בשבועות מתוחים אלו, כאשר ארה"ב וישראל מאיימות על איראן בתקיפה, ובתגובה טהרן משמיעה איומים בתקיפה נגדית, עולה הצורך לבחון את יכולותיו האמיתיות של הצבא האיראני. האם הכוחות המזוינים הסדירים של הרפובליקה האסלאמית עשויות להיות איום קיומי ממשי על ישראל ובנות בריתה? האם הם מסוגלים לאתגר את צה"ל ולהעמיד אותו במבחן לא צפוי? או שמא מדובר בנביחות מאיימות יותר מאשר ביכולת אמיתית לנשוך?
שאלה נוספת ונפרדת שמסקרנת מומחים רבים בעולם היא האפשרות שבשלב מסוים הצבא יפנה עורף לאייתוללות, יחבור לבני עמו המפגינים נגד משטר הדיכוי ויביא להפלתו. כדי להשיב לשתי השאלות הללו עלינו לעמוד על מבנהו החריג של המשטר באיראן, ולהכיר את אופיו ומעמדו של הצבא בתוך המארג השלטוני הזה.
יש מדינות שנאבקות כדי לשרוד, ויש כאלה שהישרדותן הפכה לעיקרון המארגן של שלטונן. מאז שנולדה ב־1979, מתוך הדחתו של מוחמד רזא שאה פהלווי, הרפובליקה האסלאמית של איראן מטפחת תרבות של כוח, חשדנות ואלימות פוליטית, מבית ומחוץ. חיסולים, חטיפות, דיכוי מחאות וטרור חוצה גבולות אינם חריגים בשיטה, אלא חלק מארגז הכלים.
אופי המשטר האיראני אינו תוצר של אידיאולוגיה בלבד; הוא נגזר ישירות מן המבנה שלו. באיראן, המערך הפוליטי והביטחוני שזורים זה בזה, עד שקשה להבחין היכן מסתיים האחד ומתחיל האחר. מוקדי קבלת ההחלטות נשענים על גופים צבאיים, והזרועות החמושות נהנות מהשפעה פוליטית וכלכלית עמוקה. בתוך כך, המערך הביטחוני עצמו מפוצל לשורה של גופים חופפים, לעיתים מתחרים, שאינם פועלים תמיד בסנכרון או בהרמוניה מלאה. על הנייר ישנה היררכיה רשמית, אך בפועל מתקיימת דינמיקה של מאבקי כוח, יריבויות אישיות ותחרות על משאבים והשפעה.
| צילום: AFP
בראש הפירמידה הביטחונית־פוליטית ניצב המנהיג העליון, עלי חמינאי. תחתיו פועלת המועצה לביטחון לאומי בראשות עלי לאריג'אני, ומתחתיה רשת צפופה של מוקדי כוח: מועצות, זרועות מודיעין, מיליציות וגופים כלכליים־צבאיים. המבנה הא־סימטרי הזה, שבו כל גוף מפקח גם על יריבו, מעודד חשדנות מתמדת, נאמנות כפולה ולעיתים גם תככים פנימיים.
בלב המערכת ניצבים משמרות המהפכה, ה"פסדראן", המגן העיקרי של המשטר מאז הקמתו ועד היום. זהו לא רק צבא מקביל, אלא אימפריה ביטחונית־כלכלית שבנתה לעצמה מרכז כוח עצמאי. מדובר בגוף ביטחוני הכולל חיל ים, חטיבת טילים ומחלקות מודיעין. משמרות המהפכה משמשים כזרועם הארוכה של האייתוללות, אך מומחים אינם שוללים את האפשרות כי יום אחד יוכלו אף להחליף את אנשי הדת ולכונן הנהגה צבאית במקום הנהגה תיאוקרטית. משמרות המהפכה פועלים הן בתוך המדינה והן מחוצה לה, נשענים על בעלי ברית ואינם מציבים לעצמם גבולות. תדמיתם נסדקה בקיץ האחרון, כאשר ישראל הצליחה לחסל מספר רב של קצינים בכירים במסגרת מבצע עם כלביא, ובהם גנרלים מהשורה הראשונה שנתפסו מופתעים בבתיהם, במקלטים ובבונקרים.
גוף קריטי נוסף במבנה הפירמידלי הזה, ובייחוד בהתמודדות עם מחאות עממיות ברחובות טהרן, הוא הבסיג'. זוהי מיליציה המונה עשרות אלפי אנשים, שלכאורה נמנים עם האדוקים ביותר במסר החומייניסטי. הם משלבים נחישות עם נאמנות, וכאשר הכיכרות בוערים הם בין הראשונים שנשלחים או רצים מיוזמתם לשטח. לא אחת הם תועדו ביחידות רכובות על אופנועים, רודפים אחר המפגינים. הבסיג' פועל לצד משמרות המהפכה, אך לעיתים נוקט אלימות חריפה אף יותר.
ד"ר רונן איציק | צילום: דוברות הביטחוניסטים
את המעגל סוגרים שירותי המודיעין המרובים, כפי שנהוג במדינות רבות. הם עוקבים אחר יריבים חיצוניים, מדכאים את הפנימיים ומפקחים זה על זה. בין הגופים הללו: משרד המודיעין, זרועות המודיעין של משמרות המהפכה, אגף J2 במשרד ההגנה, מחלקת הסייבר, רשת סוכנויות המקושרות למשטרה, ושורה של גופים קטנים יותר. כולם עוסקים באיסוף נתונים, במניעת חדירות (כולל במגזר הגרעיני האסטרטגי), ובסיוע למבצעי מעצרים המוניים.
ומה בנוגע לכוחות המזוינים הסדירים, ובמילים פשוטות יותר, לצבא איראן? נדמה כי מאז המהפכה הם נידונו לתפקיד משני במארג הביטחוני של הרפובליקה האסלאמית. בעוד זרקורי העוצמה הופנו אל משמרות המהפכה ואל מנגנוני הצללים, הצבא הקלאסי מצא את עצמו בעמדת נחיתות מתמשכת, לעיתים כמעט חשדנית.
מדוע? התשובה לכך אינה טמונה רק בשיקולים צבאיים, אלא בזיכרון פוליטי מכונן. כדי להבין כיצד נדחק המוסד הוותיק לשוליים ומדוע הוא שב כעת לרחוש מתחת לפני השטח, צריך לחזור אל ימי המהפכה, אל החשש של האייתוללות מהפיכה נגדית במדים, ואל ההחלטה המודעת לבנות מערכת ביטחון מקבילה שתפקח ובעיקר תבטיח נאמנות מוחלטת לשלטון החדש.
הפסידו במלחמה האחרונה
במהלך המהפכה ב־1979 מילאו הכוחות המזוינים הקיסריים של איראן, צבאו של השאה מוחמד רזא פהלווי, תפקיד מורכב ורב ניגודים. בראשית האירועים הם ניסו לבלום את גל המחאות ההמוניות ששטף את הערים הגדולות ובראשן טהרן, ולעיתים נפרסו ברחובות כדי לאכוף עוצר ולפזר הפגנות בכוח. יחידות צבא ומשטרה פתחו באש בכמה מקרים בולטים, ובהם אירועי "יום שישי השחור" בספטמבר 1978, שבמהלכם ירו כוחות ביטחון איראניים במאות מפגינים בכיכר ז'אלה בטהרן. עם זאת, ככל שהמחאה התרחבה והפכה מתנועה אזרחית למרד עממי רחב היקף בהשראתו של האייתוללה רוחאללה חומייני, הלכה והתערערה לכידות הצבא. עריקות גברו, חיילים סירבו לירות במפגינים, וחלקים מן הקצונה הבכירה הבינו כי השאה מאבד שליטה ובחרו שלא להישאר בצד המפסיד.
בפברואר 1979 הכריזה המפקדה הצבאית על "ניטרליות" – צעד דרמטי שסימן בפועל את קריסת השלטון והסיר את המכשול האחרון בפני השתלטות המהפכנים על מוסדות המדינה. הצבא לא הובס בשדה הקרב הקלאסי, אלא נשחק מבפנים: בין נאמנות פורמלית לכתר, ובין חוסר רצון לקחת חלק בעימות דמים נגד ציבור רחב. לאחר נפילת השאה קיבלו האייתוללות החלטה אסטרטגית ברורה: לא עוד צבא אחד, חזק ועצמאי, שמרכז בידיו את מלוא האחריות להגנת המולדת. המשטר החדש בחר שלא להשקיע בכוחות המזוינים הסדירים באותה מידה שהשקיע בגופי הביטחון האחרים, ובעיקר נמנע מלהעניק להם סמכות בלעדית על ביטחון המדינה.
גיוס החובה הנוהג באיראן גורם לכך שחיילי הצבא מגיעים מכל שכבות העם, וכמובן גם מקרב מתנגדי המשטר, זאת בניגוד לגופים האחרים שהוזכרו. שירות החובה נמשך 21 חודשים. הצבא הסדיר כולל מספר חטיבות, אם כי אין נתונים אמינים על גודלן. ככל הנראה הן כוללות חטיבה לוגיסטית אחת, חטיבת חיל רגלים, חטיבה מוטסת, חטיבות כוחות מיוחדים וחמישה גדודים של ארטילריה. ישנן גם יחידות הגנה חופית, מספר הולך וגדל של קבוצות הגנה אווירית, בין 4 ל־6 יחידות תעופה צבאיות, ומספר הולך וגדל של קבוצות לוגיסטיקה ואספקה. לפי נתונים רשמיים שפורסמו בשנת 2007, גודל כוח היבשה הסדיר הוערך בכ־357 אלף חיילים, בהם כ־167 אלף לוחמים רגילים וכ־190 אלף מקצועיים. נוספים עליהם עוד כ־350 אלף אנשי מילואים, המגיעים יחד לסך של כ־700 אלף חיילים. ב־2026, כמעט שני עשורים אחרי, תמונת המצב שונה לחלוטין.
"צבא איראן הוא צבא ענק, שמונה קרוב למיליון חיילים", אומר אל"מ במיל' ד"ר רונן איציק, ראש דסק צבא־חברה במכון דוד למדיניות ביטחון מבית הביטחוניסטים. לדבריו, כשני שלישים מהם משרתים בשירות סדיר, ולצידם כ־300 אלף אנשי מילואים. זהו כוח אדם בהיקף שמציב את איראן בשורה אחת עם הצבאות הגדולים באזור. "איראן מחזיקה גם צבא יבשה רחב היקף, עם למעלה מ־4,000 טנקים", הוא ממשיך. "אומנם מרבית הכלים מיושנים, טנקים משנות השבעים שעברו שדרוגים נקודתיים, אבל העוצמה הכמותית עדיין מרשימה".
מהי נקודת החוזקה של צבא איראן היום?
"ללא ספק, מספר לוחמיו. היכולת להעמיד סדר כוחות כזה מאפשרת פריסה רחבה מאוד. כשיש לך קרוב למיליון חיילים סדירים שזמינים בכל רגע ומוכנים ללחימה – זה כוח אדיר. וצריך לזכור שאליהם מצטרפים בתוך זמן קצר גם כוחות משמרות המהפכה, עוד כ־200 אלף לוחמים מיומנים ומחויבים אידיאולוגית. זו מסה צבאית משמעותית מאוד, כוח שאסור לזלזל בו".
ומהי נקודת התורפה שלו?
"הפעם האחרונה שבה צבא איראן נלחם במלוא כוחו הייתה בשנות השמונים, במלחמה עם עיראק. הצבא הפסיד במלחמה הזו, ובמשך יותר מארבעה עשורים הוא לא התמודד עם מלחמה כוללת. המשמעות היא שרמת הכשירות הכללית אינה גבוהה במיוחד".
פחות אבל כואב
עד כמה הצבא האיראני מסוגל לעמוד במתקפה אמריקנית־ישראלית, ואף להשיב מלחמה שערה? "לאיראנים יש אוסף כמעט בלתי נדלה של פלטפורמות לא מאוישות, גם באוויר וגם בים", אומר ד"ר רונן איציק. "זה כולל רחפנים, מטוסים בלתי מאוישים, מזל"טים ואף סירות תופת. אמצעים כאלה יכולים בהחלט ליצור מבוכות ואף סיכונים לצי האמריקני. אני לא חושב שהם מסוגלים לעצור את עוצמתה המלאה של ארצות הברית, אבל הם בוודאי מסוגלים לשבש פעולות, לגרום נזקים, לגבות מחיר בחיי אדם, ובעיקר לעשות את כל זה מבלי לסכן חיילים איראנים ישירות".
לדברי החוקר, יתרונם של הכלים הלא מאוישים הוא כפול: הם מאפשרים לאיראן להפעיל כוח בצורה א־סימטרית, תוך שמירה על כיסוי וביטחון, ובו־זמנית לייצר אתגר טקטי לא קטן עבור היריבים – ציוד מתקדם שמצריך תגובה מהירה ומדויקת, אך קשה לנטרול.
כשמדובר בטילי קרקע־קרקע מהסוג ששוגרו לעברנו ביוני האחרון, נראה כי נותרו בידי המשטר מאות טילים בלבד ולכן הוא מוגבל ביכולת השיגור. "זה אומר שקצב השיגור יהיה נמוך יחסית", מבהיר ד"ר איציק. "המשטר כבר לא מסוגל לייצר מטח של מאה או מאתיים טילים בו־זמנית. במקרה הקיצוני ביותר, הוא ירים מטח של חמישה, עשרה, אולי עשרים טילים, והם ישוגרו באופן מבוזר ממקומות שונים ברחבי המדינה". לדבריו, המסה הקריטית שבאמת יכולה להקשות על היריבים היא לא הטילים עצמם, אלא בעיקר הרחפנים והמל"טים. "באמצעותם ינסו האיראנים לפגוע גם במדינות קרובות ובעלות ברית של היריב, כמו ירדן, ערב הסעודית והאמירויות, ובכך לייצר לחץ רב שכבתי, אסטרטגי וטקטי בו־זמנית".
בהקשר הזה יש חשיבות כמובן גם לפרוקסיז; היכולת הטילית שמחזיקות שלוחותיה של איראן במרחב היא חלק מהמשוואה. "חיזבאללה מכסה חלקים נרחבים של ישראל באמצעות טילים ורקטות, כמו גם כטב"מים, ובחלקים אחרים החות'ים בתימן מוסיפים איום משלהם", מזכיר ד"ר איציק. "כלומר, האיום לא נמדד רק בכוחות הסדירים של טהרן, אלא גם ביכולתה להפעיל את הפרוקסיז שלה באסטרטגיה מרובת שכבות".
מבצע עם כלביא צמצם באופן מובהק את יכולתה של איראן לפעול לטווחים רחוקים. בעקבות זאת, האסטרטגיה של המשטר עברה התאמה משמעותית בחודשים האחרונים. "כיום צבא איראן מרכז מאמץ לפגיעות בודדות אך מדויקות במקומות אסטרטגיים", מתריע איציק. "אז כן, הם מסוגלים לתת מכה שתכאב לנו, אבל הם לחלוטין לא יכולים למנוע מהלך אסטרטגי של ארצות הברית, כזה שמסוגל לפגוע בהם באופן אנוש.
"אגיד את זה בצורה פשוטה: האמריקנים יכולים לעשות את זה בגדול, והם כבר הוכיחו את זה בעבר. הם עשו זאת בעיראק, באפגניסטן, ביוגוסלביה במהלך מלחמת קוסובו. באותה מלחמה, אגב, הם הסתפקו רק בכוח אווירי. כלומר, אם שואלים האם ניתן להפיל משטר באמצעות יכולות אוויריות בלבד, התשובה היא כן. האמריקנים הוכיחו בסוף שנות התשעים שזה בהחלט אפשרי".
טנק מול הפרלמנט
כשחושבים על הפלת משטר, הדימוי שמציף את הדמיון הוא לרוב טנק שמפנה את קנהו לעבר בניין הפרלמנט. זוהי תמונה דרמטית, מהסוג שמטריד כנראה גם את משטר האייתוללות. יותר מארבעה עשורים אחרי המהפכה, טהרן ממשיכה להביט על צבאה בחשדנות יתרה.
לדעת ד"ר איציק, מדובר בתרחיש סביר בהחלט. "בעשור האחרון ראינו במזרח התיכון משטרים נופלים כאשר הצבא, שבמקרים רבים מורכב מצעירים מהעם, בוחר שלא לתמוך במשטר הקיים. דוגמאות בולטות לכך הן מצרים וסוריה, שם הצבא בסופו של דבר הרים ידיים ונכנע. האפשרות הזו קיימת גם באיראן, שהצבא שלה מלא צעירים ממגוון עדות, ולא כולם מחויבים למשטר האסלאמיסטי ולאידיאולוגיה המהפכנית שלו. המציאות הזו יוצרת פוטנציאל לקריסה פנימית ואפילו למרד של הצבא נגד המשטר עצמו. אני מאמין שבהינתן סיטואציה מהסוג שראינו באביב הערבי, כשמספר משטרים באזור קרסו תחת לחץ ציבורי, אם דבר דומה יתרחש באיראן והצבא יידרש להתערב, אני חושב שתתרחש שם התפרקות".
איך אתה מדמיין מעורבות של צבא איראן בתהליך אפשרי של הפלת המשטר?
"אני יכול לדמיין טנקים נלחמים מול משמרות המהפכה, אני יכול לדמיין טנקים פרוסים באזורים אסטרטגיים בניסיון להיות חלק מתהליך הפלת השלטון, או להגן על אזרחים שהמשטר עלול לנסות לטבוח בהם. ראינו דברים כאלה במקומות שונים בעולם. אני מאמין שאם המשטר יגיע למצב של סכנה אמיתית ויתחיל לנקוט פעולות נואשות, יש סיכוי לא קטן שחלק מהצבא יתקומם נגדו, ובמקרה כזה נראה את זה בצורה ברורה ומוחשית. כבר לא נצטרך להפעיל את הדמיון".
כמה אנחנו קרובים ליום הזה?
"המשטר נמצא היום בנקודת שפל חסרת תקדים מאז הקמתו, ולא רק בגלל האיום מצד ארצות הברית, שהוא איום מוחשי ויש אומרים שאף ודאי, אלא גם בשל כמה גורמים פנימיים שמצביעים על התפרקות ברורה. לכן אני סבור שזו תהיה החמצה לדורות אם המשטר הזה לא ייפול בשעה הזאת, כשהוא בשיא חולשתו. עוד רגע ערב פורים, ותהיה לכך סמליות רבה. הכול עדיין אפשרי".