״הצבא יכול להיות הפתרון לציבור החרדי ולא הבעיה״

"אני דובר שלוש שפות – ישיבתית, צבאית ואקדמית", אומר תא"ל במיל' ארי סינגר, כשהוא מתבקש להסביר את האופטימיות שלו בנוגע לאפשרות שרעיונותיו לשילוב חרדים בצה"ל עשויים להתממש. מתוך היכרותו עם שלוש השפות הללו הוא גיבש תוכנית עבודה, שלדבריו תסייע לצבא להיערך לקליטה משמעותית של חרדים בשורותיו.

במקצועו האזרחי, סינגר הוא יהלומן. מתגורר בפדואל, אב לשישה, וכיום עמית במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית. עד לשנת 2021 כיהן כקצין מילואים ראשי (קמל"ר). בשבעה באוקטובר גויס כקמל"ר ב' ושירת במשך 140 יום, עד לפני כשבוע וחצי. במסגרת תפקידו סייע לקמל"ר המכהן מול עומס המשימות, והסתובב בכל מקום שהיו בו מילואימניקים. "בדרום, בצפון, באיו"ש, ביחידות מודיעין, בבתי חולים ובניחומי אבלים וגם במחנה שורה. המטרה הייתה לשמוע, לבנות את הרוח ואת המקצוע. גייסו גם את קודמי בתפקיד, תא"ל במיל' הרב הושע פרידמן בן־שלום".

התפקיד הזה, אומר סינגר, הופך אותך ל"מומחה לצבא וחברה. קמל"רים יודעים לקשר בין הדרג האסטרטגי לטקטי, ובמידה מסוימת גם לדרג המדיני. יצא לי להיות לא מעט בכנסת בחודשים האחרונים. המילואימניקים זה באמת המיקרוקוסמוס של האופן שבו היינו רוצים לראות את החברה הישראלית. כולם יחד, לפעמים בוויכוחים פוליטיים סוערים, אבל עם מטרה משותפת".

לפני שנה בדיוק התראיין סינגר למוסף זה וטען בלהט כי הדיווחים בדבר סרבנות נרחבת בהתייצבות למילואים פשוט אינם נכונים עובדתית. "זה לא המצב", התעקש, ובפועל גם צדק.

האם גם בסוגיית גיוס החרדים יש משהו שמעוור את עינינו לחשוב שזה בלתי אפשרי, אבל לדעתך המציאות שונה?

"לפני ששואלים אם אפשרי או לא, זה מחויב המציאות", הוא משיב. "לפני שמחת תורה הצבא הלך לכיוון של גיוס דיפרנציאלי והקטנת מערך הסדיר. גם את מערך המילואים הפעילו פחות ופחות. מאז המלחמה מבינים שהצבא קטן מדי. הוא צריך להישאר צבא העם, והוא צריך לגדול. בסך הכול, למרות האסון הכבד, בשמחת תורה קיבלנו 'רב־זירתי לייט'. מבינים שתרחיש הייחוס צריך להיות הרבה יותר מחמיר, ולכן צריך צבא גדול יותר. לפני שנה היה אפשר לשאול אם הצבא רוצה חרדים, עכשיו הצבא צריך חרדים".

צה"ל הוא עדיין צבא העם?

"ודאי. זה לא שהפרופורציות של ייצוג כל חלק מדויקות, אבל יש בצבא חלקים מכל פסיפס החברה הישראלית, גם במערך הלוחם. והחרדים יכולים לתרום לדייברסיטי, לשוֹנוּת. לחיילים חרדים יש מה לתרום לפסיפס של הצבא".

פסיפס, לא כור היתוך

הוא מודה שהניסיון האחרון שלו לעסוק בפועל בגיוס חרדים נכשל. "בערך ב־2010, כשהייתי סגן מפקד אוגדה בפיקוד צפון, היה לנו מחסור של חיילים בימ"חים (מחסני החירום). אמרנו שננסה לבנות תוכנית לחרדים מריכוזים חרדיים בצפון – חצור הגלילית, צפת – שבמסגרתה הם יעבדו חצי יום בימ"ח. לא יצא מזה כלום. שמו לי כל מיני מעצורים. עליתי עם הרעיון למעלה, הלכתי לפיקוד, למטכ"ל, כתבתי אסטרטגיה לגיוס חרדים ומסרתי לסגן הרמטכ"ל, אבל זה לא קרה". אבל הכישלון ההוא לא מרפה את ידיו. דווקא מצד הצבא, הוא סבור, התוכנית הנוכחית שלו מעשית.

"אני מנסה לדבר באופן חיובי. אני לא רוצה לדבר על כור היתוך אלא על פסיפס. אני לא הולך לשנות אותם אלא לשלב אותם, לעשות איתם שותפות. לחרדים יש שלוש סיבות למה לא להתגייס. הראשונה נוגעת לתורתו אומנותו, לביטול תורה ולכך שהתורה מגנא ומצלא. אני חושב שזו הסיבה הכי פחות מרכזית. הדבר השני הוא היכולת לשמור על אורח חיים חרדי בתוך הצבא. בהקשר לזה אני חושב שהסיפור הגדול שצריך לפצח הוא האווירה בצבא, או אם נשתמש בחרדית מדוברת – ה'השקוֹפֶה'. גם אם החייל יאכל גלאט, יתפלל שלוש תפילות ביום, נארגן לו מקווה והכול, יש משהו באופי של הצבא שלטענתם לא מתאים לצעיר חרדי. והדבר השלישי הוא אמון. בעיניי, הסיפור הזה יצליח או ייכשל על נושא האמון".

באופן לא ממש מפתיע, גם כדי לייצר אמון דרושים לדבריו שלושה מרכיבים. "דבר ראשון, צריך להיות שקופים מולם והם מולנו. השני הוא לדעת לייחס כוונות טובות לצד השני, אנחנו לציבור החרדי והציבור החרדי לצבא. והדבר האחרון הוא היכולת להשפיע, אנחנו על הציבור החרדי והציבור החרדי על הצבא.

"המקום שאליו הייתי רוצה להגיע, לפחות בשלב ראשון, הוא הבנה שהמסלול הצבאי הוא מסלול לגיטימי למי שתורתו לא אומנותו. היום זה לא המצב. ואז השאלה היא מה המעטפת הערכית, או איך אני בונה 'השקופה' שמצדיקה את השירות הצבאי. האם זה לכתחילה, האם בדיעבד, האם בגדר של אנוסים, בגדר של 'נתפסו למלכות' לא עלינו. ברגע שיש אמון הדדי, זה יכול להצליח".

זו עבודה שהצבא צריך לעשות? המרחב הציבורי? איך בונים את האמון הזה?

"בראש ובראשונה בתוך הצבא. היכולת לשמור אורח חיים חרדי במובן ההלכתי הצר היא החלק הקל. האתגר הגדול הוא בניית המעטפת הרוחנית לקלוט את אותו חייל חרדי. היום חלק מהדברים הם טכניים ולא מצביעים על מהות. הייתי פעם בביקור בגדוד נצח יהודה. הרב שליווה אותי לקח אותי למטבח והראה לי מכונה לברירת אורז, ואז לבית הכנסת והראה לי את כל הספרים שיש שם ואת מערך השיעורים. מה שלא הפריע לו היו שני החיילים שבאו מולנו ולא חבשו כיפה. אני לא באתי לראות מכונה לבירור אורז ולא בית כנסת, אלא את החיילים. ופה אנחנו מפספסים.

"השיח שמתקיים בין הציבור החרדי והצבא בנושא הגיוס הוא שיח תועלתני – אתם תיתנו לנו מקצוע, אנחנו ניתן לכם חיילים. בעיניי דברים אמיתיים צריכים לבוא על תשתית ערכית. הדיבורים האלה יכולים להישמע נאיביים, אבל הם לא. אני מפקד. תחום המומחיות שלי הוא נגד הטבע: להכשיר חיילים שיהיו מוכנים להילחם ולסכן את נפשם. שום פקודה ושום דבר טכני לא יצליחו בטווח הארוך. מה שיצליח זו הרוח. המלחמה האחרונה מדגישה את חשיבות הרוח. לכן זה מחויב המציאות. זו הדרך הארוכה שהיא הדרך הקצרה".

יש לצבא זמן לדרך הארוכה?

"אפשר למצוא כמה מהלכים יותר זריזים, אבל אחת הבעיות הגדולות היא שמה שמעניין את הצבא, את החברה הישראלית ובמידה מסוימת גם את החרדים, זה מספר הראשים שנכנסים לבקו"ם. מבחינתי חשוב יותר איך הם יוצאים מהבקו"ם וחוזרים לקהילה. הצבא צריך לחזק את הזהות החרדית של המתגייסים. כשהצגתי את זה לקצין בכיר הוא שאל למה הזהות החרדית של החיילים צריכה לעניין אותו, הרי לא מעניינת אותו הזהות הציונית־דתית שלי או החילונית שלו. אמרתי שזה בדיוק ההבדל. אנחנו עושים פה איזשהו תהליך חברתי.

"נכון להיום, הרבה מהמתגייסים החרדים, במיוחד ליחידות קרביות בגיל צעיר, מתגייסים עם זהות רוחנית רעועה. ככל שנוכל לחזק את הזהות שלהם, פחות בכיוון של לימוד תורה ישיבתי ויותר בכיוון של קיום מצוות, מידות ומעשים טובים – אני אוכל לבנות עליו קומה של לוחם. יהיה לי קשה מאוד לבנות בו קומה של לוחם כשהזהות הבסיסית שלו רעועה. אני לא רוצה לשנות אותו ולהפוך אותו לחילוני או למזרוחניק. לכן כשאני מדבר בפני חיילים חרדים, ועשיתי את זה עשרות פעמים, אביא מקורות שמקובלים על הציבור החרדי. אני מאמין שברגע שיהיה אמון, יהיה שינוי משמעותי במספר החרדים שמתגייסים".

לא לדוברי יידיש

כדי לגייס חרדים באופן יעיל, ממשיך סינגר, "צריך לפרק את המונח 'חרדים' לקבוצות השונות. חייבים לקבוע שיטת מיון, איתור והשמה מותאמת, דפ"ר ייחודי לחייל החרדי. הם לא יכולים להיכנס במערכת המיון הצבאית לאותו משפך, כמו בוגר מערכת החינוך הכללית עם בגרות. שני פרמטרים ייחודיים שצריך לבדוק הם רמת שמירת המצוות או החרדיות של המתגייס, ויכולת ההסתגלות שלו לחיי צבא. אינו דומה בחור שהוא חלק מההוויה הישראלית, לבחור שהשפה הזרה הראשונה שלו היא עברית, צ'אלמר שגדל על יידיש. אתה לא יכול לשים אותו בצבא, הוא לא יסתדר. אתה לא מתעסק איתו בכלל. יש לו פטור על חוסר יכולת להסתגל".

היית ממיין בבקו"ם גם לפי רמת חרדיות?

"כן. זה אולי לא פוליטיקלי־קורקט, אבל זה חיוני כדי לשבץ אותו במקום מתאים. זה חלק מיכולת ההסתגלות שלו, שהיא דבר שנבדק גם אצל כלל המתגייסים. לכן צריך לבנות הרבה מסלולים מגוונים – לחימה, תומך לחימה, עורף, על רצף של רמת בידוד כזו או אחרת מהחברה החילונית, ורצף של רמת נתק כזו או אחרת מהבית. גם לשלב חיילים חרדים ובני ישיבות הסדר זה רעיון מוצלח. שזה יהיה על השולחן, בלי לרמות – לא עיתונאי שמגיע לסקר יחידה חרדית ורואה שהיא מלאה כיפות סרוגות. זה יכול להיות לוחמה בגדוד נפרד, או שילוב ביחידות לוחמות במסגרות פלוגתיות, כמו שקורה היום בגבעתי ובצנחנים. אפשרות אחרת היא מג"ב, שם אתה יותר קרוב לבית. שירות במג"ב ירושלים או איו"ש, לחרדים שמתגוררים באזורים האלה.

"אחרי זה יש לך תומכי לחימה – נהיגה, טכנולוגי וכדומה. לאחר מכן יש אלו בפיקוד העורף, ימ"לים (יחידות מחוץ לסד"כ) כמו רפואה וכיבוי אש. אפשר לחשוב על רעיון של ישיבות־סְפר. הנצי"ב מוולוז'ין כבר חשב על זה. יששכר לומד תורה במחנות הצבא כשזבולון יוצא להילחם. תחשבי שאנשים שתורתם אומנותם, בזמן מלחמה היו עולים על מדים והולכים ללמוד בבסיס שדה־תימן. זו אווירה אחרת לגמרי, השתתפות בצרת הציבור. והחלק האחרון הוא ליווי רוחני. שתהיה שותפות של הרבנות הצבאית, עמותת נצח יהודה וחיל חינוך, שייתנו תכנים מותאמים לציבור החרדי".

וזה יעשה את ההבדל?

"השילוב של איתור נכון, ריבוי מסלולים וליווי רציני כדי שהחייל יחזור מהצבא לקהילה לא כמי ש'התקלקל', אלא כמי שהגיע לצבא פרחח וחזר מענטש – בעיניי כן".

הצבא מוכן לשינוי הזה?

"הצבא מקבל פקודות מהדרג המדיני וזו משימה לאומית. יש מערכת ערכים שמחייבת את כולנו מרגע שאנחנו עולים על מדים, קוראים לה ערכי צה"ל. אני חסיד גדול של ערכי צה"ל. תרגמתי אותם לחרדית מדוברת. אבל עוד לפני התרגום, הערך הראשון הוא דבקות במשימה וחתירה לניצחון. דבקות זה מושג יהודי. חייל חרדי יכול להזדהות עם המילה דבקות. הוא מביא מטען שלם של ידע על המושג. ניצחון הוא מושג יהודי, מלשון נצח. ניצחון אמיתי הוא לא רגעי, אלא עושה שינוי במציאות. כך גם לגבי מושג השליחות. אני שואל את החייל 'מי הוא המשלח אותך'. פקודות מקבלים מהמפקד, אבל המשלח הוא העם היהודי לדורותיו, אלה שהיו ואלה שיהיו. חייל חרדי יכול להזדהות עם זה. אמינות, מידת האמת, רעות. אני באמת חושב שהקניינים שאדם צריך כדי להיות לוחם טוב או כדי להיות תלמיד חכם טוב, הם אותם קניינים. אני פונה לערכים שהוא מכיר ובונה נדבך נוסף בזהות החרדית שלו.

"ראש הישיבה שלי, הרב אמנון שוגרמן מישיבת הגולן, אמר לי לפני שהלכתי לקורס קצינים שהצבא הוא בית ספר לענווה ומידות טובות. בהרבה מובנים אני רואה שהצבא יכול להיות פתרון לציבור החרדי ולא הבעיה, אם נעשה את זה באופן הנכון. הצבא יצטרך לבנות עומק ערכי חדש כדי לקלוט חיילים חרדים. זה חלק מהדייברסיטי".

תצטרך פיקוד חרדי.

"אפשר גם פיקוד חילוני עם הכוונה נכונה. כבר יש היום את הרבנות, את נצח יהודה ואת חיל החינוך, אבל הם לא עובדים יחד. ההסתכלות שלי היא ארוכת טווח, איך החייל יוצא בסוף. ונדמה לי שיש לנו הזדמנות. צריך לעשות עכשיו, וככל שנבנה אמון אני מאמין שזה יצליח. השאלה היא אם רק רוצים לומר שניסינו, או שיש מחויבות לכך שזה אכן ינחל הצלחה. למי שאומר 'רק בהידברות', אני משיב שזה לא מעשי. אנחנו מדברים מספיק. מאידך, למי שאומר 'נקצץ לכם קצבאות', גם זה לא יעבוד. עם ישראל עבר גזירות שמד גדולות יותר מכל מה שמדינת ישראל יכולה לעשות. אי אפשר לכפות ברוחניות, ולכן מאוד חשוב לבנות את המערכת הערכית".

הוא מביא דוגמה צבאית לביטוי החז"לי "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". "אני אומנם שריונר, אבל אני יודע שצנחן לפני צניחה ראשונה עומד ליד דלת המטוס, ולרוב צריך דחיפה קלה. הוא רוצה לצנוח, אבל צריך את הדחיפה. בפעם השנייה הוא כבר לא יצטרך. אנחנו נמצאים עכשיו בשעת רצון, וצריך לעשות את זה נכון, עם אהבה גדולה לציבור החרדי. לשתף אותם בזכות לשרת, לא ב'נשיאה בנטל'. הצבא הוא לא נטל, הוא זכות. ניתן יותר למי שמשרת יותר כי זה הוגן, לא כי אלו סנקציות.

"זה יקרה בסוף. החוכמה היא לעשות את זה בצורה נכונה, באמון ובשקיפות. נגיד להם מה יקרה ונגיד גם מה לא יקרה. וכשנעשה טעויות נתחקר אותן ונפרסם איפה טעינו ואיזה לקחים הפקנו. ונבין שאנחנו עושים משהו גדול. מתקנים דבר שלא עבד 75 שנה".