מי שינבור בהיסטוריה של מדינת ישראל ויחפש את נקודת המפנה בסוגיית השבויים והנעדרים, והנכונות לשלם עבורם בשחרור המוני של מחבלים, יגיע כנראה אל סיפורו הנשכח של חייל צה"ל בשם אברהם עמרם. במהלך טיול פרטי שערכה קבוצת חיילים בדרום לבנון באפריל 1978, זמן קצר לאחר תחילת מבצע ליטני, נפל עמרם בשבי בידי אנשי ארגונו של אחמד ג'יבריל.
עד האירוע הזה, כאשר פיגועי מיקוח התרחשו בתוך גבולות המדינה, לישראל הייתה תשובה מבצעית. כך היה בהשתלטות סיירת מטכ"ל על מטוס סבנה ב־1972, לאחר שנחטף על ידי מחבלי ספטמבר השחור; כך היה בניסיון חילוץ בני הערובה באפריל 1974 בקריית־שמונה, שהסתיים בטבח 18 אזרחים; וכך היה גם חודש לאחר מכן במעלות, כאשר מחבלים השתלטו על בית ספר שבו שהו עשרות תלמידי תיכון מצפת שטיילו באזור, ובמהלך הפריצה שביצעו לוחמי סיירת מטכ"ל נהרגו 22 תלמידים מהרימונים שזרקו המחבלים.
המקרה של אברהם עמרם היה שונה. "זו סיטואציה חדשה שבה חייל חטוף מוחזק בשטח אויב ופעולה צבאית לשחרורו אינה אפשרית", תיאר פרופ' אריאל מררי, שהיה ראש צוות המו"מ המטכ"לי בשנים 1976־1997, בריאיון לסדרה "שבויים" בכאן 11 (כל הציטוטים בכתבה מפיו לקוחים מהסדרה). שר הביטחון עזר ויצמן מינה את ראש אכ"א אלוף רפאל ורדי לעמוד בראש צוות ייעודי לניהול משא ומתן על שחרורו של עמרם. אחד מחברי הצוות הזה היה מררי. עם תחילת המו"מ דרש אחמד ג'יבריל את שחרורם של כל 19 אנשי אש"ף שנתפסו במבצע ליטני.
קבלת הפנים למחולצי מבצע אנטבה בנתב"ג | צילום: משה מילנר, לע"מ
"אמרתי שהתשובה צריכה להיות שתמורת עמרם, חייל אחד שאינו בעל דרגה, נשחרר מחבל אחד בלתי חשוב", סיפר מררי. "ראש צוות המו"מ לא קיבל את הגישה ואמר שהוא מעדיף את הגישה הג'נטלמנית, שאנחנו מוכנים להיענות לדרישתו אך לא נסכים להעלות את המחיר. אבל הם לא מטומטמים, והם באמת העלו את המחיר. שלחתי לוויצמן מסמך והתרעתי שאנחנו הולכים לדרך גרועה שתעלה לנו ביוקר. לא הייתה לי ברירה והתפטרתי. המו"מ הלך והתמשך, ג'יבריל המשיך לבחון כמה אנחנו מוכנים לשלם, והמשפחות ממשיכות ללחוץ. בגין, שהיה רך לב מאוד לסבלם של אנשים, נכנע. אחרי שנה של מו"מ הגיע מספר המשוחררים ל־76, בהם אסירים כבדים, הרבה רוצחים".
הכניעה הזו הייתה תקדים שהביא לביקורת פוליטית ולהצבעת אי־אמון בממשלה. חבר המערך, יגאל אלון, הזהיר מעל דוכן הכנסת: "אם תמורת בן ערובה אחד ניתן להשיג את שחרורם של למעלה משישה תריסרים רבי מחבלים, מדוע שלא יניחו ראשי ארגוני הטרור כי תמורת שני בני ערובה ישיגו כפליים?".
בעבור ג'יבריל הייתה זו תמונת ניצחון: הוא היה ראש הארגון הראשון שהצליח לכופף את ידה של ישראל. "זה פרץ את הסכר", סיכם מררי. "אחרי היסטוריה של אחד תמורת אחד, פתאום אנחנו משחררים מחבלים רבים. המספרים הלכו וגדלו, וארגוני הטרור זיהו שאם אין לישראל אופציה צבאית, היא תשלם כמעט כל מחיר".
לא נכנעים לסחיטה
במהלך השנים התרגלנו למציאות שבה ישראל משחררת מספר עצום של מחבלים ורוצחים תמורת אנשיה המוחזקים בידי אויביה, בהיקף חסר כל פרופורציה. ואולם כאמור, לא תמיד כך היו פני הדברים. ב־1970 נחטפו שלושה מטוסים, של TWA, סוויסאייר ו־BOAC, לשדה התעופה המדברי זרקא בירדן, ומטוס פאן־אם נחטף לקהיר. רוב הנוסעים שוחררו בהמשך, למעט הנוסעים היהודים והישראלים.
בהיעדר יכולת לבצע פעולת חילוץ, ישראל נכנסה למשא ומתן. "השאלה היא עד כמה אתה מוכן להתכופף במו"מ הזה", ניתח מררי. "גולדה מאיר קבעה מדיניות שלפיה אם נפגין חולשה של כניעה לסחיטה כזו, נביא את עצמנו בעתיד למצבים מסוכנים הרבה יותר ולאובדן חיים של רבים. לכן התנהל מו"מ קצר יחסית, והמפתח לשחרור היה אחד תמורת אחד. ארגון החזית העממית שחרר את בני הערובה, ואנחנו עשינו ג'סטה ושחררנו מחבלים בלי דם על הידיים".
המאבק הפלסטיני נצרב בתודעה העולמית כאשר מחבלי "ספטמבר השחור" השתלטו על ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן ב־1972. ניסיון חילוץ גרמני כושל הביא למותם של 11 מהם. "זה היה אירוע טראומטי, כמובן", אמר פרופ' מררי. "בשביל 'ספטמבר השחור', האלמנט החשוב ביותר היה ההצגה שבה הם גוברים על ממשלת ישראל. הייתה לזה השפעה גדולה על התעצמות הארגונים, מכיוון שפעולות מסוג זה מציתות את הדמיון של הצעירים הפלסטינים".
התוצאה לא גרמה לשינוי מדיניות אלא הקשיחה את העמדה הישראלית: לא מנהלים משא ומתן עם ארגוני טרור. שנה לאחר מכן, באירוע בני הערובה במלון סבוי בתל־אביב, ישראל פעלה באותה דרך. באותן שנים הייתה לישראל מדיניות ברורה של שחרור בני הערובה בפעולות חילוץ, גם אם המחיר בחיי אדם היה גבוה וכואב.
עם התגברות החטיפות בארצות זרות, שבהן לא הייתה לישראל אפשרות חילוץ, היא החלה לשלם מחירים שרק הלכו וגבהו. "מבצע יונתן", שבו חולצו ב־1976 נוסעי מטוס אייר פראנס מאנטבה, היה כנראה המבצע המוצלח האחרון שישראל ביצעה לחילוץ בני ערובה, עד מלחמת חרבות ברזל שבמהלכה בוצעו כמה פעולות נקודתיות לשחרור חטופים מעזה.
רמי איגרא | צילום: צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
השינוי המובהק הסתמן בעסקת ג'יבריל ב־1983, כאשר שישה חיילי נח"ל שנכנעו ללא קרב למחבלי החזית העממית בגבול לבנון, הוחזרו תמורת 4,598 מחבלים. שנתיים מאוחר יותר נעשתה עסקת ג'יבריל השנייה, שבה הוחזרו שלושה חיילי צה"ל תמורת 1,150 אסירים ביטחוניים. ביולי 2008 שחררה ישראל את האסיר הלבנוני סמיר קונטאר, שרצח בנהריה בשנת 1979 את בני משפחת הרן והשוטר אליהו שחר. בתמורה שחרר חיזבאללה את גופותיהם של שני חיילים ישראלים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שהארגון חטף ב־2006, באירוע שהביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. ואולם העסקה הבעייתית ביותר נעשתה ב־2011, כאשר בתמורה להחזרת החייל החטוף גלעד שליט שוחררו 1,027 אסירים פלסטינים, בהם יחיא סינוואר שהפך למנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ברצועה, והוביל את טבח 7 באוקטובר.
אחד תמורת אחד
"בראייה היסטורית, מ־1985 ועד היום ישראל עשתה בעניין החטופים את השטויות הגדולות ביותר שאפשר", אומר לנו רמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד. "עסקת ג'יבריל הייתה טעות גדולה ורבין הצטער עליה, הכניעה בפרשת משעל הייתה טעות גדולה יותר (בעקבות ניסיון החיסול הכושל על אדמת ירדן שוחרר מייסד חמאס אחמד יאסין וכ־70 אסירים פלסטינים נוספים, תמורת שחרור סוכני המוסד שנתפסו בירדן; מ"ט), ועסקת שליט הייתה טעות נוראית ששילמנו עליה מחיר כבד".
ב־2008 מינה שר הביטחון דאז אהוד ברק ועדה, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, כדי שתגיש המלצות למדיניות הנכונה בסוגיה. דיוני הוועדה ומסקנותיה נותרו סודיים עד היום למעט כמה פרטים שנודעו בציבור, בהם ההמלצה כי תמורת חטוף אחד לא ישוחררו יותר ממחבלים אחדים, ותמורת גופות יוחזרו גופות בלבד. הוועדה המליצה ליצור הפרדה בין משפחות החטופים ובין מקבלי ההחלטות, כדי למנוע לחצים כבדים והסחות דעת.
"לא בכדי מדינת ישראל לא אימצה את ועדת שמגר, מסקנותיה חשאיות ושום ממשלה לא קיבלה אותן או נענתה לדרישה לחוקקן בחוק", אומר ירון בלום, בכיר שב"כ ששימש מתאם השבויים והנעדרים בין השנים 2017 ל־2022. "המסקנה המרכזית שכבר פורסמה הייתה שצריכה להיות הלימה בין מספר החטופים למספר האסירים המשתחררים. אבל אם מחר ייחטפו חלילה שלושה אזרחים, חיילים או חיילות, האם נוכל לעמוד בזה? זו הסיבה שוועדת שמגר לא נידונה בשום ממשלה".
אז לשם מה היא הוקמה, אם ממסקנותיה לא ייושמו לעולם?
"חלק ממסקנותיה פורסמו רק ארבע שנים מאוחר יותר, ב־2012, אולי כי אהוד ברק האמין שאחרי עסקת שליט אפשר יהיה ליישם את המלצותיה. אבל כרגע לא נכון לעסוק בזה. כל עוד חמאס נמצא בגזרה, הסוגיה הזאת לא תיפתר גם אם נפרסם את המלצות שמגר. וגם אם הוא יפורק מנשקו, האידאולוגיה שלו תישאר".
האם לישראל יש אסטרטגיה בנושא?
"על איזו אסטרטגיה אתה מדבר, לא לשחרר? סוגיית הטיפול בשבויים ונעדרים מוסדרת ומאורגנת, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, ויש מנהלת ונהלים שחלקם קובעו בחוק. תמיד תשאל את עצמך, אם הבן שלי בסיירת מטכ"ל והסיכוי לעשות מבצע הירואי ולהחזיר חטוף חי או חלל הוא 30%, האם נכון לסכן אותו בשם הגבורה? אני אומר שזה תלוי בסיכויי ההצלחה. אם המתכננים אומרים שהסיכויים גבוהים, ברור שצריך ללכת על זה; אבל אם הם אומרים לדרג המדיני שהסיכוי הוא 10%, צריך להמתין לשעת כושר טובה יותר. אני בעד מבצעים, בעד העזה, בעד לשחרר כמה שפחות מחבלים, אבל אני מזכיר שמספר החטופים ששוחררו במבצעים היה נמוך כי לא הייתה יכולת, ובגלל הוראת סינוואר להרוג חטופים כשחוששים שמתחיל מבצע חילוץ.
"יש גם דילמות שתלויות באיזה מחבל משוחרר ולאן הוא מגורש, לביתו או למדינה שלישית", מוסיף בלום. "הסירוב הקבוע הוא לשחרר רוצחים כמו ברגותי, אחמד סעדאת או אבראהים חאמד. בסוגריים אעיר שכל מי שהולך למדינה שלישית הופך לארכי־מחבל. בעסקת שליט כל מי שגורש לחו"ל חוזר לפעילות צבאית, וזו הייתה טעות. באיו"ש אפשר היה לנהל מעקב, לקבל עליהם מודיעין ולהניח עליהם את היד מהר יותר".
הלב מול השכל
רמי איגרא סבור שלישראל לא הייתה מעולם אסטרטגיה. "מי שהתנגד לעסקת ג'יבריל ב־1985, שבה שוחרר גם אחמד יאסין, היה יצחק נבון, יונה צחורה. הוא היה ה'ערביסט' היחיד והבין לאן זה מוביל. מסקנות שמגר נגנזו כי בסופו של דבר ישראל עושה עסקאות לפי אינטרסים פוליטיים ופחדים אישיים. נתניהו ביצע את עסקת משעל המטופשת, שעוררה מחדש את המומנטום של חמאס וייסדה את חמאסטן, בגלל שפחד ובגלל עצתו של ראש המוסד דאז אפרים הלוי. לא היה נוהל ולא מדיניות מוצהרת. בכל פעם שקרה אסון, הקהל בישראל הצליח לשכנע את הממשלה ללכת אחרי הלב ולא אחרי השכל. כך עשינו גם את עסקת שליט, וההמשך ידוע".
ירון בלום | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
האם צריכה להיות אסטרטגיה?
"כן, כי אם אתה פועל לפי לחצים רגעיים ולא לפי השכל הצרוף, אתה נוטה לעשות שגיאות. איש אינו יודע מה נכון לעשות, ומה שקובע הוא הרחוב והאילוצים והפחדים שמניעים את ההנהגה תוך כדי תנועה. אני התנגדתי נמרצות לעסקת שליט, לשכת ראש הממשלה שלחה את העיתונאים אליי. אבל ביום אחד פרצה מחאת הקוטג' והלחץ הזה הביא את נתניהו לבצע את עסקת שליט, שאת סופה גילינו ב־7 באוקטובר. גם היום אני אומר ששחררנו 250 רוצחים מתועבים בשעה שיכולנו לעשות עסקה טובה בהרבה. מישהו חושב שלא נפגוש אותם בעתיד? בוודאי שנפגוש, או דרך כוונות הרובה או בבתי הקברות. עכשיו אנחנו עוד לא יודעים את שמות ההרוגים מהעסקה הזו. צריכה להיות אסטרטגיה משוחררת משיקולים רגשיים רגעיים, שתהיה מקובלת מראש על הציבור. זה ימנע אלתורים הנובעים מלחץ שאינו רציונלי ואינו מקדם לשום מקום".
איך עברנו ממדיניות של מבצעי חילוץ צבאיים למדיניות של עסקאות?
"א־לוהים יודע. העליתי את השאלה הזו כבר לפני שנה והתלוננתי שמדינת ישראל זנחה את האופציה הצבאית, במקום שנפעל לחילוף חטופים גם במחיר הרוגים בפעולה, גם בקרב החטופים, והתקשורת צלבה אותי. מדברים פה מהלב ולא מהשכל".
לעומתו, ירון בלום חושב שהלחץ הציבורי מסייע להשגת הסכם. "המחאות סייעו להורים להתקרב לליבו של טראמפ ולהביא למעורבות הישירה שלו ושל מדינות אחרות, המצרים או הקטארים. אי אפשר להתעלם מכאב של משפחה".
רבין טען בזמנו כי אימו של יוסקה גרוף "שיגעה" אותו והשפיעה עליו בדרך לעסקה.
"זה נכון אבל כאן המצב שונה. מאות חטופים, משהו בלתי נתפס, וחמאס לא תרגם נכון מהו האתוס היהודי ומהי מדינת ישראל. הם לא הבינו איך זה פועל עלינו כאומה".
ארגוני הטרור למדו שזו הדרך להכניע את ישראל. האם אפשר לחנך אותם שלא נסכים לכל מחיר?
"התשובה היא לא. צריך לדבר פחות ולחוקק פחות חוקים פופוליסטיים כמו אימוץ ועדת שמגר. ישראל צריכה להעביר את המסר שהיא חזקה ועומדת על כך שלא ישוחררו סמלים, ולהמשיך בסיכול פיגועים. צריך צה"ל חזק ושב"כ חזק כי במזרח התיכון מדברים בערבית. הם מבינים רק כוח. צריכה להיכתב תוכנית כמו בוועדת שמגר, אחרי התייעצות עם אנשי מוסר ואתיקה ועם מדינאים, ובה ייאמר אילו מחירים ישראל תשלם, אם בכלל".
זה טוב על הנייר. במציאות הכול מתהפך, יש ציבור ומשפחות והורים.
"לכן התוכנית צריכה להתקבל בהסכמה לאומית, אחרי שדנו בה בתקשורת והיא עמדה למשאל עם או משהו כזה. צריך להצהיר שזו התוכנית שלנו וזה מה שנעשה".
אפשר לשכנע את הציבור לקבל תוכנית כזו?
"אני נפגש עם הציבור לא מעט, יש הבנה גדולה שצריך לפעול בשכל ולא מהבטן. עד לפני שנה, כשהייתי אומר שצריך להתייחס ל־10 מיליון תושבי ישראל ולא ל־100 חטופי ישראל, המשפחות לא אהבו זאת, אבל בציבור שמעתי תמיכה רבה. בסקרים זה הגיע ליותר מ־50 אחוז. ואז, כשנכנסנו לאירוע שנקרא 'מרכבות גדעון', זה הלך והידרדר ל־80 אחוז תמיכה בחטופים. הציבור בישראל רציונלי. המחאה ברחובות עושה טוב בלב למחבלים ורע לחטופים".
לדבריו, צריך לפרסם את מסקנות ועדת שמגר כדי לקדם את קבלת האסטרטגיה. "צריך להודיע גם לאויב, אם תחטוף עוד גלעד שליט – לא תקבל דבר. ואם צריך גם נתאבל עליו. הילד הזה, שלא אשם בכלום, כל העולם ואשתו אומרים לו ש־7 באוקטובר זה בגללו".
וארגוני הטרור יאמינו שבעתיד לא נשלם מחירים מופרזים?
"הא בהא תליא. ברגע שתהיה הסכמה לאומית, היא תשודר לאויב ותאמר שאמנם כעת נפגענו אבל לא יותר, ודעו לכם שאם היום תחטפו חייל נראה אותו כמת. מעין 'נוהל חניבעל' תיאורטי, אחרת אין דרך להתמודד עם הבעיה".
ואז ישאלו אותך "ומה אם זה יהיה הבן שלך"?
"כבר שאלו ועניתי, ומזל שאשתי לא מקשיבה לרדיו. ישבתי פעם במשדר טלוויזיה עם טומי לפיד והוא אמר ש'אם מדובר ביאיר אני מוכן להחזיר את רמת־גן, אבל אם מדובר בבן שלך – לא אכפת לי'. הוא אמר את האמת. אם זה הבן שלי דעתי הייתה נטרפת, אבל הייתי מבין מה החליטו אלה שאחראים כלפי יתר תושבי המדינה. הבן שלי ביחידה קרבית מאוד, אני מוטרף אבל אני מבין את הממלכה שאולי שולחת אותו למוות. לשאלת החטוף משקל זהה. יש כאן ויתור על עצמי לטובת הכלל".