מנצחים את הבצורת והמלחמה: הצפון הירוק והמשתקם שמחכה לכם עם פינות חמד נסתרות

אני פורש על הברכיים את המפה המקוונת, כלומר מניח עליהן את הלפטופ שלי, ושואל את עצמי מאיפה מתחילים. הצפון עצום. הגליל העליון והגולן, שהם הצפון שאליו תרצו להגיע כדי לטייל, הוא חבל ארץ רחב ידיים שמשתרע על פני 2,000 קמ"ר מלאים נופים מגוונים. אחרי שאני מתלבט, מתייעץ וכמעט מתייאש – בדיוק כמו כל משפחה ישראלית רגע לפני שהיא יוצאת לטייל – אני מחליט לבנות מסלול כללי לאורך גבול ישראל־לבנון ולאלתר תוך כדי תנועה. ככה נולד המסלול שלפניכם, מסע מקיבוץ שניר שבמזרח, שנבחר כי יש בו מים והוא בדיוק על הגבול בין הגולן לגליל, ועד שתולה שבמערב, כי שם הבית שלנו, פסע מחיזבאללה, מרחק נגיעה מהים הגדול. זה מסלול עם נחלים, נקודות היסטוריות, הרבה ירוק, אוכל טוב, פילבוקס נעלם אחד ועגלת קפה שנמצאת ממש על הגבול. ולמי שרוצה להקדיש יותר מיום אחד לטיול בצפון, הוספנו כמה הרחבות למסלולים בעוד שלושה מנחלי הגולן והגליל ושביליהם.

המסלול שבו טיילנו נמשך כחמש שעות. התחלנו בטנק הסורי בשעה 8:00 וסיימנו ב"קפה על הגבול" בסביבות השעה 13:00. מומלץ להגיע לתחנה הראשונה, הטנק הסורי, בשעות הבוקר המוקדמות לפני שהחום מתגבר ולפני שמטיילים אחרים ממלאים את הכבישים ואת הנחלים.

טנק סורי על הגב

הטנק הסורי, התחנה הראשונה במסלול, יחכה לכם בתחתית האפיק שבו שוטפים מי נחל חרמון (בניאס). הגלגלים של הטנק עדיין מסתובבים, אבל הוא עצמו מוטל על גבו חסר אונים, מאז נפל לנקיק במלחמת ששת הימים. את הרכב תחנו בנקודת ההתחלה (בווייז: הטנק הסורי ההפוך), ואחרי רבע שעה של הליכה תגיעו לטנק. המסלול, שחודש לאחרונה ומסומן בירוק, מתאים גם למשפחות עם ילדים, אך לא נגיש. שימו לב: הירידה אל אפיק הנחל עוברת בשטח פתוח, לא מוצל, כך שעדיף להגיע בשעות הבוקר לפני שנעשה חם. בדרך למטה תוכלו לראות מצפון־מזרח לכם את קלעת נמרוד, מבצר צלבני עתיק (אם הוא עדיין עטוף בערפילי הבוקר, סימן שהגעתם בשעה הנכונה).

בנחל, שזורם יפה למרות שנת הבצורת, אני פוגש משפחה של חסידי גור מאשדוד. אב, אם ושישה ילדים. הרגליים היחפות במים הקרירים, הגוף מכוסה בקפטאנים השחורים. על ראשי הילדים הבוגרים, תלמידי ישיבה קטנה, כרוכה כמו כאפיה מגבת עם רצועת גומי. סגולה נגד מכת שמש. את השיטה הם למדו מחברים לישיבה. החוט שבו משתמשים כעקאל משמש בשגרה לקשירת שולי המכנסיים מעל לגרביים. המוח היהודי ממציא פטנטים. "לבחורים אסור לטייל לבד", מסביר האב את הנוכחות המשפחתית המורחבת, "רק עם המשפחה. פוחדים שיעשו שטויות ודברים מסוכנים. ככה מקובל אצלנו. יוצאים יחד כדי לפוש מעמל התורה". וגם להכיר את ארץ ישראל היפה שלנו? אני מבקש תשובה קצת יותר ציונית. "לא, לא. להתאוורר טיפה אחרי שלומדים תורה כל היום", הוא מתעקש. בדרך העולה מהנחל אני שם לב לשלטי הדרך המכוסים מדבקות צבעוניות לזכר הנופלים במלחמה. אלה כבר לא יוכלו ללמוד וגם לא להתאוורר.

עוד נקודות עניין בקרבת מקום: סמוך לקיבוץ שדה־נחמיה תוכלו לראות את המפגש בין הנחלים שניר, דן וחרמון, היוצרים יחד את נהר הירדן (בשל הבצורת, רוב אתרי הקיאקים בירדן לא פעילים השנה).

הילדים חזרו לנחל

נחל שניר (חצבאני) הוא היעד הבא שלנו. מהחניה בכביש 9991 פונים שמאלה ולאחר מכן שוב שמאלה לכביש 99, וממשיכים עד לשמורת נחל שניר (בווייז: שמורת טבע נחל שניר). בדרך אפשר לעצור באנדרטה לזכר חללי אסון המסוקים שבשאר־ישוב. הכניסה לשמורה, שבתחומיה בריכות שכשוך וכמה מסלולים רגליים נגישים, כרוכה בתשלום. בזמן שאייל הצלם ואני חותכים לכיוון המים, מולנו יורדת עדת ילדים מקיבוץ מעיין־ברוך. הם פונו מהבית בתחילת המלחמה והתגלגלו אפילו לאילת הרחוקה. מעבר לשניר רעמו התותחים ומטוסי חיל האוויר, והשלום חזר בסוף הסתיו ואיתו גם המפונים.

"גדלתי בנחל הזה", מספרת אורטל בארי, אחת האימהות המלוות, "הוא תמיד היה החצר האחורית שלנו. כשהיינו ילדים היינו מגיעים מהגדה השנייה ומשכשכים פה רגליים, עוד לפני שהייתה פה שמורה, עכשיו תור הדור הצעיר. זו פעם ראשונה שהם מטיילים פה אחרי המלחמה". יהב אסתר כהן, המדריכה הצעירה שמלווה אותם, היא תושבת קריית־שמונה במקור, דור שלישי למעברה. עכשיו היא גרה בקיבוץ. "מיד כשהשתחררתי מהצבא התחילה המלחמה", היא מסבירה, "ואחרי שנתיים של פינוי רציתי לעבוד בחינוך בלתי פורמלי וחזרתי למעיין־ברוך במקום לקריית־שמונה. למדתי שבני אדם הם סתגלנים. איפה שלא נהיה אנחנו נסתדר. ככה היה גם במלון, וככה יהיה עכשיו". היא לומדת פסיכולוגיה וחקר המוח והתודעה, אחרי שבמהלך תקופת הפינוי עבדה כמורה בבית ספר למפונים.

בינתיים התינוקות בשניר משכשכים רגליים כמו מאומה לא קרה, וצעקות הילדים ופכפוך המים עושים טוב על הלב למי ששומע את קולות השגרה מבעד לרעש. אחרי שנתיים של סגירה מאונס, זה רעש של חיים. גם אתם תוכלו לשמוע את החיים חוזרים לנחל שניר, לערוך פיקניק בצל ואולי גם לאכול תאנים ופטל ישר מעצי הפרי, שימתיקו עוד יותר את הביקור בשמורה שהיא מהיפות בישראל.

עוד נקודות עניין בקרבת מקום: מוזאון הטבע בית אוסישקין, כולל פוחלצים, והמסעדה המוכרת "דג על הדן" שחזרה לפעול לאחרונה.

האריה, השומר וארון הבגדים

בשניר ובחרמון היינו, אבל על נחל דן נדלג – ונפנה מערבה לאריה השואג, התחנה הבאה במסע שלנו לאורך גבול ישראל־לבנון (בווייז: האריה השואג). משמורת שניר נצא חזרה לכביש 99 דרך מחלף הגושרים לכיוון תל־חי וכפר־גלעדי, נפנה ימינה לכביש 90 ואז שמאלה לכביש 9977 (שימו לב: הכניסה העליונה למתחם נגישה, התחתונה לא).

זו כבר שעת בוקר מאוחרת. יש אוטובוס אחד בחניה, אבל האתר עצמו שומם. רק אנחנו, האריה וסמל החטופים. האריה – שהרעיון להצבתו עלה בדיוק לפני מאה שנה, אבל עבר עוד עשור עד שבוצע בפועל – עשוי אבן מקומית, בחזיתו הסיסמה "טוב למות בעד ארצנו", ומתחתיה שמות שמונת החברים שנפלו בקרב בתל־חי בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920. למעשה, האריה הוא קבר האחים של שמונת הנופלים. אמנם אין נפש חיה, אך המקום מלא הוד.

אחרי רגע מגיעה למקום משפחה קטנה: זוג הורים עם בת הזקונים נועה. משפחת אילוז מרחובות. האב יוסף הוא ר"מ בישיבת הסדר. דו־שיח קצר ואנחנו מגלים שהעולם קטן מדי: הוא היה רב גדוד התותחנים שבו שירַתי בסדיר; במלחמת לבנון השנייה הסוללה שלי הוצבה ממערב לסוללה שלו; במלחמת חרבות ברזל הוא היה עם סוללה בקריית־שמונה ובנם נפצע קשה מפגיעת הכטב"ם של חיזבאללה בבא"ח גולני (חטף רסיסים בחזה, ניצל בנס, וכבר חזר ללוחמה). לאחרונה הייתה להם סגירת מעגל מרגשת: הרב סידר קידושין למילואימניק שהציל את חיי בנו. "מה שמיוחד באריה", אומר הרב לפני שאנחנו נפרדים, "הוא שהוא חי בלהקה ורק ככה יוצא לטרוף. ככה גם אנחנו, עם ישראל, רק ביחד. אפשר להציק לנו, אבל ברגע שזה כבר יותר מדי, אנחנו מתאחדים ויוצאים למלחמה כמו לביא".

האריה השואג הוא הזדמנות נהדרת לזכור שהמאבק על הארץ התחיל עוד הרבה לפני 1948.

עוד נקודות עניין בקרבת מקום: מוזאון בית השומר (שם יש תצוגה של בגדי השומרים של פעם), וחצר תל־חי. מומלץ לוודא שהאתרים פתוחים.

הצל"ש, הפלמ"ח והבזנ"ט

ומגבורת העבר לגבורת דורנו. מצפה בניה, לזכר רס"ן בניה ריין ז"ל, הוא התחנה הבאה.

מהאריה השואג נפנה ימינה לכביש 9977 ואז שוב ימינה לכביש 886, בדרך נעבור על פני מחצבות גלעדי שבהן נחצבת עד היום האבן שממנה פוסל האריה השואג. המצפה יחכה לנו מימין ומשמאל לכביש חסום בשער צהוב עם תלתלית ושלט אזהרה אדום "גבול לפניך". המצפה, שממנו אפשר להשקיף אל עמק החולה, החרמון ולבנון, הוקם בנקודה סמוכה לגדר המערכת – המקום שממנו יצאו בניה ריין וצוות הטנק שלו לפעילות האחרונה במלחמת לבנון השנייה. המצפה מנציח את זכרו של ריין ושלושת חברי צוותו – סמ"ר אדם גורן, סמ"ר אורי גרוסמן וסמ"ר אלכס בונימוביץ' – שנהרגו כשניסו לחלץ פצועים תחת אש. הארבעה עוטרו בצל"ש על גבורתם.

במצפה שתי קומות (התחתונה מונגשת, העליונה לא) ומשולבים בו ספסלים ולוחות תצפית הכוללים ציטוטים של ריין. הקומה העליונה משקיפה אל עבר כפרי דרום לבנון, ובהם כפר כילא ואל־עדייסה החרבים, כפרים תומכי חיזבאללה (יותר מ־97% שיעים) שאיימו על מטולה ומשגב־עם. לא עוד. בזמן שבצד שלנו השיקום בעיצומו, הכבישים נסללו מחדש ויש כבר תנועת מטיילים, בצד השני – מראות אפוקליפטיים של הרס וחורבן, עדות לעוצמה שבה פעל צה"ל נגד האויב במלחמה האחרונה.

ממצפה בניה נמשיך דרומה על כביש 886 למצודת כ"ח (בווייז: מצודת ישע). המצודה היא לא חלק מהמסלול המקורי של הטיול, אבל אני סוטה לשם כי אייל הצלם טוען שבאתר מתחבא "בזנ"ט מזמר". אני מפקפק, אבל אחרי שאנחנו עוברים בחורשה לזכר כ"ח הלוחמים שנפלו על כיבוש המצודה, אנחנו מאתרים את הבזנ"ט (אחסוך לכם את הצורך להצמיד אוזן למאות הבזנ"טים שיש בשטח: הבזנ"ט הנכון נמצא בפינת גדר רשת בקצה שביל הפלמ"ח, בין השביל ושלט ההדרכה, גובהו שלושה מטרים וצבעו ירוק־צהוב חלוד). אני מצמיד את האוזן, ואכן שומע טקטוקים סדירים. מה מקור הרעש? לא ברור. אייל ואחת ממנהלות האתר טוענים שהבזנ"ט השמיע בעבר צלילי מוזיקה שאותם קלט מתחנת רדיו בלבנון, אך התופעה פסקה לאחר שהתחנה ששידרה אותם נסגרה בשל המלחמה.

מכאן נמשיך מערבה ונעזוב את אצבע הגליל. אם רוצים, אפשר לנסוע לפני כן עד למטולה שבקצה אצבע הגליל (חצי שעה נסיעה לכל כיוון), אך חובה לחזור באותה דרך, שכן כביש המערכת העובר צמוד לגבול סגור לתנועת אזרחים באזור זה.

עוד נקודות עניין בקרבת מקום: תל קדש, נקיקי יפתח, מערת עלמה, עין יראון.

לטוס בגובה פני הקרקע

אנחנו עוזבים את המצודה ופונים מערבה בכביש 899. היעד הבא שלנו הוא הפילבוקס הנעלם (בווייז: חניון נו"י), אבל בינתיים אפשר לראות שורה של פילבוקסים גלויים, ליד מלכיה, אביבים וברעם. הפילבוקס ("קופסת גלולות"), שנקרא כך על שם צורתו, היה חלק ממערך הגנת הגבול בימי המנדט הבריטי, לצד מצודות טיגארט (שמצודת כ"ח היא דוגמה יפה להן). הם שימשו להחזקת כוח המצב בגבול. לרוב, אין בקרבת הפילבוקסים מקומות עצירה והם נמצאים מאחורי גדרות בקר, כך שתוכלו להתרשם מהם מרחוק בלבד, לפחות עד שתגיעו לפילבוקס הנעלם, רגע לפני סוף המסלול.

כדי לקבל הצצה קרובה לגבול עם לבנון, נעקוף את מלכיה מצפון ונרד לכביש 8967, כביש הצפון הישן. הכביש נושק לגדר המערכת בכמה נקודות חשופות לגמרי, ויש רגעים שזה רק אתם והגדר, הכי קרוב שתגיעו אי פעם ללבנון, לא כולל תמרון קרקעי. מסביב תוכלו לראות מטעים וגם כרמים שמהם מפיקים יינות טובים. לפני המלחמה היה האזור משופע ביקבים שהציעו טעימות יין ופלטת גבינות, אך רובם הגדול עדיין לא נפתח. אחד מאלה שחזרו הוא יקב אביבים. לאחר שנפגע מאש חיזבאללה, שב היקב לפעול והוא פתוח למבקרים, בתיאום מראש. במקום אפשר לטעום יין וגבינות (כשרות מהודרת), כולל יינות שניצלו מהפגיעה ביקב, וגם יינות שייוצרו לאחר הפגיעה. ביקב יש גם משקאות אלכוהוליים נוספים (אל תפספסו את ערק הזעפרן). יעד קולינרי מומלץ נוסף הוא גלידת בוזה בקיבוץ סאסא (נסו את הטעם הייחודי קשיופאה).

ובזמן שאתם נהנים מהכרמים והמטעים, שימו לב גם לכביש, כי ליד קיבוץ יראון יש קטע כביש מכושף שהוא אטרקציה בפני עצמה: מדובר בכביש ישר שמזכיר מסילה של רכבת הרים. הוא נסלל במורד של כמה גבעות בלי שהסוללים שיטחו את הטופוגרפיה, כך שבזמן הנסיעה עליו, הרכב שלכם יתרומם וישקע לפי תוואי השטח. אם תיסעו מספיק מהר, הרכב עשוי גם לקפוץ כמה סנטימטרים באוויר. את קטע הכביש הזה תפגשו כשתגיעו מכיוון אביבים לכיוון ברעם, אחרי הסיבוב החד (90 מעלות) השני, בין אבן דרך 6 ל־10. לאחר שהתרעננתם עם גלידה בסאסא, המשיכו עם כביש 899 עד לפנייה ימינה לכיוון שתולה ואבן־מנחם על כביש 8933. פנו שוב ימינה בצומת הבא. החניון יהיה משמאלכם.

עוד נקודות עניין בקרבת מקום: קבר מרדכי ואסתר, האנדרטה לילדי אביבים, בית הכנסת העתיק בברעם, כנסיית בירעם.

הפילבוקס הנעלם

זמן לפיקניק צהריים במתחם יפהפה שבו צל, ספסלים, מתקנים למנגל, גן משחקים ויער סבוך שמזכיר יותר מכול את שווייץ. חניון נו"י קרוי גם "חניון הסרנים" על שם שני קציני צנחנים, ניר זהבי ויפתח עין, שנפלו בפשיטה של כוח צנחנים ושייטת 13 על בסיס מחבלים בחוף דרום לבנון (מבצע שלכת). המשיכו בכביש לכיוון אבן־מנחם (צפון־מזרח). לאחר נסיעה של כקילומטר וחצי, תראו מימינכם את אבן הדרך 21. כמה מטרים אחריה, בתוך החורש, מסתתר אחד הפילבוקסים המפתיעים ביותר בגבול הצפון: הפילבוקס הנעלם.

הוא מוסתר היטב בחורש צפוף, ואף שהוא קרוב לכביש, ההגעה אליו מצריכה מעבר דרך גדר בקר שבה פרצה חלקית. מקומיים שדיברתי איתם כלל לא ידעו שהוא קיים. אני עצמי גיליתי אותו במקרה כשיצאתי להליכות לאורך כביש הצפון הישן. השם "הפילבוקס הנעלם" נשמע קצת יותר מסתורי, והוא בהחלט מוצדק, כי המקום חבוי ומוסתר כל כך, שקל לחלוף לידו בלי לדעת שהוא שם. מבנה הבטון, שהוא אחד הבודדים שנותרו קרובים כל כך לכביש, כמעט בלתי נראה לנוסעים, ותצטרכו לנסוע לאט כדי לא להחמיץ.

עוד נקודות עניין בקרבת מקום: העיר האבודה (חורבת צונם), שמורת חורבת כוכים.

ציירו לכם קפה על הגבול

התחנה האחרונה, שגם מביאה אותנו מחדש עד לקרבת הגבול, היא "החומה המצוירת", שמכונה גם "קירות מדברים" (שימו בווייז). זו יוזמה אמנותית יפה שהפכה קטע מגדר הביטחון, בין שתולה ללבנון, לגלריה פתוחה. במסגרת הפרויקט, שהוא יוזמה של תושבי המקום ובשיתוף עמותת Artist 4 Israel, הגיעו שמונה אומני גרפיטי בינלאומיים ועבדו עם תושבים, תלמידים ומשפחות שכולות. התוצאה: קיר בטון אפור ומאיים שהפך למשטח צבעוני שוקק חיים, מעוטר בדימויים של פילים, דמויות, עיניים ועוד – כל אחד מהם נושא סיפור ומסר משלו.

והנה סיפור על אחד הציורים שלא רבים יודעים: במרכז החומה, ממש מול שער הכניסה למושב, מצוירים נער, נמר, טלה וזאב. הכוונה כמובן לפסוק מישעיהו, "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". אבל הנער שמצויר שם, עם כתר לראשו, פניו חתומות, הוא לא סתם נער אלא אחד מתלמידיו של אומן הגרפיטי. חוץ מלצייר על חומות באזורי סכסוך, האומן ניסה להוציא נערים מעולם הפשע באמצעות אומנות. בזמן שהמורה היה כאן וצייר את הפסוק מישעיהו, אחד מתלמידיו נהרג במלחמת רחוב בין כנופיות סמים, ופניו הפכו לחלק מהחומה.

לצד החומה עגלת הקפה שכבר הפכה למתחם, "קפה על הגבול". במשך המלחמה המקום היה סגור. לאחר תקופה ארוכה במילואים, אוהד חתן, בעל המקום, השתחרר וחזר לשפץ את העסק שנפגע קשה מהפצצות של חיל האוויר על חיזבאללה ("אנשים באים לקירות המצוירים ומופתעים לגלות שיש פה עגלה"). בין עוד שכבה של צבע לבניית דק מעץ הוא גם הספיק להתחתן עם מיכל, תושבת נהריה, וביחד הם הזוג המנצח של הגבול. לעת עתה, העסק שלהם הוא עסק המזון היחיד שנפתח מחדש בקרבת הגבול. בהתחלה המקום היה ריק, אבל ''המטיילים מתחילים לחזור". מיכל ואוהד מציעים להם פיתה דרוזית, שקשוקה, לאבנה, שייקים מפירות קפואים, מלבי, סחלב, גלידות, וכמובן גם קפה טוב.

"עד שהתל־אביבים הגיעו אליי חשבתי שיש רק סוג אחד של חלב לקפה", צוחק אוהד. חוץ מקפה עם חלב, יש גם שתייה קרה ואלכוהול, ובימי חמישי בערב העגלה פתוחה עד שעות הלילה המאוחרות עם מוזיקה ששומעים גם בעייתא א־שעב הסמוכה.

בזמן שאנחנו יושבים ומדברים, מגיע למקום חייל מילואים עם כל המשפחה שלו. הם מהר־ברכה וכולם באו לראות איפה אבא שירת במלחמה. כולם מקבלים שייקים וחיוך מאוהד ומיכל, בזמן שאבא מספר להם איפה שכב במארב, ולמה בכלל יש פה חומת בטון גבוהה כל כך. ליד אחד השולחנות יושב קשיש ערבי ומקשיב. הוא שותק, הידיים שלו מחזיקות כוס קפה שחור שאוהד הכין לו. הוא בא לתקן טרקטור שעובד על הגדר ואז גם הרכב שלו התפנצ'ר. עכשיו כולם מחכים לגרר. קצת כמו רוב עסקי התיירות לאורך גבול הצפון.

כביש הגישה לחומה המצוירת, שהוא למעשה חלק מכביש הצפון הישן, משובש מאוד. טנקים נסעו עליו הלוך ושוב, וגם הנגמ"שים תרמו את חלקם. ובכל זאת, אפשר לנסוע עליו גם ברכב משפחתי רגיל, נסיעה איטית שתזכיר לכם דרך הגלגלים שעד לפני רגע הייתה פה מלחמה. רגע לפני שתגיעו לחומה המצוירת ולעגלת הקפה, תוכלו לראות מימין את השער שדרכו נכנסו כוחות צה"ל ללבנון. לצד השער, בטונדה עם חורי כדורים. לפני שהחיילים חצו את הגדר, הם עשו ניסוי כלים על החומה, פוגעים בדיוק בפסוק נוסף מישעיהו שנכתב עליה ומדבר על השלום שעוד יפרוץ פה. "ולא ילמדו עוד מלחמה".

עוד נקודות עניין בקרבת מקום: כנסיית איקרית, מערת קשת, הבית המצויר בשלומי.

הכתבה פורסמה במוסף "טיולים" של מקור ראשון