"לא מדברים מספיק על גבורת בנות השירות הלאומי"

במסגרת השיח הציבורי שהתעורר לאחרונה סביב אופי שירותן של הצעירות הדתיות – לאומי או צבאי – בולטת העלייה המובהקת בשיעור הבנות הדתיות המתגייסות לצה״ל. על פי הנתונים שהציגה מחלקת המחקר של הכנסת (והובאו בכתבתה של אביגיל זית במוסף מוצש לפני חודש), בשנת 2025 בחרו כ־40 אחוזים מבוגרות החינוך הממלכתי־דתי להתגייס לצה"ל ולא לשירות לאומי. מדובר במגמה עקבית ורבת שנים, שקיבלה משנה חיזוק מאז 7 באוקטובר 2023. יש מי שרואים בה תיקון היסטורי והשתלבות מבורכת; בעיני אחרים זוהי פגיעה במערך שמרני מושרש וערעור על פסיקה ותיקה של הרבנות הראשית.

ועם זאת גם כיום, כפי שעולה מהנתונים, רוב בוגרות החמ"ד בוחרות לתרום לעם ישראל במסגרת התנדבות לשירות הלאומי. בעיני ארית אנסבכר־לנזמן, יו"ר עמותת "בת עמי - אמונה אלומה", העוסקת בשיבוץ וליווי אלפי מתנדבות ומתנדבים בשירות הלאומי, הן לא מקבלות מספיק הכרה על עשייתן, שקיבלה משנה חשיבות מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל והמחירים שהיא גבתה בעורף האזרחי.

"אני לא רוצה להוריד מילימטר מגבורת החיילות – התצפיתניות, הלוחמות, תומכות הלחימה", מבהירה אנסבכר, "אבל לא מדברים מספיק על גבורת בנות השירות הלאומי. ב־7 באוקטובר היו לנו 262 מתנדבות ומתנדבים בעוטף, חלקן היו באותו יום עם הקהילות. לקח כמעט שלושה שבועות עד שהצלחנו ליצור קשר עם כולן, היו כאלה שעברו דברים לא פשוטים. חלקן הגיעו עם הקהילות למלונות. הן לא הורשו להתגורר בהם, אבל נשארו קרובות אליהם בדירות ששכרנו עבורן.

"הקהילות היו מפורקות. לדוגמה שדרות - שבה פועל גרעין גדול למדי של בנות שירות לאומי - הייתה מפוזרת בין עשרות בתי מלון". מעבר ל־40 שעות התקן בשעות לפני הצהריים, פועלות בנות השירות של שדרות כקבוצת משימה עירונית גם אחר הצהריים. "יש לנו מעל 20 גרעינים כאלה ברחבי הארץ", מציינת אנסבכר.

בבתי המלון יצרו בנות השירות מסגרות חינוך לא פורמליות, והעניקו להורים שעות הפוגה חשובות. בערים שלא פונו הן נכנסו לחמ"לים העירוניים, פקדו את בתיהם של קשישים שחלקם חששו לצאת מהממ"דים, ויצרו שגרה לבני הנוער. הארגון הרחיב את הגדרת "העוטף" עד 22 ק"מ מהגדר, כך שנכללו בו גם ערים שלא פונו. בנות השירות פעלו בתוך ערים ויישובים שלעיתים היו ריקים למחצה, ומילאו צרכים שונים.

המציאות החדשה דרשה התמודדות וגבתה מחירים גם במישור הנפשי. "בשנתיים וחצי האחרונות בנינו הכשרות של מוכוונות לטראומה", מספרת אנסבכר. "הן לא עובדות סוציאליות, אבל אם ילד לידן חוטף התקף חרדה – חשוב שיידעו מה לעשות". לדבריה, היו בנות שירות שהוכרו כנפגעות פעולות איבה.

אנסבכר מספרת על בת שירות בסניף רישום אוכלוסין בדרום, שפגשה אֵם שביקשה להוסיף "ז"ל" ליד שם בנה בספח תעודת הזהות. "היא לכאורה מתנדבת בתקן פקידותי, אבל היא ניגשה אל אותה אישה וידעה איך לסייע לה ברגע הקשה הזה בזכות הכשרה מוכוונת־טראומה שהיא עברה. היא הייתה שם עבורה והעירה את תשומת לב הצוות הבוגר. זה מעשה קטן לכאורה, אבל הרגישות הזו היא עולם ומלואו".

בעיני אנסבכר, מתנדבות ומתנדבי השירות הלאומי הפכו לשקופים. "יש פה גבורה אזרחית אבל אין להן מדים. אף אחד לא ישלם עבורן על הפלאפל בדוכן, והן עוברות בידוק ביטחוני כשהחיילת שלידן פטורה מזה. לפעמים אני מדמיינת מה היה קורה אם בוקר אחד כל 20 אלף המתנדבים לא היו מופיעים – ארגונים שלמים לא היו מתפקדים. אבל לא מספיק רואים אותן. הרשות לשירות לאומי עושה בכל שנה שבוע הצדעה למתנדבים, אבל אני לא יודעת כמה הד יש לזה, אפילו בתוך המגזר הדתי.

"אף אחד לא ישלם עבורן על הפלאפל בדוכן, והן עוברות בידוק כשהחיילת שלידן פטורה מזה. זה לא מקרה שהעולמות הגבריים כמו הצבא מקבלים המון הכרה, ובנות צעירות שנותנות את הנשמה – לא מקבלות"

"זה לא מקרה שהעולמות הגבריים כמו הצבא מקבלים המון הכרה, ובנות צעירות שנותנות את הנשמה בשירות לאומי – לא מקבלות הכרה. המדד הוא גברי. יש היום ב'בת עמי' מאות תקנים בתחומי ביטחון – גם במשרד הביטחון אבל גם במוסד ובמפא"ת. בנות עושות שם עבודות פסיכיות כשלצידן גם חיילות".

אם בעינייך השירות הלאומי לא פחות תורם, למה לא להפוך אותו למסלול מחייב ולדרוש מכולן לשרת שנתיים?

"בבת עמי אנחנו ממש מעודדים שירות של שנתיים, מה גם שהיכולת שלהן בשנה השנייה עולה לאין שיעור על התפקוד בשנה הראשונה. זה מורכב להפוך את זה לחובה, כשכל השירות הלאומי הוא למעשה התנדבות, בחירה. זה גם נהיה קשה יותר לחייב, אלה תופעות של דור".

הגיל הרך של הבגרות

מתוך שמונה אגודות ועמותות השירות הלאומי, "בת עמי אמונה־אלומה" היא השנייה בגודלה במספר המתנדבים, והראשונה בקרב המגזר היהודי. אנסבכר־לנזמן (50) היא יו"ר הארגון בארבע השנים האחרונות. שני שליש מכלל המתנדבים במסגרת הארגון הן מתנדבות. מבין כלל המשרתים בשירות לאומי, הצעירות הדתיות מהוות כמחצית. ערב המלחמה, מצטטת אנסבכר נתונים רשמיים, כ־48% מכל שנתון גיוס של בנים ובנות בישראל קיבלו פטור משירות, ובכלל זה חרדים, ערבים, דרוזים, ובעלי פטור בריאותי ומוגבלויות. "קהל היעד שלי הן הבנות הדתיות שנכללות במספר הזה. לפי החוק הן לא חייבות בשירות, אבל זו מחויבות מוסרית. המשימה שלנו כגוף מקצועי היא ליצור את המעטפת הייחודית לכל סוג אוכלוסייה".

בשנים האחרונות, אומרת אנסבכר, התחזקה המעטפת שמלווה את בנות השירות. "אנחנו קוראות לגיל הזה 'הגיל הרך של הבגרות'. הצעירות מתנסות ביחסי עובד־מעביד, מתמודדות לראשונה עם סכום כסף שאיתו צריך לסיים את החודש, צריכות להסתדר בדירה עם עוד בנות שהן לא בחרו לחיות איתן. אנחנו שם כדי לתווך להן את העולם הבוגר".

זה משהו שלא היה קיים בזמני, די נזרקנו למים. "נכון, המודעות עלתה, וזו ליבת העבודה שלנו".

אנסבכר מספרת על רפורמת המיונים שמובילה בשנה האחרונה הרשות לשירות לאומי, תחת משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות. המטרה היא להפוך את תהליך השיבוץ למסודר ומכוון יותר, בדומה ל"יום המא"ה" הצה״לי. עד היום נדרשו המועמדות לנווט לבדן בין אתרי העמותות, לחפש תקנים, להירשם לסיורים ולהתמודד עם דחיות, ולעבור תהליך כאוטי ומתיש. כעת מוצע להן יום מיון מקצועי בזום הכולל ריאיון ודינמיקות קבוצתיות, והן מקבלות מיפוי לתחומים המתאימים להן.

"אני אשמח שאפשרות הבחירה אם להתגייס לצה"ל או לא תינתן לכל בת בישראל, לא משנה השיוך המגזרי שלה. המספרים מוכיחים שגם כשנותנים להן בחירה, לא כולן יחליטו להצהיר ולקבל פטור"

"זה עדיין לא מושלם", היא אומרת, "אבל זו התחלה של סדר. האופן שבו מכוונים את הצעירות לוקח בחשבון קודם כול את צורכי המדינה. אני מאמינה שכך צריך להסתכל על השירות הלאומי".

בשיח הציבורי נשמעת לאחרונה ביקורת על השירות הלאומי. מדברים על אפליה לטובת הבנות הדתיות שיכולות לבחור האם לשרת בצבא, ומזלזלים בתפקיד שלהן. במגזר הדתי־לאומי מחנכים "לתת הכי הרבה", ולכאורה בצבא תורמים יותר, אז למה לא לבחור בו?

"ברור שהיכולת הזו לבחור אם להתגייס לצה"ל או לא, זו פריווילגיה ששמורה לבנות דתיות. אני אשמח שאפשרות הבחירה הזו תינתן לכל בת בישראל, לא משנה השיוך המגזרי שלה. המספרים שהזכרת מוכיחים שגם כשנותנים להן בחירה, לא כולן יחליטו להצהיר ולקבל פטור. להגיד שבאופן גורף מה שעושים בצבא הוא יותר חשוב ממה שעושים בשירות הלאומי – זה עובדתית לא נכון. כמו בכל מערכת ענקית, יש תמיד תפקידים שהם יותר 'קרביים', גם בתוך השירות הלאומי. אני גם לא חושבת שאפשר לבנות מערכת רק מתפקידים קרביים. צה"ל נלחם על הגבולות כדי שאנחנו נוכל לחיות בתוכם, וגם דרך נשות המילואימניקים אנחנו מבינים עד כמה החוסן של העורף והיכולת שלו לעמוד במצבים לא נורמליים לתקופות ארוכות, הם קריטיים. יש בישראל קצת יותר מ־20 אלף צעירים וצעירות שצה"ל פטר משירות, והם החליטו בכל זאת להתנדב לסוג של צבא אזרחי".

חיילת, גם בתפקיד עורפי, נושאת מחויבות וסיכון: "את רכוש צה״ל, ואיפה שצריך – שם תהיי". לבת שירות יש מחויבות כזו?

"שירות לאומי הוא כלי אסטרטגי עבור המדינה לתת מענה לצרכים האזרחיים, בעיקר במשברים לאומיים. כשגנים נסגרים בכל הארץ בגלל מחסור חמור בגננות וסייעות, ומדברים על להביא כוח אדם מחו״ל – למה לא להיעזר בבנות שירות? יש כאן מאגר עצום של צעירים שיכולים לתת מענה אמיתי".

שתי בנותיה של אנסבכר בחרו להתגייס, והיא רואה בעצמה פמיניסטית, אך מסרבת לקבל את המשוואה שלפיה גבורה נמדדת במדים בלבד. היא מגיבה בחיוך לאמירתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' על כך שאם בתו תשאל אותו, הוא יחנך אותה שלא להתגייס. "כאימא למתבגרים אני יודעת שהם לא באמת שואלים אותנו. הבנות שלי הן נשים צעירות שעושות את הבחירות שלהן. החינוך שהן קיבלו הוא שאין שאלה אם לשרת, ואין ספק שיותר משנה אחת. זה שהן בחרו ללכת לשירות משמעותי, זו הצלחה של החינוך שלי".

היא עצמה, כשהגיעה לצומת הזה בגיל 18, בחרה בשירות לאומי, "מסיבה פשוטה: הרבנות הראשית פסקה שזה מה בת דתייה שצריכה לעשות". הבחירה הזו גבתה ממנה מחיר קשה. "גדלתי בבית ממלכתי מאוד שבו הצבא הוא קדוש", היא מספרת. אביה, מנחם אנסבכר, מפקד מוצב תל־סאקי במלחמת יום הכיפורים, נשא על גבו סיפור גבורה שהפך לחלק מהאתוס הישראלי. "הבחירה שלי כאבה לאבא שלי מאוד, והוא לא דיבר איתי שנתיים. חזרתי הביתה והייתי אוויר. זה היה מאוד מאוד קשה, מה גם שהשירות שלי היה משמעותי. בשנה הראשונה הייתי קומונרית בבני־עקיבא בדימונה ולימדתי בתיכון, ובשנה השנייה הייתי שליחת נוער בעלייה ברוסיה. עשרות שנים אחר כך יצאנו לבית קפה, הוא ביקש ממני סליחה ופתרנו את זה.

"הרבה פעמים כשאני שומעת שהשירות הלאומי זו הדרך הקלה, עבורי הדרך הקלה הייתה להתגייס. אם נחזור לדברים של השר סמוטריץ', הדגש בבחירה של הבת צריך להיות על שירות משמעותי ועל משך השירות, פחות על איפה. יש ציבור דתי רחב, לא רק חרד"לים, שהרבנות הראשית היא פקטור עבורו, ואם היא אומרת 'לא', אז זה עניין רציני".

נראה שהמגזר חצוי. מצד אחד רבנים פוסקים לא להתגייס, מצד שני בנות מצביעות ברגליים.

"טוב שיש ריבוי קולות, ותמיד יהיה פער בין ההנהגה לשטח. הבנות שלי שמעו את מה שהרבנים אומרים, הן גדלו בבית שסמכות חכמים היא דבר משמעותי בו, וגם שמעו את המסר שחשוב לי שהן יבחרו בעצמן. אני סומכת על הצעירות שלנו שידעו לקבל החלטה בתוך המורכבות וריבוי הקולות".

רסיס ממגש הכסף

אביה, מנחם אנסבכר, היה גם פעיל התיישבות נודע במסגרת גוש אמונים, ממקימי מעלה־אדומים המקורי, במקום שהיום שוכן בו אזור התעשייה מישור אדומים. את שמה הייחודי, ארית, הוא העניק לה לזכר חברו הטוב אריאל ויסמן ז"ל, שנפל בניסיון חילוץ הירואי של חבריו הלכודים על התל, מול כוחות סוריים גדולים.

כמי שגדלה בתודעת שליחות של יישוב הארץ, אנסבכר המשיכה לצעוד בדרך הזו גם בחייה הבוגרים. לפני כשני עשורים, היא ובעלה אריאל עברו עם ששת ילדיהם למושב גיתית שבבקעה. הם היו חלק מגרעין שמנה משפחות ספורות שהחליטו להגיע דווקא לבקעה ודווקא למושב חילוני. בגיתית התגוררו אז 17 משפחות; היום זהו מושב משותף לדתיים וחילונים, ויש בו משפחות על כל הרצף הדתי.

כמי שגדלה עם אב פוסט־טראומטי, היא יודעת כמה דברים על מחיר השירות הקרבי והמלחמה. "כשגדלתי לא ידעתי שאבא שלי פוסט־טראומטי, הוא עצמו לא ידע. לקח לו שנים להכיר בזה. הספר שהוא כתב, 'רסיס ממגש הכסף', מתאר את הליך הטיפול שהוא עבר. הוא איש מבריק וכותב מצוין, ובכל פעם שיצא מטיפול הוא שרבט על בלוק צהוב את רשימותיו. זה התגבש לכדי ספר ייחודי שמתאר את ההליך הטיפולי מהעיניים של המטופל".

הניסיון שצברה כבת לאב פוסט־טראומטי, הביא אותה לכתוב בתחילת המלחמה פוסט שעורר הדים רבים. "כשצה"ל התחיל לשחרר חיילים אחרי סבב הלחימה הראשון, כתבתי פוסט שבו הפצרתי בחיילים ללכת לטיפול, גם אם הם חושבים שהם לא צריכים. שלא יחכו לסיוטי לילה או להתפרצויות זעם ולפלאשבקים. כתבתי להם בתור הילדה שאולי עדיין אין להם, אבל תהיה בעתיד".

המילים שלה עברו בין רבים, גם מחוץ למרשתת. "החתן שלי קצין בגבעתי, וכשהוא יצא עם הפלוגה שלו מעזה, העמידו אותם בחי"ת והמ"פ הקריא להם את הפוסט הזה. הוא לא ידע מי כתבה אותו ושיש לי קשר לפקוד שלו. מפקדים קנו את הספר של אבא שלי, חילקו לחיילים והעבירו את המסר: תלכו לטיפול. המודעות הזו דחפה אותי לעשות הכשרות גם לבנות שנפגשות עם סיפורים נוראיים. מבחינתי, אני כארגון צריכה לתת להן כלים להגן על עצמן מטראומה משנית".

בעוד עשר שנים, אם המגמה תתהפך ורוב הבנות הדתיות יתגייסו, את תראי בזה כישלון או שינוי טבעי של הציונות הדתית?

"השירות הלאומי לא מורכב רק מבנות דתיות. תמיד יהיו אוכלוסיות שצה"ל פוטר משירות, וככל ששנתוני הגיוס הולכים וגדלים, יהיו יותר מועמדים פוטנציאליים לשירות לאומי. זה מחייב אותנו להיות יותר מקצועיים. הציבור הדתי־לאומי מאז ומתמיד חי בתחושת שליחות ורצון לתרום, ואני שמחה לראות את הצעירות עם המדים ואת הצעירות בשירות לאומי. יש לנו הרבה במה להתגאות שהצעירים שלנו מחויבים לעשייה מאתגרת".

לפני שלוש שנים, בדרך מקרה, אובחן אצל אנסבכר סרטן המעי הגס. גם לרגל חודש מרץ, שהוא חודש המודעות הבינלאומי לסרטן המעי הגס, היא מבקשת לומר כמה מילים בהקשר הזה: "זה אחד מסוגי הסרטן שאפשר לגלות ולמנוע בבדיקה מוקדמת. מדינת ישראל מציעה כרגע את הבדיקות האלה רק מגיל חמישים, אבל הן חייבות להתאפשר גם בגיל מוקדם יותר, כי מספר הצעירים שחולים בסרטן הזה הולך ועולה, בישראל ובעולם. בשלוש השנים האחרונות, את כל מי שאני פוגשת אני שולחת לעשות את הבדיקה הזו. בתור בוגרת של הסרטן הזה, כולל שני ניתוחים וטיפולים כימותרפיים, אני לא ממליצה לעבור אותו. למזלי הקדוש ברוך הוא עשה לי נס, ואני בריאה ברוך ה'".

מה הבנת על החיים בעקבות הסרטן?

"שממש חשוב לעשות את הבדיקות שאנחנו דוחים כל הזמן. ובאופן כללי, שהזמן שלנו קצוב. זה בהחלט שינה את סדרי העדיפויות שלי".