"לא אומרים לי מה הסיבה": חיילי מילואים מההתיישבות לא מקבלים אישור לשאת נשק

הראל מאירוביץ' סיים השבוע סבב מילואים נוסף בעזה, כלוחם בפלוגת צמ"ה, והזדכה על הנשק הארוך. "עכשיו אני לא חמוש", הוא אומר בתסכול. "באוקטובר שעבר, לפני השחרור מהסדיר, הגשתי בקשה לרישיון נשק כדי שיהיה לי לפחות נשק קצר. לא קיבלתי תשובה בערך חצי שנה. התחלתי ללחוץ, וקיבלתי מכתב שהמשטרה בודקת. חלפו עוד ארבעה חודשים עד שקיבלתי מייל שאני 'מסורב'. פשוט ככה, בלי הנמקה. הלכתי לתחנת משטרה לבדוק אם יש לי איזה תיק פלילי שאני לא מודע אליו. אין כלום".

הוא בן 23, מתגורר באבני־חפץ שבשומרון, ובתחילת המלחמה היה חייל סדיר בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר. "הקפיצו אותנו לבארי בימים הראשונים של המלחמה, אחר כך החזקנו את האזור של טול־כרם וג'נין, ובהמשך פעלנו בשג'אעייה ובחאן־יונס. כשאני לא במילואים אני עובד קצת בהובלות וקצת במוסך, חייל משוחרר".

אז מה הסיפור?

"אין סיפור, אני הולך בחושך. לא אומרים לי מה הסיבה שבגללה אני לא מקבל רישיון. אולי בעצם זה הסיפור, שמתייחסים לאזרח מהשורה, משרת מילואים, כסכנה לציבור, בלי לתת הסבר ובלי לאפשר לו להתגונן. ההערכה שלי היא שיש הוראה משב"כ לא לתת לי".

למה שהשב"כ יעשה דבר כזה?

"יש לי חברים בגבעות, וגרתי בחווה תקופה קצרה. אני מתנחל. כשניסיתי לחשוב על משהו נזכרתי שבסדיר היה אירוע בצומת גיתית שבמזרח השומרון, ונהרגו שם שני ערבים. קפצתי לשם עם המ"פ והסמ"פ, היינו הכוח השני שהגיע למקום אז לא חקרו אותי או משהו. אבל שבועיים אחר כך חיכו לי שוטרים במחסום ליד אבני־חפץ ולקחו אותי לחקירת שב"כ. החרימו לי את הנשק והטלפון, עשו שם דברים לא חוקיים בעליל שבתמימותי אפשרתי, ואחרי כמה חודשים הייתי בחקירת מצ"ח למרות שלא הייתי אמור להיחקר. בכל מקרה יצאתי נקי לגמרי מכל הסיפור הזה, כל התפקוד שלי היה תקין והמשכתי בתפקידי לחימה בלא מעט זירות. אני חושב שההתנגדות יושבת על זה, אבל זה ניחוש".

לאחרונה הוא הגיש בקשה מחדש. "אני מקווה שהפעם זה יעבוד", הוא אומר. "זו סיטואציה מוזרה, כי במילואים אני מסתובב עם נשק ארוך והכול בסדר, ורק אקדח מפחיד מישהו משום מה. יצאתי מהצבא בתחושה שנתתי, נלחמתי, איבדתי חברים בעזה, ואז אני משתחרר והמדינה אומרת לי שאני לא יכול לשאת נשק. פתאום לא סומכים עליי. מבאס שאני מבקש נשק להגנה עצמית כדי להרגיש בטוח כשאני נוסע פה בכבישים, ואומרים לי לא. אני מכיר את הגזרה ויודע מה מסתובב פה, ואני לא יכול להסתובב בראש שקט בלי נשק".

סיפורו של א', בן 23 מיצהר, דומה. אין לו שום רישום פלילי, ובשירותו הצבאי הוא קצר שבחים ממפקדיו, אך בקשתו לקבל רישיון לשאת אקדח נתקלה בסירוב. "ברור לי שזה לא המשטרה, זה מגיע מהשב"כ", הוא אומר. "מבחינתם זה שאני גר ביצהר ויש לי אח שהיה בגבעות זו עילה לפסילה. תביני, בצבא אני עושה מעצרים בלב רמאללה עם מקלע נגב ותחמושת, ובאזרחות אסור לי לשאת נשק. זה מתסכל ומכעיס".

מספיק שהיית בהפגנה

מאות אלפי בקשות לרישיון נשק הוגשו בשנתיים האחרונות בישראל, רבות מהן אושרו, אבל בין המסורבים יש באופן מפתיע מילואימניקים בשירות פעיל ואנשי התיישבות שנשאו נשק צבאי לאורך התקופה וחיים באזורי סיכון. הם מתארים כיצד הרשויות האמונות על הנושא גוררות רגליים, והם נותרים בלי אמצעי הגנה.

י', הר חברון: "אני יוצא מעזה באמצע לחימה לדיון בבית משפט, מפקיד את הנשק שבאתי איתו מהמילואים, והשופט דן אם יש לי מספיק שיקול דעת כדי להחזיק נשק"

"יש כאן פרדוקס שנובע ממעורבות המשטרה והשב"כ בתחום הזה", אומר עו"ד עדי קידר מארגון חוננו, המייצג מילואימניקים רבים המתמודדים עם הבעיה הזו. "כל אדם שנפתח לו תיק שוללים לו את הרישיון. זה הסטנדרט, שהרבה פעמים אין בו טיפת שיקול דעת. היו לי חיילים שיצאו מלחימה בלבנון או בעזה, הפקידו בכניסה לבית המשפט את הנשק הארוך ונכנסו לדיון על נשק אישי. זה מגוחך וחסר היגיון".

ככלל, מסביר קידר, הנושא נחלק לשניים: בקשות שנדחות, וביטול רישיון קיים. בשני המקרים, אחרי קבלת ההודעה הראשונית ניתנים 45 יום כדי להגיש ערעור לוועדת בדיקה פנימית באגף לרישוי כלי ירייה. הוועדה דנה במקרה במעמד צד אחד, ומחליטה בתוך 45 יום. אולם במקרים רבים התהליך נמשך זמן רב יותר, כאשר לרוב הוועדה ממתינה לחוות הדעת של המשטרה, ובינתיים המבקשים ממתינים לתשובות חודשים ארוכים. אם הערעור נדחה אפשר להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי. ההליך נראה הגיוני, אבל הדברים הופכים למופרכים במיוחד כשמדובר בחיילי מילואים בשירות פעיל בזירות לחימה.

"מספיק שאדם יוצא להפגנות באופן קבוע וישללו לו את הנשק", טוען קידר, "גם אם אין נגדו כתב אישום. יש לנו כמה תיקים של חבר'ה שהיו מעורבים בהפגנות נגד הסיוע ההומניטרי, אין שם סיפורים של אלימות ולא פתוח נגדם תיק פלילי, אבל שללו להם את הרישיון ועברו חודשים עד שהם קיבלו תשובה שלילית על החזרתו. אנשים תקועים שנה בהליך הזה, וזה עוד לפני שדיברנו על הסחבת שיכולה להיות בבית משפט. פתחו תיק, סגרו אותו, וההתנגדות במקומה עומדת.

"הרף המנהלי הוא פחות מהרף הפלילי", מסביר קידר, "ברף המנהלי מספיק שהמשטרה אומרת שנראה לה שמישהו מסוכן, היא לא צריכה להוכיח את זה. למה הוא מסוכן? כי הוא מפגין? יש מקרים שבהם אדם השתמש בנשק בשעת סכנה כדי להגן עליו או על הסביבה, בדיוק בהתאם למטרה שלשמה הוא נושא נשק. יש גם הרבה מקרים ששוללים בלי שהאדם השתמש בכלל בנשק. בבית המשפט אמורים לבדוק אם ההחלטה של הוועדה סבירה, אבל הנוהג הוא שבית המשפט לא מתערב, והסיכוי לשנות אותה לא גבוה. המשטרה והשב"כ יכולים להגיע לדיון ולהציג דברים שאין לנו דרך להתמודד איתם, או שהם משאירים אותם חסויים. למשל אדם עם עבר נקי שאומרים עליו שהוא פעיל חברתי כזה או אחר".

בעיני קידר, הבעיה נעוצה בכך ש"לא מסתכלים על התמונה השלמה, לא מביאים בחשבון את המצב במדינה. כולנו יודעים שלא פעם אזרחים הם שנתנו את המענה הראשוני לפיגועים. אגב, ההתנהלות של המשרד לביטחון לאומי בעייתית לא רק ברמה של קבלת ההחלטות אלא גם ברמת הזמנים. הם מורחים את הטיפול הרבה מעבר לדרישה ומשאירים אנשים בלי אמצעי הגנה".

החרמה אוטומטית

לפני חמש שנים נגנב עדר כבשים מהיישוב מצפה־יאיר שבהר חברון, לכיוון מדבר יהודה. למשימת החיפוש הצטרפו מתנדבים מהאזור. "עמדתי בנקודת מעבר בדרום מדבר יהודה, באזור ערד, שממנה אפשר להבריח את העדר אל הפזורה הבדואית שבתוך הקו הירוק", אומר י', תושב בית־חג"י שהשתתף בחיפושים. "זה ציר ידוע של הברחות, עוברים שם גנבים ושוהים בלתי חוקיים, והתפקיד שלי היה לוודא שהעדר לא עובר שם. בשלב מסוים הגיע רכב מסחרי שכנראה היה בו ציוד מוברח וניסה לדרוס אותי, אז יריתי באוויר. הנהג עשה פניית פרסה, פרק את הציוד והתלונן במשטרה שיריתי עליו. הגעתי לתחנה, נתתי את הגרסה שלי והסברתי שהייתי בסכנת חיים. במקרה כזה מחרימים את הנשק באופן אוטומטי. כשביקשתי אותו בחזרה אמרו לי ממשרד הפנים שהמשטרה ממליצה לא לתת לי את הנשק, והם שוללים את הרישיון שלי. רצו לתת לי גם מעצר בית של חמישה ימים, אבל קיצרו אותו כי נקראתי למילואים".

י' נכנס לתהליך ארוך ומייגע כדי לקבל את נשקו האישי. אחרי בקשות חוזרות שנדחו הוא החליט לפנות לבית המשפט. "הדיון היה אחרי שהמלחמה התחילה, שזה אבסורד בפני עצמו. אני יוצא מהשטח בעזה בשביל הדיון בבית משפט, מפקיד בכניסה את הנשק שבאתי איתו מהמילואים, והשופט והפרקליטות דנים אם יש לי מספיק שיקול דעת כדי להחזיק נשק... עו"ד קידר אומר להם: על מה אתם מדברים? הוא פה עם נשק מהצבא, אחרי הדיון פה הוא לוקח נשק וחוזר להילחם. מכיוון שבית המשפט נמנע מהתערבות בהליכים מנהליים, השופט הורה למשטרה לבחון מחדש את התיק, ורמז שאם לא יאשרו הוא ייאלץ להתערב. אז הגשתי שוב את הטפסים, ואחרי תקופה ארוכה קיבלתי את הנשק בחזרה".

מה הייתה הטענה נגדך?

"מבחינת המשטרה יש לי רישום על ירי בנשק חם שלא כדין, ולטענת השוטרים לא הייתי בסכנה. לא אכפת להם שאין כתב אישום ושהתיק נסגר, הם לא סומכים עליי ולא רוצים שיהיה לי נשק. הם לא מוכנים לקחת על זה אחריות".

למה היה לך חשוב להחזיר את הנשק?

"אני מתנדב הרבה בשמירות בחוות ביהודה ושומרון, אני חקלאי שעובד בשטח, ובעיקר אני רואה את המציאות במדינת ישראל. לדעתי כל אדם שפוי שיכול להחזיק נשק, חשוב שיעשה את זה. כל התקופה של המאבק הרגשתי ערום, שאני לא יכול להגן על עצמי ושיש סיטואציות שאני יכול להיקלע אליהן ולא בטוח שאצא בחיים.

"יש כאן מערכת שלא תמיד מרוצה מזה שיהודים מעיזים לגונן על חייהם, ושיש בה גורמים שמעדיפים הרוג יהודי בפיגוע מאשר ערבי הרוג בסיטואציה לא ברורה", קובל י'. "לא חסרים סיפורים כאלה. במסיק ברבבה לפני שבועיים מפקד כיתת הכוננות ירה והדיחו אותו מהתפקיד. אני לא רוצה לצאת באמירות נחרצות, אבל המערכת הרבה פעמים לא עומדת לצד האנשים שהתגוננו ואפילו פועלת נגדם".

"למה שליהודי יהיה נשק"

חנוך אלברט (45) הוא מילואימניק, מכונאי ציוד מכני הנדסי, שבמשך מאות ימים היה בקו הראשון של הלחימה בעזה, ואולם חלף זמן רב עד שהצליח להגיע לשם. עם פרוץ המלחמה הוא הגיש בקשה לנשק אישי, ובמקביל ירד דרומה כדי להתקין בהתנדבות סככות ברזל לטנקים נגד תקיפת רחפנים. "סביב מלחמת לבנון השנייה גרעו אותי ממילואים, הייתי אז בחקירות שב"כ ולא התייצבתי", הוא מספר. "אז עשרים שנה לא הייתי במערך המילואים, וגם לא ביקשתי נשק. בתחילת המלחמה היה צורך גדול, ואנחנו יודעים לעבוד עם החומרים האלה ועם כלים כבדים, אז הגענו. אחר כך ביקשו ממני להתגייס לצמ"ה, אבל רק אחרי מאבק ארוך הצליחו לגייס אותי למילואים ובמקביל הודיעו שלא אוכל להוציא רישיון לנשק אישי, בגלל מניעה של השב"כ".

לדברי אלברט לא היה לו קשר ישיר עם השב"כ, אבל המפקדים שניסו לגייס אותו הסבירו שמאחורי מסכת העיכובים יש יד מכוונת. "קצינים בכירים ניסו לגייס אותי ולא הצליחו, עד שהגיע מג"ד ששלח פניות מדי יום למי שצריך, ובסוף הודו בפניו שאין מניעה אמיתית ואין שום דבר נגדי, ונתנו אור ירוק. האמת היא שאם הייתה חקירה כלשהי נגדי לא היו מורחים את זה אלא פשוט אומרים לא, אבל בגלל שאין להם כלום הם לא יכולים להגיד את זה. אחרי שכבר הייתי במילואים כמעט שנה ברציפות הייתה הפסקת אש, וכשחזרו, שוב לא נתנו לגייס אותי. הפעם אמרו בקול שיש מניעה של השב"כ. אחרי אינסוף דיונים השב"כ אמר שאין להם שום דבר נגדי, אבל הם יסירו את המניעה רק אם אשב לשיחה עם רכז השב"כ של יצהר. בסוף, אחרי התערבות של אנשים מהדרגים הגבוהים, החזירו אותי בלי שום שיחה".

מאז שירת אלברט בנקודות המורכבות ביותר. "הצמ"ה הוא הכוח הראשון שנכנס לכל מקום, וכשהכלים האלה נתקעים כי הם עלו על מטען, ירו עליהם טיל או קרס עליהם בניין, אני מגיע לחלץ ולתקן תחת אש, בדרך כלל במצבי סיכון קיצוניים. הייתי מאוד חשוף, יושב על הכלי ומתקן את החלקים שנשברו. שנה וחצי הייתי במשימה אחת ארוכה ומורכבת מאוד. מיותר לציין שכמי שנמצא בלב הקרבות היה לי נשק לאורך כל התקופה הזאת".

אחרי שחזר בשלום לאשתו, לעשרת ילדיו ולשתי נכדותיו, ולשגרת העבודה במוסך שלו, החליט אלברט להגיש בקשה לנשק אישי, מצויד בתעודה של מצטיין מח"ט גבעתי. "עוד לא קיבלתי סירוב, אבל העובדה שהם מורחים את התשובה אומרת שמישהו שם חושב. אני מניח שהם בעיקר חושבים איך הם יסתדרו תקשורתית עם סירוב. לא נראה לי שמישהו בשב"כ חושב 'וואלה הבן־אדם לחם שנה וחצי, מוכר כפצוע מלחמה, מצטיין מח"ט – בוא ניתן לו נשק'. הם רוצים להגיד 'לא' אבל יודעים שזה ייראה לא טוב, כי זה באמת אבסורד. אחרי הטבח בשמחת תורה אני רוצה שתהיה לי האפשרות להגן על המשפחה ועל השכנים שלי, ואם אקבל אישור לאקדח אוכל גם להגיש בקשה לנשק ארוך מהיישוב. כולנו העדפנו לחשוב שיהיה בסדר, אבל היום אני מבין שמתישהו יכול להיות לא בסדר, והשאלה היא מה יהיה המצב שלי כשהרגע הזה יגיע. חמאס העלה את הרף, פיגוע עם שני הרוגים כבר לא נחשב הצלחה מבחינתו, והוא ינסה לכל הפחות לכבוש יישוב או שניים. אני רוצה להיות מסוגל להגן על הבית".

למה אתה חושב שהשב"כ מתעקש לשים לך רגליים?

"האחריות היחידה של המחלקה היהודית בשב"כ היא שיהודים לא יעשו בלגן, אז ליתר ביטחון הם יגבילו כל מי שאפשר. לא מעניין אותם מה יקרה לי, זה לא התפקיד שלהם, אף אחד לא יבוא אליהם בטענות. קודם כול הם אוספים נשקים, למה שליהודי יהיה נשק? זה לא משרת את המטרה שלהם. אבל יש גופים אחרים במדינה שזה כן משרת את המטרה שלהם. המשרד לביטחון לאומי וצה"ל ישמחו שיהיו כאן עוד לוחמים עם נשק".

עו"ד עדי קידר, חוננו: "מדובר בסוג של התנכלות משטרתית, מספיק שאדם יוצא להפגנות באופן קבוע וישללו לו את הנשק; גם אם אין מולו כתב אישום או הרשעות"

מהמשרד לביטחון לאומי נמסר בתגובה: "מבדיקתנו עולה כי במקרים המוזכרים בכתבה ישנה התנגדות של גוף ביטחוני אשר אינו כפוף למשרדנו. אגף רישוי ופיקוח כלי ירייה מממש את מדיניות השר בנוגע להרחבת פוטנציאל נושאי כלי הירייה במדינת ישראל, מדיניות שהוכחה כמצילת חיים בעשרות פיגועים.

"מאז כניסת השר לתפקידו גדל מספר נושאי כלי ירייה פרטי בישראל ביותר מ־120%, והוא עומד כיום על כ־340 אלף בעלי רישיון. על פי מדיניות השר תוקן חוק כלי הירייה למתן אפשרות לחיילי צה"ל אשר נפגעו בפעילות מבצעית לעבור את תנאי הסף לשם הגשת בקשה לכלי ירייה פרטי, לאור תרומתם של לוחמים אלו, ובשל היותם מכפילי כוח במרחב הציבורי. עשרות יישובים הוכרזו כזכאים לנשיאת כלי ירייה פרטי.

"הרשות המוסמכת מחויבת לפעול על פי החוק, כך שלצורך קבלת רישיון לכלי ירייה נדרשות בדיקות מחמירות, ובין השאר אישור גורמים כמו משטרה ובריאות. צה"ל הינו רשות רישוי עצמאית, ויש להפנות את השאלה אליו".