הכירו את תחרות הבישול הכשרה היחידה בעולם

יום חורף תל־אביבי, וב"סטודיו לבישול" במרכז העיר מורגשת תכונה רבה. המתמודדים עובדים במהירות על המנה המכריעה. המצלמות מתעדות כל רגע בפעולות הבשלנים, העמלים בחריצות על מלאכתם. החדר גדול ורחב ידיים, אבל הוא מלא בצלמים ומפיקים שמתרוצצים בכל פינה. הלחץ ניכר בפניהם של המתמודדים. קערות נופלות מדי פעם על הרצפה והשופטים עוקבים בדריכות, ומדי פעם זורקים טיפים והערות למתחרים שעומדים כבר כמה שעות על הרגליים.

הכירו את "טוק שף", תחרות בישול טלוויזיונית במתכונת המוכרת של "מאסטר שף", אך כזו המיועדת לעולים מצרפת, חדשים וותיקים. כל העוסקים במלאכה – מיוצרי התכנית, דרך המתמודדים והשופטים ועד המפיקים והצלמים – הם ילידי צרפת שעלו במהלך השנים לישראל. זוהי הפקה קולינרית ייחודית, המבקשת להביא לידי ביטוי את המטבח המיוחד והמגוון של יהודי צרפת, ולהציג אותו לצופים.

מי שיזם את התוכנית ומנצח עליה כמפיק הוא מיכאל וולף, עולה מצרפת שביקש "לעשות משהו" למען הקהילה הישראלית־צרפתית. "יום אחד התעוררתי וחשבתי שחבל שאין תוכנית כזו בארץ, ושיש פה אנשים איכותיים שיחד יכולים לערוך משהו יפה", הוא מתאר. "דיברתי עם חברים, ולאט־לאט בנינו צוות. יש לנו 25 אנשים, שעושים את זה בהתנדבות בזמנם הפנוי. אנחנו עובדים בתקציב קטן, כי כחדשים בתחום היה לנו קשה למצוא חסויות. אבל אני מאוד גאה בתוצאה, ובטוח שעם תקציב יותר רציני בעונה הבאה נעשה תוכנית עוד יותר טובה ואיכותית. אין לנו תקציב כמו של 'מאסטר שף' או 'משחקי השף', אבל יש לנו צוות של אנשים איכותיים עם לב גדול. אני מאוד מאמין בפרויקט הזה. המתמודדים הם ברמה גבוהה, ואני יודע שישראלים אוהבים בישול צרפתי".

התוכנית תשודר בקרוב ב"Annatel", חברת תקשורת המספקת ערוצי טלוויזיה צרפתיים לצופים בישראל, ובהמשך תעלה לאתר יוטיוב עם כתוביות בעברית. וולף מקווה שהעונה הבאה תשודר בפלטפורמה ישראלית נפוצה יותר, למשל באחד מערוצי "יס" או "הוט", ותגיע לקהלים רחבים כאן. מאפיין ייחודי של התוכנית, הנגזר מהצוות ומקהל היעד המסורתי באופיו, הוא ההקפדה על הכשרות. "אני חושב שזו תוכנית הבישול הכשרה הראשונה בעולם", מציין וולף בגאווה.

"האוכל הישראלי בריא יותר"

שרה אוואט היא שופטת בכירה בתחרות. בקרב עולי צרפת בישראל היא מוכרת כ"שף שרה". היא כבר שמונה שנים בארץ. בעבר ניהלה מסעדה בתל־אביב, וכיום היא מייעצת למסעדות ולעסקים בישראל. היא מכירה את המטבח הצרפתי המפורסם אך גם את הישראלי, וסבורה שהאחרון לא נופל מהראשון ומבחינות רבות אף עולה עליו.

"אוכל ישראלי הוא טעים, אבל תתפלא לשמוע שלדעתי הוא גם בריא יותר משל הצרפתים", היא קובעת. "המטבח הישראלי מורכב מהרבה ירקות. בצרפת שמים דגש חזק על גבינות ושומן, פה האוכל בריא יותר. כשהגעתי לארץ נדהמתי מהמגוון העשיר של הירקות, שלא קיים בצרפת. אני זוכרת איך נדהמתי פעם מארטישוק ירושלמי. אלה דברים שאפשר למצוא רק במטבחים ישראליים. בכלל, ישראלים אוכלים בריא יותר. קוטג' 3 אחוז, פלפלים וסלטים ירוקים. זה נפלא בעיני".

התחרות בטוק שף החלה בחלוקה לארבעה אזורים – צפון, דרום, מרכז וירושלים. בכל אזור היו שלושה מתמודדים, שהמנצח מתוכם עולה לחצי הגמר. פרנק שרקי, אחד השופטים בתחרות הירושלמית, הגיע לארץ לפני 18 שנה. הוא צבר דווקא חוויות פחות טובות עם האוכל הישראלי. "כשהגעתי לישראל זה היה, איך לומר, קטסטרופה מבחינה קולינרית. לא היו אז הרבה מסעדות טובות בישראל. אבל בעשור האחרון התחוללה מהפכה בתחום, והאיכות קפצה בצורה בלתי רגילה. היום בתל־אביב אתה יכול למצוא בכל פינה מסעדות ברמה גבוהה. גם בתחרות שלנו, למרות שמדובר באנשים חובבנים, אתה יכול לראות עבודה מקצועית מאוד ושילוב מעניין בין צרפת לישראל. האוכל של המתמודדים הוא ישראלי לחלוטין אבל הטכניקות שלהם מצרפת, וזה מעניין מאוד".

יואל כליפה הוא אחד המתמודדים מאזור ירושלים. הוא בן 25, עובד כמלצר במסעדה והגיע לארץ לבדו כבר בגיל 17. לדבריו, ההבדלים התרבותיים בין צרפת לישראל משפיעים גם על המאכלים בכל מדינה. "בישראל האוכל הוא משפחתי. בכלל, פה הכול יותר סחבקי. בישראל כשאני עובד כמלצר, הלקוח הישראלי הוא יותר חבר מקליינט. בצרפת הקליינט תמיד יישאר קליינט. אני מזהה בישראל גם השפעות של המטבח הצרפתי. בארוחות בוקר במסעדות אתה יכול למצוא את הקרואסון ואת העוגות המיוחדות שהן ייבוא מצרפת, אבל אלו מטבחים שונים".

השופטים והמתמודדים בתחרות מספרים לנו על הגורמים לעלייתם לארץ. צרפת, הם אומרים, הופכת להיות מקום קשה ובלתי נסבל ליהודים, אפילו מאיים. כאן הם מרגישים ביטחון ותחושת גאווה בזהותם. אבל הבירוקרטיה המקומית והקושי להתפרנס ולהתערות בחברה הישראלית, מציבים לפתחם אתגרים לא קלים.

השף פרנק שופן, שופט בכיר בתחרות, היה קונדיטור בכיר בצרפת. בסוף שנות התשעים הקים בפריז מאפייה כשרה בשם "בולוואר וולטר". מבחינתו אפייה היא אמנות, והוא מצפה מהמתחרים להפגין מקצועיות ותשוקה בהכנת המנות. עם זאת, הוא שופט נעים מזג ומרבה לייעץ למתחרים ולהרגיעם ברגעי לחץ. כאשר למשל אחת המתמודדות טבלה את מנת המאפה שלה במלח במקום בסוכר וכמעט נשברה מרוב לחץ, השף שופן היה שם כדי לעודד ולהעניק אנרגיות חדשות.

שופן עלה לישראל לאחר שהבין כי צרפת משתנה, ואיננה אותה צרפת שהכיר בילדותו. "פה אני מרגיש שיש מקום לכל יהודי, בצרפת אני כבר לא בטוח בזה. בשלב מסוים הבנתי שהילדים שלי צריכים לגדול בישראל. אני רוצה שהם ילכו עם כיפה וציצית ויוכלו לחיות את חייהם בלי לחץ. בצרפת זה בלתי אפשרי לצאת לרחוב עם כיפה וציצית. כאן אני חופשי".

מנחה התוכנית, פבריס מאמו, מדלג בין המצלמות למתמודדים ומצליח להעלות חיוכים על פני כולם, בעיקר בקרב המתמודדים הלחוצים. הוא עלה לארץ לפני שש שנים עם משפחתו, ובתו סיימה לא מזמן שירות בצה"ל. בצרפת לא קיים גיוס חובה, ובכל זאת מאמו רואה בישראל מקום בטוח יותר עבורו ועבור משפחתו. "לשרת בצה"ל זה לא מסוכן כמו להיות יהודי היום בצרפת. המשפחה שלי רוצה לנסוע לטיול בצרפת, ואני אומר לך את האמת שאני חושש ומפחד".

השפית שרה אוואט עוצרת לרגע את הצילומים, ומבקשת להצטרף לשיחה. היא שימשה מאבטחת בבית כנסת בצרפת. "אני יכולה לומר ששירַתי את העם היהודי", היא מחייכת. היא יודעת שילדיה ישרתו בצה"ל, אבל גם היא מעדיפה זאת על פני האפשרות שיגדלו בצרפת. "יש לי עוד זמן עד שהיום הזה יגיע, אבל זה ברור שלא באנו רק לשמש ולים. באים גם לטוב וגם לרע. הטוב זה היופי של ישראל, והרע זה הצדדים העצובים והמלחמות, אבל אני מוכנה לזה".

אוואט גדלה במשפחה לא דתית, אבל הציונות תמיד היית נוכחת בבית, היא אומרת. כשנולדה בתם הראשונה הבינה שמקומם איננו בצרפת אלא בישראל. "אנחנו צרפתים אשכנזים קלאסיים. עושים רק כיפור ופסח, וישראל הייתה מבחינתנו ירושלים. לא הכרתי את ישראל מעבר לזה. לא תל־אביב, לא אילת, לא נתניה. כשילדתי את בתי הראשונה אמרתי לעצמי שאין עתיד לילדים יהודים בצרפת. אי אפשר להגיד היום בצרפת שאתה יהודי, וזה לא מה שאני רוצה לילדים שלי. אחרי שהיא נולדה אמרתי לבעלי 'עוד שנה בול אנחנו בישראל', וזה מה שעשינו". הם מתגוררים כיום בנתניה.

המנחה פבריס מאמו מסתובב עם כיפה לראשו. "אני לא הכי דתי," הוא מעיד על עצמו, אבל לאחר שבצרפת היה צריך להסתיר את הכיפה והזהות שלו, כאן בישראל הוא בוחר ללכת עם כיפה. "קשה לי להסביר איזו מין תחושה זו שאתה לא יכול לצאת לרחוב עם כיפה. אולי רק באזור היהודי אתה יכול להסתובב עם כיפה, אבל לא במקומות אחרים. זה קשה".

עצוב שזה המצב בצרפת היום.

"כן, זה עצוב מאוד. למדתי בבית ספר צרפתי ואנחנו אוהבים את צרפת וגם את הצרפתים, אבל נראה שהצרפתים כבר לא אוהבים אותנו. לכן זה טוב שיש עלייה לארץ ואנחנו ביחד, והנה כולנו פה מבשלים ואוכלים וממשיכים את התרבות שלנו. כאן אנחנו עובדים בשבילנו, לא בשביל אחרים. מה שהיה שם לא היה שלנו. פה זה המדינה שלנו".

מאמו שולף את הטלפון ומראה לי כתבה באתר ערוץ 2 על הקצין הצעיר והמצטיין בנימין מאמו מנווה־דניאל שבגוש עציון. "זה אחיין שלי", הוא אומר בגאווה בלתי מוסתרת. סגן בנימין מאמו, מפקד מחלקה בגדוד "הבוקעים" בחטיבה 401, קיבל את צל"ש אלוף פיקוד דרום לאחר שהסתער על מחבלים וחילץ פצועים במבצע צוק איתן. "אנחנו לא מפחדים פה מאף אחד", אומר מאמו, שמאז עלייתו לישראל הספיק לגור בבית־אל ובנווה־דניאל, וכיום מתגורר בהר־חומה.

שרקי שמתגורר בירושלים ועובד במלון "ענבל" בבירה מרגיש צבר לחלוטין ולא מתגעגע לצרפת. כלומר, חוץ מלגלישה בסקי, שכן הוא מגיע מאזור האלפים הצרפתיים. שרקי נחת בישראל בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. לדבריו, צרפת הייתה אז פחות אנטישמית מהיום. הוא התאהב בישראל ובמנטליות הישראלית, ואף נישא כאן לאישה ילידת ישראל.

"בצרפת התעורר משהו שתמיד היה מתחת לפני השטח", הוא אומר. "תמיד הייתה אנטישמיות בצרפת והיו תקריות אנטישמיות גם בשנות האלפיים, אבל לא כמו היום. כשהעולם המוסלמי התחיל להתחזק והדת גברה, גם האנטישמיות צצה. זה הפך להיות מציאות בלתי אפשרית".

מטבחים משתלבים

דוריס איזנקוט מאשקלון וג'ואל בן־שושן מראשון־לציון הן שתי מתמודדות חזקות. בן־שושן כבר שלושים שנה פה, אבל המבטא הצרפתי לא הלך לשום מקום. איזנקוט נמצאת בארץ חודשים ספורים, ועכשיו רכשו בית באשקלון. בן־שושן מסייעת לאיזנקוט ומתרגמת לה את השאלות שלנו ולהפך. הבישול שלנו, מסבירה בן־שושן, הוא ערבוב של כמה מטבחים - הצרפתי, התוניסאי, המרוקאי והאלג'ירי - שכולם הופכים בישראל ליצירה חדשה וייחודית. דוריס נשאלת אם איננה חוששת משכניה החדשים ברצועת עזה ומטילי הקסאם שמגיעים גם לעירה, אשקלון. היא משיבה בצרפתית שהיא לא חוששת, ומספרת שכבר חוותה אירוע של ירי על העיר. היא מציינת ששם משפחתה זהה לשמו של הרמטכ"ל הישראלי, ו"זה מחייב".

לשפים שעלו לכאן מצרפת היה קשה מאוד להסתדר. שרה אוואט הקימה מסעדת קרפ צרפתי בתל־אביב, אבל סגרה אותה לאחר שלוש שנים. "זה היה מאוד מסובך, כי הישראלים לא מכירים את הקרפים המלוחים ולקח להם המון זמן להתרגל. הם לא הכירו את המנות ואת האוכל הצרפתי, אבל אחרי שנה־שנתיים זה עבד יפה מאוד. הבעיה הייתה שבגלל המסעדה לא הייתי בבית בכלל ולא ראיתי את הילדות שלי. העבודה הייתה מסביב לשעון ורחוק מהבית. נאלצתי לסגור ולעשות דברים אחרים".

גם פרנק שופן סגר את המסעדה שהקים בארץ. "בישראל קשה מאוד, וצריך הרבה ניסיון כדי להתמודד עם המערכת. המסעדה שלי נסגרה בגלל בירוקרטיה ישראלית. קשה לעשות פה עסקים. בצרפת המציאות קשה, אבל הבירוקרטיה קלה יותר".

הם בעיקר מתקשים להתמודד עם המנטליות הישראלית השונה ולהכיל אותה, אבל גם זה הולך ומשתנה עם הזמן. "זה היה לי מאוד קשה בהתחלה", מודה אוואט. "אולי יותר מהכול, הקושי התרבותי היה חזק מאוד. האירופים, מה לעשות, הם עדינים ולפעמים גם טיפשים", היא צוחקת, "והישראלים הם 'פלפלים'. היה לי קשה בהתחלה ללמוד את העברית ולמצוא אנשים לדבר איתם כל בוקר כדי לתרגל את השפה, ובכלל להבין איך המדינה הזו עובדת".

היום את מבינה איך הדברים עובדים פה?

"כבר אחרי שלוש שנים הבנתי את המדינה ואת האנשים. היום כשאני מסתכלת על ישראלים אני רואה גם את עצמי, וכשאני מבקרת בצרפת, בבר־מצוות של אחיינים ושמחות, אני ישראלית לגמרי. כלומר, אין לי סבלנות לשום דבר ואני פחות פראיירית מבעבר. פה בישראל אנחנו אנשים ערים, שם היינו אנשים ישנים".