הרבה לפני שהשליט המצרי אברהים פאשא ייסד את בית הכלא בקישלה לצד מגדל דוד, נכלא בערך באותו המקום אדם מפורסם במיוחד: ישו הנוצרי. כך לפחות מספרת הבשורה על פי יוחנן - "בבוקר השכם הוליכו את ישוע מבית קיפא אל בית הממשל". בית הממשל הוא ככל הנראה מעונו של הנציב הרומי פונטיוס פילטוס, ששכן בארמון הורדוס במערב ירושלים העתיקה. מידות הארמון היו 500 מטרים על 150, ומרכזו במצודה שגלגולה קרוי בימינו, בטעות, מגדל דוד.
בשליחות אביו, שליט מצרים מוחמד עלי, כבש אברהים פאשא את סוריה הגדולה ובתוכה גם את ארץ ישראל בראשית שנות השלושים של המאה ה־19. לצד מגדל דוד הוא הקים בשנת 1833 את הקישלה – מילה בטורקית שפירושה מחנה צבאי, או קסרקטין. השלטון העות'מאני, כששב לאחוז בארץ הקודש ב־1840, הוסיף לטפח את הבסיס הצבאי הזה. ב־1860 שופץ הקישלה ונוספו בו מבנים. אחד מהם, בגודל תשעה מטרים על חמישים, עומד במערב החצר, וקירו המערבי אינו אלא חומת העיר.
למבנה הייתה בתחילה גם קומה שנייה, שכמו המבנה הצמוד קורתה בגג רעפים, אך היא הוסרה אחרי מלחמת ששת הימים במחשבה שהיא מכערת את החומה. במבנה הזה הוחזקו אסירי המחתרות העבריות בימי המנדט.
בראשית שנות האלפיים התקיימו במתחם הקישלה חפירות ארכיאולוגיות, וכחלק מהעבודה הוסרה רצפת הקומה הראשונה, המפרידה בינה לבין המרתף. בחפירות במבנה - שחודשו לאחרונה - אותרו שבע שכבות חיים שונות בתולדות ירושלים. בין השאר התברר שהחומה המערבית של העיר העתיקה משמרת ככלל את גבולה המערבי של ירושלים מימי בית ראשון, וגם את קו החומה המערבית החשמונאית ואת קיר ארמונו של המלך הורדוס.
בין הממצאים בחפירות היו אמבטיות צבע מהתקופה הצלבנית, אולי שריד לבית מלאכה של צבעים יהודים שפעלו שם אז. בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בשנת 1170, העיד שיש בעיר "בית הצביעות שקונין אותם היהודים בכל שנה מן המלך, שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם. והם כמו מאתיים יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה". הרמב"ן ב־1267, כמעט מאה שנה לאחר מכן, מעיד על שני יהודים בלבד המתגוררים בירושלים, וגם הם אוחזים עדיין במקצוע הזה: "ירושלים יותר חרבה מן הכול... ואין ישראל בתוכם רק שני אחים צבעים, קונים צביעה מן המושל".
מעל לשכבות הארכיאולוגיות הללו שוכן כאמור הקישלה גופו, שכבר בתקופה העות'מאנית היה לא רק בסיס צבא, אלא גם מתקן כליאה. אחד העצירים שנכלאו בו בראשית המאה ה־20 היה יוסף אמוזיג, חייט יהודי שהחזיק בבעלות על חנות בשוק בעיר העתיקה, וניהל אותה עם שותף ערבי. במלחמת העולם הראשונה גויס אמוזיג לגדוד עבודה טורקי ושירת כחייט במחנה צבאי בבאר־שבע. בקיץ 1916 שלח אותו מפקדו לירושלים לקנות לו בדים ולהכין לו חליפות, ואף צייד אותו באישור מעבר. לרוע מזלו של החייט, מפקד הצבא הטורקי הרביעי, אחמד ג'מאל פחה, הכריז אז על מבצע לכידת עריקים מהצבא. אמוזיג נתפס כשהוא עובד בחנותו, נחשד כעריק ונעצר. מסמך האישור יקר הערך אבד בבית המשפחה, ומפקדו הישיר עבר בינתיים לטורקיה.
צילום: לע"מ
זאב גולן, חוקר תולדות המחתרות העבריות שעסק רבות בקישלה, ראיין את בת אחותו של אמוזיג. היא סיפרה לו שאמו של יוסף באה יום־יום לבקרו, וכי הבן הרגיע את אמו המודאגת, ורק ביקש ממנה לאתר את האישור. האם חיפשה את המסמך בכל מקום, אך לשווא. "בבקרים הייתה הולכת לקישלה עם חברה ערבייה לבושה כמו הערביות כדי להסתיר את פניה והביאה חלב חם ולחמנייה. אחר כך הייתה שבה לביתה לחפש את האישור", כתב גולן. לבסוף מצאה את הדף המבוקש, אך לא מיהרה איתו לקישלה אלא פנתה כמדי יום לחלוב את עז המשפחה, להרתיח את החלב על הפתילייה ולאפות לחמנייה עבור בנה. כשעשתה לבסוף את דרכה לבית המעצר, פגשה מכרים של המשפחה ממררים בבכי, והם לא אפשרו לה להתקדם לקישלה. באותו הבוקר נתלו בשער יפו הסמוך לקישלה חמישה "עריקים" – שני נוצרים, מוסלמי אחד ושני יהודים, שיוסף אמוזיג היה אחד מהם.
היהודי השני שהוצא להורג היה משה מלל, תושב שכונת ימין משה, שעבד עם אמו במלון אמדורסקי – כיום מלון פטרה ברחבת שער יפו, מרחק עשרות מטרים מהקישלה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס מלל לצבא הטורקי ושירת בדמשק. כעבור זמן יצא לחופשה בירושלים, וכשהגיע לתחנת הרכבת במטרה לשוב ליחידתו, נעצר ונחשד בזיוף אישור היציאה שלו. הוא נכלא לצד אמוזיג בקישלה, עד ששניהם הועלו לגרדום.
מעצרים לשם איזון
כשהגיעו לכאן הבריטים, הפך הקישלה לבית מעצר בלבד, ורבים מאסירי המחתרות בימי המנדט בילו במתחם כמה וכמה לילות. על קירות תאי הכליאה בצידו המערבי התגלו כתובות שנחרתו באותה תקופה. באחת מהן מופיע סמל אצ"ל ולצידו שמו של לוחם אצ"ל שמואל מצא (אחיו של השר המנוח יהושע מצא). שמואל, שהלך לעולמו לפני פחות מעשור, הגיע בערוב ימיו לסיור בקישלה וזיהה את מעשה ידיו. אגב, גם ביפו ובחיפה פעלו בתי מעצר שנקראו "הקישלה".
אסירי המחתרות הראשונים הובאו לקישלה הירושלמי כבר בפסח תר"ף, 1920. כוח המגן שיזם זאב ז'בוטינסקי – גלגולו הראשון של ארגון ההגנה – נחלץ להגן על יהודי העיר מפני פורעים ערבים בהובלתו של חאג' אמין אל־חוסייני, שאיימו לעשות שמות בשכונות היהודיות בעיצומו של החג. הבריטים לא רק נמנעו מלהגן על יהודי ירושלים, אלא גם חסמו את גישתם של המגינים היהודים לעיר העתיקה. כשהשלטונות ניסו סוף־סוף להשיב את הסדר על כנו, אחרי כמה ימי פרעות, הם עצרו לשם איזון 19 מחברי כוח המגן יחד עם הפורעים הערבים. במשך כשבועיים, עד להרשעתם במשפט, שהו העצורים בקישלה.
אחד מאותם 19 היה נחמיה רבין, אביו של יצחק רבין. במהלך מאורעות הדמים הצליח האב להסתנן לעיר העתיקה בתוך אמבולנס יחד עם חברו צבי נדב, כששניהם לבושים בחלוקים לבנים. הם ארגנו את התושבים היהודים למשמרות והנחו אותם להכין אבנים ומים רותחים על הגגות כדי להרתיע את הפורעים. אחר כך סייעו לכמה תושבים לצאת מהעיר העתיקה. בשער יפו פגש נחמיה רבין לראשונה את רוזה כהן, לימים אשתו. היא הצליחה כמוהו להיכנס לעיר העתיקה כשהיא מחופשת לאחות, כביכול במטרה לסייע לפצועים.
במהלך חול המועד פסח הגיעו הבריטים לבניין מגורים במרכז העיר שנקרא "הרווקייה", והיה מרכז לארגון ההגנה שייסד ז'בוטינסקי. הם ערכו חיפוש, מצאו חלק מכלי הנשק והכדורים שהוסתרו במקום, ולקחו את רוב הגברים ששהו בבניין למעצר בקישלה. אחד העצורים, אריה אלקלעי, כתב לימים בזיכרונותיו שאנשי ההגנה "הועמדו לפני שערי הברזל הכבדים עד שתותר הכניסה. חיילים הודים זקופים, צנופים מצנפות עבות בראשם, מזרים אימה מעיניהם השחורות ומאבחת חרבם, שמרו על מבוא הבית הנורא הזה. הקצין שליווה את התפוסים נכנס ראשונה וההודים דיגלו את נשקם לכבודו". עצור אחר, אליהו גינצבורג, כתב: "הוצעדנו בגשם קל אל תוך הקישלה, כלא טורקי לשעבר וכעת תחנת משטרה ובית מעצר. הובלנו דרך מדרגות אפלות אל חדר ריק שבו שני חורים, חסרי מסגרות ושמשות, היוו חלונות. הגשם המטפטף הפך לגשם שוטף ונכנס פנימה".
האסירים שמעו את היריות המהדהדות עדיין בעיר העתיקה מהמהומות הנמשכות, וראו חיילים בריטים מובילים לתוך הקישלה ערבים שידיהם מלאות ביזה. משה רקובסקי סיפר: "בשתיים בלילה הועברנו לקישלה שהיה בשער יפו, לקומה ב'. את הלילה בילינו על הרצפה". מוקדם בבוקר אותו היום בא ז'בוטינסקי לקישלה והציע שיעצרו אותו, כאחראי לכוחות ההגנה, במקום חבריו. השוטרים רשמו את דבריו בקרירות והעבירו אותם לממונים עליהם. הבריטים נעתרו חלקית לבקשת ז'בוטינסקי: הוצאה נגדו פקודת מעצר, אולם חבריו הכלואים לא שוחררו.
כשהבריטים באו לעצור אותו, ביקש מהם ז'בוטינסקי לאפשר לו להגיע לקישלה בשתיים בצהריים, והם הסכימו. בשעה שנקבעה התייצב ז'בוטינסקי ברחבה שלפני בית המעצר, ואיתו מרדכי עליאש - מזכ"ל "ועד הצירים", הוועדה הציונית שהוקמה בעקבות הצהרת בלפור כדי להניח את היסוד לבית הלאומי. אנשי ההגנה ומנהיגם נחקרו בידי קפטן אוסטרלי, ולידו שני קצינים בריטים ופקיד ערבי. ז'בוטינסקי והאחרים דרשו שהחקירה תתנהל בעברית, וכעבור שעה או שעתיים הובא פקיד יהודי לשם כך.
לאחר החקירה הראשונה נמצא ז'בוטינסקי זכאי, ושוחרר. הוא עלה לתא של חבריו להודיע להם על כך, והבריטים נכנסו אחריו והודיעו לו שהוא נאסר בשנית ומואשם בחימוש תושבים במטרה לגרום למעשי אונס, שוד, חורבן ורצח. בעת המעצר הותר לז'בוטינסקי לארח מבקרים בתאו, ובין אלה נמנו אשתו וגיסתו. הוא ביקש שאמו המבוגרת לא תבוא לבקרו, כי לא רצה להטריח אותה לעלות במדרגות התלולות. האם בכל זאת הגיעה, וישבה עם בנה בתוך התא. ידיד של ז'בוטינסקי שביקר אצלו בימי המעצר, דיווח שמצא אותו במצב רוח מרומם, ושהם התבדחו וצחקו.
הבריטים הסכימו שחבורת המגינים היהודים תקבל מזון מבחוץ, וירחמיאל אמדורסקי, בעלי המלון הסמוך, טרח בעצמו להביא להם את ארוחותיהם. "נושאי המשא הגיעו קרוב לשערים ונעצרו", סיפר אלקלעי. "הקצין התורן, הודי רחב גרם, בידו השחומה ובתנועה נמרצת, ציווה להסתלק. הקצין ביקש להבריח אותם ושלף אקדח. אז הגיע קצין אוסטרלי שהתיר להכניס את האוכל פנימה".
המשפט הסתיים כעבור פחות משבועיים. העצורים הובלו לכלא המרכזי במגרש הרוסים כדי לשמוע את גזר הדין. קצין בריטי עלה לתאו של ז'בוטינסקי והזמין אותו לרדת. פלוגה בריטית על נשקה הופיעה ברחבה. אנשי ההגנה הוצעדו ברחוב יפו הלח מן הגשם, שפסק דקות ספורות קודם לכן, ושרו "שאו ציונה נס ודגל". ז'בוטינסקי נידון ל־15 שנות מאסר עם עבודת פרך, ולאחר מכן לגירוש מהארץ בגין "אחזקת נשק וחימוש אחרים בכוונת זדון". שאר חבריו נידונו לשלוש שנות מאסר עם עבודת פרך בגין אחזקת נשק. כעבור שבוע הועברו האסירים לכלא עכו, ושם צולמה תמונתו המפורסמת של ז'בוטינסקי יושב על אדן החלון. כעבור כמה חודשים שוחררו כולם, ובמקביל שוחררו גם הפורעים הערבים שנאסרו בעת המאורעות, ובהם מסיתים, רוצחים ואנסים. ז'בוטינסקי, שהמשיך לטעון לחפותם של אנשי ההגנה, נסע ללונדון והביא לביטול ההרשעה.
לוחמי השופר
זו הייתה רק תחילתה של היכרות הדוקה בין לוחמי המחתרות העבריות ובין מבנה הכליאה הניצב לצד מגדל דוד. הבולטים בעצורים שם היו התוקעים בשופר בכותל מדי מוצאי יום הכיפורים. בין 1930 ל־1947 התנהל מאבק על זכות התקיעה בסמטת הכותל הצרה, וחברי בית"ר, "ברית הבריונים" ואצ"ל שנתפסו בעקבות מעשה כזה, ישבו ברובם בקישלה. הראשון ברשימה היה הרב משה צבי סגל (קרוב משפחה רחוק של כותב שורות אלה), אז צעיר בן 25 בסנדלים ובמכנסיים קצרים.
"בהגיע הרגע תקעתי בכל כוחי תקיעה אחת גדולה", סיפר לימים. "שוטרים מכל עבר עטו עליי. ידיים רבות תפסו בי. הובאתי אל הקישלה. בקישלה ישבתי וחיכיתי. לידי עמד שוטר ערבי עם הרובה שלו. 'הבא לי קצת מים, קצת לחם, אני צם מאתמול', אמרתי לו. הוא אמר שיש לו פקודה שאסור לו לזוז ממני. כדי למצוא חן בעיניי, התחיל לקלל את האנגלים. על כל קללה אמרתי 'אמן'. הוא הוסיף לקלל ואני אמרתי 'אמן'. ראו זה פלא, איזו אחוות עמים. בין יהודי ובין ערבי יש הבנה גמורה בעניין השלטון הזר הזה". בסופו של דבר שוחרר העצור בזכות התערבותו של הרב אברהם יצחק קוק, שעל פי המסופר הודיע לבריטים שלא ישבור את צומו עד שסגל יצא לחופשי.
שרגא חייטין, שתקע בשופר במוצאי יום כיפור תרצ"ו (1935), הובל גם הוא לקישלה, והרב יעקב משה חרל"פ קיבל אישור להעביר לו מזון לשבירת הצום. "אחרי דין ודברים די ארוך הורשו כמה יהודים זקנים להשאיר סל מלא וגדוש מטעמים", סיפר חייטין. "הם לא הניחו לקצין התורני עד שהכניס את הסל אליי, ורק אז הלכו לבתיהם לסעוד סעודתם. מרוצה מאוד מהצלחתי אכלתי, שבעתי ושקעתי בשינה עמוקה, שאפילו אלפי החרקים השונים והמשונים, דייריה הקבועים של הקישלה, לא הצליחו לעוררני".
למחרת נלקח חייטין לחקירה. הוא הודה באשמה, צולם ונלקחו ממנו טביעות אצבע. כשהשוטר החזיר אותו לקישלה, אמר היומנאי לשוטר "חאלס". זה הבין בטעות שעליו לשחרר את העציר. לאחר שהוסרו ממנו אזיקיו עזב חייטין לתומו את המקום. בשער יפו הוא פגש בחבריו, ואלה דיווחו לו שבית המשפט דווקא סירב לשחררו בערבות. לא עבר זמן רב עד שגם הבריטים גילו את הטעות. הם פנו לחייטין באמצעות עורך דינו ודרשו שישוב לקישלה. חייטין השיב: "אופיע למשפט, אך לא אכנס בחזרה לכלא המלוכלך והשורץ פושעים". לאחר שהרב חרל"פ והרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, הודיעו לבריטים שהם ערבים לכך שחייטין יופיע במשפט, ניאותה המשטרה להסכים להסדר. התוקע בשופר נשלח בסופו של דבר לשלושה חודשי מאסר עם עבודת פרך.
צילום: לע"מ
ב־1937 התגייס אריה קוצר למשימת התקיעה בשופר, וגם הוא נעצר והובא לקישלה. "ניצבתי לפני השופט הבריטי ששאלני האם אני מודה באשמה. השבתי שאין כאן אשמה ולא הוא, הבריטי, מוסמך לדון אותי על פעולה זו או אחרת במולדת שלנו", סיפר. כשנשאל אם יש סיבה לא למצות עמו את הדין, השיב: "תקיעת השופר היא חלק בלתי נפרד מהטקס הדתי שנשמר על ידי העם היהודי במשך אלפי שנים". השופט לא התרשם וגזר עליו חצי שנת מאסר, שקוצר ריצה במגרש הרוסים.
באותה שנה הובל לקישלה גם יחזקאל אלטמן, איש אצ"ל שירה לעבר ניידת משטרה ואוטובוס ערבי ליד הקסטל. כשניגש לשירותים בקישלה, הוא מצא את השומר שקוע במשחק קלפים. במשך זמן רב ניסה העציר לפרק את החלון, אך לשווא. הוא הביט החוצה והבין שגם אם יצליח, גדר תיל תחצוץ בינו ובין החופש. השומר עדיין היה מרוכז במשחק, ולכן אלטמן פשוט חלף מולו והמשיך לצעוד לעבר השער הראשי. לבוש עדיין במדי הנוטר שלו, הוא שאל את השומר בשער איפה אפשר לרכוש סיגריות. השומר הפנה אותו לעבר רחוב יפו, ואלטמן יצא מהקישלה. ברחוב יפו עצרה אותו ניידת, ובתוכה החוקר הראשי שלו. אלטמן טען להגנתו שרק ביקש לקנות סיגריה, והוחזר לקישלה. בהמשך הועבר לכלא המרכזי, עמד למשפט ונידון למוות, אולם עונשו הומתק למאסר עולם. בסופו של דבר השתחרר מהכלא כעבור שנים אחדות.
ביום כיפור תרצ"ט, 1938, תקעו בשופר בכותל יעקב ("סיקא") אהרוני וישראל תבואה. "בבית הסוהר היו הרבה מאוד ערבים", סיפר אהרוני. "בשבילי זו הייתה תמונה נוראה, לראות את הערבים מהעולם התחתון, ביניהם מעשני סמים, פושעים שנידונו לתלייה ומנהיגים ערבים, שהיו משחדים ומקבלים מזרנים וכל טוב לכלא. אבל כיוון ששפת אמי הייתה ערבית והכרתי את המנהגים הערביים, כיבדו אותי מאוד. כשהם קיבלו מגש של עוגיות, למשל, אני הייתי השני, אחרי המנהיגים הערבים, להתכבד. אני גם זוכר תמונה אחרת, איך שערבים שנידונו למוות היו נגררים משם לתא המוות במגרש הרוסים. הרב אריה לוין דאג לנו ואמר בוועד הקהילות שלא יאכל, אלא אם כן יביאו לנו אוכל קודם לכן. אכן, האוכל הגיע אחרי שעתיים, ותודה לא־ל, אכלנו ושבענו. עד אז לא אכלנו כלום, חיכינו לאוכל הכשר".
כשהבינו העצירים הערבים ששני היהודים החולקים איתם תא הם לוחמי מחתרת, החליטו לעשות בהם שפטים. סיקא אמר לתבואה "הלילה ישחטו אותנו", והשניים קבעו לעצמם משמרות. בשתיים בלילה ראה סיקא ערבי שמתכוון לקום לעברו. סיקא פנה אליו בערבית, בשפה הכי גסה שידע, והזהיר אותו: "שים את ראשך במקומו, ולא – אנסר את הראש הזה במסור". הערבי נשמע לאזהרה. בבוקר מצאו סיקא ותבואה כלי רצח מאולתר בתא המעצר - מקלות שנתחבו בהם סכיני גילוח. אחרי שבועיים נלקחו למשפט: סנגורו של אהרוני טען ש"הוא לא יודע מה זה פוליטיקה. הוא היה צריך לתקוע בשופר מבחינה דתית", ולקוחו זוכה מאשמה. תבואה נידון לכמה חודשי מאסר.
אהרוני התרשם מאוד מהשוחד שפרח בבית המעצר הבריטי. "בכסף היו מכניסים מבחוץ מזונות ואפילו מגשים שקוטרם מטר שלם", הוא סיפר. "במו עיניי ראיתי איך הוכנסו לאולם הכלא כריות וכסתות ומזרונות שהגיעו מבית־לחם, שכן אסיר כבד בממון הגיע מבית־לחם. בלילה השני לבואי התרכזו מרבית האסירים במעגל. מישהו הוציא צמר גפן ובעזרת סכין גילוח ואבן צור הציתו סיגריה מגולגלת שמילאוה בחשיש. הראשון שנתכבד בה היה החשוב שבין האסירים, ולאחר כמה 'שחטות' שינק ממנה העבירה לאסיר הסמוך. גם זה נהג כראשון והעבירה לשלישי. כשהגיעה הסיגריה המחשישה אליי, אמר ראש האסירים 'תנו לצעיר הזה', אך אני השבתי להם כי אין אני מעשן. אגב העישון סיפרו האסירים סיפורים, ובעקבות סיפור אחד פרץ ריב בין שניים מהאסירים. שוטרים נכנסו לתא וערכו חיפוש אחר החשיש. הם הריחו את פיותיהם של כל האסירים וחיפשו בגופו של כל אחד שהריחו אצלו עשן".
צילום: לע"מ
ביום הכיפורים ת"ש, 1939, תקעו בשופר ישעיהו גוטסמן־בן־צבי ומשה חי. חי נלקח לקישלה, נחקר במשך יומיים ושוחרר. ארבע שנים אחר כך הצליחו שלושה חברי מחתרת לתקוע בשופר בכותל, ולעזוב את המקום בלי להיתפס. הבריטים לא היססו, ועצרו עשרות אנשים אחרים – 25 יהודים, לפי דיווח בעיתון הארץ. כעבור יום דווח על שחרורם. גם במוצאי יום הכיפורים תש"ה, 1944, שלושה אנשי אצ"ל שתקעו בשופר לא נתפסו, ותחתם עצרו הבריטים אקראית כמה מפוקדי הכותל. "שמענו את התקיעה", סיפר לימים צבי אנטמן, אחד מהם. "החיילים עצרו אותי ועוד שבעה אנשים. למה אותי? אולי מצאתי חן בעיניהם. שרתי התקווה, אבל כל אחד שהיה שם שר".
בקישלה נחקרו העצורים בידי תומס וילקין, איש הבולשת הידוע לשמצה אשר כונה בעגה המחתרתית "וילקינס". "מה אתה רוצה ממני", אמר לו אנטמן, "אני בסך הכול שלושה חודשים בארץ". הוא ושאר העצורים ישבו כשבוע בקישלה, ואז הועברו לבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים. בהגיעם, ראו צלב שהכינו האסירים בבית המלאכה של הכלא, כדי שיוצב על קבר טרי. על הצלב היו רשומים שמו, תאריך לידתו ותאריך מותו של וילקין: לוחמי לח"י ירו בו למוות באותו היום, לא הרחק מבניין הכלא.
במוצאי יום כיפור תש"ז (1946) שוב תקעו בשופר בכותל שלושה חברי מחתרת. אחד מהם, משה קיראון, הובא לקישלה. "מיד שאלו אותי מי שלח אותי. לא היה ברור לי מי שלח אותי, אבל אמרו לי בבית"ר לא לענות. אז קיבלתי מכות. ר' מרדכי ויינגרטן, המוכתר של העיר העתיקה, הוזעק לקישלה והביא עמו אוכל. הייתי מת מרעב, והוא הביא לי פיתה טרייה וגבינות צאן", סיפר קיראון. עו"ד אליהו מרידור שחרר את משה בערבות, והוא יצא משערי הקישלה לאחר שעות אחדות.
חצר המטרה
גם אורי צבי גרינברג כיבד בנוכחותו את בית המעצר. בלילה סתווי של שנת 1940, קצין מחוז יהודי ששמו יצחק צ'יזיק הגיע עם קבוצת חיילים בריטים לבית המשורר, העיר אותו בשעה שלוש לפנות בוקר והודיע לו על מעצרו. גרינברג אמר שהוא חולה, וביקש להיעצר בבוקר. צ'יזיק נתן בו אמון, חזר בבוקר ועצר אותו. "הם הביאו אותי למגרש הרוסים ומשם לכלא בעיר העתיקה, לקישלה", סיפר המשורר. "היה שם קצין ערבי, זה שבזמנו פיקד על הפוגרום בחברון. הוא התנהג אליי יפה מאוד, הכין לי קפה בלילה והביא לי. אבל באשנב ישב יהודי. כשראה אותי, אמר: איזה דג! הכנסתי את אגרופי אל תוך האשנב ודפקתי על השולחן. מה אתה חושב? שאתה תמיד תשב פה? הוא אמר לי: תחתום פה! חתמתי. לא רציתי לעשות מהומות. אבל הוא לא הסתפק בזה. תן את האצבע! אמר ותפס את ידי ודפק אותה בחוזקה על כרית הדיו. אתה גיבור? שאלתי אותו. אתה חושב שהבריטים יישארו כאן לעולם?"
הבריטים טענו שגרינברג חשוד בשוד מסמכים ממשרדי התנועה הרוויזיוניסטית. המפלגה עצמה הודיעה שלא נגנבו ממנה מסמכים, אולם ללא הועיל. המשורר ישב בקישלה כמעט שבוע, עד שהבריטים נאלצו לשחררו בגלל תרעומת בחו"ל על מעצרו ללא הוכחות למעורבותו בפשע כלשהו. כעבור שנים סיפר צ'יזיק לגרינברג שזו הייתה עלילת שווא, שמקורה במתנגדים פוליטיים מקרב היהודים. על החוויה כולה חיבר גרינברג שיר, "עם ראובני ומולכו בחצר המטרה בירושלים". בין השאר הוא כתב: "אני מודה שחטאתי למלך הזר / בזעמים שבלב ובלהבת השיר / וכן בא היום והייתי אסיר / בחצר המטרה בירושלים העיר / שם נטלו מכיסי שעוני ועטי / בל אדע סוד הזמן בדורי ואש כתב / לא לזעֹם על הורגַי לא לבכות על מתִי / ושאלוני למקום לדתי וגילי / וציווני לחתם את שמי תחת קו / בטביעת הבוהן כדרך פלילי".
מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, זכה לשבת בקישלה כלוחם אצ"ל. "זה היה מרתף גדול, אולם שלא חולק לתאים או לחדרים, מלא בחשודים ערבים שנעצרו בגין כל מיני עבירות", הוא כתב לימים. "הזוהמה שלטה בכול. את הצרכים עשינו בדלי שעמד ליד הקיר. בלילה הראשון ישנתי על הרצפה, ואז נודע לי שאפשר לקבל שמיכת סמרטוטים מקופלת, 'בורש' בלשון בתי הסוהר, שאסירים תפרו מטלאים של בד. ביום צריך היה לקפל אותה ולהניחה לצד הקיר". לפני קרוב לעשור ראיינתי את שמגר ותהיתי באוזניו אם העובדה שנכלא בקישלה אינה גורמת לו לחוש אי נוחות כשגם היום מובאים לאותה תחנת משטרה יהודים שנעצרו בחשד לתפילה או השתחוויה בהר הבית. שמגר השיב כמעט ביובש: "אני לא חושב שהקישלה מקבל איזה מעמד מיוחד בגלל שהייתי שם".
רוב האסירים בקישלה היו גברים, אך מדי פעם הוחזקו שם גם נשים. בראשית 1947 התגייסה לאצ"ל מלכה קנדל, נערה בת 15. היא עסקה בעיקר בהדבקת כרוזים על קירות העיר. ב־21 בנובמבר, שבוע לפני החלטת העצרת הכללית על תוכנית החלוקה, התכוננה קנדל לשיעור נשק מחתרתי בחדר בשכונת הבוכרים. הבריטים פרצו פנימה, מצאו את האקדחים שברשותה, ועצרו אותה עם חבר אצ"ל שעזר לה. היא הואשמה בהחזקת תת־מקלע "סטן", ארבעה אקדחים, נפצים ותחמושת. קנדל זוכרת שבקישלה הוכנסה לחדר קטן בקומה הראשונה, מאחורי החדר ששימש את מנהל המשמר, וליד השירותים. שלוש בנות נוספות ישבו בחדר עמה: דינה חנוך ומירה מירסקי, חברות אצ"ל שנתפסו ובידן כרוזים של הארגון, וגרמנייה נוצרייה ששמה מריה, שהואשמה ששירתה כקאפו במחנה ההשמדה אושוויץ. למחרת, בשבת, ביקר את קנדל "רב האסירים" הרב אריה לוין. הוא הביא לה סוודר מביתה וניסה לעודד אותה. היא לא ידעה איך הצליח למצוא את משפחתה. קנדל הייתה עצורה במשך כשבועיים, ואז שוחררה.
במוצאי יום הכיפורים תש"ח, 1947, נשמעה תקיעת השופר האחרונה בכותל עד מלחמת ששת הימים. אברהם כספי היה אחד מהתוקעים. כספי נמנה גם עם מגיני הרובע היהודי כשנפל בידי הירדנים בהמשך השנה, וגם אז הובל לקישלה, הפעם בידי הלגיון. "כל אחד קיבל מכות רצח. סתם התעללות, לא הייתה חקירה. היינו אבלים וחפויי ראש", הוא סיפר. "בשבת בבוקר לקחו אותנו מהקישלה דרך כל העיר העתיקה וזרקו עלינו זבל, אבנים וכל מיני פסולת". מירושלים נלקחו מגיני הרובע לשהות ממושכת במחנה מעצר בירדן.
פושעים קטנים מאוד
בחלוף 19 שנה שוחררה העיר העתיקה, ואיתה מגדל דוד ומתחם הקישלה. שוב אומצו המבנים במקום לשמש בית מעצר, בפרט של אנשים שלא נחשדו בפשעים נוראים במיוחד. בין השאר הוחזקו שם אלפי פעילים שנעצרו בהר הבית לאורך השנים בגלל מעשים של מה בכך. דוגמה אחת היא של שמואל הרצליך: בראש השנה תשנ"א, 1990, הוא תקע בשופר בהר, ונשלח מיד למעצר בקישלה – ממש כמו מקביליו בכותל בימי המנדט, כאילו לא הוקמה בינתיים מדינה ליהודים.
איש הר הבית יהודה עציון, מייסד תנועת "חי וקיים" שהתמקדה בכניסה להר דרך שערים המיועדים למוסלמים, זוכר עשרות חקירות ומעצרים שעברו עליו בקישלה. "בדרך כלל היו חקירות ממושכות אל תוך הלילה, עד שגמרו לחקור את כל הפעילים, ואז חלקם שוחררו בערבות עד המשפט. לא פעם סירבנו לתנאי המשטרה – הרחקות מהעיר העתיקה ומהר הבית – ואז 'התקדמנו' למעצר לילה עד להבאה למחרת בפני שופט, בדרך כלל במגרש הרוסים".
פעיל ההר מיכאל פואה נעצר באביב 2005, כשהלך ברובע היהודי לתומו. המשטרה חשדה בו ובאזרחים נוספים שהם חלק מ"מבצע" להעלאת רבבת יהודים להר הבית. "ישבנו בחדר הסיור בקישלה - עציר ששמו יאיר, ששברו לו את השעון ולקחו לו את המשקפיים, את הטלפון ונעל אחת, קטין בן 14, אני ועוד שני מעוכבים", סיפר פואה. "הודעתי לשוטרים שבשעה 14:00 מסתיימות שלוש השעות שהם רשאים על פי חוק לעכב אותנו, ולכן בדיוק אז אנחנו קמים והולכים. השעה הגיעה, והקצין לא הגיע. קמנו והלכנו לפתח. אחד החוקרים, כנראה קצין בלבוש אזרחי, עמד ליד מיניבוס קטן אזרחי וציווה עלינו לעלות אליו".
כשפואה סירב לעלות לרכב בלי שתוצג תעודת שוטר, הקצין דחף פנימה אותו ושני עצורים נוספים, והחל לנסוע. "אשתי ועוד חברים נעמדו ליד הרכב. 'הוא חוטף אותי', צעקתי, 'רשמו את המספר'". הקצין נכנס ללחץ, שילב לרוורס ופגע בחוזקה בניידת משטרה שעמדה מאחוריו. אחר כך, מתאר פואה, החלה נסיעה פרועה עד למחסום משטרתי בכניסה לעיר העתיקה. "שם ניסתה לעצור אותו שוטרת. כפי הנראה הניידת שנפגעה ניסתה להשיג אותו כדי לקחת פרטים. 'זה רכב משטרתי', הוא צעק לעברה, וחנה לפני תחנת האוטובוס". הקצין מסר לפואה ולעצור נוסף את תעודותיהם והורה להם לרדת, אך פואה התעקש שגם יאיר יקבל את מסמכיו ואת החפצים שנלקחו ממנו. הפעם לא הצליח איש המשטרה לכפות את רצונו באלימות, "ואחר כבוד החזיר אותנו לתחנת הקישלה שמשם חטף אותנו לנסיעה המוזרה".
פעיל ההר יעקב הימן סיפר על חוויה משונה לא פחות. ב־2013, לאחר שנעצר בעקבות שירת התקווה בהר הבית – כן, ממש כמו צבי אנטמן בכותל ב־1944 – הוא זומן לחקירת שב"כ בקישלה. "לקחו את הטלפון שלי, הכניסו אותי לחדר פנימי וסגרו את הדלת. הושיבו אותי בשולחן מול חוקר כשמאחוריי, צמוד אליי, בריון שנכון להתנפל עליי אם אעשה צעד לא נכון. האדם שמולי הסביר שהוא איש שב"כ, והוסיף ואמר שבשב"כ לא התנגדו למעשה שעשיתי, הם אפילו בעד, אבל הוא מפציר בי 'להיזהר מגורמים לא רצויים שיידבקו אליי'. שאלתי את השניים באילו גורמים מדובר, והם לא רצו לפרט. שאלתי אותם: אם בשב"כ תומכים בצעד שנקטתי, מדוע אינם מורים לשחרר את הרסן על ההר ביחס ליהודים. הם ענו שבשב"כ מפחדים שהדברים 'יצאו משליטה במשמרת שלהם'".
גם חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק, פעיל הר הבית, בילה בקישלה "אינספור פעמים ב־17 השנים האחרונות". לראשונה הגיע לשם בסוכות 2008, לאחר שיזם מעמד הקהל בהר: "אחרי שהכול היה מסוכם מראש עם המשטרה, עיכבו אותי לחקירה בגלל קריאת פסוקי מעמד הקהל". בפעמים אחרות נחקר גליק לאחר ששוטר סמוי הבחין שאמר בהר את נוסח התפילה לשלום המדינה, ובעקבות כתבה בערוץ 10 שבה ראו אותו אומר את תפילת "עלינו לשבח". עילות נוספות לחקירות היו ניסיון להקרבת קורבן פסח, הליכה איטית מדי, הפניית שאלה לשוטרים מדוע הם מרשים לערבים לשחק כדורגל בהר, ותלונה שקרית של מוסלמית שטענה שגליק שבר את ידה.
שלטונות באו והלכו, ואילו הקישלה כאן כדי להישאר. חלקו ההיסטורי הוא מוזיאון, אבל בצידו האחר עולם כמנהגו נוהג: יהודים נעצרים ונחקרים בגלל תקיעת שופר או שירת התקווה. מימי אברהים פאשא ועד משטרת ישראל ב־2025, יש דברים שאינם משתנים.