בלהט הדיון הציבורי המתקיים בימים אלו ברשתות על גיוס בנות דתיות, קל לפספס את העובדה הפשוטה - זו התקופה בשנה שבה בנות המגזר נמצאות במרוץ אחר השירות המשמעותי ביותר עבור מדינת ישראל, בין שבתפקידים בצה"ל ובין שבתקני השירות הלאומי. בימים אלו ממש השמיניסטיות באולפנות ובתיכונים הדתיים מנסות לנתב את דרכן לשנים הבאות ויוצאות לימי סיירות מטעם ארגוני השירות הלאומי ולמיונים בצה"ל.
מי שכבר הכריעה בשאלה היא י', בת 19 מאשדוד, שלמדה באולפנת עלמא, הדריכה בסניף בני עקיבא בעיר והתנדבה במד"א. היום היא תצפיתנית בגבול לבנון ומועמדת לקורס פיקוד. "באולפנה מאוד דוחפים לשירות משמעותי, בצבא או בשירות הלאומי. הכיוון שלי היה יותר לצבא כי אחי התגייס, אבל הייתה לי התלבטות כי הרבה מהחברות שלי הלכו לשירות לאומי ויש הרבה תקנים שנראו לי חשובים. מבחינת האולפנה המסר היה שבבירור עדיף ללכת לשירות לאומי, אבל הם לא זרקו לים את הבנות שרצו ללכת לצבא, הם ליוו אותנו ועזרו לנו להגיע לתפקיד משמעותי".
באתר של צה"ל היא קראה על התפקיד, ואז פנתה לעמותת "אלומה" שמסייעת בין השאר לבנות דתיות בתהליך הגיוס ובמהלכו. "הם חיברו אותי לבנות דתיות ששירתו בתפקיד הזה ויכלו להסביר לי איך זה להיות שם, מה מתאים יותר ומה פחות. אחרי זה שלחתי בקשה לשיבוץ הזה וקיבלו אותי".
החוויה שלך דומה למה שסיפרו לך?
"תצפיתנית זה תפקיד מורכב, אנחנו לוחמות עם העיניים, ובלי שום קשר לזה שאני דתייה צריך לדעת איך לעשות אותו בצורה טובה וגם ליהנות. זה תפקיד מבצעי, שמצריך עבודה גם בשבת, וכשאת מבינה את החשיבות ושזה בגדר פיקוח נפש אז את מקבלת את הכוח לעשות את זה. פתאום אני צריכה להתרגל לשבת שונה ממה שהכרתי.בפעמים הראשונות היה לי קשה. עולות הרבה שאלות הלכתיות ואני מתייעצת עם אבא שלי ועם הרב שלי".
י' מודה שהמלחמה הייתה גורם משמעותי בבחירה שלה להתגייס לבסוף, "הרבה אנשים שהיו קרובים לי נהרגו ב־7 באוקטובר וגם במהלך המלחמה, ובכלל, כל הדברים שעם ישראל עבר גרמו לי להתאים את עצמי לגודל השעה. עכשיו תורנו לתרום כמה שאפשר, הדבר הכי משמעותי שאני יכולה לעשות זה להתגייס ולהיות תצפיתנית.
"אני לא רואה סיבה שבנות לא יתגייסו, בדיונים באולפנה הייתי דוחפת חברות ללכת לצבא. אני חושבת שצריך להבין שזו מערכת לא דתית, ובתוך זה רק את אחראית לשמור על העקרונות שלך, כי אף אחד לא יעשה את זה במקומך. אבל ברגע שתדרשי את הדברים שחשובים לך את תקבלי אותם כי הצבא מאוד תומך ומאפשר, בין שמדובר בזמני תפילה או ענייני כשרות, צניעות או כל דבר שמישהי צריכה מבחינה דתית. עוד עניין חשוב זה להתגייס מתוך הבנה שזו שליחות, ולא כדי לסמן וי. כי ביום שיהיה להן משבר, ובנות יחשבו שיכול היה להיות להן קל יותר במסגרת דתית, שייזכרו בסיבה שבגללה התגייסו – האהבה לארץ, ושזו השליחות שלהן. זו הסיבה שאני רוצה לצאת לקורס מ"כים, כדי להנגיש כמפקדת את השירות לבנות הדתיות שמתגייסות עכשיו להיות תצפיתניות. שתהיה מישהי שתבין אותן ותוכל להיות כתף תומכת. הרבה אנשים יכולים לנסות לעזור אבל כשבאה מישהי דתייה שעברה את הקשיים שלך היא תדע לעשות את זה בצורה רגישה יותר ולהבין ולהכיל את הסיטואציה".
מוריה ליבוביץ, 19, החליטה ללכת לשירות לאומי. היא בוגרת אולפנת כפר־פינס, לומדת במדרשת "בינת" בשבות־רחל בתוכנית לבנות לפני שירות. "תמיד רציתי ללכת לצבא, זו האווירה במשפחה, סבא שלי נכה צה"ל והוא לא היה מוותר על הצבא אפילו עוד אלף פעם. ובכל זאת התלבטתי הרבה, כבר בחטיבת הביניים הבנתי שאני רוצה להתגייס. בלילות הייתי קוראת על כל מיני תפקידים, אנשים וסיפורים וידעתי שזה לא מתאים לבת דתייה, אבל באותה תקופה הרמה התורנית שלי לא העסיקה אותי יותר מדי. באולפנה נחשפתי לעולם תורני שלא הכרתי, עברתי תהליך עמוק של בירור זהות ומהות ונוצר פער משמעותי בין הרצון להתגייס לבין ההבנה שזה לא מתאים למי שאני רוצה להיות מבחינה דתית וזה תסכל אותי ממש".
ואז באה המלחמה והפכה את כל הקלפים עבורה, "הנושא של כלל ישראל מאוד התחדד לי ובער בי. התייצבתי בצו ראשון וליום המאה, אבל עדיין היה לי איזה קצר מול ה'. הרגשתי שזה לא פייר שיש לי רצון כל כך חזק ובאמת טוב ועדיין זה לא בסדר ולא מסתדר עם עולם התורה, ושכל כך הרבה רבנים הולכים נגדו ורואים בו קו אדום. בכיתה י"ב בגדול הבנתי שאני רוצה להיות לוחמת - נחשפתי לגדוד 727 (שבו רק לוחמות. א"ז) ולפלוגה הדתית ומהצד הדתי זה נראה אז שהכול מסתדר, רציתי דווקא לוחמה כי יש בי תכונות נפש שיכולות להתאים, וגם מתוך חרדת קודש לארץ הזאת, לאדמה, רציתי פיזית לשמור על ארץ ישראל. בגלל זה אחת האופציות שלי לשירות לאומי היא בחוות. בכל התקופה ההתלבטות הזאת עמדה על הפרק וכל פעם צד אחר הוביל. החלטתי ללכת למדרשה כדי להתייצב יותר ולנסות לדייק את הדרך שלי בעבודת ה'".
שם היא עברה תהליך ארוך של בירור, "הבנתי שלא נכון לי ללכת לצבא, אני יודעת שאני יכולה להישאר דתייה, אבל למעשים שלי יש השפעה רחבה. יראו שאני כדוסית הולכת לצבא, אז יסיקו מזה שכל אחת יכולה, אבל אני לא מסכימה עם האמירה הזאת. הדבר היותר מהותי היה שדמיינתי את הבית שלי עוד עשר ועשרים שנה, וההליכה לצבא פשוט לא התאימה לזה. עדיין הצבא זה אחד הדברים היותר חשובים שיש, וברור לי שהבית שאבנה יהיה מתוך החיבור לצבא ולעם ישראל. בע"ה אלך לשירות לאומי משמעותי היכן שעם ישראל הכי צריך אותי. אני שמחה ומרגישה שבחרתי נכון, ואשקר אם אגיד שאין לי קווץ' בלב לפעמים.
"אני רואה את כל המתלבטות, ואני מבינה אותן. זאת החלטה מורכבת מאוד וצריך לשים לב שמקשיבים לעצמנו".
לפי נתונים שפרסמה מחלקת המחקר של הכנסת בדיונים שונים, לפני המלחמה נרשמה ירידה בשיעור הנשים בוגרות החמ"ד שמתנדבות לשירות לאומי: כ־62% מהבוגרות בשנת 2017 בהשוואה לכ־68% מהבוגרות בשנת 2011. אולם ככל הנראה הן לא נעלמו לשום מקום, כיוון שאפשר ליחס ירידה זו לעלייה בשיעור בוגרות החמ"ד שמתגייסות לצה"ל: כ־30% בשנת 2019 לעומת כ־21% בשנת 2010. ולפי נתוני אכ"א בצה"ל שפורסמו בתחילת השנה, 40% מבוגרות החמ"ד התגייסו לצה"ל בשנת 2025. לפי נתוני הרשות לשירות לאומי אזרחי בשנת 2024 היו 11,160 מתנדבות יהודיות ולפי נתוני צה"ל 3,500 מתגייסות באותה שנה.
"אנחנו במגמה של גיוס נרחב של בנות דתיות לצבא", אומר הרב אוהד טהרלב, ראש מדרשת לינדנבאום. "השנה ניגשות 6,000 בנות לצו ראשון, זה יותר מ־50 אחוז מהתלמידות בחמ"ד. ככל הנראה יהיו שיצהירו בסוף, אבל זה אומר שתוך שנתיים יותר מחצי מהחמ"ד יתגייסו. ודאי שהמלחמה האיצה את הנושא, אבל הצבא בציונות הדתית הוא דבר חשוב וערכי והיחס הזה לא נעצר אצל הבנים, הוא קיים בעולם הנשי".
בעבר החשיבות הזו באה לידי ביטוי בנישואים ללוחמים ולאנשי קבע, היום הבנות רוצות במקום להתחתן עם לוחם ללחום בעצמך.
"בקרוב הרוב יתגייסו לצבא, בגלל התפקידים והאחריות שנותנים להן, בגלל החשיבות של הנושא וגם כי אין סיבה דתית לא ללכת לצבא היום. יש מסגרות ומסלולים לבנות, גם בתפקידים משמעותיים מאוד עוטפים אותן. בחורה שהולכת לצבא יראת השמיים שלה גדלה ומתחזקת. היא באה לצבא ושואלים אותה שאלות, והיא צריכה לעבור תהליך של ברור זהות פנימי".
הרב טהרלב אינו רואה מניעה הלכתית לגיוס, אלא אפילו מצווה, "אישה אינה פטורה ממלחמת מצווה - יוצאים אליה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אין סיבה שאישה תעבור על 'לא תעמוד על דם רעך'. לאישה אין תורה אחרת. אז נכון שהצבא אתגר פעם מבחינה הלכתית ודתית אבל היום אין סיבה שלא, המסגרת מאוד מסודרת - יש זמנים של שלוש תפילות, פקודות מאוד ברורות. אני לא בטוח שהשירות הלאומי לא יותר מאתגר מבחינה דתית, הפוך על הפוך, הצבא הרבה יותר מתאים לבנות דתיות מהשירות הלאומי - שם אין דין ואין דיין מבחינת החוקים וההלכות. היתרון היחיד הוא שזה מסגרת אזרחית".
באולפנה אמרו לנו שהאיסור נובע מכך שלפי ההלכה אישה צריכה לעבור מרשות אביה לרשות בעלה.
"אישה היום שואלת את ההורים שלה איפה ללמוד באוניברסיטה? אישה היום שואלת את אבא שלה עם מי להתחתן? לאישה היום יש אוטונומיה בכל תחומי החיים. לסיפור של מרשות אביה לבעלה, אין שום מקור. נכון שהאב מפר את נדרי בתו והבעל את נדרי אשתו, אבל איפה מצאנו שאישה לא יכולה לקבל החלטות לבד? אישה שהולכת לעבוד, אין לה בוס? נו, בסדר, היא יכולה לקום וללכת. גם היום בצבא, מי שיש לה בעיה דתית, תוכל לצאת מהצבא".
השינוי המשמעותי שהרב טהרלב מזהה בעקבות המלחמה הוא הביקוש העולה לתפקידי לוחמה, "עד המלחמה התנגדתי שבנות דתיות יהיו לוחמות. לא כי הן לא מסוגלות, אלא מאחר שהעניין המגדרי מאוד מאתגר שם. כשראיתי את כמות הבנות שרוצות ללכת לקרבי, הצעתי לצבא להקים מסגרות מגדריות עם סגל נשי ועם ליווי רוחני. יש היום באיסוף קרבי תוכנית רק לבנות דתיות. יש להן סגל נשי ובשטח אין גברים".
בשנה האחרונה ראינו התנגדות של רבנים למגמה הזאת והוציאו מכתב לראשי האולפנות נגד הגיוס, והתקיימה שיחה של רבנים עם שר הביטחון שבה ביקשו ממנו לעצור את גיוס הבנות.
"לצערי הרב אני צריך לומר שהם מנותקים. הרבנים יכולים להגיד עד מחר, אבל הבנות מצביעות ברגליים. הסיפור הזה הוא כבר פאסה, הם נלחמים את המלחמה של אתמול. לפני 29 שנה היינו שתי מדרשות, עין הנצי"ב ולינדנבאום. היום יש 14 מדרשות עם מסלול גיוס. גם במדרשות שאין להן תוכנית עם הצבא יש כ־30 אחוזי גיוס. זו תופעה מדהימה. תראי כמה תורה הצבא פיתח, ישיבות הסדר, מכינות, מדרשות. חרדים לא מבינים מה הם מפסידים - הצבא מגדיל תורה ומאדירה. וגם נפתחות מדרשות שבאות להגיב לזה כביכול, למשל מדרשת דניאלי".
עדנה גרוס, מנהלת אולפנת בני עקיבא אבן־שמואל וחברת רשת "ראשונות" של תנועת אמונה, אומרת כי היא לא חוששת מהמגמה שרואים בציבור הכללי, אצלם אחוזי הגיוס עדיין נמוכים ואין בכוונתם להכניס גורמים שמעודדים גיוס, "תמיד היו לנו כמה בנות שמתגייסות, אולי חמישה אחוזים, וגם היום זה עומד פחות או יותר על אותו סדר גודל, אולי קצת עלה אבל לא משהו משמעותי. אנחנו בצוות מעודדים את הבנות ללכת לשירות לאומי ואנחנו גם לא מכניסים את אלומה, אנחנו לא רוצים לגרום להן להסתכל על האופציה הזאת, אבל אם יש בת ספציפית שרוצה להתגייס אנחנו מפנים אותה אליהם ובכלל זה לא שאנחנו מחרימים בנות שמתגייסות, או מערימים עליהן קשיים, ממש לא. הייתי בטקס כנפיים של תמר אריאל ז"ל (הנווטת הדתייה הראשונה שהייתה תלמידה באולפנה, א"ז), בשבת הבוגרות האחרונה היו שתי בנות עם נשק. העברתי לשמיניסטיות את המספר של אחת מהן כדי להתייעץ איתה. אבל אנחנו מכווינים לשירות לאומי ומביאים קשריות של האגודות שיעזרו להן".
למה אתם תומכים בעיקר בשירות הלאומי?
"בנות בצבא זה בעייתי, זה מקום מאוד גברי וגס. המערכת הצבאית קשה, ובת שנתקעת באיזה מקום לא תוכל לצאת ממנו בקלות. רוב הבנות שלנו שעוזבות מקום שירות זה כי הן הרגישו לא מספיק משמעותיות, ועוברות למקום עם יותר 'ראבאק'. בצבא, אם את מגיעה למקום שאת לא עושה בו כלום, לא בטוח שתוכלי לצאת ממנו עד סוף השירות. אני רוצה שהבנות שלנו יתרמו כמה שיותר, והמסגרת של השירות הלאומי נותנת את זה. את רוב הדברים שבנות עושות בצבא אפשר לעשות גם בשירות לאומי. חיל חינוך בוודאי, אבל גם לתפקידי מודיעין או 8200 יש היום תקנים של השירות הלאומי במשרד ראש הממשלה. בנות שרוצות דווקא קרבי יכולות ללכת לפלוגה של הרב אוהד טהרלב. אין תפקיד בצבא ששווה ערך לתרומה של קומונרית ויש לנו 20 כאלו השנה - אולי רק אם מישהי תהיה מ"פ. אם מישהי רוצה לעבוד עם נוער בסיכון למה שהיא תעשה את זה במחווה אלון ולא בבית ילד? אני מרגישה שהנוכחות של הבנות בשירות הלאומי משמעותיות יותר. גם תצפיתנית חשובה, אבל באופן כללי השליחות בחינוך יותר גדולה ועדיפה מלהיות בורג קטן בצבא. אגב, כמעט כל הבנות שהולכות לצבא עושות לפני כן מדרשה ואז מתגייסות במסגרת דתית".
אבל את הבנים שולחים לצבא והם עומדים באתגר הרוחני.
"נכון, אבל גם אותם מעודדים להתגייס למסגרות דתיות כמו 'הסדר' ואולי כשהפלוגות של הבנות הדתיות יהיו מאוד מפותחות אז נחשוב שוב על הדברים. אגב, אני לא דואגת שהן יהיו פחות דוסיות, לפעמים הן אפילו מתחזקות שם. עדיין הצבא הוא מקום מאוד גברי וצריך להישאר כזה ולכן יש קושי לשלוח אותן לשם".
רוחמה גבל־רדמן מנהלת את אולפנת נווה חנה אור תורה באלון־שבות, והיא שמה את הדגש על שירות משמעותי כלשהו: "מאה אחוז של התלמידות משרתות, אין לנו חס וחלילה מסלול בלי התנדבות משמעותית עבור עם ישראל, ורוב הבנות אצלנו עושות לפני כן מדרשה או מכינה. בעבר 60 אחוז מהבנות הלכו לשירות לאומי, בשנתיים האחרונות כמחצית מתגייסות. אין ספק שהמלחמה הקפיצה את הרצון של הבנות להיות שותפות במאמץ הביטחוני. גם בקרב אלה שהולכות לשירות לאומי המגמה היא תקנים שקשורים למערכת הביטחון. השנתיים האלה התיישבו על ערכים שמובילים אותן גם ככה, של להיות משמעותית, לקחת אחריות ולבחור בחירה אישית הנענית לקריאה של העם – שבשנתיים האלה נסובה סביב הזירה הביטחונית. זה נראה לי טבעי שבתקופה כזו, שגם כל הסביבה שלהן מגויסת, הן יכוונו את עצמן יותר לשם".
כמוסד לימודים, אתם שותפים ליצירת המגמה או הולכים אחרי הלך הרוח של הבנות?
"תפקידנו כאנשי חינוך זה להיות עם כל אחת מהבנות בתהליך כדי להגיע לבחירה מושכלת ולפי מה שמתאים ליכולות שלה ולא לפי מה נראה טוב או מקובל יותר. אנחנו צריכים להראות להן עוד אפשרויות ותפקידים משמעותיים בשירות הלאומי, שהרבה פעמים יותר משמעותיים מדברים שוליים בצבא. לכן אני די משהה את השיפוטיות שלי. אישית לא הייתי רוצה לראות את הבת שלי בשירות קרבי, לאו דווקא מסיבות דתיות כמו בגלל שמרנות ורצון לגונן על הבת. אבל ההעדפה והאג'נדה שלי היא לא העיקר אלא הבחירה של כל בת בדרכה, ואני איתן בשני המסלולים. מדאיג אותי לראות בת שמתגלגלת לבחירה בלי חשיבה, שלא בנתה לעצמה עוגנים או לא בדקה לאיזה תקן היא הולכת או לא נכנסה למסלולי שירות לדתיות. הדגש שלי הוא להנחות ולתת את הידע לבחירה שתמקסם את המסוגלות שלה, בכל אחד מהמסלולים".
ברמה החברתית, גבל־רדמן חושבת שיש צורך בשינוי, "היוקרה שהחברה נותנת למסלול הצבאי יוצרת משחק לא הוגן, החברה צריכה להכיר תודה לבנות השירות, כמו שהיא יודעת להתייחס למישהי במדים. מצד שני השירות הלאומי צריך לעבוד קשה כדי להפוך להיות יותר אטרקטיבי, בנות שם יכולות בקלות ליפול לחוויה מאוד בודדה או לתנאים לא מתאימים. אבל אני לא חושבת שהבנות לוקחות את זה כשיקול מודע בבחירה".
אל"מ במיל' אורי לוי, מנכ"ל "עמינדב" – אגודה דתית־לאומית להתנדבות, לא רואה מתח אמיתי בין הצדדים ומציב שתי הנחות יסוד בעניין. "השירות הלאומי האזרחי לא עומד בפני עצמו אלא משלים את השירות הצבאי בשדה החוסן החברתי־לאומי", הוא אומר. "הנקודה השנייה היא שמדובר בצעירות וצעירים ממגוון אוכלוסיות שקיבלו פטור מסיבות שונות ולכולם יש רצון לתרום לחברה. לכן גם אם יותר בנות דתיות מתגייסות אין חשש מפגיעה, זה לא בא אחד על חשבון האחר. פגשתי עכשיו את הבנות שעושות עבודה עם תשושי נפש, צה"ל לא עסוק בזה. יש פה ייעודים שונים, ובהתאם לכך המשימות שונות - הצבא תפקידו לנצח ולהגן, השירות הלאומי מוסיף את הנדבך של החוסן. כחברה חשוב לנו מאוד להיות שם בסיוע לקשישים ונזקקים, ובחקלאות. בנות השירות מחזיקות מפעלי חסד שאין בצבא".
יש שינוי בביקוש לתקנים מסוימים או שינוי באוכלוסייה שמגיעה למלא אותם?
"מאז המלחמה הביקוש עולה במקום שהתרומה האישית משמעותית עוד יותר בעיני המתנדבים. זה כמו שאצל הבנים בציבור שלנו, צעיר ממוצע מתאמץ להיות באיזו סיירת, זה לא אומר שמי שעושה שירות כתומך לחימה עושה שירות פחות טוב. אז יש אופנה, למשל של בתי ילד או נוער בסיכון, כמו שכולם רוצים להיות עכשיו בגולני או בהנדסה או בשריון. יש שינויים, אבל זה לא בהכרח קשור למגמה של הגיוס".
לוי מסביר שלעומת הצבא שקובע את השיבוץ, השירות הלאומי נותן אפשרות בחירה, "אנחנו מנסים עכשיו ליצור התאמה בין הצורך של המדינה לרצון והכישרון של המתנדבת. הכנסנו שינויים בתהליך בחירת השירות כך שהבנות עוברות תהליך שדומה ליום המאה שהיה בצה"ל, לאחריו הן מקבלות הצעות לתחומי עשייה שמתאימים להן ומתוכם הן בוחרות. המטרה היא לסייע במרחב ההחלטות ולמזער את הנשירה ואת אי שביעות הרצון בתקופת השירות. אנחנו רואים שהבנות עסוקות בשאלה 'איך אני יכולה לתרום בהקשר של המלחמה', נגיד עבודה עם משפחות שכולות או פרויקט של עמינדב שבו בת שירות מלווה פדויי שבי או ילדים של פדויי שבי. זו משימה מיוחדת ומורכבת. ביקוש בתחומים האלה זה למשל תוצר של המלחמה".
למרות העלייה בגיוס הבנות הדתיות, אתה אומר שזה לא משפיע על מספר הבנות שמגיעות אליכם. איפה נמצא הפער?
"אני חושב שמעגל המשרתים התרחב ולכן אין פגיעה מספרית. אנשים שפעם היו מוציאים פטור ונשארים בבית, היום כן מגיעים להתנדב. אני מאמין שבשעה הזאת גם המתנדבים צריכים לתת יותר, אם התקן דורש ממך עבודה משמונה עד ארבע, אני מצפה שתיתני יותר - עוד התנדבות, בגרעינים, בקהילה, בעשייה החברתית, גם בהמשך היום. כמו שמצופה עכשיו מהלוחמים לתת יותר, ככה מצופה מכולנו גם בשדה החברתי. בהתאם אני חושב שכחברה אנחנו צריכים להוקיר לא רק את החיילים שלנו אלא גם את השירות הלאומי־ אזרחי ואת כל הגופים כמו משטרה, מד"א, כבאות והצלה, על המנהלים והמשרתים המעולים שלנו".
"בכמחצית מבתי הספר הדתיים, היכן שהחמ"ד נותן לנו להיכנס, אנחנו מעבירות הדרכות", אומרת הדס יונתן, מנהלת התוכנית "משרתות באמונה" של אלומה. "בנות מכל מקום יכולות ליצור קשר עם המוקד שלנו ואנחנו עושות כמה אירועים בשנה, כמו גדנ"ע ושבתות לבנות, שם הן יכולות לפגוש ולהכיר את הנושא".
הגיוס הורחב בתוך בתי הספר שאתן פעילות בהם או שיש מוסדות חדשים?
"התופעה התפשטה, היום אין כזה דבר בתי ספר עם אפס אחוזי גיוס, נכון שהם לא עם 40 אחוזים כמו שצה"ל מציג את הממוצע הארצי אבל יש שם כבר מעל עשרה ו־15 אחוז. מאוגוסט 2,000 בנות נמצאות בקשר איתנו.
"מאז המלחמה אנחנו באירוע שאף אחד לא יכול היה לצפות. יש לנו עלייה של 300 אחוז פניות למוקד ולאורך השנים קיימת הלימה בין עלייה במספר הפניות לעלייה בגיוס, יש לנו 1,600 פניות בשנה האחרונה של בנות שרוצות לבטל את הפטור ולהתגייס. זה תהליך מורכב שאנחנו מלווים לאורך זמן, כ־250 פניות של מתעניינות בלוחמה – לפני המלחמה היו 35 בשנה. מדובר בשלושה רבדים – ההיקף, החזרה מפטור והשינוי בתפקידים, המחוג זז מתפקידים כמו מורות חיילות ומשקיות במחווה אלון ללוחמות, תומכות לחימה, מבצעיות. בנות אומרות לנו, אם אני לא הולכת לשירות לאומי אני רוצה צבא־צבא".
המגמה הזו לא התחילה גם לפני המלחמה?
"מספר המתגייסות היה במגמת עלייה, אבל לא במספרים האלה, לא בתפקידים האלה, וודאי שלא בכל מקום כמו עכשיו. היום זה בכל מקום". יונתן מסבירה שהעלייה במספר המתגייסות מאפשר להן לקבל מהצבא מעטפת עוד יותר טובה מבעבר, "משתדלים לגייס אותן לקבוצות של בנות דתיות בלבד, ויש רבנית שמגיעה אליהן פעם בשבוע. הצבא גם פתח תפקיד של קצינה דתייה שמלווה אותן בנוסף לרב היחידה, מתוך הבנה שלא לכל חיילת יהיה נוח לפנות לרב, שנתפס לעיתים כדמות רחוקה. הצבא מבין שיש מקום לבוא לקראתן ולתת את המענה".
אם המגמה הזו תימשך, השירות הלאומי לא יהיה בסכנה?
"אנחנו מקדמים מהלך יחד עם הנהלת החמ"ד להכשרת מורות להכוונה לשירות צבאי ואזרחי כאחד. החלום הוא ליצור מיון אחיד לבנות הדתיות – לצה"ל ולשירות הלאומי, אנחנו עוד לא שם אבל זאת הדרך שהכול יהיה מאוזן".