כשנהד בשיר היה ילד הוא שיחק בחוף הים, וכשידיו שקעו בחול מחשבותיו נדדו בחדות אל לבנון. שם הוא ראה משפחה דרוזית שחיה את חייה וידע שזו למעשה המשפחה שלו. "אני זוכר ששיחקתי, ופתאום הרגשתי שאני כמו בתוך רחפן ששט בלבנון ומתקרב לאחד הבתים, ושם אני רואה את אימא, ויודע שזאת אימא שלי. אחריה ראיתי גם את שתי האחיות התאומות שלי משחקות, והכול התחבר", הוא מספר. זה היה ה"נוטוק" הראשון בחייו של בשיר: חוויית גלגול נשמות שלפי אמונת הדת הדרוזית חווים בעיקר ילדים.
החוויה הזאת תחזור עוד כמה פעמים בחייו, אבל גם כשהפך ברבות השנים לכותב, מחזאי ויוצר הוא לא האמין שיבוא יום ותופעת הנוטוק, שרוב החברה הישראלית לא מכירה, תופיע בפריים טיים בקשת 12 (הפרק הבא ישודר בשני הקרוב). אפילו כשהתסריטאי רועי עידן הציע לו בהתלהבות להצטרף אליו למסע הכתיבה הוא נותר סקפטי. "הוא הסתובב עם הרעיון הזה כבר כמה שנים וחיפש שותף דרוזי ליצירה. ואז חבר שלו המליץ עליי ואמר 'אם אתה מחפש כותב דרוזי, יש רק אחד שיכול לעשות את זה'", אומר בשיר. "יום אחד הוא התקשר בהפתעה ואמר 'אני במקרה באזור, אני מגיע'. אנחנו הדרוזים אוהבים להכניס אורחים, אז לא שאלתי שאלות ואמרתי: תבוא בכיף".
איך הגבת לרעיון?
"זה נשמע לי מגניב. תמיד חלמתי לעשות סדרה על גלגול נשמות, אבל לא האמנתי שמישהו ייתן כסף להפקה של סיפור על הדרוזים. כולה 150 אלף איש, לא מספר שקורץ לערוץ מסחרי. מי שבתעשייה יודע שהרבה אנשים חולמים ליצור סדרה אבל קשה לעשות את זה בפועל. אז הנהנתי, ואחרי שעה הוא הלך והשאיר לי את החומר. לא קראתי.
"אחרי שלושה ימים הוא התקשר ושאל 'נו?'. למזלי זה היה לידי בשלוף. אמרתי 'אני חוזר אליך' וישבתי לקרוא. נדהמתי. זה היה ממש טוב. בדרך כלל כשאתה כותב על חברה שאתה זר לה אתה סטריאוטיפי גם אם אתה לא רוצה. אבל ראו שרועי שולט גם בניואנסים הדקים של התרבות הדרוזית, הוא בא ממקום עמוק. חזרתי אליו והודעתי לו שאני מוכן, גם אם זה יהיה ניסיון כושל. ואז הוא סיפר לי שבקשת כבר הסכימו".
אחרי כמה שנים ומלחמה אחת, נוטוק עלתה למסך. במרכז העלילה שני הורים דרוזים, מיה ורמי פארס (לוסי איוב ואמג'ד בדר), תושבי דאלית אל־כרמל שבנם הצעיר דניאל מתחיל להעלות פרטים מחייו הקודמים ובכך מערער את חיי משפחתו הנוכחית וגם את חייה של מי שלדבריו היא משפחתו הקודמת. וכך, חודש לאחר עליית הסדרה, הסקפטיות של בשיר מפנה את מקומה לשמחה: נתוני הצפייה מבשרים על מאות אלפי צופים לכל פרק. "לא חשבתי שירצו להפיק סדרה כזו, אבל ידעתי שאם כן - זה ידליק את הקהל הישראלי", הוא אומר. "אנחנו הדרוזים מאמינים שהעם היהודי הוא עם סגולה, עם הספר. גם החילונים שבהם מחוברים לרוחניות. שאלת 'מה יקרה אחרי המוות' מעניינת את כולם, גם את הכופר והאתאיסט. התשובה של 'נוטוק', שיש עוד הזדמנות, היא נוחה יחסית. אולי אני יכול לתקן? אולי בפעם הבאה אהיה שחקן קולנוע מפורסם או נסיך באיחוד האמירויות? מה גם שגלגול נשמות נמצא ביהדות. זה לא זר".
צילום: אביטל הירש
לעומת הביקורות בישראל ששיבחו את בקהל הדרוזי היו שלא ראו בעין יפה את השינויים בדמויות ובמנהגי הדת.
"החברה הדרוזית שמרנית, ומטבע הדברים תהיה ביקורת. זה בסדר שיקומו אנשים ויגידו 'זה לא מייצג'".
הסצנה שבה מיה מעשנת סיגריה עוררה הרבה כעס.
"זה נכתב בצחוק, כי נשים בחברה הדרוזית לא מעשנות. אבל מראש ידענו שזה יכול ליצור בעיות. בכלל, מיה הייתה אמורה לעשן בסתר באופן קבוע ולהסתיר את זה מהמשפחה ומהחברה, אבל העדפנו להוריד את זה. לפעמים אתה מבין שזה לא יוסיף הרבה וייצור בלגן. למרות שגם הרגע הקטן הזה עשה בלגן".
בשיר מגדיר את עצמו חילוני, אבל הוא רוחש כבוד לעולם הדתי ובמיוחד אינו מסוגל לא להאמין בנוטוק - במיוחד אחרי הוכחה חותכת שקיבל בעת שצילם סרט תיעודי על נפילתו של הלוחם הדרוזי מדחת יוסף ז"ל בקבר יוסף. שם, לדבריו, הוא פגש את מדחת בעצמו דרך גופו של אדם אחר.
"תוך כדי שאנחנו מצלמים בבית משפחתו של מדחת יוסף, נכנס בחור צעיר ומתחיל להסתכל מסביב. היה שם חבר של מדחת שבדיוק ראיינתי, זה שלחץ לו על פצע הירי והתחנן לכוחות שיחלצו אותו. הבחור שנכנס חיבק אותו חזק, ואני לא מבין מי זה. שאלתי את אחד האחים והוא ענה לי 'זה מדחת'. קיבלתי צמרמורת. הספקנו לתעד קצת את המפגש, בני המשפחה סיפרו עליו ואיך הם הכירו אותו. התחלנו לדבר. שאלתי אותו 'איפה נפצעת?', והוא הראה לי את סימן הכניסה והיציאה, שהיו אצלו כמו כתם לידה, בדיוק איפה שמדחת נפצע".
באמת מצמרר.
"יש גם כאלה שפחות מאמינים בנוטוק, אבל כשמאמינים זה עוזר לגלגול לצוף. כשילד מתחיל לספר סיפורים, להזכיר שמות ומקומות שלא באמת קשורים אליו, אתה מבין שזה מה שהוא חווה ואז אתה יכול לעזור לו. לשאול אותו שאלות, לגרום לו לצלול לתוך התת־מודע ולספר על מה שקרה לו. אותי ההורים לא שאלו הרבה שאלות אז זה לא התפתח. אבל אם יהיה שלום במזרח התיכון, אני יכול להגיע ברגל בלי שום ניווט לבית שראיתי אז.
"אגב, היו מחקרים רציניים ומעמיקים על הנושא. לא מכחישים את התופעה, מנסים להבין אותה. גם הפסיכיאטר בסדרה מודה שאין לזה הסבר מדעי, אבל מכירים בזה ויודעים מה זה. למשל, ידוע שהנוטוק קורה בדרך כלל אחרי מוות טראומטי, רצח או תאונה. גם אם אתה לא דתי, יש לך הרבה כבוד לאמונה שלגוף אין ערך. אפשר להחליף אותו, אבל הנשמה היא נצחית, כמו מעיל. אתה לובש, נגמר, יש עונה חדשה ואתה הולך וקונה גוף חדש. הנשמה נמצאת במסע מתמשך".
יחד עם ההזדמנות לפתוח את שערי החברה הדרוזית בפני הקהל, בשיר ידע שעם כל הכבוד לדרמה, לא הכול אפשר לספר. "הדת הדרוזית סודית מאוד עד היום", הוא מסביר. "יש הרבה דברים שמעדיפים לא להיכנס אליהם".
אז היו דברים שצנזרת?
"כדי לעשות דרמת מתח צריך גם לגעת בנושאים רגישים, כאלו שהם אפילו טאבו ועלולים להתסיס או לעורר סלידה. מצד שני, היו רגעים שיכולנו לכתוב והיו משרתים את הסדרה מאוד, אבל בחרתי שלא. היום אני מבין שזה עשה רק טוב. השקענו מחשבה בלייצר דרמה איכותית בלי להיצמד לגימיקים, התמקדנו במשפחה שחווה רעידת אדמה בתוכה. אז זה מתרחש אצל הדרוזים, אבל הקונפליקטים הללו יכולים לצוץ בכל בית בישראל".
צילום: אביטל הירש
ורועי מצא את עצמו בכללים האלה?
"רועי מכיר את העולם הזה מקרוב. הוא גדל בחיפה ומגיל קטן היו לו חברים מדאלית אל־כרמל, אלו חברויות שנמשכות עד היום. הוא עצמו נחשף לסיפור גלגול נשמות אמיתי ואז הוא נדלק. כמובן, אני מביא את המקום שלי בכתיבה ולא מתבייש להגיד את זה. אני לא כותב לפי תבנית, יש לי כתיבה מיוחדת, וזה מה שהופך את הסדרה הזו למיוחדת אפילו יותר".
בשיר (45) נולד וגדל בכפר מע'אר בגליל למשפחה דרוזית שמרנית. הוא היה איש של אמנות מהרגע הראשון, אבל עולם הכתיבה קרץ לו בזכות דודו, שחזר מארץ אחרת כשבידיו תעודת לימודי משחק. "הוא נסע ללמוד משפטים וחזר שחקן. הפתיע את כולם", מספר בשיר. "לא חשבתי ללכת בעקבותיו, אבל תמיד נגעתי בעולמות של יצירה. הייתי מולטי־טאלנט. מנגן לפי שמיעה בלבד, מצייר הרבה. אחרי הצבא חיפשתי משהו שירפא אותי ממה שחוויתי והייתי מצייר על קירות כל הזמן. זה כל מה שרציתי לעשות. ואז דוד שלי הציע לי לצייר על קירות בגן בזמן שהוא הציג שם הצגת ילדים. בזמן שציירתי ראיתי את ההצגה, והרגשתי שזה מתחיל להתקרב אליי. בסופו של דבר ביקשתי להצטרף".
בשיר החליט ללכת רחוק עם החלום שנולד בו, ולמד תיאטרון באוניברסיטת חיפה. במקביל לא ויתר על תואר במשפטים. "אני לא מתכוון לעסוק בזה", הוא מבהיר, "למדתי משפטים סתם ככה. אני אוהב את מה שאני עושה, בסך הכול".
זאת בחירה אמיצה, ללמוד משחק, בתור דרוזי?
"בתקופה של דוד שלי זה היה קשה מאוד. בסופו של דבר הוא מצא את עצמו מצלם בחתונות כי לא הייתה לו פרנסה. זה לא רק כי הוא דרוזי. אלפי אנשים בישראל לומדים משחק מדי שנה, ומי נכנס בסוף לתעשייה? בודדים. זה חלק מהמשחק, וידעתי שזה מה שהולך לבוא".
למזלו התאהב בשיר גם במלאכת הכתיבה, וכך מצא את מקומו בעולם שהיה נואש לכותבים: התיאטרון הערבי לילדים. "כדי להצליח במקצוע הזה הייתי צריך להמציא את עצמי. התחלתי לכתוב מחזות ילדים בערבית, וכמעט לא היה מי שיעשה את זה. הייתה מצוקה. עדיין יש. פונים אליי כמעט כל יום. אבל זה עזר לי מאוד. כשאתה כותב בכל יום אתה רוכש טכניקה, וזה מחדד לך את החושים. כמו ערוץ תקשורת ישיר לבורא. בשלב מסוים הפכתי לתולעת כתיבה, הייתי כותב מחזה בלילה אחד".
באמת?
"לגמרי. עד היום כתבתי יותר משבעים מחזות. גם את ההצעות ל'נוטוק' ולסדרה 'ד"ר קראז'' כתבתי בשבוע. את העונה הראשונה של 'ד"ר קראז'' כתבתי ב־14 ימים. כשכתבתי את ההצעה לעונה השנייה הייתי מגובס ביד ימין ונאלצתי לכתוב ביד אחת. זה האט אותי".
רבים מאיתנו לא שמעו על הקומדיה "ד"ר קראז'" (מכאן 33), להיט שהפך את בשיר לאחד שמבקשים ממנו סלפי כשרואים אותו ברחוב. הוא משחק בה סטודנט לרפואה שמסתיר ממשפחתו את העובדה שהוא חולם להיות מוסכניק. "הסדרה הצליחה מאוד. הגענו ל־21 מיליון צפיות, ערבים מכל העולם נחשפו לזה. הם רצו לראות איך היהודים והערבים חיים פה בארץ. השתתפו בה גם שלומי קוריאט ואורי גבריאל, וזה הצליח בענק. יהודים מטבע הדברים לא מכירים כי זה 'מכאן' - איזה דובר עברית רואה את הערוץ הזה? אולי סבא של חבר שלי, שעלה מעיראק. אבל מאז לא מפסיקים להצטלם איתי ברחוב".
עכשיו יצטלמו איתך גם יהודים.
"זה כמו חלום בשבילי. האמת, אף פעם לא חשבתי מי הקהל שלי. אני עושה אמנות. איפה שיש פלטפורמה אתן את הנשמה. והאמת שלי אף פעם לא משתנה. אני משחק הרבה שנים, אבל לא באמת הייתה לי הזדמנות".
מה זאת אומרת?
"במשך רוב הקריירה נתנו לי לשחק מחבל. למשל בסדרות כמו 'אזהרת מסע', 'פאודה'. הייתי מעדיף דמויות אחרות. אצל חנוך דאום הייתי שיפוצניק וזה היה אחלה", הוא מוסיף בצחוק. "שלשום הציעו לי גם תפקיד בסרט אמריקאי ואמרתי שאני לא רוצה, במיוחד מאז 7 באוקטובר. אין לי דרך להזדהות עם הדמויות האלה. יש תפקידים שאתה יכול לגלם ועדיין להרגיש שלם עם עצמך, מחבל לא משקף אותי בשום דרך".
צילום: אביטל הירש
בנוטוק הוא כתב לעצמו את תפקיד האיש הרע, אבל הפעם אימץ אותו בשתי ידיים והשתמש בו כהזדמנות להוכיח את כישורי המשחק שלו. "אני בן אדם צנוע, לא אוהב להשוויץ, אבל מכיר את הכישרון שלי. ואת תראי תצוגת משחק שונה בנוף, משהו שלא מכירים בישראל. אני יודע לקחת את מה שכתוב צעד אחד קדימה".
בעבר היה בשיר מנהל תחום התרבות הערבית במשרד התרבות והספורט, ואחרי שהסתכסך עם טבלאות האקסל הוא עזב, אך בליבו נשאר החזון להביא לשיתוף פעולה תרבותי בין יהודים, דרוזים וערבים. "אני לא בנוי לבירוקרטיה, אבל עשיתי לא מעט. השגתי הרבה תמיכה ותקציב לתיאטרון הערבי בישראל. חבל לי שהתחום נשאר סגור בחברה הערבית. הגיע הזמן שהחבר'ה במגזר יפתחו את השערים, אם רוצים לחיות פה בשלווה ושלום. אגב, זה מה שנוטוק עשתה לדרוזים. נכון שהיחסים בין הדרוזים ליהודים קרובים יותר, אבל בעבר גם הדרוזים מבחינה תרבותית היו סגורים. הסדרה הזו גורמת לעולם של הדרוזים להיפתח מעט. להראות שאנחנו לא רק מג"ב, כנאפה ולאבנה".
בשיר ועידן התכוננו לתחילת הצילומים, שהפכו לאחר 7 באוקטובר להפקה שמנסה לשרוד תחת אש. "צילמנו במג'דל־שמס והיו נפילות כל הזמן. ביום צילום אחד הייתה נפילה קרובה אלינו מאוד, ממש ראינו את האש והעשן הגיע עד אלינו. היו שחקנים שפחדו להגיע, והבנתי אותם".
התעורר בך פחד גם על הסדרה?
"אני מאמין בבורא עולם ובקארמה. אוהב להיות אופטימי. תמיד ידעתי שזה יצליח. לא ראינו סדרה כזו על נושא כזה, לא בארץ ולא בעולם, ואז מגיעה 'נוטוק', כתובה מדהים, מושקעת, הפקה מדהימה, שחקנים מדהימים. מהרגע הראשון היא הייתה מיועדת לפריים טיים. זה כבוד ענק, אמיץ מצד קשת להציב אותה שם. זה לא שידור ציבורי, ויש פה סיכון. צריך להביא רייטינג וזה מה שאנחנו עושים".
הפרק הראשון הוקדש לזכר 12 הילדים שנרצחו בנפילת טיל חיזבאללה במגרש הכדורגל במג'דל־שמס, במקביל לצילומים. האירוע הקשה הוזכר גם בפרק הרביעי ששודר בשבוע שעבר. "אני זוכר שיום אחד הלכנו למגרש לראות איפה היו הילדים, ראינו את השוחות שנוצרו שם", אומר בשיר. "היו עוד הרבה התאמות שהיינו צריכים לעשות אחרי שהסתיים שלב הכתיבה. מה שמשדרים ברדיו במהלך הסדרה, איך שמדברים על לבנון. אני זוכר שכשהתחלנו לכתוב תיארנו פלישה המונית דרך מנהרה, ואמרתי לרועי 'זה לא אמין, זה לא יקרה בחיים'".
ההחלטה של קשת 12 לשדר את הסדרה בפריים טיים מרחיקת לכת עוד יותר בהתחשב בכך שהשפה הערבית דומיננטית בסדרה. ובכל זאת, הכותבים הקלו על ההחלטה בכך שהרשו לדמויות להשתמש ב"ערבישית", ערבית מתובלת בעברית, ובהגזמה. "ערבישית היא עניין רגיל אצל החברה הדרוזית. אפילו אימא שלי משתמשת הרבה ב'שלום' ו'תודה'", אומר בשיר. "הגזמנו והגדלנו בהרבה את העברית, כי ידענו שהקהל הממוצע של הסדרה הוא קהל דובר עברית. אם יורשה לי להגיד, הערבית של הדרוזים נעימה יותר לאוזן הישראלית מאשר ערבית אחרת. במג'דל־שמס כמעט לא מדברים בעברית, זו המציאות, אבל אם תלכי בדאלית אל־כרמל תביני הכול.
"עבדנו על הדיאלוגים בקפדנות, וידאנו שהמעבר בין השפות עובד. יש קטע שבו בני הזוג לא רוצים שהילד יבין אותם אז הם מדברים בעברית. זה בעצם אני ואשתי, ככה באמת עשינו עם הבנות שלנו כשהן היו קטנות".
החשיפה לחברה הדרוזית מגיעה בתזמון מדויק, אחרי שנתיים של מלחמה שקירבו בין הדרוזים ליהודים בשדה הקרב ומחוצה לו.
"אין ספק שבשנתיים האחרונות נחשפה הרעוּת של הדרוזים עם היהודים, והישראלים ראו שבזמן מלחמה הם הראשונים שקמים ומסתערים. עכשיו אני עובד על סרט חדש שנקרא 'אלמנות', על שתי אלמנות צה"ל. אחת מהן היא אלמנתו של סלמאן חבקה ז"ל, שב־7 באוקטובר נסע דרומה ונלחם כמו אריה. הוא נפל בתמרון בעזה. ואני לא מדבר רק על החיילים והלוחמים, שזה מובן מאליו. גם ההתגייסות של האזרחים שהעמיסו אוכל ובגדים ונסעו לחלק לחיילים. עד היום יש אוהלים של דרוזים בעוטף עזה, בלי מימון מאף אחד, על חשבונם וכספם".
ועם זאת, בשיר אינו עיוור לביקורת שיש לחלק מהחברה הדרוזית על ממשלת ישראל ומייחל לימים שהם לא יהיו עוד מיעוט שמנסה לשרוד במזרח התיכון. "במלחמה נפלו 14 מטובי בנינו, קצינים איכותיים, יפים ומלאי רצון לתרום למדינה", הוא אומר. "אני לא רוצה להשתמש בזה כקלף, אבל עם כל האהבה שלי למדינה, אפשר לשפר את היחס ולתת מה שמגיע. אני מאמין שהרבה מהדרוזים מסכימים איתי. יש לנו בעיות של תשתיות, אישורי בנייה, תעסוקה, חינוך, הייטק. אנחנו שותפים למדינה הזו עוד לפני הקמתה. עוד לפני שהכריזו עצמאות שכלנו עשרה חללים. אנחנו אוהבים את מדינת ישראל, ורוצים להיות חלק ממנה. הגיע הזמן להיפתח. והסדרה הזו מאפשרת לערכים ולתרבות הדרוזית להגיע ליותר אנשים".
הזדהית עם הביקורת של חלק מהדרוזים על מדיניות הממשלה בשעת הטבח נגד הדרוזים בסוריה?
"אני חושב שללא ההתערבות של ממשלת ישראל לא היו יותר דרוזים בסוריה. כמעט הכחידו אותם. מה שקרה שם הוכיח שבמזרח התיכון אין מקום למיעוט. הדרוזים חיים פה כמעט אלף שנה ואיכשהו מצליחים לשרוד. אבל במזרח התיכון אתה חייב להיות חזק".
גם בשלב זה בריאיון בשיר מעדיף לדבר פחות על פוליטיקה ולהשאיר אותה "למי שמבין". אבל בנוגע להסברה, הוא דווקא מאמין ביכולת של הסדרה להגיע מעבר לים ולעשות יחסי ציבור טובים למדינת ישראל. "לנוטוק יש סיכוי אדיר לפרוץ גבולות", הוא אומר. "זו סדרה שאומרת לעולם הנה, תראו, יש גם קהילות שחיות כאן בשלום ובשותפות. זו לא המטרה של הסדרה כמובן, אבל אם זו תהיה התוצאה אנחנו נהיה מאושרים".