"בדרך לשדרות פגשתי את אימא שלי ואשתי הולכות לקראתי ובוכות. יצאתי בנס"

רבים מהמבקרים בשדרות בשנה האחרונה הספיקו לבקר גם באנדרטה החדשה והמרשימה שהוקמה במקום שבו פעלה משטרת שדרות, ומנציחה את עשרות האזרחים והחיילים שנהרגו בעיר באירועי שבעה באוקטובר. לא הרחק משם ישנה אנדרטה נוספת, מוכרת פחות, שמנציחה גם היא אזרחים משדרות שנרצחו בפיגוע טרור שביצעו מחבלים מרצועת עזה. גם האנדרטה הזו חדשה יחסית, בת שלוש שנים בסך הכול, אך בניגוד לאנדרטה לאירועי שבעה באוקטובר, שהוקמה שנה בלבד לאחר הטבח, האנדרטה הזו מנציחה פיגוע קשה שהתרחש בשנותיה הראשונות של העיר, כאשר תושביה היו כולם עולים חדשים במדינה צעירה, והתמודדו עם אתגרי פרנסה וקיום.

זה קרה הבוקר לפני 69 שנה, בראש חודש כסלו תשי"ז, 5 בנובמבר 1956. חמישה צעירים יצאו באותו בוקר משדרות על עגלה רתומה לסוסה, כדי לעבוד בפרדס ובשדה כותנה בחוות איבים הסמוכה. כשהגיעו סמוך לחווה עלתה העגלה על מוקש שהטמינו מחבלי הפדאיון מעזה. כל החמישה נהרגו במקום. מכאן נחלקות הגרסאות. הסיפור המוכר בשדרות הוא שבחלוף כמה שעות חזרה הסוסה לבדה לעיירה. בני המשפחות המודאגים של החמישה הבינו שקרה דבר־מה, יצאו לחפש אחריהם, וכעבור זמן מצאו את גופותיהם בשדות. בידיעות שפורסמו למחרת בעיתונות, לעומת זאת, נכתב שגם הסוסה נהרגה. כך או כך, אבל כבד נפל על העיירה הצעירה, שמנתה אז פחות מ־3,000 תושבים.

קצת רקע היסטורי: בשנותיה הראשונות של המדינה, עשרות שנים לפני ששדרות ויישובי העוטף סבלו מטילי הקסאמים של חמאס, וכשרצועת עזה הייתה עדיין תחת שלטון מצרי, סבלו תושבי ישראל בכלל ותושבי הדרום בפרט מה"פדאיון", קבוצות של טרוריסטים פלסטינים שחצו את הגבול ממצרים ומירדן כדי לבצע פיגועים בישראל הקטנה, בעיקר ביישובים צמודי הגדר. הטרור הגובר של הפדאיונים היה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת סיני עם מצרים, ב־29 באוקטובר 1956. יומיים לאחר פרוץ המלחמה החלה ביוזמת מצרים מתקפת פדאיון נגד ישראל, שהתחוללה בארבע חזיתות – מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, ונמשכה גם לאורך נובמבר ודצמבר של אותה שנה. פיגוע המוקש בסמוך לשדרות התרחש בתחילת נובמבר, ביום האחרון של מלחמת סיני, אך לא נחשב כאחד מאירועיה.

חצי שנה לפני אותו פיגוע נהרג לא הרחק משם רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל־עוז ורכז הביטחון של הקיבוץ. רוטברג נורה על ידי מסתננים מעזה בעת שרכב על סוסו. ההספד שנשא הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רוטברג הפך לאחד ההספדים המוכרים והמצוטטים בתולדות המדינה. בניגוד לרצח של רוטברג, הפיגוע שבו נהרגו חמשת הפועלים משדרות לא זכה לסיקור תקשורתי משמעותי באותה תקופה, ועם השנים נשכח מהזיכרון הלאומי.

ליאון טובול בן ה־98 זוכר היטב את היום ההוא. באותו בוקר הוא היה אמור להיות על העגלה שעלתה על המוקש, אך ברגע האחרון החליט להגיע לעבודה בחוות איבים באופניים החדשים שרכש. "היינו עושים בחווה עידורים סביב העצים", סיפר לי השבוע מביתו הנוכחי בשכונת פרדס־כץ בבני־ברק. "העגלה יצאה לפניי, ואני, שנסעתי באופניים, שמעתי פיצוץ חזק אבל לא ידעתי מה זה. כשהגעתי לחווה, מנהל העבודה אמר לי לחזור מהר הביתה כי כולם 'הלכו'. בדרך חזרה לשדרות פגשתי את אימא שלי ואת אשתי הולכות לקראתי ברגל כשהן בוכות. יצאתי בנס". לאחר הפיגוע לא שב עוד טובול לעבודה בחוות איבים, ונשאר בשדרות לעבוד בה כסנדלר.

ליאון טובול: "מנהל העבודה אמר לי לחזור מהר הביתה כי כולם 'הלכו'. בדרך חזרה לשדרות פגשתי את אימא שלי ואת אשתי הולכות לקראתי ברגל כשהן בוכות. יצאתי בנס"

לחיים אביטן לא התרחש נס באותו בוקר. אביטן, בן 25, היה המבוגר מבין החמישה שנהרגו בפיגוע. הוא היה בנם הבכור של עליה ושמעון, שעלו ממרוקו לישראל באותה שנה היישר למעברה בשדרות. האב שמעון היה עיוור, והבן חיים יצא לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הוא הותיר אחריו גם שלושה אחים ואחות.

השבוע, 69 שנים אחרי, נפגשתי עם חיים ושמעון אביטן, אחייניו של חיים ז"ל, בגן החמישה בשדרות שהוקם לזכר חמשת הנופלים בפיגוע. חיים, מנהל מחלקת הספורט בעיריית שדרות, נולד ארבע שנים לאחר הפיגוע ונקרא על שם דודו. יש לו שני בני דודים נוספים שנושאים את שמו של דודם שנפל, אחד מהם פרופסור לפיזיקה שמתגורר בדנמרק.

"סבתא שלי מעולם לא קראה לנו בשם הפרטי, לי למשל היא קראה הבן של מאיר", הוא מספר. "היא שמרה את הבגדים של חיים במזוודה, והייתה בוכה עליו הרבה. האובדן הגדול והפתאומי, הבכי והגעגוע, יצרו אצלה לחץ תוך־עיני, וכמה שנים לאחר מכן היא חלתה והתעוורה. מה שהחזיק אותה ואת סבא שלי הייתה האמונה בקב"ה. בכל חודש הם היו מקיימים סעודות לזכר צדיקים, ובכל שבת היו מתאספים אצלם בבית אנשים לקרוא זוהר וללמוד תורה לעילוי נשמתו של חיים. אבא שלי מאיר, שנפטר לפני כמה שנים, נאבק על הקמת הגן הזה שמנציח את החמישה".

הרוג אלמוני

לשיחה שלנו מצטרף שמעון גנם, בן אחותו של אלברט כהן, שנהרג גם הוא בפיגוע. אלברט, שעלה עם משפחתו מתוניס, היה בן 17 בלבד במותו. מבין חמשת הנופלים הוא נפגע מהפיצוץ באופן הקשה ביותר, וקבורתו התמהמהה. במשפחת כהן מספרים שאלברט החליף ברגע האחרון עובד אחר ששובץ לעבודה באותו בוקר אבל לא חש בטוב. "אלברט אמר לו 'לך לישון, אני אחליף אותך', וכך הוא נהרג. באותו בוקר סבתא שלי ואימא שלי נסעו לאשקלון במונית כדי לקנות זהב לקראת האירוסין של אלברט. בדרך הם שמעו את הפיצוץ וחזרו לשדרות. בצריף שלהם חיכו להם ותיקי המעברה, ובישרו להם שאלברט נהרג. אימא שלי, שהייתה נפש תאומה של אלברט, הייתה מאושפזת בבית חולים במשך שלושה חודשים לאחר הפיגוע. במשך שנים סביב כל יום זיכרון היא הייתה ממלמלת עליו דברים בתוניסאית, עד שנפטרה מקורונה לפני ארבע וחצי שנים".

רק אחד מחמשת ההרוגים בפיגוע, יצחק תורג'מן בן ה־23, הספיק להקים משפחה. הוא נולד במרוקו לאליהו ופרחה. אביו נפטר במרוקו, ואימו עלתה עם שני ילדיה לישראל בשנת 1955, ונשלחה למעברת גבים־דורות ששדרות צמחה ממנה. יצחק נשא לאישה את אסתר, ויחד עם אחיו חיים עבד בפרדסים הסמוכים ופרנס את המשפחה. שמונה חודשים לפני נפילתו נולדה ליצחק בת, זהבה. כשנה לאחר הפיגוע עזבה משפחת תורג'מן את שדרות והשתקעה בחיפה, שם מתגוררת גם היום הבת זהבה אלמליח.

בסיפור שזהבה מכירה היה גם פועל שישי על העגלה, ששכח את האוכל שלו וירד ממנה רגע לפני שהתפוצצה. "מספרים על אבא שלי שהוא היה צדיק גדול. הוא היה חייט במקצועו, אבל יצא לעבוד במה שהיה אפשר". כשזהבה הייתה בת עשר אימה נישאה מחדש, והיא נשארה להתגורר בבית סבתה פרחה. "היה אז אֵבל קשה, לא כמו היום", אומרת זהבה, מתייחסת לכך שהמודעות והסיוע למתמודדים עם אובדן היו אז שונים. "סבתא שלי התאבלה על אבא שלי כל החיים שלה, עד שנפטרה לפני יותר משלושים שנה". לזהבה אלמליח יש שלושה ילדים וחמישה נכדים, וכל השנים היא דאגה להנחיל להם את סיפור נפילתו של אביה. "בכל יום זיכרון הם היו מספרים את הסיפור הזה בבית הספר".

הרוג נוסף בפיגוע הוא יצחק אברהם, בן 17 וחצי במותו. יצחק נולד בכורדיסטן, בן שני מתוך שבעת ילדיהם של שמחה ויעקב. כשהיה בן 12 עלתה המשפחה לארץ ונשלחה לשדרות. ציפי אביסרור, בת אחיו של יצחק, נולדה שנתיים לאחר הפיגוע ומתגוררת עד היום בשדרות. היא מספרת שהסוסה והעגלה שהחמישה נסעו עליה לעבודה היו שייכים לסבא שלה. "סבתא שלי הייתה בוכה הרבה בגלל האובדן של יצחק והייתה דיכאונית, עד שבשלב מסוים התאוששה וחזרה לעצמה. באזכרות שהתקיימו מדי שנה אבא שלי היה מספר לנו על אחיו". אביה של אביסרור נפטר לפני שלוש שנים; היא עצמה כבר יצאה לפנסיה. "יש לי שני ילדים שגרים בשדרות, אחת בקנדה ואחת בחיפה. כולם מכירים את הסיפור של יצחק. באזכרה שלו אנחנו עולים לקבר, מדליקים נר ומספרים לנכדים מה היה".

זהבה אלמליח, בתו של יצחק תורג'מן ז"ל: "היה אז אֵבל קשה, לא כמו היום. סבתא התאבלה על אבא שלי כל החיים, עד שנפטרה לפני יותר משלושים שנה"

ההרוג החמישי בפיגוע הוא נתן אגיב, גם הוא בן 17 בלבד. אגיב נולד בלוב, ילד רביעי להוריו רפאל ויהודית. כשהיה צעיר מאוד נפטרו הוריו במחנה הריכוז ג'אדו בלוב, והילדים הועלו לארץ. נתן למד בפנימייה בכפר־חסידים, והמשיך ללימודים תיכוניים בפנימייה באיבים, סמוך לשדרות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ ברור־חיל. עמותת "שדרות לדורות", שמתעדת את ההיסטוריה של העיר, לא הצליחה לאתר את בני משפחתו כדי ללמוד עליו יותר.

לא זכו להכרה לאומית

כבר בשנת 1962 הוקם במרכז שדרות "גן החמישה" להנצחת חמשת הנופלים בפיגוע. במשך כשלושים שנה היה הגן פארק רחב ידיים ובו מדשאות, בימת מופעים וגני שעשועים, ולצידו פעלה פינת חי. שלט קטן מעץ שהוצב בגן סיפר בקצרה את סיפור הפיגוע. באמצע שנות התשעים שוקם הפארק ועוצב מחדש עם מדשאות ומתקני ספורט בודדים. בשנת 2009 נעשה שיפוץ נוסף בזכות תרומה של הקהילה היהודית במקסיקו, ובמקום השלט הישן הוצב גל־עד חדש מאבן, ללא אזכור סיפורם של הנופלים. וכך, במשך לא מעט שנים, הילדים וההורים הרבים שפקדו את הגן לא היו מודעים לסיפורם של חמשת הנופלים שהגן ביקש להנציח.

לפני כחמש שנים יזמה הקרן לפיתוח שדרות הנצחה מחודשת של החמישה. "עוד לפני שבעה באוקטובר הפריע לנו שוועדות ההנצחה של הביטוח הלאומי מנציחות רק את נפגעי הקסאמים, בזמן שאף אחד לא זוכר את האנשים שנרצחו פה בשנות החמישים", אומרת חן כהן, מנהלת אגף תיירות ומורשת בעיריית שדרות. "גדלתי כילדה בעיר, שיחקתי הרבה בגן החמישה, ובתקופה שלי לא היה שם שום שלט שהסביר מי הם החמישה ומה קרה להם".

במקביל, משפחות ההרוגים פנו לוועדת השמות העירונית בבקשה להנציח את יקיריהם. העירייה, באמצעות הקרן לפיתוח שדרות בראשות מיכאל סימנטוב, הגישה לביטוח הלאומי בקשה להנצחה מכובדת של החמישה. כחלק מהתהליך פעלה עמותת "שדרות לדורות", בניהולו של ההיסטוריון ד"ר אהרל'ה כהן, לאיסוף פרטים ותיעוד של חמשת הנופלים. לפני שלוש שנים נחנכה אנדרטה חדשה בסמוך לגן החמישה, ובמרכזה פסל שיצר האמן חביב בן־אבו, בן העיר. בן־אבו פיסל את דמותם של חמשת הרוכבים הצעירים ניצבים על עגלה, עסוקים במעין משחק ילדים בשיא פריחתם, כאשר העגלה משמשת כמאזניים ומסמלת את האיזון השברירי בין חיים למוות.

את טקס חנוכת האנדרטה הנחתה סגנית ראש העיר, עו"ד יהודית אוליאל־מלכה, המכהנת זה 13 שנים בתור יו"ר ועדת שמות והנצחה של שדרות. הוריה עלו ממרוקו והגיעו לשדרות בשנה שבה התרחש הפיגוע. היא עצמה נולדה שש שנים לאחר מכן וגדלה והתחנכה בעיר, לא הרחק מגן החמישה. "כילדה סקרנית ששיחקה בגן הזה שאלתי את ההורים שלי למה הוא נקרא כך. אני לא זוכרת שהיה פה שלט שהסביר על האירוע", אומרת אוליאל. "זה פרק כואב בהיסטוריה המקומית שלנו, כי מדובר במשפחות מוותיקי העיר, אבל לצערנו הוא לא זכה להכרה לאומית רחבה.

"אין בי שום טענה כלפי הממסד של אותם ימים", מוסיפה אוליאל. "המדינה הייתה בשנותיה הראשונות, בעיצומה של בנייה והתמודדות עם אתגרים עצומים. אבל דווקא היום, בעידן שבו הנצחה והוקרה הן חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי, יש חשיבות גדולה להעניק לסיפור הזה את המקום הראוי גם ברמה הארצית. התפקיד שלנו, כוועדת שמות והנצחה, הוא לדאוג שהזיכרון שלהם יישאר חי, לא רק בשדרות אלא כחלק מהסיפור הישראלי כולו. גן החמישה הוא צעד חשוב בכיוון הזה, ואנחנו עושים זאת מתוך כבוד, זיכרון והערכה עמוקה למשפחות ולמורשת שהם הותירו אחריהן".

אוליאל היא חברת מפלגת המחנה הממלכתי בראשות בני גנץ, אבל בשדרות היא חברת רשימתו העירונית של ראש העיר אלון דוידי זו הקדנציה השלישית. "דוידי מוביל בעקביות את המחויבות שלנו, בני הדור השני והשלישי, לזכור ולהנציח את אותם חלוצים שהגיעו לכאן מקצווי תבל והניחו את היסודות לעיר שדרות. אלון ואני רואים חשיבות אדירה בהנצחת מייסדי העיר ובוניה, אלה שסללו את הדרך לדורות הבאים ושהסיפור שלהם לא זוכה להכרה לאומית. אנחנו פועלים ברוח האמירה הידועה של יגאל אלון, ש'עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל’. חוץ מהאנדרטה הקמנו בעיר גם כיכר לזכר 42 יהודים מקהילת אוג'דה במרוקו, שנרצחו במהלך הפרעות שהיו שם אחרי הכרזת העצמאות. רבים מתושבי העיר הגיעו מהקהילה הזאת, בהם גם אבא שלי. אני מכירה את הסיפור מילדות, אבל לא דיברו עליו. לזכותו של נפתלי בנט ייאמר שכשר החינוך הוא הכניס את האירוע הזה לתוכנית הלימודים. גם בשכונת המוזיקה שהקמנו בעיר דאגנו להנציח בשמות הרחובות סופרים ומשוררים שלא זכו להנצחה, כמו זוהרה אלפסיה, רבי דוד בוזגלו וסמי אלמגריבי. אני רוצה להביא לידיעת הציבור גם דמויות שהוא פחות מכיר".