"היינו בטוחים שעוד רגע עולים גם עלינו": חזון הביטחון של אלחנן קלמנזון

בסיור קצר מסביב לעתניאל, כשנתיים וחצי אחרי שמחת תורה תשפ"ד, מנחם קלמנזון מצביע אל האופק הדרומי, על כביש הביטחון שסללו כאן בשבועיים הראשונים של המלחמה. "היינו בטוחים, כמו כולם, שהם תכף באים גם עלינו", הוא מתאר את התחושה ששררה ביישוב בימים ההם. "הבנו שחייבים להגדיל את מרחב האבטחה. עם פריצת הצירים החדשים הגדלנו את היישוב פי ארבעה". מקום המפגש ממחיש את ההבדל: אני פוגשת את מנחם ואת אשתו אילת בשכונה החדשה של עתניאל, שכונת באר אלחנן, שנוסדה במרחק מה מהיישוב בספטמבר 2024. זהו מיזם משפחתי כמעט: את השכונה ייסדו אביו של מנחם, הרב בני קלמנזון, ושלומית, אלמנתו של אחיו אלחנן קלמנזון ז"ל, שנפל בקרבות בבארי ב־8 באוקטובר 2023.

גם המרכז הקהילתי של השכונה, מרכז "קשת גיבורים", הוקם לזכר ארבעת חללי המשפחה: אלחנן, בן הדוד סגן פדיה מרק שנפל שלושה שבועות אחריו, אחיו איש המוסד שלומי מרק שנהרג בשנת 2019 בתאונת דרכים, ואביהם מיכי מרק שנרצח בפיגוע ליד עתניאל בשנת 2016.

שנה אחרי הקמת באר אלחנן נוסד היישוב אפקה בגבעה ממול. "זה שינוי עצום", אומר מנחם. "לפני המלחמה היישובים הקרובים אלינו היו שמעה ובית־חגי, שהם לא ממש קרובים. היום בדרך לבית־חגי עוברים ליד באר אלחנן, אפקה ואדוריים. עכשיו השאיפה שלנו היא להקים עוד שלוש נקודות התיישבות". קווי המתאר של השאיפה הזאת נמצאו במזכירות עתניאל, במסמך שכתב אלחנן כשהיה חבר המזכירות בשנים 2020־2021, הרבה לפני 7  באוקטובר: תוכנית אסטרטגית ליצירת גוש התיישבות באזור. אלחנן דקר על המפה כמה מקומות אפשריים להתיישבות, ולקח בחשבון את מעמד הקרקע, את ההיסטוריה של האזור ובעיקר את האינטרסים האסטרטגיים. "הוא השאיר דברים כתובים שיורדים ממש לפרטים, איך הכניסה ליישוב צריכה להיראות, מה יהיה האופי של ההתיישבות ולאן צריך להתפשט", אומר מנחם. אילת מוסיפה: "הנקודות האלה קריטיות אסטרטגית, ולכן גם השתמשו בהן בתרגילים צבאיים".

עכשיו החליטו ביישוב לגייס משאבים במימון המונים, כ־3 מיליון שקלים שמטרתם לסייע בבניית רכיבי ביטחון, דרכים, תשתיות ומבני ציבור, וכך לסייע להוצאתה לפועל של התוכנית המלאה, שקיבלה את השם "בדרך אלחנן" ואת ברכת המשפחה. "לאלחנן היה חזון", מסביר מנחם. "הוא היה אדם מבריק, היו לו ידע כללי מטורף ויצירתיות מדהימה. התפיסה שלו הייתה שאנחנו חגורת הביטחון של מיתר, עומר, לכיש, קריית־גת ובאר־שבע. התושבים שם צריכים לשאול את עצמם את מי הם רוצים לראות בהרים מעליהם, ואחרי 7 באוקטובר המשוואה פשוטה וההשלכות ברורות. גם בלי קשר לזה, אנחנו צריכים להיות פה כי זו הארץ שלנו ואלה השורשים שלנו. מולנו נמצא תל דביר, העיר המקראית של עתניאל בן קנז. יש כאן 3,300 שנה של היסטוריה, אבל זה גם מוצב קדמי".

אילת, שמעורבת במרץ בקידום מיזם "בדרך אלחנן", מזכירה שאחת הנקודות בתוכנית יושבת באתר הארכיאולוגי ארביה, שבני הנוער של עתניאל השתתפו בחפירתו בקיץ. "גילו שם אוצרות מדהימים מכמה תקופות ומתוכנן שם מרכז תיירות", היא מספרת. "אנחנו רוצים להגיע לאחיזה חזקה יותר ולרצף התיישבותי לאורך הציר הזה, שעובר במרכז הארץ מבחינה גיאוגרפית".

מנחם: "זה ציר עקוב מדם, מדם המשפחה שלי. אנחנו רוצים לשנות את המצב, שהכביש ייראה אחרת".

מגיע לפתחים

סרן במיל' אלחנן קלמנזון היה רכז הביטחון של עתניאל. "הוא היה צריך להגן על התושבים, על השכנים והחברים, והוא התחיל לחשוב מה אפשר לעשות כדי שיחיו פה יותר טוב", אומר מנחם. "הוא העביר הכשרות לכיתות כוננות ורבש"צים, ואז המשיך לתפקידי ביטחון במועצה, ומשם עבר למוסד". לפני 16 שנה התחיל אלחנן ליישם את תוכנית ההתיישבות שניסח, כשהפך את אדוריים ליישוב צעד אחר צעד. "זה התחיל במרכז חירום אזורי, 'בית דרור', שאלחנן הקים ב־2010", מספר מנחם. "היה שם בסיס בריטי נטוש עם מבנה גדול לשימור, שבוגרי ישיבת עתניאל אכלסו. אחרי הרצח של מיכי עברו לשם משפחות. היום היישוב הזה קיבל אישור ויש שם עכשיו יותר משלושים משפחות".

מנחם: "אפילו בבארי היו לנו בדיחות. פעם, כשאלחנן היה רכז הנוער בעתניאל, הוא לקח אותנו לפיינטבול. סיכמנו שאנחנו ביחד, אבל כדי לנצח גם אותו יריתי לו בסוף בגב. בבארי הוא אמר לי 'קנה אחורה', ועניתי לו, 'אל תדאג, כדור בגב זה רק ממני'"

איך המאמץ הזה הגיע לפתחו?

"אצל אלחנן לא היה כזה דבר 'הגיע לפתחו', הוא עצמו הגיע למקומות. זה הדי־אן־איי שלו. אבא שלי אמר בהספד בהלוויה..."

הדמעות עוצרות את דיבורו של מנחם, ואילת ממשיכה היכן שהוא הפסיק: "...שאלחנן מת מוות טבעי. לא היה שם שום דבר טבעי, אבל זה היה טבעי שאלחנן יעשה את זה. במכתב שהוא השאיר הוא כתב: 'האמנתי בדרך, האמנתי בשוב עמנו לארצנו'. זה היה ה'אני מאמין' שלו, שהבסיס הוא ביטחון וזהות".

מנחם מתעשת וממשיך לספר: "ב־7 באוקטובר הייתי בדרך לצו 8, והוא כתב לי 'אני יורד לדרום, אני הולך לחפש יעילות'. לא היה אצלו 'איך זה הגיע לפתחו', הוא הגיע לפתחים. מה שאבא שלי אמר היה מדויק. אלחנן לא היה לוחם־על אתלטי ושרירי, אבל היה לו ברור שיש בבארי אזרחים שלא יכולים לצאת מהבית, אז הוא יגיע לפתחם. במכתב שהשאיר הוא ביקש שאם ייפול אי פעם במלחמה, שיזכירו שזה חלק מרצף של מאבק בן 150 שנה על הארץ".

מכתבו של אלחנן לשלומית אשתו, שמנחם ואילת מצטטים ממנו, נמצא אחרי נפילתו במחשבו האישי. "בצורה המעודנת והמרומזת שלו הוא קרא לקובץ 'אם אמות' ושמר אותו על שולחן העבודה", אומר מנחם. "לא היה אצלו פוצי־מוצי, הוא אמר את הדברים דוגרי וחתך. הפעם האחרונה שהקובץ נערך הייתה חצי שנה לפני המלחמה, במוצאי יום הזיכרון 2023. אלחנן היה אדם מפוכח וידע כמה החיים שבריריים. הוא הראשון שיצא לזירה ברצח של מיכי, והוא הגיע לבית החולים כששלומי נפגע בתאונה, והתקשר להגיד לי שאכין את עצמי כי זה לא הולך לשום מקום טוב".

האחים מנחם ואלחנן, יחד עם אחיינם איתיאל זוהר, הרכיבו את "צוות קלמנזון" שלחם בקיבוץ בארי ב־7 וב־8 באוקטובר. הם שניים מששת ילדיהם של הרב בני ויוכבד קלמנזון. המשפחה הגיעה לעתניאל מפסגות כשאלחנן, יליד 1981, היה בכיתה ט', ומנחם היה בכיתה ג'. מאז, למעט הפסקות קצרות, חיו שניהם ביישוב. "היה לנו קשר קרוב והרבה בדיחות פנימיות", אומר מנחם. "אפילו בבארי היו לנו בדיחות. פעם, כשאלחנן היה רכז הנוער בעתניאל, הוא לקח אותנו לפיינטבול. סיכמנו שאנחנו ביחד, אבל כדי לנצח גם אותו יריתי לו בסוף בגב - ממש תעודת כבוד, גיבור ישראל. בבארי הוא אמר לי 'קנה אחורה', כדי שאאבטח את הגב שלנו, וכשעשיתי את זה אמרתי לו, 'אל תדאג, כדור בגב זה רק ממני'. כשמישהו שלח אותנו לחפש את סבתא שלו, התחילו בדיחות על מבצע סבתא. היה כיף איתו.

"דיברתי על זה גם בהלוויה. באלחנן היה שילוב - אדם שכיף איתו ושמעצם היותך איתו אתה מרגיש בטוח יותר. תמיד ידענו שהוא משענת. אבל הוא הלך בתקופה שהכי צריכים אותו. מי אמור לקחת אחריות ולטפל בכל הדברים? ברור שאלחנן, אבל הוא נהרג. הוא תמיד היה מי שצלצלנו אליו ראשון - הוא לא אומר לך מה לעשות, אלא עוזר לך להבין טוב יותר מה השאלה".

מנחם (38) הוא רב ומורה בישיבה התיכונית בעתניאל. אילת (36), שעלתה לארץ לבדה מארה"ב בגיל 19, היא פיזיותרפיסטית וחוקרת באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע. בשמחת תורה תשפ"ד הם היו ברתמים, אצל אחותה של אילת. מנחם, שהיה חבר כיתת הכוננות בעתניאל, חזר בבוקר ליישוב. "מדי שעה הכוח כאן התכווץ, כי אנשים נקראו למילואים והצבא שלח כל מי שאפשר דרומה", הוא מספר. "אלוף יוסי בכר (סגן מפקד פיקוד הדרום במילואים ותושב בארי, א"ז) התקשר מהקיבוץ שלו למח"ט חברון ישי רוזיליו, וביקש שישלח כוחות. הוא אמר לו 'אין לי כוחות, האוגדה נפלה, אתה הכי קרוב'. בעתניאל היינו בטוחים שעוד רגע עולים גם עלינו. הרבש"ץ גויס ונסע, ואלחנן רצה לצאת לעוטף אבל ביקשו ממנו שייקח פיקוד. הוא אמר לי 'תגיע'. כשהגיע צו 8 כבר עמדתי פה בעמדה עם כדור בקנה", הוא מצביע על גבעה מרוחקת. "ארזתי תיק, ואז אלחנן אמר לי לבוא איתו לדרום".

מנחם: "אלחנן השאיר דברים כתובים שיורדים לפרטים - איך הכניסה ליישוב צריכה להיראות, מה יהיה האופי של ההתיישבות ולאן צריך להתפשט. התפיסה שלו הייתה שאנחנו חגורת הביטחון של מיתר, עומר, לכיש, קריית־גת ובאר־שבע. התושבים שם צריכים לשאול את עצמם את מי הם רוצים לראות בהרים מעליהם"

מנחם שינה את התוכנית והצטרף לאחיו. "היינו בדרך לשדרות, אבל אז אלחנן הבין שבבארי צריך אותנו יותר". כשהגיעו לבארי לקראת שעות הערב, הקיבוץ עוד היה מלא במחבלי חמאס. "אלחנן ניתח את המצב בשניות. פחות מעשר דקות אחרי שהגענו כבר היינו בתנועה לכיוון בית של משפחה, יחד עם קצין נוסף מיחידת עוקץ, נ', שהיה לו ג'יפ, ועוד שני חיילים. איתם היינו שעה וחצי עד שהכוח הזה נקרא למקום אחר, ואז נשארנו שנינו. אלחנן הבין שהיו הרבה כוחות שנלחמו, אבל האזרחים נותרו כלואים בלב אזור קרב. בתור רבש"ץ התודעה שלו הייתה מכוונת להצלת התושבים".

ב־16 שעות של פעילות הם חילצו כמאה מתושבי בארי מתוך הבתים המותקפים, הנצורים, העולים באש. ביום ראשון, בעשר ורבע בבוקר, מחבל שהתחבא בפינת אחד הבתים פתח לעברם באש. אלחנן נפצע קשה, ומנחם ניסה לטפל בו תוך כדי שהוא ואיתיאל משיבים אש. גם מנחם נפצע בהיתקלות, וכוח צבאי פינה את השלושה לשער הקיבוץ. אלחנן מת מפצעיו. על פועלם זכו לוחמי צוות קלמנזון בפרס ישראל לגבורה אזרחית.

אילת נותרה ברתמים ב־7 באוקטובר. "ככל שהזמן עבר הצטרפו אלינו עוד ועוד ילדים שההורים שלהם גויסו. הייתי שם בדירונת עם 14 ילדים עד צאת החג", היא מספרת. "הבנתי שהמצב קשה, והייתי בקשר עם מנחם כל הזמן. הוא אמר לי שהוא נוסע עם אלחנן".

במקרה, שבועיים לפני המלחמה הם דיברו על חשיבותה של השמירה ההדוקה על הקשר במצבי חירום כאלה. "בשבת ההיא הגיעו לכאן אנרכיסטים וערבים ששרפו שדות וניסו להזיק למערך האבטחה של היישוב", מספר מנחם. "קפצתי לבלום אותם".

אילת: "נלחצתי מאוד. לא היה לי קשר איתו כמה שעות ולא ידעתי מה קורה. ואז סיכמנו שאם הוא קופץ לאירוע ביטחוני הוא מעדכן ומתקשר, אפילו בשבת".

מנחם מדגיש שהוא עומד מאחורי ההחלטה הזאת גם כרב ואיש הלכה. "חוסן הוא חלק מפיקוח נפש", הוא קובע. "אגב, אחרי שאלחנן נפל, לקח לי הרבה זמן להבין שיש עוד סיפור שלם. בהתחלה הרגשתי שלא קרה עוד שום דבר חוץ ממה שעשינו, ולא התפניתי לחשוב על האישה שדואגת שעות רבות לבעלה, כי בשלב כלשהו נגמרה לי הסוללה בטלפון, נותק הקשר והפסיקו לדווח מה קורה בבארי. כשהצלחתי לדבר עם אילת, היא אמרה לי שהיא בכוננות ואולי יקפיצו אותה למחלקת טיפול נמרץ בסורוקה. אחרי שנפצעתי התקשרתי לשאול איפה היא, וכשהבנתי שהיא בבית, אמרתי 'מעולה, תישארי שם'. חשבתי שגם אלחנן בדרך לסורוקה, לא ידעתי שנקבע מותו. לא הייתי ער לזה שיש פה אישה שמקבלת בעל פצוע מאירוע שאחיו לא חזר ממנו".

הוא שוב עוצר כדי לתת מקום לדמעות. אילת מספרת שמנחם עבר ניתוח להוצאת רסיסים, ו"מבחינתו זה היה בקטנה".

מנחם: "לא ספרתי את זה בכלל. 'תגיד תודה שאתה פה ושתוק, מה יש לך להתלונן'. לא היו לי רגשות אשם. אלחנן ידע טוב מאוד מה הוא עושה, לא אני גררתי אותו לשם. אבל לקח לי זמן להבין שגם אם אני מרגיש בסדר, יש לי ילדות ואישה".

לשונות היהודים

בשנה הראשונה של המלחמה מנחם המשיך בעבודתו כמחנך כיתה י"ב בישיבה התיכונית בעתניאל. "גם אלחנן הבין שהחינוך הוא המרכז", הוא אומר. "הוא כתב שהמלחמה היא על זהות עמנו - האם אנחנו קורי עכביש כמו שנסראללה אמר, או שיש פה זהות רחבה, מכילה שפות שונות, שבתוכה יש צינור אחד מרכזי של מדינה יהודית עם ערכים נוספים. לכן היה לי חשוב לחזור לחינוך, עם הפצע הפתוח, גם בשבילי וגם בשביל התלמידים. תכננתי, אחרי ההחלמה, להצטרף לגדוד שלי בעזה. אבל כשפדיה נפל, הבנתי שכרגע המשפחה שלי צריכה אותי פה, והצטרפתי לגדוד ההגנה המרחבית כלוחם. דאגתי שיהיו לי משמרות בלילות כדי שבבוקר אגיע לבית הספר ומשם לפעילות של פורום הגבורה.

אילת: "אנחנו מבינים שהזמן משפיע. עכשיו יש הזדמנות, וכשנפתחת דלת צריך להיכנס בה. למדנו, כמשפחה וכעם, שאי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד. כרגע יש תמיכה של המדינה והצבא, הפיקוד תומך בצורה חד־משמעית, אז חשוב לעשות את זה עכשיו"

"התלמידים עברו שנה קשה מאוד. בן דוד של אחד מהם נרצח בנובה, אבא של תלמיד אחר נפצע בפיגוע. כולם הכירו מישהו. הם רק רצו לצאת למלחמה, והעבודה הייתה להגיד להם: רגע, לכו קודם למכינות ולישיבות, כי חייבים להחזיק גם את החוט שמחבר בינינו, את הערכים.

"היה תלמיד אחד שראיתי שהוא לא בטוב. ניסיתי לשאול מה קורה והוא התחמק. אחרי קצת זמן לקחתי אותו שוב לשיחה אישית, ופתאום הכול נפתח. הדמעות, והלב השבור על מי שאיבד. וזה יושב לו על הנשמה, אז איך הוא ילמד? בסוף שאלתי אותו למה הוא לא סיפר לי בשיחה הראשונה. הוא ענה: 'עם מה שעברת, מה אתה צריך את הצרות שלי?'. אמרתי לו כמה הסיפור שלו חשוב, כי הוא הסיפור של עם ישראל שמורכב מאנשים שגדולים ומתפתחים גם בשבר.

"החזרה לכיתה הייתה טובה בשבילי, אחרי היציאה מהאלמוניות: בערב אתה מקבל פרס ישראל, ולמחרת אתה צריך להעיר תלמידים. אתמול הנאום שלך נכנס לתוכנית הלימודים, ועכשיו אתה צריך ללמד שמיניסטים שעושים טובה שהם הגיעו לכיתה. זה היה לי בריא לחזור לשגרה ולעבודה.

"לימדתי אותם תנ"ך, הגענו לפרקים של יוסף ואחיו, ואני קורא את הפסוק 'איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי'. זה פגש אותי במקום הכי אישי. כי חזרתי מבארי לעתניאל, והייתי צריך לספר לאבא למה אלחנן לא איתי. גם זה מגיע לכיתה".

אבל מאז שפרצה המלחמה, מנחם גם מסתובב ברחבי הארץ, מרצה ועוסק בעשייה ציבורית. כבר בתחילת המלחמה הצטרפה שלומית גיסתו לפורום הגבורה, המאגד משפחות שכולות; בעקבותיה החליט גם מנחם לחבור לפורום, ובהמשך הצטרף להנהלתו. "מה שהיה בבארי לא יכול לחזור", הוא אומר. "כל האויבים מסביב מסתכלים לראות מה נעשה. פחדנו שישראל תסתפק בתמרון קטן כמו במבצע צוק איתן, ולכן הפורום התחיל לדחוף את עם ישראל לניצחון. נתנו גב ציבורי לכניסה לרפיח, וזו הייתה הצלחה חשובה. יש לנו ביקורת על התנהלות הממשלה, שהגיעה להישגים יפים אבל לא השלימה את המלאכה. היום אנחנו פוקחים עיניים לא רק על הקו הצהוב, אלא בעיקר על מה שקורה מעבר לו".

את המצב כרגע אתה מגדיר כניצחון?

"אנחנו יודעים שלא קיים ניצחון כמו שמציירים בתמונות. אחת המחלות של מדינת ישראל היא הציפייה שכל מלחמה תהיה מלחמת ששת הימים. ניצחון במלחמה נמדד בשאלה אם המצב אחריה טוב יותר, והתשובה עכשיו היא חד־משמעית כן. אבל זה לא מספיק, כי המצב בדרום יכול ברגע לחזור אחורה. לכאורה ההסכם עם טראמפ מבטיח שחמאס יפורק מנשקו ולא ישלוט ברצועה, ושלישראל יהיה חופש פעולה. אבל אנחנו בעיניים פקוחות. הייתי רוצה לראות התיישבות יהודית בעזה, אבל אני רואה שעם ישראל לא שם, ולכן זה לא הולך לקרות כרגע".

חמאס ינסה להשתקם יחד עם שיקום הרצועה. לכן צו 9 חזרו לפעילות.

"גם איתם עבדתי לא מעט בשנתיים האלה. 'תוכנית האלופים' התחילה בשיתוף פעולה עם שלמה שריד מצו 9: נפגשנו בדיון בכנסת, והתחלנו לחשוב מה אפשר לקדם. החלטנו להפגיש בין גיורא איילנד לחזי נחמה, ומזה נולדה התוכנית שלהם לעצירת הסיוע ההומניטרי, להטלת מצור על עזה ולריקון צפון הרצועה מאוכלוסייה. גם עכשיו אנחנו עם עיניים פקוחות כדי שישראל לא תיכנע ללחצים של טורקיה, קטאר או אפילו ארה"ב".

מנחם: "הרבה מהכעס של הציבור הדתי בעניין הגיוס הוא על עלבונה של תורה. בגיוס החרדים יש מחלוקת מעשית, אבל יש דבר אחד שאני לא מוכן לקבל בדיון הזה - האמירה שמדובר במלחמה על עולם התורה. כי יש עולם תורה גדול, עשיר, עם תלמידי חכמים מובהקים, שמגויס ונלחם"

לא לכל הישראלים יש קשב למסרים האלה. איך אתה מגשר על זה?

"המילה ניצחון נשמעת לרבים כמו מצ'ואיזם, ולמדתי שיש פער בין לדבר יהודית ובין לדבר ישראלית. כשאני אומר 'ניצחון' ומתכוון לכך שיהיה פה עתיד טוב יותר, בצד השני שומעים ערכים מופשטים והזויים. אבל אם אחליף את המילה 'ניצחון' ב'ביטחון' - יתמכו בי. השפות שונות. חלק גדול ממה שאני משתדל לעשות זה להיות מתרגם. 600 יום אחרי 7 באוקטובר הייתי בעצרת קשה מאוד בניר־עוז, הגעתי עם הכותרת של פורום הגבורה, ואמרתי שאנחנו פה לדאוג שיהיה להם טוב. פתאום אנשים הבינו על מה אני מדבר. מצד שני, כשתושבי ניר־עוז אומרים 'הופקרנו', אצלנו מיד אומרים 'מה זאת אומרת, אני כבר 600 יום במילואים'. לא מבינים אצלנו את הכאב שלהם - אין להם סיפור הצלה אחד לרפואה, הקיבוץ שלהם הוא תל חורבות. אתה מגלה לפעמים כמה הסמנטיקה קריטית.

"גם על תוכנית ההתיישבות אני יכול לדבר בשתי שפות, ושתיהן אמיתיות. אפשר להגיד שזוהי ארץ אבותינו, ואין לעם ישראל תקומה מחוץ לארץ ישראל. מה שומע תושב מיתר? הוא לא שומע. זה זר לו. הוא חושב שאני מדבר על משהו מופשט, שאנשים ימותו בגללו. אבל אם אני שואל את מי תושב מיתר מעדיף לראות על הגבעה מעל הבית שלו, אותי או את מי שחגגו ב־7 באוקטובר, ברורה התשובה. איפה שיש נוכחות ישראלית יותר בטוח. אני פה כדי שהבת שלי תגדל בלי פחד ובשמחה, ואף אחד לא יצטרך אי פעם להגיע באמצע הלילה ולהוציא את הילדה שלי מבית בוער. אם אני עוזב את עתניאל אני אצטרך לבוא לחלץ אותך במיתר. אני מאמין בלב שלם בשני המשפטים, בשתי השפות, צריך לדבר כך שיבינו".

יש אנשים בהתיישבות שמרגישים שלא יבואו להציל אותם.

"במשך כל החיים שלי, וגם ברגעים אלה ממש, יש פה קיבוצניקים שמאבטחים את היישוב. מצטטים את אבידע בכר, שאומר שאם הטבח היה קורה בגוש עציון הוא היה שואל 'למה הם גרים שם'. הוא לא אמר שהוא לא היה בא. אני לא מאמין שאם היו שומעים שיש טבח בעתניאל ועוברים בית־בית ושוחטים אנשים, לא היו באים. אני חושב שהערבות ההדדית היא הדדית".

גם בעניין הגיוס אתה רואה ערבות הדדית?

"כל משרת מילואים יודע שקשה. העברתי שיחה עכשיו לגדוד שמתחיל את הסבב השישי - צריך להוציא את המילה 'סבב' מהלקסיקון, זאת שגרת החיים. יש לנו בעיית סד"כ רצינית וצריך לדאוג ללוחמים, ולא אכפת לי אם הסד"כ יגיע מהציבור החרדי או מייעול הגיוס ללחימה בציבור הכללי. אבא שלי עוסק יותר בגיוס חרדים, אבל זה לא הכיוון שלי כי לדעתי אי אפשר להכריח אדם להיות לוחם ואי אפשר להכריח חברה לשלוח את הבנים שלה להיות לוחמים. זאת דעתי האישית והיא לא מייצגת את פורום הגבורה".

הדיון הזה מציב מעל עולם התורה סימן שאלה גדול.

"הרבה מהכעס של הציבור הדתי בעניין הגיוס הוא על עלבונה של תורה, ולא רק על הקושי בסד"כ ועל כמות הנופלים הבלתי נתפסת. כשאלחנן יצא מהבית של ההורים שלי בשמחת תורה הוא אמר להם שבאירוע הזה לא תהיה משפחה אחת שלא תכיר שם של נופל. אנחנו יודעים כמה הוא צדק. בגיוס החרדים יש מחלוקת מעשית, אבל הציבור הזה לא רואה את עצמו חלק ממדינת ישראל ולא רוצה להתגייס. צריך לפתוח לצעיר החרדי את הנתיב לצבא, ובשאלה איך עושים את זה אין לי משהו חדש להגיד. בכל צד במחלוקת יש אמת.

"יש דבר אחד שאני לא מוכן בדיון הזה, והוא להגיד שמדובר במלחמה על עולם התורה. כי יש עולם תורה גדול, עשיר, עם תלמידי חכמים מובהקים, שמגויס ונלחם. ראש ישיבת עתניאל, הרב אלחנן שרלו, הוא קמ"ן במילואים שמחזיק את שני הכובעים במקביל. כשראש הממשלה נתניהו אומר שזה חוק שגם מגייס וגם מגן על עולם התורה, אני לא מקבל את זה. אם הוא לא מגייס מספיק לוחמים מהציבור החרדי, אז עולם התורה חרב כי ישיבות ההסדר קורסות.

"אין סוגיה שמתירה פטור מגיוס. יש סוגיה במסכת סוטה שמדברת על פטור ממלחמה והיא מסתכמת בכך שהפטור הזה תקף במלחמת רשות, אך במלחמת מצווה כולם יוצאים. הרב יצחק יוסף לקח מדרש מהרמב"ם שמדבר על זה ששבט לוי פטור ממלחמה - אבל אני מזכיר שהחשמונאים היו בשבט לוי, ומשה רבנו אומר לבני לוי 'חגרו איש חרבו על ירכו'. יש גמרא שאומרת שחכמים לא צריכים שמירה, אבל היא מדברת על שודדים, לא על מלחמה. לומד תורה צריך לשרת בצבא, וזאת לא שאלה. זה גם לא מתנגש. כדי לקיים את התורה צריך לשרת בצבא, זאת מצווה. אף אחד לא אומר 'אנחנו גם רוצים שאנשים יניחו תפילין וגם רוצים לשמור על עולם התורה' – ברור שזה הולך ביחד. לימוד תורה דורש יישוב הארץ ודורש להתגייס".

עוד בית אחד

מאז פריצת המלחמה קשר מנחם קשרים הדוקים עם תושבי בארי. העצים שניטעו בשכונת באר אלחנן הובאו מהקיבוץ, שאנשיו גם "מגיעים ומבקרים ושולחים תמונות. נוצרו הרבה קשרים, גם מתוך מחלוקת, כי כשאתה רואה שהאדם לידך דואג למדינה המחלוקת לא משנה. יש לנו פודקאסט בגלי צה"ל, אני מפורום הגבורה ואודי גורן ממטה החטופים. כשאנשי בארי שולחים לנו עצים ובאים לנחם, זה לא אומר שהם יהפכו להיות מתנחלים. הערבים בוודאי רואים אותם ככאלה, אבל הם לא".

אילת: "הקשר לא רק נשמר, הוא הולך ומתחזק. מפעלי התיישבות יכולים להיות רגישים כי אנחנו לא באותו מקום על הסקאלה, פוליטית וערכית, ויש מי שקשה להם עם זה, אבל אנחנו עדיין אוהבים".

מנחם: "אני גם בקשר קרוב עם עשרות משפחות חטופים, לאו דווקא מפורום תקווה. שי ונקרט עשה פה בעתניאל מסיבת הודיה על החזרה של עומר, שנה אחרי שהוא עשה פה ערב יין של היקב שלו, והשאיר בקבוקים למסיבת החזרה של עומר. הקשר לא סותר ויכוח ומחלוקת.

"ברגעים בשנתיים האלה שכבר לא היה לי כוח לפעילות, הדרייב של אלחנן הניע אותי. הוא לא עצר. בשתיים בלילה בבארי הוא אמר לי שנעצור - 'אני לא רוצה לחזור לתופת הזאת' - אבל אז מישהו ניגש וביקש שניכנס, ואיתיאל ואני אמרנו שכן. זה חזר על עצמו הרבה פעמים, לפני שהוא נהרג אמרתי לו שאני גמור וזה הבית האחרון, והוא צחק עליי שאני בכל פעם אומר את זה, ואז אומר לו 'בוא ניתן עוד בית'. אבל אז סיכמנו שלושתנו שמסיימים את הבית הזה וזהו. זה באמת היה הבית האחרון".

תוכנית ההתיישבות סביב עתניאל, אומרת אילת, אינה מפעל הנצחה. "אולם 'קשת גיבורים' הוא הנצחה לאלחנן - זאת אומרת, משהו טוב שעשינו לזכרו. אבל תוכנית ההתיישבות לא נועדה לזכור אותו אלא לקחת את חזונו הביטחוני ולממש אותו. המטרה היא לחזק את האזור".

מנחם נאבק כבר שנים בהשתלטות הפלסטינית הזוחלת בסביבת היישוב. "הוא מסתכל על הגבעות מסביב ומדווח על כל המבנים הלא חוקיים שבונים הערבים, כולל צילומים בשבת, שהם מנצלים אותה כדי לקבוע עובדות בשטח", אומרת אילת. "אנחנו מבינים שהזמן משפיע. עכשיו יש הזדמנות, וכשנפתחת דלת צריך להיכנס בה. למדנו, כמשפחה וכעם, שאי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד. כרגע יש תמיכה של המדינה והצבא, הפיקוד תומך בצורה חד־משמעית, אז חשוב לעשות את זה עכשיו".

מנחם הצטרף לוועדת הקרקעות של היישוב בהמלצתו של אלחנן. "השתגעתי לראות את מה שקורה סביבנו", הוא אומר, "איך הערבים בונים טבעת חנק מסביב ליישוב ועל הצירים, ממש רצים על ההרים לכיוון באר שבע, בונים על הרכס: בית־כביש־בית־כביש. אין שום היגיון כלכלי בבנייה כזאת, וברור שהמניע הוא שליטה בשטח. הייתי מצלם ומדווח לרשויות. אלחנן אמר לי: אל תקטר, תעשה. 'בדרך אלחנן' הוא לא למענו ולא לזכרו - מובן שאנחנו שואבים נחמה מדברים שנעשים לזכרו ומכך שמורשתו ממשיכה ושמוקירים את מה שעשה, אבל העיקר הוא שהיכן שיש התיישבות יהודית, הבנייה הערבית נבלמת".

בעוד שבוע תינשא אלמנתו של אלחנן, שלומית, בנישואים שניים. "הבחירה שלה לצמוח במובן האישי ובמובן הלאומי היא מופת עבורנו", אומר מנחם. "אלחנן היה איש משפחה לפני הכול: בעל ואבא מסור מאוד. כולנו שמחים בשבילה, ומורכב להוציא לפועל את מיזם מימון ההמונים דווקא עכשיו, אבל ביישוב אמרו שחייבים לצאת לדרך כי יש שעון חול. אז מתוך השמחה של שלומית גם נמשיך לבנייה".

לתרומות לחצו כאן.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il