האוכל שהשתנה והקיטבג שנשאר אותו דבר: חזרתי למילואים אחרי שנים

אין לצה"ל חגורות. ואולי זה במכוון.

שבוע לפני אימון ההקמה של הגדוד החדש המבוסס על אנשים ישנים, קיבלנו הודעה מהרס"פ. "מדים ונעליים יספקו לכם, חגורות תביאו מהבית". לצה"ל יש אומנם שלל כותפות, מתאמים, מתפסים ומנשאים, אפילו רצועות ביטחון בצפון ובדרום, אבל חגורה למדים – אין.

לא נותר לנו אלא לשלוח יד מגששת למדף העליון ולשלוף משם את החגורה. אותו לדר ברזנט מחוזק בסיבי טלפון נוקיה, עמיד לשיניו של מילניום מתחלף. ומכיוון שהחגורה הזאת, השמורה עמנו עוד מימי הטירונות, היא חגורת סקוץ' שאת אורכה קבענו והידקנו לפני שנים רבות, אין כמוה לעמת אותנו עם ביטוייו המוחשיים של הזמן. עם המתרחב, המתעבה, המשתפל, המצטמג. ברוכים השבים לצה"ל.

"חטיבות דוד", כך נקראת המסגרת המשיבה לחיק מערך המילואים את אלה שנפרדו ממנו לפני שנים. אנחנו הרי עשינו כבר את שלנו עד תום. כבר רתחנו, נבחשנו, רתחנו שוב, גלשנו וכבינו. כבר הוגשנו במסדר בלאי והושלכנו לארגז פלסטיק גדול מאחורי גוו של האפסנאי. והנה אנחנו שוב כאן.

הרושם הראשוני הוא שהצבא עשה קפיצה קוונטית. עוד לפני ההתייצבות, מתבקשים המלש"בים החדשים־ישנים להוריד אפליקציה ייעודית, ועוד אחת, למלא בהן פרטים, להעלות תיק רפואי, לציין איזה ציוד צבאי דרוש להם, לזכור שאין חגורות. אם תעלעלו בנבכי היישומונים הללו, תמצאו גם אפשרות לבקש לישון רק לבד, או לשמור בעמדה רק ביחד. אפשר גם לדרוש חדר היפואלרגני, להזמין מראש מזון טבעוני, צמחוני או כשר למהדרין, או לבקש פטור מעבודות רס"ר. בזמננו, המפקדים היו אומרים על כעין אלה "קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים". היום מפקד שיגיד דבר כזה, יחטוף קבילה מחייל צליאקי.

הדיגיטציה המואצת של צה"ל נותנת אותותיה גם בשרשרת החיול. במקום סתם להמתין בתור חצי שעה עד שהאפסנאי יתייחס אליכם, אפשר לסרוק QR שמודיע לו שהגעתם, ואז להמתין חצי שעה כי מה אכפת לו. בינתיים, בלי לזוז מהמקום, תצורפו לקבוצות הוואטסאפ של הגדוד, הפלוגה, המחלקה וההכשרה הספציפית שלכם. אל תצאו מהקבוצות הללו, הן יתגלו בהמשך כתשתית האמיתית לפעילות השוטפת של צה"ל: דרכן מקבלים הנחיות, מבחנים וגם סיכות מיקום, אולי כדי שהמשטרה הצבאית לא תוזעק בעקבות דיווח על קשישים תימהונים שמשוטטים בבסיס הענק ללא מטרה מוגדרת. למזלו של צה"ל, אנחנו עדיין צעירים ברוחנו. בעוד חמש שנים כבר נסתום את הקבוצות האלה בגיפים של פרחים, במשפטי העצמה ובאיחולי מעצור שני שאין שני לו.

ברגע שתצלח את קליפת הסייבר, יתגלה מאחוריה צה"ל הישן והמוכר. הקיטבג אותו קיטבג, הנשק בדיוק אותו נשק שהכרת לפני עשרים שנה, המימייה היא מילולית אותה מימייה, עם חתימה של ברוך ג'מילי. ויחד עם כל אלה קמים לתחייה רפלקסים נושנים וזיכרונות־שריר שעושים בך כבשלהם. כשאתה רק חושב לפרק את הנשק, הם שולחים את האצבעות שלך אל ברגים ופינים שלא זכרת את קיומם; הם מפילים אותך למצב שכיבה עם הישמע הקריאה "נתקלנו לפנים"; הם מסבים במהירות את הצוואר שלך עם הישמע רשרוש של חטיף. גם מילה כמו "פריסה", שבמערכת העיתון מתקשרת להיבטים טכניים של מבנה הגיליון, חוזרת להיות פקודת הפעלה פבלובית של בלוטות הרוק. ומעל לכול, בקצה כל משפט שאתה אומר במדים, מתיישב בטבעיות איזה "אחי" גם בלי שהזמנת אותו.

אבל גבר בשלב הזה של חייו צריך להבדיל בין בית לבית. להתגבר למשל על הדחף לכבות את כל האורות המיותרים האלה שמישהו השאיר דולקים. ולא לבדוק באתר יד2 בכמה נמכרו בסיסים דומים בסביבה.

לא נפרט כאן יותר מדי על פגעי הגיל המתגלים באימונים. על פרקים מתפוקקים, על שרירים שנתפסים, על אמירות מזעזעות שנפלטות לנו, כמו "וואלה, כבר שמונה, ממש אמצע הלילה". לא נרחיב על כל אלה כי האויב מאזין, וצריך לשמור על ההרתעה. ובכל זאת נספר על שני היבטים של חלוף השנים.

מלבד החגורה, ביקשו מאיתנו להצטייד מראש בפריט נוסף: אטמי אוזניים. ולאו דווקא בשביל המטווחים. "בלעדיהם לא תצליחו לישון", כתב אחד המפקדים בקבוצה המחלקתית או הפלוגתית, וצדק. רעש הנחירות גבר אפילו על צלילי הטרקטורונים של הבדואים. שניים משכניי לחדר – אחד מהם די־ג'יי במקצועו, האחר סאונדמן - ניתחו ברצינות מדי בוקר את הקונצ'רטו לדרכי נשיפה שהתחולל בלילה, וניסו לנחש אם סנכרון של הצלילים העולים והיורדים היה מיטיב עם המנסים להירדם. מכאן, אגב, תשובה לשאלה שעלתה בשיחת הסיכום, "מה לקחת איתך מהמילואים האלה": הבנתי שגם באזרחות אני יכול לישון עם אוזניים אטומות, ונראה את הקטנה מעירה אותי בלילה.

סימפטום נוסף להתיישנות שלנו התגלה בריטואל השגרתי של "מספרי ברזל התפקד". זה נשמע כך – "אחת", "שתיים", "שלוש", ואז שתיקה מביכה. מי ארבע? אתה לא ארבע? לא, נראה לי שדווקא אתה ארבע. כבר עברו שעתיים מאז שחולקו לנו המספרים, אז לך תזכור. לעיתים רחוקות הצלחנו להגיע לטווח הדו־ספרתי, ופעם אחת אפילו השלמנו התפקדות של המחלקה כולה, וכבר הרענו לעצמנו. אבל אז התברר ששניים מהנספרים היו חיילים מהמחלקה הסמוכה שפשוט הטרילו אותנו. איפה השניים החסרים? אולי הם עדיין מסתובבים במדבריות צאלים, ממלמלים לעצמם מספרי חסרי קשר ופשר, מעין גרסה שלנו לדור הסיקס־סבן.

ואיך אפשר בלי חדוות המפגש עם חברים ותיקים, והכוונה כמובן לאורז ולספגטי הצה"ליים. לאורך שני העשורים האחרונים קראתי אינספור ידיעות עיתונאיות שדיווחו על מהפך במטבח הצבאי, על פרודוקטים חדשים ומפתיעים, על מנות פיוז'ן שמשלבות מטבח מזרחי ומערבי (בשפה הצה"לית אלה מילות הקוד ל"ירדני" ו"מצרי"). על מנות שף שיגרמו לאייל שני לתלות את הסינר בדמעות. ובכן, המציאות בשטח אפרפרה כמו הפסטה.

הצבא צועד על קיבתו, אז טוב שיש לו גם קיבה לקינוחים. כאן דווקא יש מקום לאופטימיות. אצלנו נרשמו כמה הפתעות, כמו דוכן קרפים מאולתר שהוקם בבסיס, או עוגות שנחתו עלינו. והיה גם המילקי, שמשום מה הפך לחבר כבוד בכל ארוחה שאינה בשרית ובכל פריסה. קצת מוזר למצוא את מעדן החלב הזה בלב מטווח, אבל במחשבה שנייה, אולי הוא לא שונה מאיתנו בהרבה. רעמת קצפת מלבינה, שמתחתיה מעט תוכן והרבה נוסטלגיה. 

את הפוליטיקה כדאי להשאיר בחוץ, אבל לא תמיד אפשר להתאפק. בהמתנה ממושכת לתחילתו של תרגיל לילה, בעוד הזמן בורח כמו הסידן, התעורר סוף־סוף ויכוח על הסוגיות הבוערות. שלושה צעקו זה על זה בלהט, האחרים התאספו סביבם והתכוונו לצאת ידי חובה. אחרי כרבע שעה של גידופים קולניים קלטו השלושה שהם בעצם מסכימים פחות או יותר על הכול, אז הם המשיכו לצעוק עוד קצת כדי לא לאכזב את המאזינים, ואז התפזרו.

דווקא בגזרה אחרת פרצו מחלוקות מרות. בכל פעם שהמ"מ הסביר איך לבצע דילוג או לפתוח זיג, הורמה יד: "אצלנו זה היה אחרת". ואחרי חידוד ההבדלים בין השיטות, בא השלישי וסיפר שבתקופתו בכלל ביטלו את זה, מטעמי בטיחות. גם הוראות שנכתבו בדם יכולות להימחק בטיפקס. האחד מנמק מדוע השיטות החלופיות מסכנות חיים, האחר מסביר מדוע המתודה הישנה משחקת לידי האויב. ומתוך הוויכוח הבלתי ניתן להכרעה, צמחה תורת לחימה משלנו שמתעלה מעל למגבלות הזמן והמקום, מחברת בין חילות שונים, תקופות וגזרות. ובתרגיל המסכם, מלחמת לבנון השנייה נתנה פקודת הסתערות, מבצע צוק איתן חיפה באש, חומת מגן יצאה באיגוף שמאלי.

לסיום מגיע טקס קרבי, נאומים חגיגיים, חלוקת תעודות למצטיינים. רגע לפני פיזור, אפשר לראות מה משותף באמת לחיילים בני 18 ובני חמישים־פלוס: הכמיהה שמישהו, רצוי עם דרגות על הכתפיים, יאמר לנו מילות הערכה.

הגדוד הוקם. נתייצב כשתקראו לנו, רק בבקשה תגבירו קצת את הקול. גם כי השמיעה כבר לא מה שהייתה פעם, וגם כי יש סיכוי שאנחנו עדיין עם האטמים.