מלחמת הקיום של החקלאים: "אם נתפוס גנב נדאג שיבין שאין לו מה לחפש פה"

החום של בני נצרים מכה בי ברגע שאני פותחת את דלת המכונית. גם האור הלבן מכה אותי בסנוורים. אלה החיים בדיונות על גבול מצרים, בחבל שלום. יותם דמארי, בן 35, נשוי ואב לחמישה, יוצא לקראתי מהמשרד הממוזג. לפני שמונה שנים הקימו הוא ושישה חברים מהמושב שותפות פרטית. הם מגדלים גידולי שדה, בעיקר ברוקולי וכרובית ללא חרקים המיועדים להקפאה. כיום הם מצויים בשלבי בנייה של מפעל חדש, במטרה לייצא לשוק הירק הכשר, נטול החרקים, בארה"ב. הציוד והחומרים שלהם נעלמים מעת לעת, כששכניהם הבדואים זקוקים להם לצורך הענף המשגשג שלהם – חממות בלתי חוקיות לגידול קנאביס. "הם לא קונים שום דבר", אומר דמארי. "באים לפה ו'משלימים ציוד' – טפטפות, ניילונים, חומרי הדברה, שקי דשן. הגנבות מסתכמות בכל פעם בכמה אלפי שקלים, בהחלט לא נעים, אבל בדרך כלל זה לא מגיע לגנבות של כלים כבדים, כמו שקורה במושבים אחרים. כמו שיש גלי טרור, יש גלי גנבות. בעונות המרעה - מים ורשתות; בעונת גידול הקנאביס - גנבות חקלאיות".לפני חודשיים, הוא מספר, המשטרה ערכה פעולת אכיפה - שרפת חממות קנאביס – "ויום למחרת חטפנו פעולות נקם. כל מושבי האזור התעוררו למעשי ונדליזם. שברו מחשבי השקיה, קשרו ברזים שיושבים על צינורות 8 צול כדי שישפכו מים, חוררו מכלי דשן. נגרמו נזקים בעשרות אלפי שקלים"."חקלאות היא אתגר, אבל אנחנו נהנים מהעמל ומהיצירה", דמארי אומר. "צריך להבין שעם ציונות לא הולכים למכולת, ולכן אם העסק לא כלכלי אין לו זכות קיום. אף על פי שברור שיש חזון וערכים שנמצאים בבסיס, בשגרת היומיום צריך להזכיר את זה לעצמנו".הוא מעדיף לחשוב שעיסוקו בחקלאות אינו רק מאבק בטרור החקלאי. "אנחנו אף פעם לא מוּנעים מהשלילי. יש אנשים שאוהבים מאוד להיכנס למקומות הקשים, אבל אנחנו משתדלים לא להיות שם", הוא אומר. ובכל זאת, הוא מודה: "אנחנו נלחמים בטרור החקלאי - יוזמים פעולות הגנה, משכיבים מארבים, מעבירים לילות בלי שינה בשמירות, כשלמחרת צריך לקום בחמש בבוקר לעמל היום. צריך להבין שהגנבות אינן רק עניין פלילי, אלא משהו הרבה יותר עמוק, וזה קשור למשילות. כשאין משילות, הפשיעה מתגברת".

כשבדואי גונב ממך אתה קורא לזה טרור חקלאי?

"האם הבדואי גונב כדי לדפוק אותי כי אני יהודי, או כי הוא צריך טפטפות? התשובה היא ב'. הוא לא צועק 'איטבח אל יהוד' ובא לגנוב. אבל ברור שזה יושב גם על עניין לאומני. בשנים האחרונות מרגישים את הלאומנות הבדואית מתגברת. פעם הבדואי היה מאוד ישראלי. היום בדואים פחות מתגייסים לצה"ל והופכים לדתיים ולאומנים יותר. בתחושה שלי, מ־2008 משהו זז בסקאלה. זו תחושה שמבוססת על הרבה אינטראקציות. הייתי באינספור אירועי גנבות, והיו גם מקרים שהגיעו למצבי קיצון. התחדדה אצלנו ההבנה שיש דברים שלא עוברים לידם, ובזה אנחנו שונים ממושבים אחרים בסביבה. החלטנו להשקיע כסף במאבק הזה. התקנו מצלמות יקרות מאוד, וכולנו מחוברים לווטסאפ. בשבתות חקלאי המושב עושים תורנויות שמירה, ובנוסף המושב משלם לחברת שמירה שיש לה חמ"ל במולדובה, שמתריע אם קורה משהו".

ומה לגבי פרוטקשן?

"בחקלאות אנחנו פחות נכווים מזה, אבל זו בעיה רצינית שהרבה מושבים ועסקים בסביבה מתמודדים איתה. תשלם פעם אחת, וזהו, הכנסת אותם אליך לחצר. לא תצליח להוציא אותם".

לפני כחודש, ניסיון גנבה של טרקטור הסתיים בטוב: החקלאי יצא למרדף עצמאי אחר הגנב והחזיר לעצמו את הכלי. "רק ככה זה עובד", אומר דמארי. "אני לא הולך להתקשר למשטרה. אם צריך - נרדוף אחרי כלי רכב ונגרש אותם, ואם נתפוס גנב גם נדאג שיבין שאין לו מה לחפש פה. בתור אזרח אתה מרגיש שהמשטרה צריכה לשמור עליך, אבל המשטרה דלילה, וכשאתה דורש שמירה אומרים לך 'אתם לא מתנדבים למשטרה'. מתברר שאם אתה רוצה שירותי שמירה של המשטרה, אתה צריך להראות שאתה 'נושא בנטל'.

"במציאות, הפגנת כוח וערנות עובדת. יחסית ליישובים אחרים יש אצלנו פחות נזקים. לצערנו המשטרה לא נותנת פתרון לנושא, ולכן אנחנו עושים את המרב כדי לשמור על הפרנסה של החקלאים. לא תמיד אנחנו יודעים איך סיטואציה תתגלגל ומה המחיר שנשלם, אבל כרגע הגנבים יודעים שאנחנו מגוננים על עצמנו. הם מבינים שהם מסכנים את עצמם אצלנו, ומעדיפים ללכת ליישובים עייפים יותר. אנחנו יודעים שיצא לנו שם של 'מתנחלים', 'מג'נונים'. שעדיף לא להתעסק איתנו".

לתגובות: batelkol@gmail.com