לא פחות מ־13 אלף קמ"ר נכללים בשטח הנגב, המהווים כ־60% משטחה של מדינת ישראל. בשנות העצמאות הראשונות של ישראל, חזון הפרחת השממה עמד לנגד עיניהם של המתיישבים בנגב בתמיכתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. למרות כמות המשקעים המועטה באזור והאקלים המקשה על קיום חקלאות, מטרת־העל הולכת ומושגת והשממה - פורחת. כמעט מיליון איש קבעו בנגב את מקום מושבם. כ־1,200 מינים שונים של בעלי חיים וצמחי בר ייחודיים נמנו בנגב, בהם 80 ראמים לבנים שחזרו לחיות באזור לאחר שנכחדו מהסביבה במאה ה־19. אפילו החקלאות בנגב משגשגת הודות לעבודה מדויקת המתבססת על מחקר וידע שמנצלים את יתרונות האזור הצחיח. לראיה אפשר להצביע בין היתר על יותר מ־50 יקבי מדבר חלוציים ואיכותיים שמייצרים כ־800 אלף בקבוקי יין בשנה.
"בתור אשת חינוך, הרבה פעמים אנחנו רוצים שהחבר'ה הצעירים שלנו יעברו תהליכים של התבוננות פנימית או שיקבלו פרספקטיבה על העולם ועל החיים", אומרת עינט קרמר, מנכ"לית עמותת "טבע עברי" והמנהלת החינוכית של השומר החדש. "גיליתי לא פעם שכאשר לקחנו אותם למדבר קרו תהליכים כאלה. בעצם התהליך הזה אתה משכפל מה שכבר קרה לאורך כל ההיסטוריה: הנביאים שלנו היו במדבר, התורה ניתנה במדבר, אליהו הלך במדבר כדי להבין מה חשוב באמת, א־לוהים מתגלה ב'קול דממה דקה', ולא ברעש או באש. זה סיפור שחוזר על עצמו - המדבר נותן לנו פרספקטיבה על החיים. מצד אחד המרחבים העצומים הבלתי נתפסים, שמזכירים לך שלא הכול סובב סביבך וממחישים לך כמה אתה קטן. ומצד שני, השקט שנוצר מִנוף שאין בו הרבה גיוון. במדבר יש משהו רפטטיבי שלא מגרה את החושים, ומאפשר לך להתמקד פנימה. הוא מאפשר לאדם להשיג תובנות חשובות שלא היה יכול להגיע אליהן בתוך הסחת הדעת הבלתי נגמרת של חיים באזורים אחרים. מצד שני, הוא מציע גם התמודדויות אחרות לבוחרים בו - השקט של המדבר הוא התמודדות, החום ביום והקור בלילה, הקושי לגדל בו דברים".
עינט קרמר | צילום: יוסי אלוני
כאשת סביבה מחד ואשת חינוך מאידך, השאלה מה הגבול בין פיתוח והתיישבות לשימורו של הנגב והמדבר, עושה לה קצת כאבי בטן. היא רגישה למרחבי הטבע הבתוליים של המדבר וחוששת מפגיעה בהם, אך כנציגה של השומר החדש היא מבינה שהנוכחות ההתיישבותית הכרחית. "אם אנחנו לא שם מישהו אחר נמצא שם - או שהשטח הופך למזבלה כי אין אף אחד, או שחומסים את משאבי הטבע, כי אין שם אף אחד שיראה ויגן. מתרחשים גם דברים חמורים יותר כמו הברחות ופיגועים, ואני עדה לזה שוב ושוב. לדוגמה, ערן מ'יקב ננה' במצפה־רמון נטע כרם וגילה שהוא נמצא על שביל הברחות סמים, וכתוצאה מהפעילות שלו כבר אין שם הברחות. לאורך כל הארץ חקלאים הם הקו הראשון שמזהה פעילות חבלנית, ואלמלא האנשים שחיים שם, הרבה מידע היה חומק.
"אז אני לא יודעת להגיד איפה בדיוק עובר הגבול, אבל הייתי רוצה שיימצא. שבעזרת פעילות חשיבה ותכנון, ולא בעזרת מחטפים ואקראיות, יהיה אפשר לבנות איזון בין השארת שטחים טבעיים לבין פיתוח המדבר לטובת בני אדם, בצורה כמה שפחות פוגענית, עם כמה שיותר חיבור לאדמה ולחקלאות, ושההתיישבות תהיה כזו שמממשת ערכים של פשטות ושל ענווה. ערכים שהמדבר קורא להם. שההתיישבות תשתלב בסביבתה ולא תרמוס אותה".
אם בשם ההתיישבות נשדוד את משאבי הטבע, אומרת קרמר, נכשלנו במבחן שהציב לנו בן־גוריון באומרו ש"בנגב ייבחן העם בישראל". "הנגב הוא אזור הסְפר הגדול ביותר, וחייבים להתרחב, אבל באותה נשימה, בנגב ניבחן על אופן ההתייחסות שלנו למשאבי הטבע, אם הנגב יהפוך למזבלה, למטמנה, לא הצלחנו. אנחנו צריכים לשאוף שהנגב יהיה מקום שאנחנו מעריכים אותו, שבאים אליו כמטיילים, שמקימים בו יישובים שבנויים בצורה נכונה, בלי לחמוס יותר מדי משאבי טבע. התקשרתי לא מזמן לאח שלי, ביקשתי ממנו המלצה למסלול, הוא אמר לי ללכת מהר לנחל קינה, כי מוכרים אותו למפעל פוספטים ושביל ישראל כבר לא יעבור בו. אז הנה, פה נמדדנו ונכשלנו. האינטרס הלאומי הוא שהנגב יהיה מקום לגיטימי לחיים, לטיול, להתיישבות".
קרמר מדברת על "יצירת קואליציות" בין גופים שונים. "אני חושבת שאנשי ההתיישבות ואנשי שמירת הטבע צריכים ללמוד לעבוד ביחד, כדי לפתח את הטבע בצורה נכונה, כי אם הם לא יעשו את זה, מי שינצח הם התאגידים והפושעים, אלה שאין להם אינטרס רחב, ציוני, לאומי, ישראלי, שלא פועלים מתוך מניע של אהבה לנגב ולטבע, שפועלים מתוך מניעים של שנאה או מתוך מניעים של רווח. לשם הייתי חותרת, מטרתה של הקואליציה הזו תהיה לרתום את המדינה לעשות הסדרה בנושא".
העולם אינו מוזאון
ארז קמה, לשעבר מנהל קשרי קהילה של חברת כיל (ICL), לא מסכים עם קרמר בעניין המפעלים התעשייתיים. להוכחה הוא מצטט מכּתביו של בן־גוריון: "מפעל הדשנים יש בו כדי לדשן האמונה בכוח היצירה היהודית. תקוותי שבני מפעלים אלו יקומו באילת ובמדבר צין", נכתב בכתב ידו בתאריך 23 במרץ 1955, לצד חתימתו המקורית.
"כל מפעלי התעשייה הגדולים בנגב ומפעלי ים המלח קמו עוד לפני בן־גוריון", מסביר קמה, "אבל כל הגילוי של אוצרות הטבע היה בתקופתו. הוא ראה בתעשייה כלי הכרחי לפיתוח הנגב. כל מי שמדבר על תעשייה כגורם שלילי שמפריע לשמירת טבע, פשוט חוטא לאמת. בני אדם רוצים לחיות ברווחה כלכלית, ותיירות היא לא מקור פרנסה יציב, גם חקלאות היא נקודתית ועונתית. אי אפשר לקיים חיים מודרניים בלי תעשייה, וכל מדינה משתמשת באוצרות הטבע שיש לה. לכן התעשייה בנגב, לא רק שהיא לא מפריעה לנגב, אלא היא מפתחת אותו. אחוז עצום מתושבי דימונה, ירוחם ובאר־שבע מתפרנסים מתעשייה, ובמשכורות הטובות יותר".
אוצרות טבע הכרחיים לפיתוח הנגב. מפעל הזכוכית 'פניציה' באזור התעשייה בירוחם | צילום: משה שי, פלאש 90
הנזק בלתי נמנע, אומר קמה, בכל מצב שבו יש חדירה של בני אדם לאזור טבעי, הם רותמים אותו לצורכיהם האישיים תוך פגיעה בו. "במסורת הארץ־ישראלית, בתפיסה הציונית, החקלאות הייתה באמת היהלום שבכתר. אבל אם נשים את זה רגע על השולחן, החקלאות היא הגורם מספר אחת לנזק סביבתי, כי חקלאי שיש לו דונם שדה לא רוצה שיהיה שם שום דבר חוץ מהגידולים שהוא מגדל, אז הוא מרסס והורג את הכול מסביב לגידולים שלו; ואם מדברים על שמירת הטבע - שהנושא המרכזי שלו הוא שימור מגוון המינים, הבסיס העיקרי לשמירת הטבע ולבריאות השטח - אז חקלאים עושים נזק איום ונורא לשמירת הטבע, הרבה יותר מהתעשייה", הוא מבקר. "האם מישהו יעלה בדעתו שלא תהיה חקלאות בארץ ישראל בגלל זה? מישהו יעלה בדעתו שבגלל ג'יפים שנוסעים בנגב לא תהיה תיירות בנגב? ודאי שלא. לכן גם התעשייה היא חלק בלתי נפרד ממנו".
להערכתו של קמה, שתי הקבוצות המחזיקות באידאולוגיות השונות בנוגע לטיפול בנגב הגיעו כיום לעמק השווה: "אנחנו בפריצת דרך ובתקופה חדשה ומעניינת, כי גם לתעשייה הישנה יותר נכנסו אנשים שלמדו את הנושא של שמירת טבע, והטמיעו אותו תוך הבנה לרחשי הסביבה ולרחשי הציבור. היום בתעשייה משלבים שמירת טבע בצורה אדוקה ומאוד משמעותית. אני לא מתכחש, היו נזקים גדולים, אבל הם נחלת העבר, נחלת תפיסה ישנה שלפיה יש שני צדדים. היום יש צד אחד, ובן־גוריון שאומר 'בנגב ייבחן העם בישראל' מתכוון בדיוק לזה, הוא מתכוון לזה שהנגב צריך להיות השילוב של כולם. אין בו מקום רק לאחד.
"יש מאמר מקסים של עמוס עוז שמדבר על הנגב, ובכלל על שמירת טבע", אומר קמה. "הוא אומר שהעולם הוא לא מוזאון שכל היום צריכים לשמור ולמרק ולהסתכל במוצגים. אפשר להשתמש, להזיז ולגעת, רק שצריך לעשות את זה באהבה ולא ברגל גסה. התפיסה הזאת הייתה מעניינת בעבורי דווקא כמי שהגיע מהארגונים הירוקים והשקיע בהם 30 שנה מחייו. מה שלדעתי הבאתי איתי לתעשייה, זה לעשות את הדברים באהבה, להזיז, לגעת, לשקם, וגם להחזיר לציבור – לתרום, לעשות פעילויות קהילתיות. כי כל מי שגר בנגב הוא חלק מהתעשייה, זה לא רק מקום עבודה. היא גם ערך מוסף גבוה מאוד לנגב. זאת התפיסה שלי, ואחריי הגיעו רבים מ'הירוקים' לעבוד בתעשייה. לפי דעתי ככל שאנשי סביבה במעמד גבוה יעברו לעבוד בתעשייה או יעשו שילוב עם התעשייה - השטח ירוויח מזה, הטבע ירוויח מזה בצורה משמעותית".
תפיסה אסתטית אירופית
לנגב יש ערך עצום למדינת ישראל בכך שהוא האזור היחיד בארץ שהוא נקי מזיהום אור ורעש, אומר פרופ' עודד ברגר־טל מהמחלקה לאקולוגיה מדברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מערכות הטבע עדיין נמצאות בו בצורתן המקורית, כמעט בלי התערבות אנושית. המשמעות היא עצומה; תקופת הקורונה סיפקה הצצה לחשיבות הטבע והשקט לבריאות הנפשית של האדם ולגישה אליהם. האזור היחיד בארץ שמספק אותם הוא הנגב. "מצפון לבאר־שבע, אין מקומות שמרוחקים יותר מקילומטר מכביש ושלא שומעים בהם רעש מהכביש או מיישוב קרוב. המקום היחיד שנשאר כזה, ואני רואה את זה כאוויר לנשימה לרוב בני אדם – הוא המדבר. מכתש רמון, 'שמורת אור כוכבים' הוא כמעט המקום היחיד בארץ שבו אתה יכול לראות כוכבים כמו שצריך כי אין זיהום אור, ואתה יכול להיות בשקט מוחלט, כי אין זיהום רעש. גם זה כמובן משתנה ובסכנת הכחדה כל הזמן.
"חוץ מזה, במדבר יש מינים של צמחים ובעלי חיים שהם ייחודיים למדבר. ייתכן שהם נשמרים שם בגלל שיש פחות אנשים ופחות תשתיות, ושברגע שניכנס אל הטריטוריה שלהם ונתחיל לפתח, הם ייעלמו. הרבה דברים נשמרו כאן בזכות העובדה שלאדם לקח זמן להגיע אל הנגב ולהתמודד עם קשיים בפיתוח. אבל הדברים האלה נהרסים בקלות רבה על ידי פיתוח רב מדי, ובמיוחד כשמדובר בפיתוח שלא משתלב עם הסביבה".
"פה למשל, נמדדנו ונכשלנו". מטיילים בנחל קינה | צילום: יניב נדב, פלאש 90
לדבריו של ברגר־טל, בן־גוריון נדרש לשאלה כיצד הישראלי צריך להתמודד עם השממה של הנגב - ובזה אכן נבחן הישראלי – האם הוא פונה אל המדבר ומפתח אותו תוך כבוד אליו, או שמא מנסה "לתרבת" אותו ולהפוך אותו לאחר. "מצד אחד היה עניין של הצורך 'ליָרֵק' את הנגב ולהכניס אליו חקלאות. מצד שני, כיסוי הארץ בבטון הוא תפיסה מאוד מיושנת. המדבר הוא לא שממה שצריך להפוך ליישוב הדומה לאזורים אחרים. לדוגמה, יש תפיסה שצמחייה מדברית היא פחות יפה, ורוצים צמחייה ירוקה יותר, אז שותלים המון דשא. אחת הבעיות היא שאנחנו באים מתפיסה מאוד אירופית מבחינה אסתטית, ולכן הרבה מהפיתוח שלנו לא מותאם למדבר, כמו 'לייבא' עצים או צמחים שנראים אירופיים, ליצור מרבדי דשא מלאכותיים, ולהשקיע המון כסף כדי להפוך את הנגב לירוק יותר. זה עלול להביא למדבר מינים פולשים והם יכולים להתקיים בו בגלל כל הצמחייה הלא מקומית שהבאנו. הכניסה שלהם למדבר עלולה לגרום נזק: לתחרות עם בעלי חיים מקומיים, להרג, לטרף מיני בעלי חיים, וכל זה אכן מתקיים בשטח. צריך ללמוד שלמדבר יש ערך כמדבר. הגישה כיום היא שונה, בטח כשמדובר באנשים שהם קצת יותר מודעים סביבתית – הרעיון הוא לא לשנות ולנסות להפוך אותו למשהו אחר, אלא להשתלב - גם כשמדברים על התיישבות".
לצמצם את ההפרעה
המתח הזה בין פיתוח ושימור קיים בכל מקום, וכמעט תמיד הטבע הוא זה שמפסיד, אומר פרופ' ברגר־טל. אלא שלמדבר בארץ יש ייחודיות בשל הגישה השלילית אליו: "כיוון שהמדבר הוא שממה, אין בעיה 'לזרוק' בו את כל הדברים המזיקים כדי להרחיק אותם מאזורים מאוכלסים יותר. מלחמות ובעיות מדיניות גורמים לנו לשכוח בקלות מהמשבר הסביבתי, בארץ ובעולם. אבל בהסתכלות אובייקטיבית אין בעולם משבר גדול יותר כרגע מהמשבר הסביבתי. המשימות הלאומיות והבינלאומיות הכי חשובות הן לנסות להאט את ההתחממות הגלובלית, ולא פחות מזה לשמור על מערכות שמתפקדות; חלק מרכזי בכך הוא לשמור על מגוון מינים, כי ככל שיהיה מגוון מינים גדול יותר, הם יוכלו להתמודד יותר טוב עם שינויי האקלים, ולא להתמוטט. למרות שזה צריך להיות האינטרס של הממשלה ושל נבחרי העם, אין באמת שום חוק מסודר. יש גופים שפועלים לשמר את הטבע אבל אין תקציבים ראויים, וזה צריך להיות בראש סדר העדיפויות, כי ההשפעה תהיה עצומה.
"היו נזקים גדולים, אבל הם נחלת העבר". בניין מיקרוסופט בפארק ההיי–טק בבאר–שבע | צילום: שאטרסטוק
"צריך לשאוף כל הזמן לצמצם את ההפרעה שלנו. זה לא אומר לא לפתח, ואין לי הבנה כמה צריך לפתח, אבל כשצריך לפתח אפשר למשל להרחיב יישובים קיימים ולא להקים יישובים חדשים. משמעות של יישוב חדש היא הריסה של שטח גדול בהרבה – יש צורך בתשתיות חדשות כדי להקים יישוב מאפס. הייתי מבקש להשאיר את השטחים הרצופים הפתוחים לא נגועים, או כמה שפחות נגועים, ולהרחיב ולפתח אזורים קיימים. וגם כשמפתחים, לחשוב איך זה מתחבר לסביבה המדברית. צריך לחשוב בכיוון של פיתוח בר־קיימא".