"אני ילידת בארי, אבל אני לא מרגישה בטוחה היום בקיבוץ"

שמחת תורה

במשך 14 שעות הייתי לבד בממ"ד, עד שחולצתי. שמעתי יריות וצעקות בערבית, אבל לא נכנסו אליי לדירה. אחרי כל השעות האלו הגיעו כוחות לחלץ את השכנה שלי, יולי בן־עמי, שההורים שלה נחטפו לעזה באותו יום, וכשחילצו את אחותה היא אמרה שהיא לא יוצאת בלעדיה. אז הכוחות הגיעו אלינו לשכונה וחילצו את כל שמונת השכנים שם. פונינו למלון, ולקח לי המון זמן להבין שזו מלחמה. לא יכולתי להכיל את המצב. אני ילידת בארי, אבל אני לא מרגישה בטוחה היום בקיבוץ, לכן אני ממעטת להגיע לכאן. בכל פינה מרגישים את האובדן. קשה לי להיות בנגרייה בלי שיונת כאן. איבדנו כאן יותר ממאה אנשים, ויש חטופים שעוד לא חזרו. זו מכה שלא נתאושש ממנה בחיים. במלון אנחנו מוסחים, אבל בבארי קשה להתחמק מהיגון.יונת אור ז"ל,מקימת הנגרייה, הייתה קוראת לאבא שלה עיוני, "עיניים שלי" בערבית, והוא קרא לה "עיונה". בשבעה באוקטובר היא נרצחה. העסק הזה הוא יונת, העיצובים הם שלה, זו המורשת שלה, כל מה שאנחנו עושים כאן ממשיך את הדרך שלה. הילדים של יונת, נעם ועלמה, נחטפו ושוחררו, ודרור בעלה עדיין חטוף. אנחנו מתפללים שיחזור כמה שיותר מהר, עם כולם.

שגרת מלחמה

יום אחרי המתקפה הגרוש שלי הביא אליי את הבן שלי, ומאז אנחנו גרים במלון. הייתי בסוג של הדחקה, ולא דיברתי על מה שקרה. זה השפיע עליו מאוד לא טוב, כי הוא נותק בפתאומיות מהבית שלו בבארי. ישבנו עם פסיכולוגית ילדים והסברנו לו, ברמה שמותאמת לגיל שלו, שהגיעו אנשים רעים לקיבוץ ופגעו בבתים ובאנשים, ועכשיו הצבא עושה סדר בקיבוץ ועד שהוא יסיים אי אפשר לחזור הביתה. מבין כל עובדי הנגרייה אני היחידה שעובדת מרחוק במלון, כל השאר, שכירים שהם לא חברי בארי, מגיעים בכל יום לקיבוץ. כל יום אני מגיעה לארוחת בוקר עם הבן שלי במלון, מלווה אותו לגן שפתחו לנו במלון וחוזרת לחדר שבו יש לי משרד מאולתר.

מצב עסק

כשחזרנו לעבוד היינו צריכים לייצר את המוצרים ל־60 הזמנות שנשארו פתוחות לפני המלחמה. לפני חודש וחצי פתחנו מחדש גם להזמנות. לא עשינו את זה בהכרזה חגיגית, בגלל המצב, אבל כן פתחנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. התחלתי לעבוד בנגרייה בקיץ האחרון, ועד שבעה באוקטובר הייתי מנהלת התפעול. בהתחלה נכנסנו לדממת אלחוט, אחרי שבועיים זיהו את הגופה של יונת. קשה להגיד, אבל קצת קיוויתי שהיא חטופה ושהיא תחזור מתישהו. היה קשה להתאושש מזה, הייתי בהלם. אחרי חודש כשהבנו שצריך להניע בחזרה את העניינים, התגייסנו מהר. ברגע שהצבא אפשר לנו לחזור לעבודה, כולם חזרו מיד. בשביל יונת, כדי להרים לה את העסק.

פרידה

יונת ואני התחלנו לעבוד יחד רק בקיץ האחרון. היא האדם הכי אופטימי בעולם, כל דבר שהיא עשתה היה באנרגיות טובות. היא לימדה אותי המון, ממש מאפס - גם מבחינה מקצועית וגם ברמה האישית. הייתי שומעת אותה מדברת עם הלקוחות כל כך בסבלנות, ואני מרגישה שהיום אני יותר סבלנית וקשובה, כי ככה היא הייתה עם הלקוחות.

נגריית עיונה הוקמה לפני כשבע שנים בידי יונת אור ז"ל, שהייתה המייסדת, הבעלים והמעצבת הראשית. הנגרייה מייצרת שידות, מזנונים, קונסולות, מכתבות ואיים למטבח. לפני פרוץ המלחמה התחילה יונת לקדם ייצור מטבחים בנגרייה, ובימים אלה העובדים פועלים להגשמת החלום שלה. עסק קטן יאפשר לכם גמישות והתאמות שלא עושים בכל מקום. בעיקר היום, חשוב לתמוך, לפרגן ולקנות מעסקים קטנים שנפגעו במלחמה, וממש זקוקים לכם. להשתתפות במדור פנו אלינו במייל: yaelienm@gmail.com