"הייתי צריך לדפוק על השולחן יותר חזק": הקצין שנאבק בקונספציה ונפצע בעזה

לאורך שמונה שנות שירותו כקצין שריון, גולן קריגר לא חדל להאמין שהנה, בעוד רגע הוא יקבל את הפקודה להוביל את כוחותיו בשדה הקרב ולהכות באויב. גם כשנוכח לדעת, פעם אחר פעם, שהעקרונות המובילים את פעילות צה"ל הם הכלה ורצון להימנע מהסלמה, תמיד היה ברור לו שבקרוב זה יקרה. הרי במשך כל מסלול ההכשרה שלו כלוחם, ואחר כך בקורסי הפיקוד בבה"ד 1 ובמכללה לפיקוד טקטי, המסר היה שצריך להתכונן למלחמה, וקריגר הקפיד להיצמד לעיקרון שלימדו אותו. האירוע הראשון שאתגר את התפיסה הזאת התרחש בתחילת 2015. בעקבות תקיפה ישראלית על שיירת כלי רכב של חיזבאללה ומשמרות המהפכה סמוך לגבול ישראל־סוריה, הכריז נסראללה כי ארגונו יגבה על כך מחיר, ופיקוד הצפון נכנס לכוננות. קריגר, שפיקד אז על טנק מצויד במערכות הגנה ותקיפה, הוקפץ עם צוותו לרכס רמים כדי לסייע בהגנה. להפתעתו, ההנחיות שקיבל היו: להתחבא היטב, לא לחטוף נ"ט, לא ליזום. הסג"מ הצעיר לא השלים עם ההמתנה הסטטית למכת האש של האויב, וכשדרש משימה אקטיבית ניתן לו אישור להפעיל את האמצעים העומדים לרשותו כדי לנסות לאתר עמדות של חיזבאללה. הוא אכן זיהה עמדה כזאת, אך בפיקוד הצפון לא אישרו לתקוף אותה.

למחרת ירו אנשי חיזבאללה שישה טילי נ"ט לעבר כוח שנע סמוך לרג'ר. התוצאה הייתה קשה: מפקד פלוגה ולוחם נהרגו. בצה"ל בחרו "להכיל את האירוע" ולא להגיב, וקריגר גילה שהרצון המערכתי לחזור לשגרה גובר על ההיגיון של קצין בשטח. "הבנתי שזאת לא החלטה טקטית־נקודתית, אלא מדיניות שלמה. וזה הלך והתבהר לי ככל שהתקדמתי בצבא", הוא מספר.

המחשה נוספת לפסיביות של צה"ל הוא קיבל שנה אחר כך, כשנשלח עם פקודיו לעצור את זרם השב"חים שחצו את הגדר סמוך ליישוב אשכולות בהר חברון. "מאות פלסטינים עברו שם מדי בוקר. תהיתי, איך משתלטים על דבר כזה? המשימה שלי היא לעצור אותם, אבל אין לי כלים לעשות את זה". גם הבעיה הזאת תורגמה למחיר בנפש: חודשים אחדים לאחר מכן התרחש במתחם שרונה בתל־אביב פיגוע ירי שגבה את חייהם של ארבעה ישראלים. שני הרוצחים, התברר, הסתננו מעבר לגדר ההפרדה. בעקבות הפיגוע יצאה הנחיה לכוחות בשטח למנוע כל הסתננות לתחומי ישראל; אלא ששום נוהל או הוראה לא שונו, לדברי קריגר, הלוחמים לא קיבלו כלים ומשאבים נוספים, וגם מספרם לא גדל. ההסתננות נמשכה כסדרה.

התסכול של קריגר הלך וגבר, וכשהוצע לו לצאת לקורס מפקדי פלוגות, הוא התלבט מה עליו לעשות. "מצד אחד רציתי להיות מ"פ כי היו לי חוויות פיקודיות טובות, קיבלתי פידבקים חיוביים מפקודים וממפקדים, והרגשתי שאני עושה עבודה טובה. אבל בהיבט המבצעי הייתי מתוסכל. היה לי רצון לבוא עם עוצמה מסוימת, ונתקלתי בחומה".

היית אחד מאותם "סוסים דוהרים" שהמערכת בולמת?

"זה לא היה ספציפית עליי, גולן קריגר. המדיניות הייתה שלא מוכנים לתת את הפתרון המתאים לבעיות, גם כשמודעים להן. המתח בין הסיפוק הפיקודי לתסכול המבצעי גרם לי לחשוב אם להמשיך, ונוסף לכך המחיר המשפחתי". לבסוף בחר קריגר לצאת למכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק) - קורס שנמשך שנים אחדות ומשלב לימודים אקדמיים, לפני יציאה לתפקיד מ"פ. "זה מקום מפתח מאוד, שגם מאפשר זמן משפחתי", הוא אומר.

מסגרת המלט"ק רק הדגישה בעיניו את הפערים שהציקו לו. "המפקדים שם היו יוצאי רצועת הביטחון ומבצע חומת מגן, והם סיפרו על הפשיטות במחנות פליטים ברצועת עזה, או על השהייה בלבנון ובאיו"ש. צ'יקו תמיר, שהיה נוכח כל הזמן, נתן את התורה שלו על תפקיד המ"פ בקרב. יצאתי משם להוט, שש אלי קרב, וחטפתי את המציאות בפנים".

התעסוקה המבצעית הראשונה שלו כמ"פ הייתה ברכס רמים. "באותם ימים נערך מבצע 'יוצא לאור' – צה"ל חיסל פעיל חיזבאללה, ואז חיכה לתגובה. הרגשתי שההיסטוריה חוזרת על עצמה. את מה שחוויתי שם כמפקד מחלקה אני חווה עכשיו כמפקד פלוגה. קצינים בדרגת תת־אלוף, ואפילו מפקד זרוע היבשה אלוף יואל סטריק, הסתובבו שם בג'ינס וטריקו כדי שחיזבאללה לא יזהה אותם כחיילים וינסה לפגוע בהם. שאלתי את אחד התא"לים מה חושבים חקלאי האזור, אזרחי ישראל, כשהם רואים קצינים בכירים נמנעים מלבישת מדים בתוך שטח ישראל, מחשש להיפגע. הוא ענה לי: 'הם מסתכלים עלינו ויודעים שמפקדי צה"ל דואגים לא לדרדר את ישראל למלחמה'. זו הייתה המדיניות - לא להסלים. ההישג המבצעי הנדרש הוא שקט. הבנתי שפלוגה מצטיינת היא לא זו שמחסלת הכי הרבה מחבלים או מספקת ליישובים את ההגנה הטובה ביותר, אלא זו שיש בה הכי פחות אירועי בטיחות ומשחקי פז"ם".

הטנקים שארבו ליד מוצב גלדיולה הצטוו לפתוח באש מקלעים לעבר המחבלים, אך להחטיא. "במוצב היו המ"פ, המג"ד, מפקד אגוז והמח"ט, והם פיקדו על האירוע כאילו זה עימות אסטרטגי. איפה זה ואיפה הסיפורים על מפקדי מחלקות שחיסלו מחבלים כי זה מה שצריך לעשות"

גם כמ"פ גזרה הוא התבקש להקפיד שהטנקים יישארו נסתרים, כדי שהאזור לא יידרדר למלחמה. כשהגיע פעם להערכת מצב שגרתית בפיקוד הצפון, והבהיר שהפלוגה שלו מוכנה להגיב לכל פעולה של האויב, אמר לו מפקד הפיקוד אמיר ברעם: "אתם חייבים להתחבא כמו עכברים, כדי שתוכלו להילחם כמו אריות". קריגר שמע, התמלא תסכול, אך הפנים.

ימים אחדים לאחר מכן נצפו שלושה מחבלי חיזבאללה מטפסים לכיוון מוצב גלדיולה בהר דב. הם היו תחת מעקב רציף, וכל צמרת צה"ל, כולל הרמטכ"ל, קיבלה עדכונים שוטפים על האירוע. אחרי שש שעות טיפוס, התמקמו המחבלים בפתח המוצב. ההחלטה בצה"ל הייתה – לא לחסל, לשבש. מפקד מחלקת הטנקים שארבה בקרבת מקום קיבל פקודה לפתוח באש מקלעים לעבר המחבלים, אך להחטיא בכוונה. המחבלים הבינו שזוהו, ופתחו במנוסה. "שמעתי גם את אמיר ברעם אומר בריאיון שהוא מצטער על האירוע הזה", מספר קריגר. "במוצב היו המ"פ של המקום, מג"ד 931, מפקד אגוז ומח"ט 769, והם פיקדו יחד על האירוע כאילו זה היה עימות אסטרטגי שיגרור אותנו למלחמה. איפה זה ואיפה הדברים שצ'יקו תמיר סיפר לנו שעשה באותו השטח? איפה הסיפורים על מפקדי מחלקות שחיסלו מחבלים כי זה מה שצריך לעשות?"

השבר מבחינתו הגיע בימי מבצע שומר החומות, שנפתח לאחר שחמאס שיגר רקטות לעבר ירושלים. "הייתי בטוח שעכשיו זה קורה. כבר הורידו את חטיבה 7 ואת גולני לשטחי כינוס בעוטף עזה". יומיים אחרי תחילת המבצע נהרג בשדרות הילד עידו אביגל, וקריגר היה משוכנע יותר מאי פעם שצה"ל עומד להכות בחמאס במלוא העוצמה. "היינו אז בקו חי"ר בהר חברון, אבל שלחתי חיילים להכין את הטנקים שלנו בצאלים, כי הייתי משוכנע שנצטרף. אבל אחרי כמה ימים - חזל"ש". צה"ל הסתפק בירי ארטילרי ובתקיפות מהאוויר, כולל ההפצצה שנועדה להשמיד את ה"מטרו" של חמאס, וזהו. כעבור ימים ספורים הוכרזה הפסקת אש בלי שחייל ישראלי אחד נכנס לרצועת עזה. קריגר, ברגע של תסכול, תלש מקיר משרדו את השלט המכריז־מזהיר "מחר מלחמה", וזרק אותו לפח. "הבנתי שמבחינת זרוע היבשה, נגמרו המלחמות. אולי עוד יהיו מלחמות לחיל האוויר בסוריה, לחיל הים במפרץ הפרסי, אולי לאגף הסייבר - אבל לא לי כשריונר. יכול להיות שזה עוד יקרה בעתיד, אבל אני לא אשאר בצה"ל ואחכה. אני מעדיף להשתחרר, להתקדם במילואים, ושיקראו לי כשתהיה מלחמה".

כשהוצע לו להתמנות לסגן מפקד הגדוד, קריגר סירב ובחר להשתחרר. מי שניסה לשכנעו להישאר היה ראש אמ"ן דאז. "הוא זימן אותי לשיחה ושאל מדוע ביקשתי להשתחרר. פרסתי בפניו את כל התיאוריה שלי, והוא אמר שאני צודק, 'ולכן בוא לאמ"ן, אצלנו יש מלחמות'. עומד אלוף בצה"ל, בעצמו שריונר לשעבר, ומצדיק את התחושות שלי. לטענתו, יש לנו פצצות שחודרות לתת־קרקע, ולכן אפשר להסתדר בלי זרוע היבשה. הוא גם הסביר שמג"ד לא נהיה מג"ד רק בשביל המלחמה: יש חינוך, ויש עשייה למען אנשי הקבע בגדוד, ועוד ועוד. אמרתי לו שאני לא נשאר בשביל הדברים האלה. אני מחפש חיכוך עם האויב, סיפוק מבצעי ולא רק פיקודי. כשאתה מתקדם מתפקיד המ"פ, אתה ממילא מתרחק מהצד הפיקודי, ונהיה הרבה יותר מנהל. אמרתי שאני לא מוכן גם לאבד את הסיפוק הפיקודי, וגם לא לקבל סיפוק מבצעי.

"לא הייתי מקרה ספציפי: מתוך שישים קצינים שהיו איתי במכללה לפיקוד טקטי, יותר מחמישים סיימו תפקיד מ"פ ואז השתחררו, עברו ליחידות אחרות או הגיעו לשב"כ. כי הם לא הרגישו שהם מרכיב משמעותי בביטחון ישראל. זו הייתה רוח התקופה. כשרומן גופמן, כמפקד חטיבה 7, דיבר בפני פורום מטכ"ל ואמר שאנשים מאבדים את האמון בצה"ל כי לא מפעילים את זרוע היבשה, צחקו לו בפנים".

לצרוח את שמות הילדים

החוויות, המחשבות והמסקנות הללו מובאות בספרו של קריגר "היינו הקונספציה: איך בחרנו בחרפה וקיבלנו מלחמה" (הוצאת סלע מאיר). חלקו הראשון של הספר מגולל בעיקר את רשמיו של קריגר משירותו הסדיר, בדגש על אירועים שנתפסים בעיניו כחלק מהקונספציה שהתנפצה ב־7 באוקטובר. החלק השני עוסק במה שקרה מאז: קריגר, שהשתתף במלחמת חרבות ברזל כמ"פ שריון במילואים ואף נפצע בלחימה, מציג את השנתיים האחרונות כתקופה של עלייה ותיקון. "אנחנו במקום אחר היום", הוא אומר. "כל נאום בצה"ל נפתח ב'נכשלנו', ואני לא חושב שזה מס שפתיים. הצבא מרגיש שהוא נכשל, לא רק בהגנה ב־7 באוקטובר, אלא בתפיסה שגויה של המציאות לאורך שנים. החוויה שלי היום, כאזרח וכקצין, היא שהשתנינו. מפודל קטן הפכנו לרוטוויילר. אולי אנחנו צריכים עוד להשתפר בדברים מסוימים, אבל אנחנו הרבה יותר נושכים, נועזים ואמיצים.

"אתה רואה את זה באכיפה היומיומית בקו הצהוב בעזה. ב־2020, בפעילות בצפון, ראינו חייל של צבא לבנון עומד מולנו עם אר־פי־ג'י. מחבל של חיזבאללה הצליח פעם לקחת מחסנית מתוך וסט של חייל צה"ל ולברוח. עד כדי כך החיכוך איתם היה קרוב. היום אתה לא יכול לדמיין דבר כזה. גם לא משהו כמו האוהל של חיזבאללה בהר דב, שבמקום להפציץ אותו הפעלנו דיפלומטיה. לכן אני חושב שאנחנו במקום אחר. יש שאריות, אבל מתרחש תהליך איטי של גאולה. חטפנו סטירה מצלצלת, ועכשיו מגיעה ההתעוררות. כשהורדנו לפני כמה שבועות את רמטכ"ל חיזבאללה, ההודעה הראשונה שיצאה מצה"ל אמרה שאין שינוי בהנחיות ההתגוננות בעורף. איזה פאסון יש בהודעה כזאת, אחרי שחיסלת להם את הרמטכ"ל. זה החזל"ש שאני רוצה לשמוע. לא החזל"ש אחרי שחיילים נהרגים מטילי נ"ט, אבל צה"ל לא רוצה להגיב לזה".

מלבד הכותרת, רק שש פעמים בספר מוזכרת המילה "קונספציה". קריגר מסביר כי מיעט להשתמש בה מאחר שלמושג הזה יש משמעויות רבות, שהוא לא בהכרח מסכים עם כולן. "הדבר הכי בולט הוא שכל אחד ניסה להעביר את הבעיה למי שבא אחריו, ובינתיים כדור השלג הלך וגדל. אלוף פיקוד הדרום לשעבר ירון פינקלמן לא אשם באופן בלעדי ב־7 באוקטובר, כי הוא לא אחראי על המפלצת שנוצרה ברצועת עזה. היה רצף של בעלי תפקידים שקיבלו את המשימה, השלימו עם המצב, והעבירו את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה".

איך יוצאים מקונספציה כזאת?

"שמעתי פעם אמירה - מפקד בצבא צריך תמיד לדמיין שזה התפקיד האחרון שלו, ואחריו הוא פורש. ככה תמלא את התפקיד בצורה הטובה ביותר, תעשה כל מה שאתה יכול, ותדפוק על השולחן גם כשזה נחשב חצוף. כי יש לך אחריות. כשתושבי מנרה מאוימים, או כשליד אשכולות עוברים מאות שב"חים בכל בוקר – תפעל. אל תשלים עם המציאות הזאת, ואל תחפש את השקט".

קריגר עצמו לא נראה טיפוס שמתחצף ודופק על שולחנות. הוא מדבר בנועם, ומודה שהוא מערכתי ככל הקצינים. תמיד ציית לפקודות שקיבל, ולפעמים התחרט על כך: "במקרים מסוימים הייתי צריך לדפוק על השולחן הרבה יותר חזק, בהחלט. אבל סירוב פקודה לא היה בלקסיקון שלי, לא חשבתי על זה לרגע".

ב־7 באוקטובר הוא נאלץ, בפעם הראשונה, לחרוג מהוראה מפורשת שקיבל. בצהרי השבת ההיא הגיעו קריגר וחייליו - פלוגת "ארגנטינה" בגדוד 46, חטיבה 401 - לימ"ח בבסיס נחשונים במרכז הארץ, כדי להתחייל ולנוע דרומה. אחרי שעות של השמשת הטנקים הבין קריגר שהם חייבים להגיע במהירות לעוטף, אלא שלא עמדו לרשותו מובילים שיישאו את הכלים המשוריינים. בשל המצב בדרום הוא קיבל ההחלטה לא שגרתית - לנסוע בטנקים עצמם, "על הזחלים". המח"ט בני אהרון, שלחם אז בשדרות, אישר את הנסיעה אך ביקש מקריגר שלא יעלו על כביש 6, כדי לא להרוס את האספלט. כך מצא את עצמו המ"פ מוביל שיירת טנקים ביער בן־שמן ובצירים עוקפים, עד שהגיע למחלף שורק. שם, ליד תחנת הדלק, פגש מפונים מאחד היישובים, והבין שאי אפשר להמשיך לנסוע בדרכים מפותלות וארוכות. במקום זאת עלה על כביש 6 ודהר לקרבות בעוטף. "סירבתי פקודה, במירכאות, ואני חושב שהמח"ט היה גאה בזה. אני אפילו מצטער שלא נסעתי כך מההתחלה. בכלל, יש הרבה נקודות של חרטה. למשל, על שיצאנו מכפר־עזה". הפלוגה שלו הגיעה לקיבוץ המותקף וסייעה שם לכוחות גבעתי ודובדבן, אך לאחר שעות ספורות קיבלה הוראה לשוב לשטח הכינוס החטיבתי.

אבל היום הנורא ההוא היה כאמור גם נקודת המפנה, מנקודת מבטו של קריגר. "כשהתחיל התמרון, ראיתי לראשונה איך צה"ל נראה כשהוא רוצה באמת להכות באויב. איזו עוצמה, אילו הישגים מטורפים, מקצועיות ותעוזה. בצוק איתן נכנסנו 400 מטרים לרצועה, פה חדרנו פנימה עשרה קילומטרים בלי ששום דבר יעצור אותנו".

בספר הוא חוזר אל אחד האירועים הקשים של תחילת התמרון – נפילתם של 11 לוחמים כשטיל נ"ט פגע בנמ"ר של חטיבת גבעתי. קריגר, שלחם בגזרה, נקרא להגיע למקום ולסייע בגרירת הכלי הפגוע, כשהחללים עדיין בתוכו. "הייתי מנותק רגשית", הוא מספר. "אני לא יודע להסביר את ההחלטה שלי להיכנס לתוך הנגמ"ש כדי לשחרר את הבלמים לקראת הגרירה. זו הייתה כמעט התאבדות, כי התחמושת הייתה יכולה להתפוצץ מכל מגע". שם, בפעם הראשונה, הוא חווה מגע ישיר עם חללים. "בכפר־עזה ראיתי מראות קשים, אבל הייתי בתוך הטנק; פה הייתי צריך להיכנס פנימה. קראתי לניקו, נהג הטנק שלי, שיעזור לי. אמרתי לו: 'אני צריך אותך איתי. לא פיזית, נפשית'. בדיעבד אני קצת מצטער על כך, כי מספיק שלאחד יידפקו החיים בגלל זה, ולא לשניים. אבל ניקו לא חשב פעמיים ואמר לי שהוא איתי. הוא היה מדהים. טיפלנו יחד בזירה, אספנו מה שצריך מסביב. כשנכנסתי פנימה הרגשתי שבתוך החושך והצלמוות האלה, אני חייב להתנתק עוד יותר".

כאב הזיכרון ניכר על פניו כשהוא ממשיך. "מצאתי את עצמי במפגש ישיר עם גופות לוחמים בנמ"ר. התחלתי לחשוב על מקומות שמחים ומחזקים, וכדי לצאת מהסיטואציה צרחתי את שמות הילדים שלי. 'נוה, גלעד, נטע', ככה שוב ושוב. זה לקח אותי למחשבה ביתית ומשפחתית, כאילו אני לא בתוך כלי מלא בהרוגים שעלול להתפוצץ. התפרעתי על הבלם של הנמ"ר עד ששמעתי את הזחלים משתחררים, ואז יצאתי".

יצרת קשר אחר כך עם המשפחות?

"לא, הייתי במעין ניתוק. זה לא נעשה במתכוון, המלחמה לקחה אותי הלאה. אבל אני גאה בכך שעשיתי את מה שהתבקשתי, לא כמ"פ אלא כלוחם פשוט שנדרש למלא משימה".

מלחמה בלי כותל

כעבור זמן לא רב מצא את עצמו בצד שסופג פגיעת נ"ט. זה קרה ב־18 בנובמבר 2023, כשקריגר ופלוגתו הובילו את המתקפה החטיבתית על ג'באליה. "אלה היו שבועות אינטנסיביים", הוא מספר. "שיא הקרבות, לא יצאנו מהטנק. באותם הימים דרכת על הקרקע בשני מצבים: פריסת זחל, או אספקה לוגיסטית. המג"ד החליט שאנחנו נהיה פלוגת חוד חטיבתית, והמשימה שלנו הייתה לפתוח את ציר 'זריף'. ב־12 בלילה יצאנו לדרך. בשלוש וחצי הייתה היתקלות קטנה ולא מרגשת. הגענו לחמש וחצי בבוקר, זמן רגיש, כוננות עם שחר, שחוקים אחרי לילה בלי שינה. המ"מ שלידי זיהה משהו בקרקע, ועבד על זה עם הדי־9. עקפתי אותם ופתאום הרגשתי פיצוץ חזק.

"דיווחתי בקשר: 'תחנות ארגנטינה, כאן קודקוד, מטען הופעל עליי, שימו לב'. ידעתי שמטען לא מגיע לבד, תמיד יש רכיב נוסף כחלק מהמארב, ולכן עליתי גבוה בכיפת המפקד כדי לזהות את המחבלים לפני שיעלו על הטנק. יריתי צרורות לנקודות חשודות, ופתאום היה פיצוץ אדיר: טיל נ"ט פגע בכוונות של התותחן שלפניי, ואני קיבלתי את כל הריקושטים. השכפ"ץ הציל אותי ושמר לי על הצוואר, אבל הרגשתי שהגוף שלי עולה באש. העיניים צרבו, ניסיתי לפקוח אותן ולא ראיתי כלום. דיווחתי שאני פצוע והוריתי לסגן שלי לתפוס פיקוד. נתתי עוד קצת פקודות, ואז איבדתי הכרה.

"פינו אותי לטנק של הסמ"פ בסוף הטור, והפרמדיקית שם הודיעה שאני פגוע ראש, פצוע קשה, דחוף לפינוי. שתי דקות אחרי שחטפתי, הנמ"ר האחרון בגדוד חטף גם כן. אחד החיילים שם נהרג ועוד שבעה נפצעו. זה היה מארב מתוכנן היטב".

קריגר הובהל לבית החולים בילינסון. בגלל הדימום המסיבי מאוזניו, הרופאים חששו שספג פגיעה מוחית. הוא הוכנס לסי־טי ראש, ואז לניתוח ממושך בעיניים כדי להוציא את הרסיסים. "אשתי יפעת הגיעה אליי למיון, החזיקה לי את היד ואמרה: 'אתה תחזור לראות, וגם תחזור להילחם'. לאחר הניתוח, המנתח אמר לי שהוציאו מעין ימין את רוב הרסיסים, ובתוך כמה ימים היא תחזור לראות. ולגבי עין שמאל – צריך להתפלל. זה היה מעבר קשה מנטלית. רגע אחד אני בטנק, מפקד על פלוגה, ורגע אחר כך אבא שלי סועד אותי ולוקח אותי לשירותים".

"המח"ט ישב עם מפקד פיקוד הדרום, הסביר איך תיראה ההתקפה על כיכר פלסטין, אילו גדודים ישתתפו בה, ופתאום הוא שמע אותי צועק בקשר: 'כיכר פלסטין בידינו'. האלוף שאל אותו 'זה לא מחר?', והמח"ט ענה: 'לא יודע. אנשי המילואים, התייאשתי מהם'. זו הרוח של האנשים למטה, הם אלה שדוחפים קדימה במלחמה הזאת"

עינו הימנית אכן חזרה לתפקד, וקריגר החליט לחזור לזמן מה הביתה, כדי לאפשר שגרה משפחתית. בינתיים הוכרזה הפסקת האש הראשונה, וחיילים מהפלוגה הגיעו לבקר אותו. "הם סיפרו לי שברוס הסמ"פ, מיד אחרי שהעלה אותי למסוק, הודיע בקשר: 'תחנות ארגנטינה, כאן קודקוד החדש, אחריי להתקפה על ג'באליה'. והוא הוביל אותם בצורה מדהימה. כעבור שבועיים, כשהפסקת האש עמדה להסתיים, הראייה בעין ימין שלי כבר הייתה תקינה, ואילו בעין שמאל - שום דבר. יפעת אמרה לי, 'בעין אחת אתה רואה, אתה נראה טוב, והפלוגה צריכה אותך'. אז חזרתי".

לחזור לקרב כשאתה רואה רק בעין אחת, ובבית ממתינים אישה וילדים, זו לא החלטה טריוויאלית.

"זו הייתה אמירה גדולה של אישה עם רוח גדולה. מלחמה מעצימה בך איכויות שאולי לא מורגשות ביומיום. יש לך אחריות ללוחמים, למשימה, לקרב, ואתה לא יכול להתעלם. זו אותה תחושת אחריות שתסכלה אותי בשנים קודמות: הייתה לי אחריות להגן על תושבים בצפון או בהר חברון, ולא היו לי הכלים המתאימים לכך. ופתאום עכשיו, האחריות הזאת נעשתה אפשרית למימוש.

"לא הופתעתי ממה שיפעת אמרה. היא מחוברת מאוד לפלוגה, ללוחמים ולבנות הזוג, וגם היא מרגישה אחריות. כשיצאתי מבית החולים, היא אמרה לי לפתוח זום ולדבר עם בנות הזוג ששלחו את בעליהן לקרב, ואין להן שום תקשורת איתם כשהם בעזה. היא העמידה אותי מול המצלמה ואמרה לי לספר להן מה שלום החיילים, כשאני עצמי פצוע".

ואתה לא בדיוק פרסומת להרגעה בשלב הזה.

"נכון, אבל יפעת אמרה לי: 'קדימה, תן בהן רוח'. עמדתי מול המצלמה, עם עין אחת, וסיפרתי להן אילו גיבורים הבעלים שלהן. השיחה הזאת הייתה נדבך חשוב בהחלטה לחזור לקרב, כי הרגשתי מחויבות כלפיהן".

חזרתו של המ"פ הפצוע העניקה ללוחמים "דחיפת אנרגיה", כהגדרתו. "קשה מאוד למסגרת לאבד את המפקד שלה. גם הפסקת האש לא הייתה להם קלה. אתה עובד קשה כדי לטהר אזור, ואז אתה רואה את כל העזתים חוזרים לשם, ואסור לך לעשות כלום. ובכל זאת, ברגע שהסתיימה הפסקת האש, יצאנו שוב לדרך במאתיים קמ"ש". אחת המשימות שהוטלו על חטיבה 401 לאחר חידוש הלחימה הייתה כיבוש כיכר פלסטין ברימאל, שכונת הפאר של עזה. "זה המקום שכל סמלי השלטון נמצאים סביבו. יום לפני כן תקפנו בית ספר שמחבלים התבצרו בו, ועומר המ"מ דיווח לי שהוא מזהה שתי נשים וארבעה ילדים מחוץ למבנה. חדלנו את האש, נכנסתי לשם וסימנתי להם לאן להתפנות. כשהילד האחרון עמד לעבור את הטנק שלנו, פתאום בום - פיצוץ אר־פי־ג'י. את האויב שלנו לא מעניין כלום, לא ילדים ולא אימהות. עומר זיהה מהיכן יורים עלינו, סגר מעגל וחיסל את המחבלים. ואז הוא הודיע לי: 'אני ממשיך לכיכר פלסטין'. אמרתי לו שזה היעד למחר, אבל הוא המשיך עם עוד טנק לכיכר, והם כבשו את המקום בלי התנגדות כי האויב כבר נסוג.

"יצא לי אחר כך לשמוע את בני אהרון מספר שהוא ישב עם מפקד פיקוד דרום, הסביר איך ההתקפה על כיכר פלסטין תיראה, איזה גדוד מאגף מדרום ואיזה גדוד מצפון, ופתאום הוא שמע אותי צועק בקשר: 'כיכר פלסטין בידינו'. האלוף שאל אותו 'זה לא מחר?', ובני ענה: 'לא יודע. אנשי המילואים, התייאשתי מהם'. זו הרוח של האנשים למטה, הם אלה שדוחפים קדימה במלחמה הזאת. אין פה כותל אחד לכבוש או תעלה אחת לצלוח; זה עוד ניצחון ועוד ניצחון שמביאים מפקדי המחלקות והסמלים. הדלקנו בכיכר פלסטין נר ראשון של חנוכה, וזה היה מרגש. זה רגע של רוח, להדליק נרות שם בכיכר, אחרי שחזרתי מפציעה".

שלושה פגזים לכל קרב

קריגר לא הכניס לספר את כל מה שעבר עליו ועל פלוגתו במלחמה. "בחרתי במודע לא לפרט הכול, כי רציתי להציג את הרוח, את הזינוק והעלייה. לכן לא כתבתי למשל על המחסור בפגזים". בשלב מסוים, הוא מספר לנו, נעצרה אספקת הפגזים. "בהתחלה ירינו המון, נכנסנו לקרבות באופן אגרסיבי והתקפי. אבל אז אמרו לנו שהתפרענו, ומתוכנן עוד תמרון בצפון, ולא יודעים כמה תחמושת יצטרכו. קיצצו לנו בצורה חדה, ובכל יציאה לקרב היו לנו רק שלושה פגזים בטנק. אחד הייתי יורה בתחילת הקרב, ושניים שמרנו למקרה חירום. ירי מקלעים היה עדיין חופשי.

"אנשי מילואים הם אינטליגנטים, לא משלימים עם המצב כמו שהוא. הלוחמים שאלו אותי, איך אתה לוקח אותנו לקרב בלי פגזים? האם חי"רניק יסכים להיכנס לטיהור מבנה כשיש לו מחסנית אחת, ובלי רימונים? המג"ד והמח"ט אמרו לי: 'זו החלטה שלך. נקבל את מה שתכריע, אבל אנחנו יוצאים להתקפה חטיבתית'. לא ידעתי מה לעשות. אנחנו כבר לא ב־7 באוקטובר 23' אלא בפברואר 24', ועכשיו זו החלטה מודעת. הלוחם שלי בן 37, אב לילדים. מה אגיד לאשתו אם אצטרך ללכת לשבעה שלו? איך אסביר שהוצאתי אותו לקרב בלי לתת לו את כל האמצעים לעמוד במשימה ולהגן על עצמו מול האויב?

"בסופו של דבר החלטתי שנצטרף להתקפה. חטפתי אש בתוך הפלוגה, אבל אפילו החבר'ה שביקרו אותי לא היו מוכנים להישאר מאחור, והצטרפו גם הם. ערכתי דירוג בין המחלקות, כך שיהיו יותר פגזים לקדמיים ופחות לאחוריים, ודאגתי לפצות על החוסר באש מקלעים ובארטילריה מקדימה. וגם אז, המשכתי לדפוק על שולחנות בכל פורום, דיברתי עם כל מפקד בכיר שהגעתי אליו. בד בבד לא עצרנו את הדהירה, והמשכנו קדימה. כל החיילים שלי חזרו בשלום, אבל אני לא יודע איפה הייתי היום, מבחינה נפשית, אם מישהו מהם היה נפגע כתוצאה ממחסור בתחמושת".

ונניח שהיית מודיע שהפלוגה שלך לא מצטרפת. יכול להיות שלקרב הבא, כמה ימים אחר כך, הייתם מגיעים מוכנים יותר?

"בלחימה יש שעון חול, אתה מנסה לצבור הישגים כל עוד יש לך לגיטימציה מהקבינט ומארצות הברית, וצריך גם לשמר את המומנטום מקרב לקרב. כשאתה עוצר, האנשים מאבדים ריכוז. בנוסף, שתי הפלוגות המקבילות שלי בגדוד הן סדירות. אם אני מחליט לא לצאת בגלל מחסור בפגזים, איך החייל בן ה־19 יסתכל על החברים שלו מפלוגת המילואים? הוא יחשוב שהחיים שלו כסדירניק נחשבים פחות. אותו אפשר לשלוח קדימה עם שלושה פגזים, ואותם לא. ומצד שני, כשהוא רואה את המילואימניק בן הארבעים יוצא לקרב כמוהו - זה נותן בו רוח. אמרתי את זה לחיילים שלי. בנקודת הזמן הזאת, כשכולם מתמלאים ספקות ובכל זאת אומרים 'קדימה, ביחד אנחנו מסוגלים', זה נותן באנשים משהו. כשיש מפקדים ראויים, החייל מוכן לסכן את עצמו, כי הוא מאמין בהם ובהחלטות שיקבלו. זה הזכיר את מלחמת העצמאות. היו פה ממדים שגם לוחמי 48' הכירו, ואחד מהם הוא המחסור בתחמושת, והצורך להסתפק במה שיש.

"למפקד יש שלוש משימות, לפי סדר חשיבות: הראשונה היא לעמוד במשימה; השנייה, להשיב את החיילים הביתה בשלום; והשלישית, לדאוג לנפש שלהם בלחימה וגם אחריה. המשימות האלה נמצאות לנגד עיניי כל הזמן. כשאתה מוציא אנשים לקרב ויש להם שלושה פגזים, נוצרת סתירה בין ערכים: עמידה במשימה אל מול השבת החיילים בשלום. וכשאני לוקח איתי עוד חייל לתוך נמ"ר פגוע, גם זו סתירה בין ערכים: עמידה במשימה שלי, כי אני מרגיש שאני צריך מישהו איתי, או שמירה על הנפש שלו. כמפקד תמיד יהיו לך התנגשויות כאלה".

צה"ל לחם בבית־חנון, יצא משם ושוב נכנס. מה הרגשתם כשהייתם צריכים להשתלט מחדש על שטח שכבשתם בעבר?

"כבר בכניסה זיהינו את הנוכחות של צה"ל מהפעמים הקודמות - הקוליסים על הקרקע, המגננים והכתובות על הבתים. התברר שהגענו לאזור שנערך היטב להילחם בנו מחדש. ראינו מה קורה בשטח אחרי שצה"ל יוצא: חמאס מכין אותו לפעם הבאה. שם לראשונה הרגשנו שאיבדנו את האמון שלנו בטנק. הטנק היה תמיד האזור הבטוח שלנו, בפרט אם זו מרכבה סימן 4 עם מעיל רוח, פאר היצירה. אבל בהפסקת האש מחבלים מלכדו כמה נפלי פצצות של חיל האוויר, הטמינו בקרקע, וכך ראינו את אחד המחזות הקשים ביותר ששריונר יכול לדמיין - תובה וצריח נפרדים זה מזה בגלל פיצוץ מטורף. שלושה אנשי צוות נהרגו בתקרית הזאת, המ"פ עף מהצריח וניצל בנס. אתה אומר לעצמך שאפילו הטנק לא יכול להתמודד עם מה שיש פה.

"כשיצאתי מבית החולים, יפעת אמרה לי לפתוח זום ולדבר עם בנות הזוג ששלחו את בעליהן לקרב, ואין להן שום תקשורת איתם כשהם בעזה. היא העמידה אותי מול המצלמה ואמרה לי לספר להן מה שלום החיילים, כשאני עצמי פצוע"

"היינו צריכים להפעיל את הראש כדי לתת מענה, ואז הבאנו באגרים, הם הורידו בתים, ויצרנו צירים חדשים. כל זה קרה כשאנחנו כבר לא ברוח של תחילת המלחמה – עברה שנה ומשהו, זה סבב לחימה שלישי, למשפחות קשה. ועדיין, כולם מתייצבים".

בספרו עוסק קריגר גם בנושאים כמו פוסט־טראומה ותגובות קרב, ועושה זאת בגילוי לב ובאומץ לא מבוטל. "אין לי מה להתחבא", הוא אומר. "אצלי הלילות הם בדרך כלל הזמנים הקשים יותר. אחרי כל סבב לחימה, לוקח לראש שלי זמן להבין שזה נגמר. ואז יש עוד סבב והכול חוזר אחורה, אבל יפעת מכילה את זה בצורה מדהימה".

ומה לגבי חיילים אחרים בפלוגה?

"יש כאלה שחוו תגובות קרב לא קלות. בספר אני מספר על לוחם שהיה מדהים, עד שנדרשנו לצאת להתקפה באזור רחוק מאוד ולעשות זאת לבד, בלי כוחות נוספים מסביב. שם הוא נשבר, והוא סוחב את זה עד היום בגבורה.

"הצבא ומשרד הביטחון עשו קפיצת מדרגה מטורפת בכל הקשור לנפש. בצוק איתן אף אחד לא דיבר על עיבוד, וקב"ן היה קללה. היום יש הרבה יותר רגישות לסיפורים האלה".

מתי החלטת לחבר לספר את כל שרשרת האירועים - הדברים שראית לפני המלחמה, ומה שהתרחש במהלכה?

"כשחזרתי מהפציעה התחלתי לפרוק את המחשבות שלי על המקלדת. הבנתי שאני לא ממוקד במה קרה ומה חווינו, אלא בשאלה איך הגענו למצב הזה. ואז התחלתי לחזור לאירועים מהעבר: כתבתי על הפגיעה של חיזבאללה בכוח גבעתי, על המחבלים שטיפסו למוצב גלדיולה, על שומר החומות. קראתי ואמרתי - וואו, יש חוט מקשר, איזה מכנה משותף ששוזר הכול לתמונה אחת מלאה.

"אני לא אומר שיש כאן סיבה ותוצאה, את זה אניח לקורא להחליט בעצמו. אני לא אלוף בצה"ל, לא אסטרטג ולא מדינאי. אני רק אומר: חברים, זה מה שקרה. תראו איך הקונספציה נראתה בעינינו, הדרג הזוטר, ותשפטו בעצמכם אם הכתובת הייתה על הקיר. תחשבו אם יכולנו, בשינוי מדיניות, למנוע אולי את המלחמה הזאת, או להתחיל אותה אחרת. בעיניי התשובה ברורה, אבל אני לא מתיימר להגיד 'אני בעל הניסיון ואלו מסקנותיי', כי אני בסך הכול מ"פ. יצאו הרבה ספרי מלחמה בשנתיים האחרונות, כתבו על תמרונים, על חטיבות, על פלוגות מיוחדות. אני חושב שאני מביא משהו שונה: את המחשבות על מה שהוביל לזה".

אין בעיות, אין פתרונות

קריגר, בן 32, מתגורר בעלי־זהב, נשוי ליפעת ואב לארבעה. באזרחות הוא סמנכ"ל בחברת סחר בינלאומי. הוא נולד להורים שעלו מארגנטינה, גדל בקרני־שומרון ולמד בישיבה התיכונית נתיב מאיר. בכיתה י"ב עשה של"פ בטבריה, וכך הכיר את יפעת, שהייתה שם בת שירות. לאחר מכן למד בישיבה הגבוהה בעלי, ובמרץ 2013 התגייס. "היה לי פרופיל 97 אבל בחרתי להגיע לשריון, בין השאר כהשפעה של השכן שלי, בניה ריין ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה".

בניגוד לקשיים שליוו אותו בתקופת הלימודים, כלוחם ומפקד הוא קיבל פידבקים חיוביים, והתקדם במסלול הפיקוד במהירות. שנה ושמונה חודשים אחרי הגיוס כבר פיקד על טנקים בגבול הצפון. "החוויה המנטלית הייתה מאתגרת. למשל, לא לצאת מהטנק ולעשות בפנים את הצרכים. בהמשך זה בנה את תפיסת הפיקוד שלי, שאומרת שצריך להכין את השריונרים לקרב שצפוי להם כשריונרים. פחות להתאמן על סחיבות פצוע וזחילות, דברים שאתה לא פוגש, ובמקום זה לתרגל שהייה בטנק לאורך זמן".

על כריכת ספרו מתנוסס איור של אריה כבול בשלשלאות ברזל, וכיסוי מתכת מוצמד לעיניו. "זה מגלם את הפוטנציאל האדיר שהיה בנו תמיד. הוא לא השתנה – גם לאריה הזה יש רעמה גדולה ושרירים. ומצד שני צריך להבין את עובי השלשלאות, את המסכות שלא אפשרו לנו לראות. זה מבטא גם את העיוורון והפציעה שלי, וגם את השברים שכנראה היינו צריכים לעבור כדי להתעורר".

"לא אחלק ציונים לביבי, אבל תראה את ראש המוסד וראש השב"כ החדשים - אנשים בעלי עמדות של אנטי־קונספציה, כאלה שאמרו שהמלך עירום. גם פורום מטכ"ל מתעצב מחדש עם אנשים שחוו את הלחימה למטה, אנשים שמאמינים בזרוע היבשה. אני ממש מרגיש את זה"

השלשלאות הן אולי הוראות הפתיחה באש?

"שום תסכול מבצעי אצלי לא נבע מהוראות פתיחה באש לא מותאמות. גם באשכולות זה היה עניין של מדיניות, ולא של הוראות פתיחה באש. היה לנו נוח שחמאס מתעצם, ולכן המדיניות לא תרמה לפתרון הבעיה, כי לא הוגדרה בעיה בכלל. וזו עצמה הבעיה. במשך שנים אתה פועל בצורה לא טבעית, ומתייחס לבעיות באופן נוח ונעים ומכיל. עַם חפץ חיים אמור להגיד: 'הלו, זה מסוכן לי, זה רעיל, אני אפגע מזה'. וכשאתה פועל בצורה לא טבעית, לא פלא שבסוף אתה נדרש לעשות דברים לא טבעיים, כמו לנסוע בטנק על כביש 6, להילחם בלי תחמושת, להיכנס לנמ"רים פגועים.

"היום אנחנו פועלים בצורה קצת יותר טבעית לאומה שרוצה שקט אמיתי, לא מזויף. מי שחוצה את הקו הצהוב מת. איש חיזבאללה שמתגרה בנו מת. תתחבאו בקטר? תחטפו גם שם. בעל הבית לא השתגע; הוא מתנהג כמי שרוצה לחיות בביטחון. אם נמשיך כך, לא נצטרך לעשות בהמשך דברים לא טבעיים כדי לתקן את הבעיה".

אתה אומר ש"בחרנו בחרפה". מאיזו חרפה עלינו להימנע כעת?

"זו שאלה אסטרטגית שאני לא יודע לענות עליה. אני באמת לא יודע להגיד לאן מדינת ישראל צריכה לקחת עכשיו את הדבר הזה. האם לחתום על הפסקת אש זה לחיות בסרט ולא לקרוא לבעיה בשמה? אולי. האם זה נכון גם להסכם עם סוריה או עם לבנון? אני באמת לא יודע. אני יודע את המהות: בואו לא ננסה לגלגל את השקט לבא אחרינו".

בתהליך הכתיבה נפגש קריגר עם קצינים בכירים במילואים, ואימץ לדבריו גישה של "ביקורת מאהבה" כלפי צה"ל. הוא התעקש שאת ההקדמה לספר יכתוב קצין מכהן - מפקד אוגדה 146. "זו מעין תעודת הכשר. הוא כמובן כתב רק אחרי שקרא את הספר מכריכה לכריכה. היה לי חשוב להבהיר שזו ביקורת מצמיחה, לא מפילה ולא בועטת. אני רוצה שהדברים יגיעו לבה"ד 1, לביסל"ח, למלט"ק ולפו"ם. אני רוצה שבעוד 15 שנה, כשהבן שלי יהיה מפקד טנק ברכס רמים ותעלה התרעת נ"ט, הוא לא יצטרך להחביא את הטנקים בשיחים. הם יעלו לעמדות ויגידו לחיזבאללה - בואו נראה אתכם".

בספר אתה נזהר מאוד בכל הנוגע לנקודות מחלוקת, כמו הרפורמה המשפטית והקריאות לסרבנות.

"אני לא נוקט בו עמדה פוליטית, זו לא המהות של הספר, ולא מעניין אף אחד מה גולן קריגר חושב על הרפורמה. אני לא אדם מעניין בתחום הזה. אני מעניין בחוויות המבצעיות שעברתי".

ובכל זאת, כשאתה מתאר איך המח"ט שואל אותך בימי הרפורמה כמה אנשים התייצבו לאימון, זה נשמע כמו ביקורת על העיסוק של צה"ל בדברים שהוא לא אמור לעסוק בהם.

"לא לשם כיוונתי. רציתי רק להגיד שאחרי כל המילים המפוצצות על סרבנות, אצלי היו מאה אחוזי התייצבות, וכך גם בגדודים רבים אחרים. צבא המילואים של כוחות היבשה, רובו ככולו, לא נתן למחלוקות הפוליטיות־משפטיות לפגוע בהבנה שהוא תעודת הביטוח של מדינת ישראל. אני לא יודע מה קורה בחיל האוויר, אני רק מספר שבזרוע היבשה לא פגשתי דברים כאלה, אפילו לא 'קצת בשוליים'".

אתה מרגיש שיש היום שינוי תפיסה גם למעלה?

"לא אחלק ציונים לביבי, אבל תראה את ראש המוסד וראש השב"כ החדשים - אנשים בעלי עמדות של אנטי־קונספציה, כאלה שאמרו שהמלך עירום. גם פורום מטכ"ל מתעצב מחדש עם אנשים שחוו את הלחימה למטה, אנשים שמאמינים בזרוע היבשה. אני ממש מרגיש את זה. אגב, יש לזה מחירים כבדים, למשל בהיקף גיוס המילואים. זה מצריך החלטות אמיצות, למשל איך לאמן את האנשים שלך כך שבאמת יהיו מוכנים למלחמה. זה אומר שלא כל תרגיל יסתיים בהצלחה. איכשהו תמיד התרגילים נגמרים בניצחון לכוחותינו, וכל מטרות הקרטון הושמדו. יהיו מחירים, אבל אני מלא תקווה".

"בהכשרה שאלו אותנו איך נראית דמות המ"פ המצטיין. על השולחן היו פתקים שהציעו תשובות כמו 'מתנדב בקהילה', 'מדבר על זכר השואה'. לא היה פתק שמדבר על ניצחון. אני מקווה שגם בעוד עשרים שנה, אם קצין יראה שהניחו לו פתקים בלי המילה ניצחון, הוא יגיד: 'שימו לב, זה הולך להתפוצץ לנו בפנים'"

מה המסר שלך ושל הספר שלך לקוראים?

"מפקדים צעירים יכולים ללמוד ממנו על מוכנות לקרב, רעות לוחמים, התמודדות עם אתגרי המלחמה, תגובות קרב. אפשר היום להניח קצת את סיפורי ששת הימים ומלחמת יום כיפור, עם הרבה מאוד כבוד כלפיהם, ולהתחיל לדבר על המלחמות של היום. אלה אתגרים אחרים, מורכבות אחרת, דור אחר שיש לו שפה אחרת. למפקדים בכירים יותר המסר הוא, קודם כול: תרימו את האנטנות שלכם. כשגורמי חוץ מגיעים ומתחילים להכניס לכם כל מיני מסרים, תשאלו את עצמכם אם נכון שהם ילמדו אתכם בנושאים לא להם".

בספר הוא מתאר כיצד מכון שהיה אמון על ההכשרה החינוכית במלט"ק, הכניס תכנים בעייתיים בעיניו: "שאלו אותנו, 'איך נראית דמות המ"פ המצטיין?'. על השולחן היו פתקים שהציעו תשובות כמו 'מתנדב בקהילה', 'מדבר על זכר השואה', ולא היה שום פתק שמדבר על ניצחון.

"אנחנו צריכים לזכור מה התפקיד שלנו. מפקדים צריכים ללמוד מה נדרש מכוח לוחם, איך עליהם להתנהג בשדה הקרב, מאיפה שואבים כוחות נפש. הייתי רוצה שיגדירו שמפקדים טריים צריכים לקרוא את הספר הזה. צריך אומץ כדי להכניס לבסיס ספר עם תמונה כזאת, צריך אומץ כדי לשמוע ביקורת, ואני מקווה שהצבא מסוגל לכך. אני מקווה שגם בעוד עשרים שנה, אם קצין יראה ששוב הניחו לו פתקים בלי המילה ניצחון, תידלק לו נורה אדומה והוא יגיד: 'שימו לב, זה הולך להתפוצץ לנו בפנים'.

"אחרי מלחמת יום כיפור, עברו חמישים שנה עד שהקונספציה התפוצצה לנו שוב בפנים. אני מקווה שהאירועים האחרונים ישרטו אותנו לחמישים השנים הבאות לפחות. אני לא יודע אם זה יהיה לתמיד, ולכן אני אומר שצריך לעשות כמו בהגדה של פסח - בכל שנה לקרוא את זה מחדש. לזכור מה קרה לנו במצרים, ומה עשה לנו עמלק. האם יהיו נפילות טקטיות? כן, כי המצב עדיין לא מושלם. אבל אנחנו במקום אחר".