"מסביב בלגן, צרחות, אנשים צועקים ‘אני מתה’. זה משהו שאי אפשר להבין"

חצי שנה חלפה מאז מבצע עם כלביא, שבו הפציצו מטוסי חיל האוויר את מתקני הגרעין והטילים באיראן. הטילים האיראניים ששוגרו לכאן בתגובה גבו מחירים בנפש, חוללו נזק נרחב וקרעו את השגרה, את הקירות ואת תחושת הביטחון. מאז הכותרות התחלפו וסדר היום השתנה, אבל לא עבור מי שבתיהם ורכושם ירדו לטמיון וחייהם עדיין רחוקים מלחזור למסלול. חזרנו אל כמה זירות ההרס ואל הנפגעים שביתם ורכושם נהרס כדי לראות מה התקדם (רמז: לא הרבה).

הדר ומשה אברבנאל נולדו וגדלו בבת־ים, והקימו בה את ביתם. הם הורים לשלושה ילדים בגילים שנתיים עד עשר. לבניין ברחוב ירושלים 45 הם נכנסו חמישה ימים לאחר נישואיהם, וגרו בו במשך 11 שנים.

ב־15 ביוני, בשעה 3:40 לפנות בוקר, פגע טיל בדירתם שבקומה התשיעית והרס את כל רכושם. בפגיעה נהרגו תשעה בני אדם, נפצעו עשרות, ו־50 משפחות איבדו את בתיהן. משפחת אברבנאל, שהתגוררה בדירה בשכירות, חיה כעת בבית הוריה של הדר ומנסה לשקם את חייה.

"קיבלנו התראה ויצאנו החוצה לממ"ק", משחזרת הדר את הרגעים שהיא לא תשכח לעולם. "משה ואני אחזנו כל אחד ילד אחד מהקטנים, והראל, הגדול, יצא לבד. שהינו במרחב המוגן במשך 25 דקות בערך, ואז קיבלנו הודעה שאפשר לצאת החוצה".

כשחזרו לביתם הכניסו את שני הקטנים לישון עימם בחדרם. הבן הבכור ביקש אף הוא להצטרף ללינה המשותפת. "הוא אמר שהוא מפחד וביקש לישון איתנו, הסכמנו כמובן". ואז, ללא התרעה, נפל הטיל. “עוד לא הספקתי אפילו להיכנס להתפנות”, היא מתארת. ההדף העיף את בני המשפחה מהמיטות. קירות ותקרה התפרקו, אבנים עפו בחדר. “הכול נהיה אפור. אבק, שברים, חתכים בכל הגוף, צרחות. נגענו אחד בשני ובילדים כדי לראות שכולם חיים".

בתוך הכאוס התברר גודל הנס. לבֵנה גדולה נפלה בדיוק במקום שבו הראל מניח את ראשו כל לילה. “ההחלטה לאיזה חדר הוא נכנס באותו לילה הצילה לו את החיים”, אומרת אימו. “אם הוא היה שם, זה לא היה נגמר ככה".

המשפחה יצאה מהדירה וניסתה להגיע למרחב מוגן, ואז נשמע פיצוץ נוסף. “התקשרתי למשטרה, מסביב בלגן, צרחות, אנשים צועקים ‘אני מתה, אני מתה’. זה משהו שאי אפשר להבין עד שאתה שם".

בשלב מסוים הגיעו כוחות למקום והחלו בפינוי. בני המשפחה הורדו מהבניין כפי שהם, רק בגדיהם לעורם. "לא לקחנו כלום – לא תיקים, לא בקבוק מים, לא חפצים. ירדנו בפיג׳מות ובכפכפים, זהו”. המשפחה פונתה לבית מלון. "לא היה לנו אפילו פריט אחד של הלבשה תחתונה. זה רגע שאתה מבין שאין לך כלום, אפילו לא הדברים הכי בסיסיים”.

הצורך להישען על תרומות מזרים, אומרת הדר, היה קשה לא פחות מהאובדן הפיזי. “זה לא פשוט מבחינה נפשית. אתה מבין שברגע אחד איבדת את כל מה שהיה לך. לא רק קירות, גם את החולצה שלך, את המכנסיים, את התחושה שיש לך שליטה. אתה צריך להסתמך על אנשים אחרים”. חמשת בני המשפחה נדחסו לחדר אחד במלון. “זה לא מצב שאפשר לתפקד בו באמת”, היא אומרת.

הדר אברבנאל, בת־ים: "יש לי פלאשבקים, גם לבעלי ולילדים. רעש חזק, אבק – והגוף חוזר לשם. זה משהו שאתה לוקח איתך לתמיד"

הדר עובדת בתחום הרפואי־אדמיניסטרטיבי, משה עובד ברכבת ישראל. החזרה לעבודה הייתה איטית וחלקית. "אחרי חודש וקצת הצלחתי לעבוד מהמלון, דרך המחשב", היא אומרת. “אבל תפוקה מלאה? חד־משמעית לא. גם היום אני לא אותה אישה שהייתי לפני 15 ביוני, אי אפשר להיות”.

אחרי כחודשיים נדרשה המשפחה לעזוב את בית המלון. הם חיפשו דירה להשכרה, ללא הצלחה. "המחירים היו מופקעים, לא פרופורציונליים ולא הגיוניים”. בלית ברירה הם פנו להוריה. "מאז אוגוסט אנחנו גרים שם. אנחנו אנשים בוגרים, עם שלושה ילדים. ההורים שלי נושקים לגיל 60־65, עם הבריאות וההתמודדויות שלהם. זה לא פשוט לאף אחד – לא לנו, לא לילדים, לא להם – אבל כל אחד עושה את המקסימום שלו".

ההתמודדות הכלכלית הוסיפה שכבה של קושי. הדירה שבה גרו לא הייתה בבעלותם אלא בשכירות. “קיבלנו פיצוי של מס רכוש וזהו, אמרו לנו 'בהצלחה'”. סכום הפיצוי עומד לדבריה על תשלום חד־פעמי של כ־100 אלף שקלים, שאינו משקף את היקף האובדן. “זוג עם שלושה ילדים, אחרי 11 שנות חיים – זה לא סכום שאפשר להתחיל ממנו מחדש”. הרכב המשפחתי היקר, שנפגע גם הוא, הוערך לדבריה בשווי נמוך משמעותית מערכו. "קיבלנו עליו כ־40 אלף שקלים, זה הכול".

הכאב, לדבריה, אינו רק כלכלי. "בן אדם מאבד את כל החיים שלו בשנייה וחצי, ואומרים לו 'אין לך רשת ביטחון, תגיד תודה על מה שקיבלת'. זה לא עובד ככה. אני לא בחרתי שטיל יפגע לי בבית”.

ובכל זאת, בתוך הקושי, היא יודעת שהיה יכול להיות גרוע יותר: "נכון, זה מצב קשה, אבל ניצלנו. זה נס, אין דרך אחרת להגיד את זה. קיבלנו את החיים”. היא מדגישה גם שאין לה טענות ספציפיות כלפי גורם כזה או אחר. “לא לעירייה, לא למס רכוש, לא לאנשים בשטח. ההתנהלות שלהם הייתה בסדר גמור. הבעיה היא מערכתית. אנחנו יודעים לצאת למלחמה אבל לא יודעים לטפל בעורף".

לדבריה, המדינה עדיין לא נתנה מענה למציאות של אנשים ששוכרים דירות, כמותם, והתקשו למצוא מקום מגורים. "מי ששוכר דירה לא זכאי כמעט לכלום. זה אבסורד, אנחנו לא סוג בי"ת. מיליוני אנשים במדינה הזו גרים בשכירות. צריך החלטות ברורות, לא אלתורים. אנחנו חוסכים, בודקים אופציות, לא יודעת להגיד מה יהיה".

אבל ההדף האמיתי, היא אומרת, איננו מסתכם בהרס הפיזי. “הבן שלי בן הארבע שואל אותי כל הזמן: 'אימא, יהיה עוד פעם? יהיה עוד טיל? גם הבית של סבתא ייהרס?' כשאנחנו עוברים ליד האזור הוא שואל: 'אימא, נכון הטיל הרס את הבית שלנו?' זה יושב על הנפש”.

הבן הבכור מתמודד גם הוא בדרכו. “בגיל עשר אתה מתחיל להתבגר ולבנות את עצמך", היא אומרת, "היה לו חדר משלו, עולם משלו, ופתאום הכול נעלם. זה קשוח. יש עליות, ירידות, רגעים שאתה מתפקד ורגעים שאתה נופל".

לתחושתה, הזמן לא מרפא את הפצעים. “אנחנו אף פעם לא נצא מהסיטואציה הזאת”, היא אומרת בשקט. “אולי עם הזמן נלמד לחיות לידה, אבל היא תמיד תהיה שם. יש לי פלאשבקים, טריגרים, גם לבעלי ולילדים. רעש חזק, אבק – והגוף חוזר לשם".

היא עוצרת לרגע ואז מוסיפה: “אני לא מאחלת לאף אחד להיות במקום שהייתי בו. לא לראות את מה שראינו, לא לשמוע את מה ששמענו. זה משהו שאתה לוקח איתך לתמיד".

באופן מוזר אולי, הרגעים המרגשים ביותר שחוותה ליאת יעקובסון בחצי השנה האחרונה היו כאשר בישלה לראשונה בדירתה השכורה החדשה, או הפעילה את המדיח. אחרי נדודים בין בתי מלון ושהייה צפופה עם בני המשפחה, היא חיכתה כל כך לחזור לשגרה הפשוטה והמבורכת. "למדתי שצריך לקחת אחריות ולהתחיל לבצע דברים, לא לחכות שיעזרו לך", היא אומרת.

היא נשואה ואם לשניים: בן 13 עם צרכים מיוחדים, ובת 10. הטיל האיראני פגע בבניין מגוריהם ברחוב אסירי ציון 17 בפתח־תקווה, בלילה שבין 15 ל־16 ביוני. ארבעה אנשים נהרגו, עשרות נפצעו.

"אחרי שהטיל נפל אצלנו, לא יכולנו לצאת מהבית", מתארת ליאת. "משקופים עפו, דלתות התפרקו, כל הבית היה זכוכיות. לקחתי את הכלב שלנו על הידיים כדי שלא ייחתך. לקח עשרים דקות עד שבאו לחלץ אותנו. החילוץ התנהל במקצועיות וברגישות. מצאנו את עצמנו בלי קורת גג. התחלנו לחפש איפה לגור, ונתקלנו בהרבה כאוס. חיפשנו מקום שיתאים הן לבן שלנו שנמצא על הרצף, וגם מקום שיסכים לקבל כלב. קיבלתי תשובות כמו 'התפקיד שלנו זה לדאוג לאנשים, לא לכלבים, תמסרי אותו לכלבייה או לפנסיון עירוני".

ליאת יעקובסון, פ"ת: "היינו חייבים דירה בסמיכות לדירה הקודמת, וזה היה קשוח למצוא. דיירים מארבעה בנינים חיפשו דירות בו־ זמנית, ולצערי היו מי שניצלו את המצב והעלו מחירים בטירוף"

בסופו של דבר הגיעה המשפחה למלון דניאל בהרצליה. "קיבלנו חדר אחד, אומנם גדול, אבל התחננתי לשני חדרים כדי שתהיה לנו מעט פרטיות ונוחות. אחרי חודש קיבלנו שני חדרים, ואז, כשכבר התרגלנו למקום, העבירו אותנו למלון אחר. קשה לתאר כמה כל שינוי כזה משפיע לרעה על בני המשפחה. שהייה במלון נשמעת אולי כמו חופשה, אבל זה ממש לא כך. קחי למשל את נושא התזונה. אתה אוכל שם אכילה רגשית ולא שולט על זה כמו בבית. כולנו עלינו במשקל. באופן כללי כולנו קצת פוסט־טראומטיים, עברנו חוויה לא פשוטה".

התקופה הזו הייתה מלווה בחוסר ודאות גדול. "לא ידענו כמה זמן אנחנו נשארים במלון, ואיך ולמתי לחפש דירה. ב־15 באוגוסט עברנו לגור בדירה בשכירות. היינו חייבים דירה בסמיכות לדירה הקודמת, וזה היה קשוח למצוא, טירוף. דיירים מארבעה בנינים חיפשו דירות בו־זמנית, כשכולם רוצים דירה קרובה ככל האפשר לבית שחרב, כדי לשמור על הסמיכות למקומות הלימודים. לצערי היו מי שבחוסר התחשבות ניצלו את המצב והעלו את המחירים בטירוף".

חודש אחרי הנפילה ששינתה את חייהם חזרו ליאת ובעלה לעבודתם, היא כמנתחת מערכות והוא כמהנדס אלקטרוניקה. החזרה לשגרה היטיבה איתם. "חשוב לחזור לשגרה כמה שיותר מהר", היא אומרת. "אם זה לחזור לעשות ספורט או לחזור לעבודה". המעבר מהמלון לדירה השכורה היה שלב נוסף של חזרה לשגרה. "זה החזיר לנו את הביטחון ואת היציבות. כמה התרגשתי לבשל את סיר הקציצות הראשון שהכנתי בבית, כמעט התחלתי לבכות".

מה קורה עם הבניין שלכם?

"הבניין לא נהרס, והוא עובר שיפוץ. בהתחלה אמרו לנו שזה ייקח שנה, ואז זה נדחה לשנה וחצי. אני לוקחת בחשבון שזה ייקח שנתיים. הרבה דברים מתקדמים בזכות הוועד, שדוחף ומקדם דברים. הם דאגו לנו לאישורים מול מס רכוש ועזרו עם הבירוקרטיה. לצערי המדינה לא ערוכה להתמודד עם סיטואציות כאלה, ואת מוצאת את עצמך בחוסר אונים. המסקנה היא להיות אסרטיביים ולדאוג לעצמך".

באותו לילה של הנפילה בבת־ים, 15 ביוני, פגעו שני טילים בליסטיים במכון ויצמן למדע בעיר רחובות. בניין אולמן לחקר הסרטן בער במשך כמעט 20 שעות, קובר תחתיו 22 מעבדות וציוד יקר ערך.

באביב האחרון נסע פרופ' רביד שטראוסמן לעיר מילאנו שבאיטליה, כדי לאסוף חבילה חשובה במיוחד: 1,200 גידולי סרטן מסוג סרקומה שנאספו מילדים ברחבי איטליה, כדי שישמשו למחקר שמוביל שטראוסמן במכון ויצמן. האיטלקים הציעו לשגר את המבחנות שנאספו באמצעות חברת השילוח "פדקס", אבל שטרוסמן החליט לנסוע במיוחד כדי לאסוף את המטען היקר באופן אישי. "החוקרת הראשית הגיעה לשדה התעופה ונתנה לי בידיים 1,200 מבחנות בקופסה. חזרתי ארצה ושמתי את זה במעבדה, במקום הכי בטוח". ב־16 ביוני הדגימות הללו, כמו כל הציוד במעבדתו של שטראוסמן, נעלמו ואינם.

שטראוסמן, חוקר מוערך, עוסק בנושא המיקרוביום הסרטני – בחינת הקשר בין גידולים ממאירים ואוכלוסיות החיידקים שלהם. קבוצת המחקר שהוא מוביל מצאה שבסוגים שונים של סרטן יש אוכלוסיות חיידקים השוכנות בתוך תאי הגידול עצמם, וכי אפיון הקשר בין תא סרטני מסוים ובין המיקרוביום שלו עשוי לסייע בחיזוי יעילותם הפוטנציאלית של הטיפולים נגד המחלה. במעבדה של פרופ' שטראוסמן עובדים כ־25 חוקרים וטכנאים ברמות שונות, והיא מבוססת על מכשור מתקדם רב.

ב־16 ביוני בארבע לפנות בוקר התקשר אל שטראוסמן אחד הסטודנטים שלו. הוא אמר שהייתה נפילה של טילים במכון ויצמן למדע, ונראה שהבניין שלהם נפגע. "הדבר הראשון שעשיתי היה להרים טלפונים ולברר שאף אחד לא נמצא במעבדה, כי יש לנו סטודנטים שנמצאים שם בשעות מאוחרות מאוד", משחזר שטראוסמן. אחרי שווידא שכולם בסדר, הוא נסע למכון. כשהגיע לבניין אולמן, הבניין שבו שכנה המעבדה שלו, הבין שלא נותר ממנה דבר. הדבר היחיד שהצליח להציל היו שני מקררים עם דגימות ששכנו בבניין סמוך, שהוא נכנס אליו בסיוע כוחות האש.

פרופ' רביד שטראוסמן, מכון ויצמן: "יש פגיעה עצומה בתשתיות, במעבדות, במחשוב, אבל בעיניי אלה דברים משניים לעומת הדברים העיקריים שלא נפגעו – האנשים, החשיבה, הידע"

המראה היה מדכדך, אבל שטראוסמן שאב עידוד מכך שהטילים לא גבו קורבנות בנפש. "התחושה שלי לא הייתה שקרה משהו איום ונורא, אלא 'לא נורא, הלכה המעבדה, ומפה אנחנו נגדל ונצמח ונבנה מחדש, והכול יהיה בסדר'. התחלתי מייד לחשוב בכיוון הפרקטי, איך אני מקדם את זה. מבחינתי הדבר הכי חשוב שיש במעבדה הוא האנשים, וברוך ה' אף אחד לא נפגע. מה שחשוב הוא מה שיש לנו בראש – הידע, השאלות, התובנות שצברנו לאורך שנים. חלק מהמחקרים פרסמנו, חלק לא, אבל כולם יצרו ידע שנמצא אצלנו בראש ומאפשר לנו להבין מה הצעדים הבאים ולאן המחקר צריך להתקדם. גם הידע שצברנו במחשבים לא נפגע. נכון, יש פגיעה עצומה בתשתיות, במעבדות, במחשוב, אבל בעיניי אלה דברים משניים לעומת הדברים העיקריים שלא נפגעו – האנשים, החשיבה, הידע".

התמיכה הרבה שקיבל ממכון ויצמן סייעה אף היא לשטראוסמן להתמודד. "זה באמת מקום מופלא. ההנהלה והצוות מגויסים במאה אחוז כדי שהמדען בקצה יוכל לעשות את המדע הכי טוב שהוא יכול. אני מזכיר שלא רק המעבדה שלנו נפגעה, נפגעו בערך שישים מעבדות, והיה צורך למצוא לכולן פתרונות ומקומות חלופיים. אני נמצא היום בבניין אחר, בערך מאה מטר מהמקום שבו עבדתי קודם. שלוש מעבדות שונות בקומה שאני נמצא בה פינו שטח ותרמו לי חדרים. נשיא המכון, הסגן שלו וראש המחלקה העמידו לרשותנו תקציבים במיליוני שקלים, שבעזרתם רכשנו מחדש את כל הציוד למעבדה. רוב המכשירים הוזמנו מחו״ל, ציוד שאין בארץ, וטכנאים הגיעו במיוחד מחו"ל כדי להרכיב ולהפעיל אותו.

"חצי שנה אחרי, ולמעשה כבר לפני חודשיים־שלושה, אנחנו קרובים מאוד ל־100 אחוז פעילות. אם תיכנסי עכשיו למעבדה, יהיה קשה להבחין בהבדל. הייתה פה התגייסות מלאה של כל שרשרת הפיקוד, אבל לא פחות חשוב – גם המדענים בשטח, אלה שלא נפגעו, התגייסו בלי שאף אחד היה צריך לבקש או להכריח. אנשים פשוט פינו חלקים מהמעבדה שלהם ונתנו בחפץ לב".

כבר ביום הפגיעה ישב שטראוסמן, אדם אופטימי מטבעו, וערך רשימה של הדברים הטובים שיקרו בגלל הפגיעה. הוא משתף אותי בחלק מהם. "קודם כול קיבלנו ציוד חדש ומתקדם יותר מהציוד שהיה לנו. דבר נוסף, כשקורה לך משהו משמעותי, זה מחזיר אותך לבסיס שלך ומלמד אותך מה חשוב ואת מה לתעדף. אתה שואל את עצמך מה הכי חשוב לי, מה הכי קריטי, בורר את הדברים הכי חשובים, מתמקד בעיקר ומפסיק דברים חשובים פחות, שאיכשהו התעסקת בהם מכל מיני סיבות.

"מעבר לזה, המעבר לבניין חדש גרם לי להכיר אנשים חדשים, מדענים שהיו במכון ולא הכרתי אותם, ופתאום אנחנו זה ליד זה, מדברים ויש רעיונות חדשים. גם הגילוי הזה של התמיכה העצומה שהייתה במכון נותן תחושת ביטחון שיש כאן משפחה ושכולם דואגים לך".

השלווה שמפגין שטראוסמן, שאיבד ציוד בשווי מיליונים ודגימות יקרות מפז, קשורה אולי גם לכך שבניגוד למרואיינים אחרים בכתבה הוא לא איבד את קורת הגג והרכוש הפרטי. משתנה נוסף קשור כנראה לכך שהוא ניחן באופטימיות יחסית, ושלרגע אחד הוא לא הרגיש לבד בדרך לשיקום, אלא קיבל מייד מעטפת של עזרה וסיוע.