם בקול. כמעט אין יישוב שאין בו גרוש, גרושה, אלמן, אלמנה, רווק, שסיפורו מורכב ממה שנראה. יוזמות נרקמות, קרנות סיוע נפתחות וועדות חסד נעתרות להעניק עזרה, כשבלב לעיתים מיישב חשש שמשהו בזה עשוי לסדוק בערך המשפחה. בכתבה הזאת ביקשנו להפנות את הזרקור אל מי שנכנסו לסטטיסטיקה, ולשמוע איך זה נראה מהצד שלהם (השמות האמיתיים של המרואיינים שמורים במערכת).
מאיר, 39, ומי שהייתה אשתו עד לפני שלוש שנים גדלו באותו מושב בעמק בית־שאן. הוא לא זוכר מה היה בדיוק ברגע הראשון שנפגשו בגיל עשר, וודאי לא ידע אז שהיא זאת שאיתה יתחתן ושיחד הם יגורו שנה אחת בירושלים ואז יחזרו עם תינוקת קטנה למושב שבו גדלו. "איפשהו בתיכון הפכנו להיות חברים, היינו כמה שנים יחד עם הרבה און־אנד־אוף, וכשהייתי קצין החלטנו להתחתן", מספר מאיר. "התחלתי ללמוד באריאל, ובדיוק נולדה הגדולה ואז עברנו לגור ליד ההורים". זו הייתה בסך הכול בחירה של נוחות, לא איזה אידיאל או מחשבה על מגורים בקהילה. "זה הבית שלי, יכול להיות שעל הדרך בא רצון לגור במקום שיש בו חינוך טוב וחברה איכותית. יכול להיות שאם ההורים שלי ושלה היו גרים בגבעת־שמואל, נניח, היינו עוברים לשם. זה היה נוח גם בגלל ההורים וגם מנטלית. לדעת שיש למי לפנות כשצריך עזרה, שיש קהילה וחברים ומעטפת טובה, בטח בשנים הראשונות של זוג צעיר שרק מתחיל את החיים".
עוברות השנים, נולד עוד ילד ואז עוד אחת, עד שלפני שלוש שנים, כשהקטנה הייתה בת שלוש, הם החליטו להיפרד.
היו בסביבה שלכם עוד גרושים?
"היו מסביב, אבל לא בסביבת החברים הטובים. כשהתגרשנו חבר ממש טוב שלי אמר לי, 'תשמע, אתם לא מבינים איזו כאפה הבאתם פה לכולם'. ממה שהבנתי ממנו, הכאפה הזאת הייתה מעין קריאת השכמה לכל הזוגות לתחזק את הזוגיות. הם הבינו שזה יכול לקרות לכל אחד. היינו זוג מאוד חזק, אהבנו זה את זו באמת, לא רק כלפי חוץ".
אז מה קרה?
"במשך השנים יש הרבה שחיקה".
הגירושים שלכם טלטלו רק את החברים הקרובים שלכם?
"אני יודע לומר על הזוגות בסביבה שלנו, בטווח הגילים שלנו - 28 עד 40 בערך. עשר השנים הראשונות של זוגות צעירים אלו שנים מאוד קשוחות, ותמיד יש את המריבות, הילדים והלחץ, העבודה וכלכלת הבית, ומעל לכול אתה צריך לתחזק זוגיות, ולפעמים זה לא עובד, וזה עצוב שזה ככה. כשהחבר אמר לי את הדבר הזה, הרגשתי שזה מיתרונותיה ומחסרונותיה של קהילה, שהם מצד אחד מאוד קשוחים איתך ומצד שני, הם מאוד יודעים לעטוף אותך".
היית צריך להתאמץ בשביל שיעטפו אותך?
"אני לא יודע אם לשייך את זה ממש לקהילה, אבל כשאתה גר במקום שבו גדלת עם חברי הילדות שלך והם עדיין נמצאים וגרים שם, יכול להיות שזה יותר קל. ובכל זאת שמעתי גם קולות של אנשים שחושבים שזה מדבק, זו מחשבה שמצחיקה אותי. היו לי חברים שפתאום התנהגו כמו זרים, ברמה שפתאום כבר לא מזמינים אותי אליהם הביתה, ועוברים למצב של 'שלום־שלום' ולא מעבר. ומנגד יש אנשים שממש הייתי להם במודעות כל הזמן, שהזמינו אותי לארוחות שבת והתעניינו בשלומי והציעו לשבת ולדבר. אני לא יודע אם זה קשור לקהילה, אני כן יודע שיש אנשים שנמצאים לבד בעסק הזה, בין שזה בעיר או אולי אפילו ביישובים גדולים יותר".
איך הגיבו הוותיקים ביישוב, אלו שנמצאים דור או שניים מעליכם?
"היו שהביעו עניין והשתתפו בכאב שלי. וברור שהיו גם תגובות חסרות טקט, אנשים שהתחילו לשאול שאלות מאוד אישיות. אני חושב שיש לזה גם את ההקשר הדתי והשמרני. אפשר להגיד שעדיין יש יישובים דתיים שבהם הגירושים הם מוקצים. למרות שאחוזי הגירושים, גם בחברה הדתית, ממש עולים. זה אולי קורה בתדירות הרבה יותר נמוכה מאשר בחברה חילונית, אבל כבר אי אפשר להתעלם מזה.
"הגישה של רוב המבוגרים, נגיד של ההורים שלנו, קצת מיושנת - אני לא אומר שלא צריך להתאמץ על הנישואים. אבל אם זה לא עובד, מה עדיף, לסבול בתוך נישואים? היום ניגשים לנושא קצת יותר בקלות. ואני חושב שזה גם בזכות ההבנה שיש לנו מהתבוננות על דור ההורים שלנו, של נישואים שבהם הגבר או האישה סבלו ונשכו שפתיים ובלבד שלא יתגרשו. וזה לא עשה טוב לבית.
"היום זה אחרת לגמרי, במגזר הדתי ובמגזר החילוני. אולי זה קשור לכך שאנחנו דור שקצת מחפש את החופש שלו ומקדש את האינדיווידואל. אנחנו מעדיפים לחיות טוב ולא להישאר במקום שלא נוח לנו, אנחנו רוצים להיות בזוגיות טובה".
היו אנשים שחששו שיסתובבו במושב פנויים ופנויות, וחשבו שזה פוטנציאל לאיום על זוגות נשואים?
"אני חושב שצריך להיות מאוד קיצוני כדי להגיד את זה תוך כדי שאתה במערכת יחסים. היום הכול זמין, ובאפליקציית היכרויות אפשר למצוא גם נשואים, העולם פרוץ וזה מבאס. אנחנו חיים בעולם קשוח, ולא פלא שזה משפיע על הזוגיות. וברור שגירושים מטלטלים את הספינה, אתה נשוי איזה 15 שנה ואז פתאום חבר טוב שלך מתגרש והוא פתאום עושה מה שבא לו, ויכולה להתעורר איזו קנאה.
"עכשיו אני יוצא עם מישהי רווקה, ושמעתי קולות של 'איך בן אדם עם שלושה ילדים פתאום מביא מישהי כזאת'. אבל אני לא מתרגש מזה, אני יודע שזה טבע האדם. אם יש מישהו שקשה לו בזוגיות שיבוא אליי, אני אגיד לו שיתאמץ על מה שיש לו, שלא יוותר על זה כל כך מהר".
מעבר להר, באחד מיישובי גרה הילה. היא בת 50 ויש לה ארבעה ילדים בגיל תיכון ממי שהייתה נשואה לו 13 שנים עד שהגוף והנפש שלה לא יכלו לשאת את האלימות שלו, והיא התגרשה. היא נישאה בשנית ועברה ליישוב בצפון. מספר חודשים לאחר מכן היא מצאה את עצמה עם גט שני ביד ולקראת לידה של ילדה הרביעי, אפופה בתחושה עמוקה של בדידות.
"עם כל האהבה שלי לצפון, הרגשתי שאני ממש לבד. הייתי עם ארבעה ילדים ולא קיבלתי תמיכה ביישוב שגרנו בו", מספרת הילה. "אז חזרתי ליישוב שגרתי בו בנישואיי הראשונים, שאליו הגענו זוג צעיר עם תינוק ובו גם התגרשתי ושם קיבלתי את חיי בחזרה בזכות קהילה עוטפת".
היית צריכה לעבור שוב ועדת קבלה?
"כן, אבל לא התקבלתי. הסכימו לקבל אותי רק אחרי שהרב התערב, הוא ממש התעקש שאחזור לגור פה. יש פה עוד כמה גרושות ביישוב, אבל אלו נשים שגרו פה כנשואות ונשארו אחרי הגירושים, רק אחת הגיעה לפה גרושה, וזה כי היא בת של משפחה מהיישוב.
"כשהגענו לפה בפעם הראשונה, היינו זוג בתחילת הדרך וכבר אז הרגשתי שמשהו לא בסדר. ידעתי שיש בעיות, אבל לא הייתי במקום של לבחור אחרת. היו הרבה מאוד קשיים, וגם קשיים כלכליים כתוצאה מתקופות מאוד ארוכות שהוא לא עבד. בעצם התחלנו להכיר את הכוח של הקהילה כבר אז. הקהילה פה הייתה ועודנה מאוד תומכת ומאוד חמה. כולם הכירו את כולם, הרגשנו בנוח לבקש סיוע מהקהילה".
ואיך הם הגיבו לגירושים?
"חייתי בשגרה מאוד מאוד לא פשוטה של אלימות, עד שיום אחד לקחתי את הילדים והלכתי לרב של הישוב שממש דרש את היציאה שלו מהבית. אחרי תהליך של טיפול וניסיון לשקם הוחלט בסופו של דבר שהוא יעזוב. הייתי בחודש שביעי עם פעוט אחד בן שנתיים וחצי ואחד בן שנה וחצי. הייתי מהראשונים ביישוב שהתגרשו. בהתחלה היישוב לא ידע איך לאכול את זה, אבל מהר מאוד הם הקימו ועדה מיוחדת ומישהי שתרכז את זה".
ההורים שלך עזרו?
"הם גרים לא רחוק, אבל לא היו במצב להגיע בתדירות גבוהה. פה ביישוב קיבלתי מעטפת יוצאת דופן שאפשרה לי לשרוד. הם נתנו לי תמיכה כלכלית ועזרה עם אוכל וכביסה וניקיון ובייביסיטר, ממש כל מה שצריך. הייתי עסוקה בהישרדות, והייתי בהודיה עצומה על כל העזרה. לא הייתה לי פניות לכל הרחש־בחש, והיה הרבה ממנו. היום, במרחק הזמן, אני יודעת שכן שמעתי את הדברים הקשים שנאמרו".
איזה סוג של דיבורים היו?
"אלו לא היו בהכרח דיבורים. נגיד היו מזמינים אותנו לסעודות שבת. סליחה, לא הזמינו - הכריחו אותי ללכת לסעודות שבת, כי היה להם חשוב שהילדים יקבלו חינוך הולם ושתהיה להם שבת כמו שצריך ושישמעו קידוש. יש כאן שני רבדים. מצד אחד ישנה התמיכה האינסופית שאני מלאת הערכה עליה כלפי כל האנשים, אבל ברובד הנוסף אין לאנשים יכולת להכיל את האחר, יכולת לנטרל את המקום השיפוטי. וזה כבר סיפור אחר.
"ברמה הכי פשוטה של העניין, אני לא יודעת אם הייתי שורדת, ואני עוד בן אדם שיודע להיעזר. אני בטוחה שעבור נשים שלא יודעות לבקש עזרה, התמיכה הזאת שמגיעה מבחוץ היא ממש הצלה. למדתי להגיד איזה אוכל להכין לנו כששאלו מה להביא, לבקש שיוציאו את הילד מהגן כשהרימו טלפון. כי הבנתי שאם לא אומרים, הצד הנותן נמצא בחוסר אונים מול הדבר הזה. למדתי את זה בגלל מציאות חיים שהייתי שמחה לא להיות בה, היו באים אליי גם בזמנים לא צפויים והתחושה היא שאין לך דקה של פרטיות, שרואים אותך בפיג'מה".
וזה נמשך גם הרבה זמן אחר כך?
"זה השתנה לאט־לאט, הילדים גדלו והצרכים הפיזיים השתנו".
כוחה של קהילה, ובמיוחד כזו שמושתת על ערכים של חסד, נבחן דווקא כשהגלים סוערים. שעות בודדות אחרי שפרצה מלחמת חרבות ברזל הקימו הקהילות ביישובים מערכי סיוע לנשות המילואים ולאלמנות הצעירות שבאחת מצאו עצמן מנהלות משק לבדן.
"פניתי ממש בהתחלה לרכזת הקהילתית ואמרתי לה שיש פה חמש נשים שכבר שנים מתמודדות עם הדבר הזה, ויש מערך קיים, בואי נשלב כוחות", אומרת הילה. "יש תורנויות בישול, ויש בנות שבאות לקפל כביסה, והיישוב מחלק מתנות בחגים. אבל היא לא הסכימה. אני זוכרת פעם אחת בזמן המלחמה שממש בכיתי כשמישהי שלחה הודעה שהיא מגייסת כספים להכין סעודת שבועות לנשות המילואים, ופתאום הרגשתי הכי לבד בעולם. אני 365 ימים בשנה לבד. ואני מסתובבת עם אות הקלון - זו בעיה שלך, תתמודדי".
את מצליחה להחזיק את שני המסרים האלו יחד?
"את מתפרצת לדלת פתוחה. אני נמצאת בניסיון הזה כבר הרבה מאוד שנים. אני לא משווה לשום דבר, אבל אני לא במצב של צו מילואים שבעזרת השם יסתיים בטוב, ולא חס ושלום משווה לנשים שאיבדו את הבעלים שלהן, שיש סביבן איזושהי הילה. וברוך השם הן מתחתנות ונשארות במעגלים הקרובים שלהן, ויש פעמים שגם המשפחה של המת נשארת בתמונה. יש שם הרבה יותר התגייסות כלכלית, לאנשים קל יותר לפתוח את הכיס ואת הלב".
אז מה את חושבת שקורה לציבור לנוכח גרושות?
"אות קלון, יש קלון. קלון ממש. והרבה מאוד שיפוטיות, ועמדה כזו של רחמנות. הגרוש שלי לא היה מגיע ליישוב כי נאסר עליו לראות את הילדים, ואני זוכרת שמישהי אמרה לי 'בטח את לא מאפשרת לו לראות אותם', בלי לדעת מה הסיפור. או שמישהי ראתה את הילדים שלי רבים בגינה, ואמרה, 'מסכנה, היא מגדלת אותם לבד'. כאילו שילדים לא רבים בכל מקרה".
הילה מדברת על הברכה הגדולה שיש בחיים בקהילה, אבל גם כואבת את חוסר המסוגלות של הקהילה להכיל אותה לפעמים. "אני גרה ביישוב מדהים, חיים פה אנשים של חסד ונתינה ברמות שאי אפשר לתאר. אבל זה גם כלוב מזהב. את הופכת להיות אסירת תודה. את לא יכולה להתלונן כי את מקבלת את זה. יש הרבה עזרה בזכות קרן הסיוע של היישוב, אבל כשביקשתי שיעזרו לי לצאת ללמוד קיבלתי תשובה שלילית. מה יותר גדול? לתת לבן אדם אוכל או לתת לו עבודה? עבודה, כי זה מחזיר לבן אדם את הכבוד ואת היכולת להתפרנס בזכות עצמו. אבל ההתעקשות הייתה לתת אוכל".
והיום, כשהילדים כבר גדולים, למה להישאר בכלוב הזהב הזה?
"הראש שלי עסוק כל הזמן במחשבה הזאת - אם אני נשארת פה כי אני מפחדת לעזוב, או כי אני באמת אוהבת להישאר פה. הערכים שיש פה אלו ערכים שאני מתחברת אליהם".
ומעבר למה שקורה בתוך היישוב, במועצה יש התייחסות? את מקבלת הנחה בארנונה?
"זו אחת המלחמות הכי קשות. המועצה פה לא מכירה בגרושים ובגרושות, והיו פה מלחמות נוראיות, ואחרי הרבה מאוד שנים של מלחמות הם הסכימו להכיר ב־20% הנחה, אבל רק בכפוף להכנסות", היא אומרת כמפסידה. "זה ראש קטן, ממש נלחמנו על זה, וזה לא עזר. אם הם היו קצת יותר קשובים והיו יכולים לשמוע כמה זה מסובך להחזיק משק בית ולהיות מפרנסת יחידה. בהתחלה הייתי מתפטרת כל קיץ ממקום העבודה, כי לא היה מי שיהיה עם הילדים. היום אני עצמאית, יש לי פרנסה והעבודה גמישה, ככה שאני פנויה להיות עם הילדים".
לא רחוק משם, בשומרון, בגיל 40, עם שלושה ילדים ואחרי 15 שנות נישואים, נועה ובעלה הבינו שמה שהיה ביניהם נגמר, ולפני חצי שנה היא קיבלה ממנו גט. "יש את המבט הזה עלייך ביישוב כמסכנה", היא משתפת, "מבט מאוד פטרוני. למה שיחשבו שאני מסכנה? בטקס יום העצמאות אצלנו מקרינים סרטון שמשפחות מספרות בו על עצמן ועל החיים ביישוב, זה משהו שכבר שנים עושים. ויום אחד מהסקרנות עברתי על הסרטונים האלה, וראיתי שבמשך כל השנים כמעט, אף פעם לא ראיינו גרושים. זה תמיד בפורמט של זוג. אף אחד לא יגיד לך ברחוב 'הא, את גרושה'", היא אומרת, "אבל המסר מעבר למילים הוא שאת לא שייכת, את לא משפחה שעכשיו ידביקו עלייך מצלמה ויראיינו אותך בתור פרסומת של היישוב".
אז למה להישאר במקום כזה?
"רוב הגרושים מתגרשים כשיש להם ילדים שנמצאים בשיא ההתפתחות שלהם, ומראש עברו ליישוב מתוך מחשבה על הילדים. שיהיו להם חברים שיגדלו איתם מגיל אפס ושימשיכו איתם עד לתיכון. כשהגענו לכאן בחרנו את החברה המסוימת הזאת, ועכשיו אנחנו רוצים לשמור על היציבות של הילדים בתוך הדבר הזה.
"יש אנשים שעוזבים את היישובים אחרי הגירושים, כי זה כבר פחות מתאים להם. את ממש יכולה לעבור שנמוך חברתי. יש לי חברה שהתנתקה ממני בגירושים, כי היא ובעלה לא יכלו להכיל את זה שאני כבר לא נשואה. הגירושים הם מראה לזוגיות, וזה הרבה פעמים פוגש אנשים במקום שהם לא בטוח רוצים להיפגש איתו. למי שממילא יש שאלות בקשר למערכת היחסים שבה הוא נמצא, פתאום מקבל בפרצוף את האפשרות לעזוב. וזה מפחיד. ואז הרבה פעמים הוא מתרחק, לא מרוע, אלא פשוט מתוך פחד לפגוש את זה.
"כשזוג מתגרש זה הרבה פעמים מסבך את המעגל החברתי הקרוב. הם צריכים לבחור צד או לנסות לרקוד איזה ריקוד מוזר שבו הם נדרשים להחליט איך והאם להזמין אותו ואותה לאותו מרחב. יש במצב הזה המון התמודדויות קטנות. קראתי פעם במאקו טקסט שכתבה מישהי חילונית שהתגרשה – 'אל תדאגי, אני לא אקח לך את הבעל'. זו אמירה קיצונית, אבל היא עוברת לך בראש כשאת מבקשת מהשכן עזרה לסדר איזה משהו בבית. ולכן אני אבקש עזרה מסוג כזה רק כשהילדים נמצאים איתי, כדי שחלילה לא יהיה הרגע המביך הזה, שהבעל של השכנה מגיע אליי ואני לבד איתו. כי את אוטומטית נחשדת, אף אחד לא יגיד לך את זה בחיים, אבל זה תמיד באוויר.
"קיים פער מאוד מאוד גדול בין המחוות המאוד מאוד יפות כשאת מתגרשת, לבין זה שבסוף, ביומיום, לא תמיד יחשבו עלייך או ייקחו אותך בחשבון. למשל להזמין אותך לארוחת חג זה לא תמיד סימטרי עם זוג, כי את לבד. לרוב, אם יזמינו אותך, זה יהיה בתור 'תוספת' לעוד איזה זוג או שניים שהוזמנו כבר. אני חושבת שבסך הכול אנשים ביישובים קהילתיים כן רוצים לעזור לזוגות גרושים, רק שהם לא מכירים את הצרכים. אבל לצורך העניין, לזוגות חדשים ביישוב הרבה פעמים מצמידים 'משפחת קולטת'. אני חושבת שלמשפחה שעכשיו חוותה גירושים גם אפשר להצמיד איזה זוג תומך שמוודא שהם מסתדרים בחגים, שמזמין מדי פעם לארוחות ומעניק להם נחיתה רכה לתוך החיים החדשים".
רעות, 38, גרה ביישוב במרכז הארץ וחושבת אחרת מנועה. "החברים שלי פה מהקהילה רואים אותי בתור מישהי חזקה, הם לא נותנים לי את המבט 'אוי, איזה מסכנה'". יש לה שלושה ילדים, ועד לפני שנה עוד הייתה נשואה. "שום דבר לא השתנה. אני עדיין מרגישה מאוד רצויה במפגשים החברתיים, וממשיכים להזמין אותי לארוחות שבת ולטיולים. ברור לכולם שאני באה לבד או עם הילדים, וכולם ממש סבבה עם זה, גם החברים יודעים ששום דבר לא השתנה, והבחירה נשארה בידיי - מתי להגיע ומתי לא".
יש נשים שמדאיג אותן שפתאום יש נשים פנויות בסביבה.
"אנחנו צוחקים על זה שדווקא הגברים נורא מפחדים שייכנסו לנשים שלהם רעיונות כשהן רואות שיש להן חברות שהתנאים שלהן השתדרגו עם הגירושים".
יש בכל זאת איזה רגע שאת מרגישה לא בנוח?
"יש פעמים שאני כבר באמת מרגישה שמפגשים משפחתיים וזוגיים הם כבר פחות העולם שלי, שאני כבר לא יכולה להיות חלק מהם, ואז אני מוצאת מקומות אחרים להיות בהם, וזה ממש בסדר. לא כי הקהילה גורמת לי להרגיש לא בנוח, אלא משום שאני כבר לא במקום הזה. אני חושבת שהקהילה שלנו לא מייצגת, כי היא באמת בגישה של חייה ותן לחיות. יש פה זוגות מעורבים, דתיים וחילונים. ויש הרבה גרושים, יש מקום לכולם".
ובכל זאת, יש פעמים שכל המשפחתיות הזאת כבר לא מתאימה לה. "מצאתי לי חבורה, כולנו פחות או יותר באותו גיל ובתהליך של גירושים, וכל שבת שנייה אנחנו אוכלים יחד. ואחרי תקופה גם התחלתי לצאת קצת יותר מהיישוב וגיליתי הרבה אנשים חדשים וטובים שכיף לי ומצחיק לי איתם, וחלקם הפכו להיות חברי נפש של ממש. זו לא חלופה לקהילה שאני מרגישה בה בנוח, אבל זו תוספת שמותאמת לסטטוס שבו אני נמצאת עכשיו".
הגירושים השפיעו על המקום הדתי שלך?
"אני חושבת שאנחנו עוברים איזשהו דיוק, כאינדיוודואלים, בכל האלמנטים של החיים שלנו. גם מבחינה דתית את עוברת איזשהו דיוק. אני לומדת להכיר את עצמי מחדש ורואה את זה כמתנה שקיבלתי. אני עכשיו לבד ויש לי את היכולת לקבל החלטות שאינן תלויות באדם נוסף, אני בתוך ארבעת הקירות שלי מול עצמי. זה משהו שאין בתוך משוואה זוגית, שבה כל דבר שאת עושה משפיע על מישהו אחר".
רעות עוצרת לרגע את שטף השיחה ומתנצלת שהיא לא מספקת את החומר של הגרושה הממורמרת. היא מספרת שיש הנחות בארנונה ובמיסי יישוב, אבל אף אחד לא לקח אותה ביום הראשון של הגירושים ואמר לה - ברוכה הבאה, אלו כל ההטבות שיש לך. "אלו דברים ששומעים עליהם מפה לאוזן, ויש דברים שאת צריכה להילחם עליהם, וזה בסדר. ככה זה בחיים. להגיד לך שאני מייצגת? נראה שלא".
ממועצת בנימין נמסר בתגובה: מועצת בנימין פועלת במשך כל ימות השנה על מנת לסייע לאוכלוסיות שונות ברחבי המועצה. כחלק מסיוע זה, יכולים הורים יחידניים לקבל הנחה על פי חוק בהתאם לקריטריונים מול רמת ההכנסה. כמועצה שחרטה על דגלה את הסיוע למשפחות בעלות הכנסה נמוכה, חשוב לנו לסייע בהתאם למבחני הכנסה ולעזור למי שזקוק לכך. אנו סוברים כי מצב משפחתי אינו מעיד באופן אוטומטי על קושי כלכלי ועל כן אנו בוחנים את רמת ההכנסה בהתאם לצורך. אנו גאים בכך שאנו מאפשרים קבלת הנחות לאלו שזקוקים להם.