"מוקדם בבוקר לקחתי את כל הציוד למקלט ובאזעקה הראשונה הרמתי מסיבה"

הצורך להתגונן מפני הטילים, בשילוב חשיבה יצירתית, הביאו השבוע ישראלים רבים לנסות להפוך את הלימון ללימונדה. זמן קצר אחרי תחילת המתקפה על איראן בשבת האחרונה, הלך והתברר שהשהייה במרחבים המוגנים עלולה להימשך הפעם פרקי זמן ארוכים, וההקפצה אליהם תהיה בתדירות גבוהה יותר. אזרחי ישראל, בוגרי סבב הלחימה הקודם עם איראן, החליטו לפתח את המרחבים שמתחת לפני האדמה ולהפיק מהם את המיטב, כך שלמרות האיומים מחוץ, יהיה אפשר להמשיך לקיים אורח חיים תקין ככל האפשר, לעיתים אפילו מחויך. קבלו את שאגת הארי, גרסת העיר התחתית.

כאשר נוריאל קריו בן ה־17 יצא בשבת אל המקלט העירוני בשכונת מגוריו בנשר, הוא שמע את השכנים, הורים לילדים, מדברים על העיתוי שבו פרצה המלחמה, רגע לפני פורים. התחפושות יישארו בארון והמסיבות יתבטלו, הוא שמע אותם משלימים עם המציאות. "השיחות האלה המשיכו איתי גם כשיצאתי מהמקלט", הוא אומר. "אנחנו בפורים, זה חג שצריך להיות שמחים בו, אי אפשר להיות עצובים. אמרתי לעצמי שחייבים להרים לכולם את האווירה, וחשבתי למה בעצם שלא נעשה פורים במקלט עם כל הילדים, וככה נעשה שמח לכולם?". כמי שעוסק בתקלוט באירועים, נוריאל היה משוכנע ש"בשנייה אחת נוכל לשנות את האווירה, נצא קצת מהחששות של המלחמה. ניכנס לחגיגת פורים ויהיה לכולם כיף.

וממחשבה למעשה. "ביום ראשון מוקדם בבוקר לקחתי את כל הציוד שלי למקלט", מתאר נוריאל. "כבר באזעקה הראשונה העמדה הייתה פתוחה, הרמתי מסיבה והיה שמח. זה מקלט גדול יחסית, ככה שלא רק הילדים ובני הנוער של השכונה הגיעו, אלא כל ילדי האזור. אני חשבתי על הילדים והנוער, אבל המבוגרים רקדו והשתוללו יותר מכולם. באזעקה הבאה הם כבר הגיעו מחופשים, והביאו גם אוכל ושתייה. הרקדתי אותם במשך שלוש שעות וחצי, ולמרות שהיו הרבה אזעקות ברצף – לא שמענו אותן. אנשים גם לא היו חייבים ללכת ולחזור כל הזמן, הם יכלו להישאר במקלט בכיף. כשראיתי איך זה שימח את כולם, תקלטתי במקלט גם ביום שני למרות שהיו פחות אנשים. אני מתכוון לעשות את זה גם בהמשך השבוע", הבטיח נוריאל בשיחה שקיימנו ביום שלישי. "זה יהיה שבוע של מסיבות פורים".

התושבים, שהתרגשו מהמחווה של נוריאל, הפיצו את השמועה על המסיבה המאולתרת בקבוצות הווטסאפ העירוניות. נציגי העירייה שנחשפו להודעות הגיעו לראות במה מדובר ושיתפו את ראש העיר רועי לוי, והוא פרסם ברשתות החברתיות סרטונים מהמסיבה. "אני היחיד שהרים מסיבה כזאת בעיר", מציין נוריאל בגאווה. "בקבוצות הדיג'ייאים שאני חבר בהן התעניינו אם כדאי לעשות מסיבה כזאת במקלט".

נוריאל קריו, די ג'יי: "כבר באזעקה הראשונה העמדה הייתה פתוחה, הרמתי מסיבה והיה שמח. חשבתי על הילדים ובני הנוער, אבל המבוגרים רקדו והשתוללו יותר מכולם"

חבורה אחרת שהמשיכה לרקוד גם השבוע היא קבוצה של מועדון סלסה. אברהם מזון (36) מלוד, חבר המועדון, נוהג לרקוד פעמיים בשבוע באופן קבוע. אחרי ששני שיעורים התבטלו בצל המלחמה, הוא וחבריו החליטו שבמקום להתלונן הם יארגנו מסיבה פרטית כדי להרים את המוראל. כ־30 איש הגיעו מכל רחבי הארץ למסיבה המאולתרת שהתקיימה בקומה מינוס חמש בחניון בלב עיר במרכז הארץ.

"הקומה הייתה יחסית ריקה, והגענו עם הרכבים עד למקום", מספר אברהם. "מישהו הביא בוקסה, מישהו אחר הביא שולחן פלסטיק, כולם הביאו קצת אוכל ושתייה. הפעלנו פלייליסט והתחלנו לרקוד, לפרוק אנרגיות. רקדנו במשך חמש שעות. במהלכן קיבלנו פעמיים התרעות על אזעקות, אבל היינו במקום הכי בטוח שיש, ובלי הלחץ שמתלווה לריצה אל המרחבים המוגנים.

"זה עשה לנו כל כך טוב, ואנחנו כבר מדברים על המפגש הבא בחניון. ככל שהקבוצה תמשיך לפעול, אני מניח שיצטרפו רוקדים נוספים. אנחנו מקווים שהמלחמה תסתיים ונחזור לשגרה, אבל אם זה ייקח קצת זמן, אנחנו מרוצים מההסדר שארגַנו לעצמנו, ששומר גם על הנפש שלנו".

טיפול נמרץ בחניון

בצל איום הטילים, בתי חולים העבירו חלקים גדולים מפעילותם אל החניונים התת־הקרקעיים. יואל הר־אבן, סמנכ"ל האגף הבינלאומי ופיתוח משאבים ב"שיבא", עובד בבית החולים כבר עשור. לפני כן שירת 26 שנים בצה"ל, בין השאר כעוזר קצין רפואה ראשי. עם פתיחת המערכה מול איראן, ניהל הר־אבן את הקמת בית חולים השדה בחניון בית החולים.

להר־אבן יש ניסיון רב במיזמים מהסוג הזה. "זה בדיוק אותו בית חולים שהקמנו בתחילת המלחמה באוקראינה, לפני ארבע שנים. לקחנו מכאן את האוהלים והיינו שם כשישה שבועות", הוא מספר. "בעימות הקודם עם איראן ביוני, פתאום היינו צריכים למצוא מיטות אשפוז ממוגנות לאלפיים חולים – לא רק לפנות את הקומות העליונות של בית החולים, כי הסוג של התחמושת השתנה. התחילו לירות עלינו טילים של 900 ו־1,000 קילו חומר נפץ. חיפשנו אזורים ממוגנים, ובדיוק באותה תקופה היינו בסיום הבנייה של המטבח החדש של בית החולים. יש בו שתי קומות של חניון, כל קומה היא שטח של 5,000 מטר, וממוגנת".

"הבאנו מכונות שטיפה וניקינו הכול, אבל עדיין היינו בבעיה כי זה היה אתר בנייה", מתאר הר־אבן. "אמרתי למנכ"ל בית החולים שבמקום להתעסק בלסדר את המקום, פשוט נאמץ את מודל בית חולים השדה שעשינו באוקראינה ונקים את האוהלים בחניה. הצוות התאהב בזה, כי באופן עקיף האוהלים מייצרים סדר ואינטימיות מסוימת. האחיות יודעות אילו אוהלים שייכים להן, המאושפזים יודעים באיזה אוהל הם, בתוך האוהל שקט. הוא גם עם חומר בידוד, אז נעים יותר בחורף ובקיץ. באוהל גדול יש שמונה מיטות, כך שזה אולי קצת יותר צפוף מחדר אשפוז סטנדרטי, אבל הוא גדול ממנו פי שניים בערך".

יואל הר־אבן, סמנכ"ל פיתוח משאבים בבית החולים שיבא: "החלטנו לאמץ את מודל בית חולים השדה שהקמנו בתחילת המלחמה באוקראינה, ולהציב את האוהלים בחניון. הצוות התאהב ברעיון, זה מייצר סדר ואינטימיות"

אזורי האוהלים אכן מעניקים תנאים משופרים באופן יחסי לעומת המרחבים הפתוחים, שבית החולים נאלץ להשתמש גם בהם. במרחבים הללו, ארונות פלסטיק משמשים חיץ בין שולחן קבלה של מחלקה אחת לאחרת, ווילונות חוצצים בין מיטות מטופלים. ההמולה המאפיינת את המיון בבית החולים נמהלת באקוסטיקה הגרועה של החניון, ורעש הרקע הזה מלווה את העבודה במחלקות ובחדרי הבדיקה. מטופלים ובני משפחות מבולבלים נעים במרחב, תוהים אם הם במקום הנכון. באזור מוגדר הוצבו שירותים ומקלחות ניידים, והמטופלים נאלצים ללכת עד לשם כדי להתפנות או לשטוף ידיים. באין מטבח מסודר, עגלות האוכל עומדות מיותמות בחלל עד שייעשה בהן שימוש. את המטופלים המגיעים לחניון פורק האמבולנס כמאה מטרים משולחן הקבלה, בתחתית הרמפה שתחילתה במפלס העליון, בכביש הראשי. ואולם גם בתנאים הללו אפשר להבחין בצוותים מסורים מעניקים שירותים רפואיים במיומנות, ומתייעצים על הליכי טיפול תחת עיניהם הבוחנות של מטופליהם.

פעמיים ביום מתכנסים אנשי המקצוע להערכת מצב בחדר התפעול. "מחודש יוני היה לנו זמן להתארגן, ועשינו שינויים כדי שהתשתיות יהיו יעילות יותר", אומר הר־אבן. "הטמענו בקירות של החניון כל מה שבית חולים צריך, כמו חשמל או גזים רפואיים. יש חללים שמשמשים לרנטגן, לסי־טי, אפילו אזורי גיבוס. בנינו את בית החולים הזה מתוך הנחה שנישאר בו שלושה שבועות לפחות. אפילו חשבנו על פינת ישיבה למאושפזים ולמשפחותיהם. כל היכולות שלנו ירדו למטה. זה אולי פחות נוח או פחות יפה, אבל היכולות קיימות אחת לאחת, לא משנה כמה זמן המלחמה תימשך. בהערכת המצב האחרונה החלטנו לפנות אוהלים מחלק אחד של החניון כדי להרחיב את מרכזי הרפואה הדחופה למקרה של אירוע רב־נפגעים במרכז הארץ".

הצד המואר של המנהרה

מבית החולים שיבא אנחנו ממשיכים לעיר התחתית של בני־ברק, השוכנת בציר ז'בוטינסקי, שבו עובר הקו האדום של הרכבת הקלה, מתחת לאדמה. במהלך המלחמה הופסקה פעילות הרכבת הקלה, והמתחם פתוח לכל המעוניין ללון במרחב מוגן. בכניסה למתחם אפשר להבחין במגוון אוכלוסיות – מבוגרים וילדים, קשישים ונשים הרות, ישראלים, תיירים ועובדים זרים.

מוריה ודוד זינגר (42) הם הורים לשני פעוטות, בן שנתיים ובת שלוש, ומוריה בחודש התשיעי להריונה. בשבת הם שהו כשמונה שעות במקלט סמוך לדירתם, אך ביום ראשון החליטו להגיע לתחנת הרכבת עם כריות, מזרן ושמיכה, ומאז הם לא יוצאים ממנה. דוד יוצא מדי פעם להביא מהדירה אוכל או חפצים חסרים; בלילות הוא ישן על משטח הפעילות של הילדים.

"הרבה יותר בטוח בשבילי להיות כאן", אומרת מוריה. "אני בחודש תשיעי, ואני חוששת ליפול מהלחץ בזמן אזעקה. הצליל שלה מתנגן לי כל הזמן בראש. הכי מטרידה אותי השאלה איך אחזיק כאן תינוק בן כמה ימים, ואיך נתפעל את האירוע". בזמן שאנו משוחחים מגיע אל המקום בעל עסק למזרנים, ומחלק 30 מזרנים לרווחת השוהים במתחם. דוד ומוריה מברכים אותו על נדיבותו.

הרב ברוך ניגרי: "בני הזוג החליטו להתחתן בחניון של דיזנגוף סנטר. בשעת החופה הייתה אזעקה, כך שחוץ מהמשפחה והחברים הגיעו גם אנשים מהאזור. כולם הצטרפו לשמח את החתן והכלה"

דוד מבקש להעביר מסר בדבר הצורך לשמור על תקינות המקלטים העירוניים. "במקלט שבו היינו, אם חלילה קורה משהו זו סכנת נפשות. זה מקלט ישן מאוד ועמוס בחפצים, יש בו ריח מחניק ואין חלון. מאז הסבב הקודם עם איראן, כשראינו את הנזק של הטילים שלהם שפגעו גם באזור שלנו, כעשר דקות הליכה מהבית, למדנו שעדיף להגיע לכאן. לא נוח, אבל יותר בטוח".

רפי משה (23) עבר מקריית־שמונה לתל־אביב רק לפני שבועיים. הוא למוד ניסיון. "אני מגיע לכאן רק בערבים, לקראת שנת הלילה. אני גר לבד ומפחד לא להתעורר מהאזעקה. כמכונאי בסוכנות רכב אני עובד עבודה פיזית קשה, והשינה שלי עמוקה. אני גם גר בקומה העליונה של הבניין, וגם פגיעת רסיס היא מסוכנת. מבחינתי זה פתרון לא רע להגיע לכאן כל ערב. אומנם הילדים קצת מרעישים בלילות ולא הכי נוח לישון על הרצפה, אבל זה עדיף מאשר לישון בלחץ".

חתונה שלא שוכחים

גם חתונות התקיימו השבוע במרחבים מוגנים מאולתרים. הרב ברוך ניגרי, מתנדב בעמותת ראש יהודי, השיא ביום שלישי זוג שהוא מלווה  במשך שנה, מיכאל וליאור. החתן הוא עולה מארגנטינה וחוזר בתשובה. אחרי 7 באוקטובר הוא עזב את ישראל עם חבריו, וכעבור כמה חודשים חזר כדי לאסוף את החפצים האחרונים שהותיר בישראל, ולהמריא שוב עד להודעה חדשה. אלא שאז פגש כאן את מי שהפכה השבוע לאשתו.

"אנחנו בקשר מאז שהם הכירו, והצלחנו לשכנע אותו להישאר למרות שכל החברים שלו חזרו לארגנטינה", מספר הרב ניגרי. "הם היו אמורים להתחתן בפתח־תקווה, אבל הבינו שזה כבר לא יצא לפועל. ביום החתונה הוא שלח לי הודעה ושאל אם אני יכול לעזור. החניון בדיזנגוף סנטר הוא המקלט הכי גדול בתל־אביב, ואנחנו מקיימים שם את הפעילות של ראש יהודי בתקופת החירום הזאת. החלטנו לעשות שם את החתונה. היו מאות אנשים, רק מהמשפחה הגיעו כמה עשרות בטיסה מארגנטינה עוד לפני המלחמה. הייתה חתונה לכל דבר ועניין – חופה, סעודה, שירים וריקודים. בשעת החופה הייתה אזעקה, כך שחוץ מהמשפחה, החברים והאנשים שלנים במקום בלילה, הגיעו גם אנשים מהאזור. לא היה להם מושג שמתקיימת במקום חופה, אבל כולם הצטרפו כדי לשמח את החתן והכלה. נשמח לשחזר את ההצלחה, ואנחנו מזמינים את כל מי שרוצה להתחתן להיעזר בנו".

חתונה אחרת התקיימה באותו ערב בבית החולים איכילוב. חודש לפני החתונה נפצע החתן בתאונת אופנוע. "במחלקה האורתופדית עשו לו ניתוחים לטיפול בשברים", מספרת ד"ר אנה רז'ין, מנהלת מערך השיקום בבית החולים. "רגל אחת עברה ניתוח, והשנייה בטיפול שמרני, אבל גם בה יש שבר. כל הגוף בטראומה, ובמזל הוא לא נפגע בראש. אחרי הניתוחים הוא התקבל למחלקת השיקום, וכששמענו שהוא לפני חתונה, עשינו מאמצים שהיא לא תבוטל ושהוא יוכל לעמוד על הרגליים בחופה. אבל בשבת התעוררנו למציאות אחרת. ירדנו לבית חולים החירום שנמצא בחניון, בקומה מינוס שתיים. סרקנו את המקום וגילינו שבעצם יש לנו מקום לבנות חופה. עשינו לו חזרות בחניה כדי שיצליח ללכת בשביל אל החופה. כל המאושפזים בקומה באו לחופה – בכיסאות גלגלים, עם הליכונים, חלקם הגיעו במיטות שלהם. היה ממש שמח, למרות שזה קרה בחניון של בית חולים", היא מסיימת בחיוך.