"אם למורה לא ברור שצריך להתגייס, גם אצל התלמיד החיבור יתרופף"

"הנתונים האלה הם קריאת השכמה ליהדות הדתית־לאומית לחזור להוראה. עתיד העם שלנו לא יוכרע בשדה הקרב אלא בחדרי הכיתות". את האזהרה הזו משמיע חבר הכנסת לשעבר זבולון אורלב, שהיה מנכ"ל משרד החינוך ויו"ר ועדת החינוך בכנסת, וכיום משמש יו"ר עמותת "דעת", בתגובה על הנתונים שחשף בשבוע שעבר  קלמן ליבסקינד  בעיתון זה. לפחות 40.4 אחוז מהגננות בחינוך הממלכתי־דתי בשנת תשפ"ה, באו מהמגזר החרדי. בקרב המורים הצעירים, עד גיל 30, שנכנסו למערכת בתי הספר היסודיים בחמש השנים האחרונות, 44 אחוז באים מהחמ"ד ו־46 אחוז מהמגזר החרדי. מבין מחנכי הכיתות במערכת היסודית, פחות ממחצית המורים באים מהמגזר הציוני־דתי. בכל הקטגוריות, מספרי המורים החרדים מטפסים בהתמדה על חשבון עמיתיהם הדתיים־לאומיים.

"הביטחון קובע את גורלנו המיידי, ואילו החינוך קובע את עתידנו לאורך זמן", מדגיש אורלב, "ואם יש ליקוי, מחסור או היעדר בתחומי החינוך - וּודאי שיש – אז יש יותר סימני שאלה באשר לעתיד שלנו ושל המדינה. לפי דו"ח מקינזי, מה שמנבא בכל העולם את איכות מערכת החינוך הוא איכות המורים. רמת המורים היא הקובעת את רמת החינוך. זה נכון בנוגע לציונים, ונכון גם בנוגע לכיוון האידאולוגי והערכי. למורים יש משמעות גדולה מאוד, אי אפשר להירדם בשמירה".

לטענת אורלב, מדובר בתוצאה ישירה של תהליכים מודעים שעברו על הציבור הדתי, ובזמן אמת לא ניתנה הדעת על מחיריהם. "זה אחד הסימנים שהיהדות הדתית־לאומית הפחיתה מאוד את המעמד שהעניקה בעבר לנושא החינוך", הוא מאבחן. "החינוך הדתי נתפס כקודש הקודשים, אבל במהלך הזמן הציבור הדתי פשט על הרבה מאוד משימות - צה"ל, 'הטובים לתקשורת', התחום הכלכלי. פיזרו את המאמצים, את תשומת הלב ואת המשאבים הרוחניים, הערכיים והכלכליים בהרבה מאוד תחומים, ומטבע הדברים ההתעניינות בתחום מסוים פוחתת והולכת. מצד שני הציבור החרדי מייצר המון מורים, וכך גם המגזר הערבי. אלה שני מגזרים שיש בפניהם חסמים בהרבה מקצועות רבים".

קל להבין איך תלמיד שלמורה שלו למתמטיקה אין מספיק ידע - יצליח פחות. איך זה נראה כשמדברים על ערכים?

"אם למורה לא ברור שצריך להתגייס לצבא כי הוא לא רואה בציונות ערך בסיסי, יכול להיות שגם אצל התלמיד החיבור יהיה רופף. הרב שמואל חיים לנדוי (שח"ל) אמר שלא צריך מקף בין הדתי ללאומי, כי אין כזה דבר שאדם דתי הוא לא ציוני, זה חלק מהיותו דתי. אלה ערכים שבאים עם חלב האם, זה הבסיס. החינוך הממלכתי־דתי לא מחנך רק לידע, הוא מחנך לאורח חיים.

"קורה כאן תהליך בעייתי מאוד. מצד אחד זה משמח שהציונות הדתית פורסת כנפיים ורוצה להשתלב בכל תחומי החיים, אבל צריך לדעת שיש לזה מחיר וצריך לראות איך מצמצמים אותו. מאסה כזאת של מורים שאינם דתיים־לאומיים היא פיגוע חינוכי־ערכי שאת המחיר שלו נשלם בעתיד. העתיד שלנו נמצא בכיתות. המנהיגות שלנו מכל התחומים - הפוליטית, התקשורתית, הצבאית, ‫הכלכלית, האקדמית - צריכה ‫להרים את הדגל הזה".

דרישות סף של הזדהות

במועצת החמ"ד זיהו את הבעיה, ובתחילת שנת הלימודים הנוכחית שלחו מכתב לראש המִנהל הרב יוני סמואל, וביקשו שיפעל לכך שכל איש חינוך בחמ"ד יזדהה עם ערכי הציונות הדתית ויחיה לאורם. המועצה המליצה על הקמת ועדה שתקבע דרישות־סף עבור בעלי תפקידים שהשקפת עולמם אינה עולה בקנה אחד עם החמ"ד. במכתב צוינו כמה אפיקים שיש לחזק, כמו חידוד הנהלים לקבלת אישור זכאות ללמד בחמ"ד, עדכון ההשתלמויות למורים שאינם מגיעים מרקע דתי־לאומי, והנחיה למורים החונכים מורים חדשים להתייחס גם להנחלת ערכי החמ"ד.

הרב פרופ' יהודה ברנדס: "למנהל יש אחריות לשים לב שלא מגיעים מורים 'ניציים', ואם מישהו מביע עמדות שלא תואמות את רוח בית הספר - לא לאפשר לו להמשיך בתפקידו"

הרב פרופ' יהודה ברנדס, יו"ר מועצת החמ"ד ונשיא המכללה האקדמית הרצוג, מכיר את ההתמודדות הזו משני הכובעים שהוא חובש. גם הוא מזהה שצעירי הציונות הדתית בוחרים פחות ופחות לעסוק בחינוך. בעולם החרדי, לעומת זאת, יש עודף מורים. "כמו בפיזיקה", הוא מסביר, "כשנוצר ואקום, משהו נמשך פנימה. זו לא בעיה מגזרית ואפילו לא ארצית, יש ירידה כללית בעולם במספר הסטודנטים להוראה, והחברה החרדית פחות מושפעת מהמגמה הזאת. במקביל היו במהלך השנים תנועות חברתיות גדולות בציונות הדתית שהובילו אותנו למצב הזה. לפני עשרים שנה, בציונות הדתית ראו ערך בהליכה לחינוך, הישיבות והמדרשות עודדו מאוד את הכיוון הזה, ורבים מתלמידי ישיבות ההסדר למדו הוראה תוך כדי המסלול. היום זה לא המצב, ואני קורא לצעירי המגזר לחזור לחינוך". נציין כי מכוני הוראה רבים שפעלו בישיבות ההסדר נסגרו בעשור האחרון, כך שהתהליך הפך פחות נגיש בעבור התלמידים.

בעיני ברנדס המורים החרדים הם מורים טובים, אבל הפער בהשקפה יוצר בעיות עמוקות. לפיכך במועצת החמ"ד מחפשים דרך להגדיל את מספר המורים מהציונות הדתית. "אנחנו מנסים לעודד עוד אנשים לבוא להוראה באמצעות תמריצים שונים, וגם נותנים תמיכה לבוגרים כדי שישרדו במערכת ולא ינשרו בתוך זמן קצר. אנחנו לא חווים ירידה במספר הסטודנטים שלנו מהציונות הדתית, אבל אנחנו גם לא עולים, וקצב הילודה דורש יותר מורים, ובזה אנחנו לא עומדים בינתיים".

מה גורם לנשירה שהזכרת?

"יש המון מחקרים שמעידים על שחיקה גבוהה במקצוע ההוראה, והתיקון לא נמצא בשכר המורים. נכון שמורה מתחיל לא מרוויח הרבה, אבל זה דומה לסטז'ר ברפואה, הם נמצאים באותה סביבה בערך. העניין הוא שהסטז'ר רואה ברשימת 100 העובדים הכי מרוויחים בשירות הציבורי רופאים ומנהלי מחלקות, אבל אף פעם אין שם מנהלי בתי ספר. למורה צעיר אין חלום לשאוף אליו מבחינה כלכלית ומעמדית. במקצועות אחרים יש איזו תקווה שביום מן הימים, אם תהיה טוב תגיע רחוק. בהוראה לא תגיע רחוק, אלא אם תחליף את המקצוע למשהו אחר בסביבת החינוך".

צביה מורגנשטרן: "בהדרכות אני רואה שמה שכתוב בחומש בדרך כלל חדש למורות החרדיות, וכשהן מלמדות יש ערבוב של פשט ודרש. ההתייחסות לחגים תהיה כמעט תמיד בפן ההלכתי"

במקביל למאמצי הגיוס נעשה ניסיון לגשר על הפער. גם המורים החרדים עצמם נמצאים במקום לא פשוט, אומר ברנדס. "אישה חרדית שעושה את הדרך מהעולם החרדי שבו גדלה, לעבודה בעולם הציוני־הדתי, נמצאת בקונפליקט, זו עמדה פנימית מורכבת. יש לנו מסלול הכשרה לחרדים וחרדיות במכללה, הוא כל הזמן גדל כי הם רוצים לקבל תואר אקדמי שיאפשר להם להשתלב בממ"ד ובממ"ח (ממלכתי־חרדי). אנחנו משתדלים לתת להם כלים לעבודה בחמ"ד, שיפנימו חלק מהערכים שלו וישתלבו במערכת, ולכל הפחות לא יפעלו נגדה. שייחשפו לכך שיש פה מערכת של אמונות, דעות וערכים שהם צריכים לכבד. הם עצמם לא יגידו הלל בברכה ביום העצמאות, אבל הם צריכים להבין שהם חלק ממקום שבו כן אומרים ושפה המדינה היא ערך".

איש חינוך לא ממלא תפקיד פונקציונלי. גם אם הוא לא אומר את דעתו בקול, התלמידים סופגים אותה.

"אנחנו פועלים לכך שלמרות החרדיוּת, הם יבינו את המקום וייתנו לו כבוד, שבכל בית ספר יהיה מישהו שחונך מורים חדשים. למנהל יש אחריות לשים לב שלא מגיעים מורים 'ניציים', ואם מישהו מביע עמדות שלא תואמות את רוח בית הספר - לא לאפשר לו להמשיך בתפקידו".

מה אתה מציע למנהלים שהצוות שלהם מורכב מאחוז גבוה של חרדים?

"מעבר למאמץ לנסות למצוא מורים מתאימים, אם אפשר, מנהל בית ספר יכול ליצור אקלים מסוים. זה בידיו. לא כל הפעילות נעשית בתוך דל"ת האמות של הכיתה. יש המון עשייה שמשדרת מהו האקלים של בית הספר, כמו ציון כללי של אירועים וחגים, דרשת המנהל, קישוט הקירות בבית הספר או דמויות מופת שיַרצו בפני התלמידים. אגב, יש גם מנהלים שאינם מהציונות הדתית, זה נכנס לכל המערכת. הם אנשים טובים, יראי שמיים, שרוצים לעשות טוב. אנחנו לא מביאים פועלים תאילנדים ללמד; אלה יהודים כשרים, שיש אצלם פער בפרק של ההשקפה הציונית־דתית".

איך מלמדים על חנוכה

מי שרואות לנגד עיניהן את השינוי הן המורות עצמן, בעיקר בבתי הספר היסודיים. צביה מורגנשטרן, אשת חינוך ומדריכת מורות בתנ"ך, מספרת על שינוי מואץ שקשה להחמיץ. "בשבע השנים האחרונות, חדרי המורים של בתי הספר היסודיים מתמלאים ביותר ויותר מורות מהמגזר החרדי. הן מורות טובות מאוד, אבל יש פער. בלימוד תנ"ך הן בדרך כלל לא מכירות טוב את הכתוב ועסוקות יותר בלימודי הלכה. למשל, שיעור על פרשת נח יעסוק באילו חיות נחשבות טהורות ואיך נח ידע את סימני הטהרה. בכיתות הצעירות הן מעניקות מבט מרחף על הסיפור של  פרשת השבוע, בלי התעמקות בכתוב עצמו או אפילו ברעיונות. לפעמים יש לי תחושה שהן חושבות 'אתם בכל מקרה מזרוחניקים ולא יצאו מכם גדולי תורה, אז אין לי מה להשקיע'.

"בהדרכות למורות אני רואה שמה שכתוב בחומש בדרך כלל חדש להן, וכשהן מלמדות יש ערבוב גדול של פשט ודרש. ברור שיש כאלה שיודעות יותר, אבל לא מעט מורות אומרות לי 'תספרי לי מה כתוב', בוודאי בנביא. הסיפורים חדשים להן, כי כך לומדים במסגרות שבהן הן גדלו. גם ההתייחסות לחגים תהיה כמעט תמיד בפן ההלכתי; בחנוכה התלמידים לא ישמעו על סיפור המכבים, בית שני, התייוונות וקרבות היסטוריים בארץ ישראל, אלא על הלכה או מנהגים. הן מרגישות שהציבור שהן מלמדות לא מעמיק בהלכה אז גם בזה הן לא משקיעות, והשיעורים יהיו על אור או פעילויות עם נרות. בראש השנה ידברו על שופר ותפוחים אבל לא על מהות הדברים".

במסגרת תפקידה כמדריכת מורות לתנ"ך פוגשת מורגנשטרן עשרות מורות חרדיות. לדבריה, רוב ההכנה כלל לא עוסקת בפדגוגיה אלא בהיכרות עם הסיפורים. "הייתה מורה שלא רצתה ללמד את מלחמת אברהם במלכים. שאלתי 'איך את לא מלמדת שאברהם היה גם לוחם?'. בסוף השיחה היא אמרה שגם ככה אין לה מספיק זמן, 'נעבור ישר להכנסת אורחים'. גם עם יהושע והמלחמות בארץ הן מדברות יותר על הנס שקרה ולא על הלוחמים שירשו את הארץ".

בחגים לאומיים פער התפיסות גולש גם אל מחוץ לכיתה, למרחב הבית־ספרי. "בכ"ט בנובמבר רציתי שנצא עם הילדים לרקוד, אבל לשאר המורות לא היה מושג על מה אני מדברת. ב'שבוע השפה העברית' היה צריך לדבר על בן־יהודה וזה היה קשה מאוד, הן אמרו לי 'הוא היה כופר'. שאלתי אותן מה עוד הן יודעות עליו, והסברתי שהיו עוד אנשים שחידשו את העברית כמו ביאליק. הם לא הבינו על מה אני מדברת והסתפקו בשעשועוני לשון. לפני יום השואה שאלתי מורה על מה היא תדבר עם התלמידים, היא ענתה שעל גבורה. הופתעתי ושאלתי אם היא מתכוונת למרד גטו ורשה, והתברר שהיא התכוונה לגבורה שבקיום מצוות אפילו בשואה. אני תומכת כמובן בלימוד על קיום מצוות בשואה, אבל המושגים הם אחרים. היסטוריה ולאומיות נדחקות לגמרי, שירים לחגים יהיו רק דתיים, שהם נהדרים, אבל אצלנו יש גם שירים לאומיים. אנחנו רוצים לתת חינוך שיש בו גם לאומיות וגם מסורת, הן משאירות רק את המסורת. הייתה שנה שלקראת יום העצמאות מורות ביקשו מהמנהל שנדבר רק על אהבת ארץ ישראל, כי קשה להן לדבר על המדינה".

את ההורים זה לא מטריד? ומה מנהל עושה במצב כזה?

"להורים הכי חשוב שהילדים שלהם יהיו בידיים טובות, אז הם לא מגיעים בכלל לבדוק אם יש לימודים בנושא לאומיות או לא. המנהלים חסרי אונים. אין להם מורים אחרים, וגם אם הוא היה רוצה שהיא תעשה משהו אחר, זה מה שהיא יודעת, זה סל הערכים שאיתו היא נכנסת לכיתה. מנהלת אחת אמרה לי שהצוות שלה לא מבין כמה היא לחוצה כי הבן שלה לוחם. שוב, הן משתדלות ומתפללות על הפצועים, אבל הן לא חוות את היומיום. בשנתיים של המלחמה חדר המורים היה לחוץ בנושאים האלה, למורה שבעלה נמצא המון זמן במילואים היה קשה לשמוע מורות אחרות מדברות על עומס אבל לא מבינות איך היא חיה, והיו גם פיצוצים.

"כבר יש בתי ספר יסודיים של החמ"ד שמורה דתייה מרגישה בהם אורחת, והמצב לא ישתפר בקרוב. מעט מאוד מבוגרות המכללות הדתיות מגיעות ליסודי, הרוב ילכו לחטיבה ולתיכון. מי שבכל זאת הולכת, או המורות הוותיקות, הופכות למטפלות באמנות, מדריכות התנהגות וכדומה. תנאי העסקה של מורה בבית ספר יסודי הם קשים, והחרדיות הן האחרונות שמוכנות. לרוב הן לא באות לחנך כיתה. הן מתחילות בללמד מדעים או אנגלית ואז נכנסות לחינוך, כי פשוט אין מורות. רוב המנהלים יודו: 'המחנכות שלנו הן לא מי שהיינו רוצות'. שוב, לא ברמה הבין־אישית חלילה, אלא ברמה החינוכית והלימודית".

זולגות לחינוך הממלכתי

"הדיון צריך להתחיל בשאלה לאן נעלמו המורות הדתיות", אומרת ד"ר גלי נהרי, ראש הנהגת המורים בתנועת "הרבעון הרביעי" ולשעבר סמנכ"לית במשרד החינוך. בתפקידה האחרון הייתה ממונה על גיוס, הכשרה, פיתוח והשמה של עובדי הוראה. "הסיפור המלא הוא שיש מורות דתיות רבות, אלא שחלקן מעדיפות ללמד בחינוך הממלכתי. זו הזדמנות להפנות זרקור למה שקורה בחמ"ד ולשאול מדוע זה קורה. רבות מהמורות הדתיות מסבירות שהחינוך בחמ"ד הפך לשמרני מאוד, כזה שדורש מהמורות קוד לבוש והתנהגות מאוד מסוים, ולכן הן מעדיפות ללמד בבתי ספר ממלכתיים.

לדברי נהרי, גם במחקר שהתקיים באוניברסיטה העברית בשיתוף המדענית הראשית של משרד החינוך נמצא כי אחד הגורמים לבחירתן של מורות דתיות ללמד בחינוך הממלכתי הוא אי־התאמה לתרבות החמ"ד - הן מבחינת לבוש וכיסוי ראש, והן מבחינת ערכים שדתיים ליברליים מתקשים להזדהות איתם. לטענתן, בחמ"ד הן סובלות משיפוטיות, ולפיכך מעדיפות לעבוד לחינוך הממלכתי שבו הן לא צריכות לתת דין וחשבון בתחומים הללו. "החברה הדתית מגוונת מאוד, אבל חדרי המורים לא מייצגים את כל המנעד שיש בקרב התלמידים" אומרת נהרי. "אם החמ"ד רוצה למשוך אליו בחזרה את המורות הדתיות, כדאי שיגוון את חדרי המורים ויפחית שיפוטיות כלפי המורים שלו".

אלחנן גלט, מנכ"ל אולפנות וישיבות בני עקיבא, מסרב להיכנס לבהלה. "קודם כול צריך לראות את ההצלחה הגדולה בתהליך של 25 השנים האחרונות", הוא אומר. "הרמה הגבוהה של החינוך בישיבות ובאולפנות נוצרה בזכות דור שלם של בוגרים שהתחנכו ברוח התואמת את השיח בבית, בתנועת הנוער, בקהילה ובחברה. זה דבר שהושג בעמל רב והביא תוצאות מדהימות. מצד שני ברור שבתקופה האחרונה נוצרת נסיגה מסוימת. במערכת שאני מופקד עליה הנתונים לא כל כך קשים, ולפחות בחינוך העל־יסודי אנחנו לא בקטסטרופה, אם כי רואים שיש פחות תלמידים מישיבות הסדר שמתחילים ללמוד הוראה, ויש מקום לדאגה. כמעט בכל המוסדות הכיתות מאוישות בר"מים בוגרי המערכת, אבל מכיוון שרבים מהם אנשי מילואים, לאורך המלחמה היה חוסר משמעותי במורים ועמדנו מול שוקת שבורה".

בדומה לרב ברנדס, גם גלט אינו תולה את הבעיה בשכר המורים: "יש בעיה עם מורים חדשים", הוא אומר. "הצעירים אצלנו לפעמים כבר בעלי משפחות, ולכן הודענו שניתן תוספת של 10% בשכר בשנתיים הראשונות לכל מורה חדש שיגיע ללמד אצלנו בשנה הקרובה. אבל לדעתי העניין קשור בחיפוש עצמי ובדימוי. פעם כל אחד רצה שהילד שלו יהיה רופא או עורך דין, היום יש נהירה לתפקידים עם הגשמה עצמית בהייטק ובמחשבים. תפקידנו לייקר את העניין החינוכי בתהליכים ארוכי טווח, זה לא זבנג וגמרנו. צריך לקיים מעגלי שיח ועידוד של המחנכים, ונשמעים כל מיני רעיונות כמו להפוך את החינוך ל'עבודה מועדפת'. זה יותר משמעותי מעבודה בתחנת דלק או בבנייה. יאתרו אנשים מתאימים וייתנו להם הכשרה מהירה וליווי. אני לא חושש מהאפשרות לתת לאנשים בלי תעודת הוראה ללמד, עם כל הכבוד לארגוני המורים ולצורך לשמור גם על התהליך המסודר של ההכשרה.

גלט מציע לא לראות את בוגרי החינוך החרדי כמקשה אחת. "אפשר גם להכיל בתוכנו אחוז מסוים של חבר'ה שגדלו בחינוך חרדי מודרני, הם מוסיפים לנו גוון ואני לא נבהל מזה. הם לא כמו הרבנים מלפני שלושים שנה שבאו 'להשחיר' את החברה שלנו, הם באים להתחבר לנרטיב שלנו. בעיניי אפשר לפתוח את המעגל ולצרף את המתאימים, כאלה שיעמדו ביום הזיכרון ויזילו דמעה עם התלמידים שלנו. אנחנו צריכים ללמוד להכיל ולחבר".

באולפנות הוא בכלל לא מזהה בעיה. לדבריו, אף שבוגרות החינוך הדתי מגיעות לתחומי עיסוק מגוונים, דגל החינוך עדיין מוביל אותן. "נפתחו ערוצים חשובים ומשמעותיים לבנות, וצריך לברך על החלק הזה ולשמוח כשאנחנו מגיעים לטקס פרס ישראל ויש זוכה בוגרת אולפנית תל־אביב. ועדיין, המחנכות הן מקור השראה ונותנות דוגמה אישית, ולאולפנות יש תוצרת מובהקת של מחנכות".