כחומר ביד היוצר: מסע בעקבות הסתת, הזגג והצורף של ימינו

בחודשים האחרונים הלכתי לישון בלילה וקמתי בבוקר עם מילותיו של הפיוט העתיק "כי הנה כחומר". בכל יום כיפור מחדש זה הפיוט שמרעיד לי את הלב, והשנה רציתי ללכת בעקבות מילותיו, וללמוד על האומנויות המוזכרות לאורך הפיוט, בית אחר בית. לפגוש את היוצרים, את הכלים שלהם, את המילים והמחשבות שלהם: מהטכניקות המעשיות ועד כוונת הלב של היוצר הניגש לאחוז בפטיש או לייצר גרזן.

הפיוט עצמו הגיע אלינו ככלי שבור, סדוק ומסורס. יש בו רמז לאקרוסטיכון אלפביתי – "אבן", "גרזן", "דיבק", "הגה", "זכוכית", "חוגג" – אבל הוא לא שלם. אולי הועתק לא נכון, אולי בתים שלמים בו נעלמו. המחבר הלא ידוע התאמץ להזכיר בעלי מלאכה של ממש, לאפיין את עבודתם ולקשור אותה למידותיו של הקב"ה, אבל לא בהכרח קלע לאמת היצירה. האם היה בעל מלאכה בעצמו או שמא הביט בדברים מן הצד? במלאכתו שלו, מלאכת הפייטן, הצליח דווקא, ותעיד הפופולריות של הפיוט הזה על אף סדקיו ושבריו. אולי דווקא לכן הוא מתאים ליום הכיפורים. הלחנים הרבים של "כי הנה כחומר" מעידים שבין עם ישראל ובין הפיוט הזה נכרתה ברית.

תחושת היצירה, יש בה מעט מן הא־לוהות. יש בה מעט מן הבריאה יש מאין. היא גדושה ברגש ומוּנעת מבפנים. ויש מתח בין היצירה ליצר, שיונקים את כוחם מאותה נקודה עליונה. גם בפיוט הזה, שכולו על טהרת היצירה, מבקש מחבר הפיוט בסוף כל בית לא לשמוע בקול המקטרג, "ואל תפן ליצר". והוא מרעיד אותי, את עבודת ה' האישית שלי. אני מצליח למצוא את עצמי בתוכו, מסגסג ומזגג, אוחז, מכתת, מקצר. הפיוט הזה מצליח לחבר אותי אל הרוח למעלה, בקו אחד ישיר, מהנקודה הכי מעשית ומוכרת לי, של היצירה.

המנגינה ששרים בבית הכנסת שגדלתי בו בבאר־שבע מזכירה לי את רעש המלאכה: את מכות הפטיש, את דפיקות הגרזן, את שריקת האש וצליל לישת החימר. כל הפעולות האלה הן עבודה בחומר, אבל למעשה הן גם עבודה על המידות. הן מבטאות כלפי חוץ בפעולות ידניות את הסערה שמתחוללת בפנים. והמילים גורמות לי לחשוב על החומר. האם הוא באמת מתמסר כל כך? האם היוצר הוא השולט הבלעדי או שגם החומר, כמו בני האדם הנמשלים אליו, הוא בעל רצון חופשי, אף שהוא נתון בידי יוצרו?

במחזור ליום הכיפורים, לא הרבה עמודים מפרידים בין תיאור בעלי המלאכה בפיוט שלנו לבין תיאור עבודת הכוהן הגדול בקודש הקודשים. קול הדממה הדקה לעומת רעש המלאכה, בגדי לבן לעומת בגדיו של הפועל הפשוט, מילים לעומת מעשים: שני הקצוות הללו נדמים רחוקים כל כך זה מזה, אך הם למעשה שני צדדים של אותה הקדושה, של עבודת המידות ותיקון הלב.

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵרׁ // בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר // כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר // לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר | חלק ראשון

לפי אומנית הקרמיקה נעמה אנסבכר–גינוסר, החומר מנתב אותה, ולא ההפך

אל הסטודיו הקטן של נעמה אנסבכר־גינוסר בשכונת בקעה בירושלים אני מגיע בשעה עשר בבוקר, כשבית הקפה הסמוך כבר מלא. את הקפה שלי בסטודיו שלה - אני נדרש להחליט באיזה ספל לשתות: עם ידית או בלי; מחוספס או מצופה; לבן, אפור או טורקיז. כולם מקרמיקה, מיותר לציין. כוס אחת יפה משכה את עיניי: חציה העליון טבול בשכבה לבנה חלקה והשאר מחוספס ואפור טבעי. הגודל שלה מתאים למינון שאני אוהב. "הידית לא מאוד נוחה", נעמה מזהירה אותי, "אבל היא באמת יפה".

החומר הראשון שמוזכר בפיוט, שנקרא בפשטות "חומר", הוא החימר, שמונח כאן בסטודיו בצורות שונות – מאבקה יבשה בשקית ועד לכלים המוגמרים היפים שנערמים על המדפים. "יש לחומר כמה מצבים וכל אחד שונה מאחרים", מסבירה נעמה. "האבקה מתערבבת במים, והופכת לבוץ. אחרי זמן מסוים יש מצב שנקרא 'לדר הארד', כלומר קשה כעור: החומר עובר פאזה מרך ליציב, חצי מט, שאפשר לפסל אותו, לטפל בו, לגלף בצורה נקייה שתיתן תוצר מספק, באובניים או באופן ידני. אחר כך החומר עובר למצב של 'בון דריי', יבש כעצם. בשלב הזה הוא גם הכי שביר.

"כדי לדעת באיזה מצב החומר נמצא צריך לפעמים להרגיש אותו עם הלשון", היא מפתיעה. "שמים את הלשון על החומר, ואם הלשון נדבקת לכלי זה אומר שהוא יבש לגמרי. אם היא לא נדבקת אז הוא עדיין לא שם. זה חומר שדורש הרבה מגע. אתה חייב להיות קרוב אליו".

המחויבות הזו, הקִרבה, היא גם הסיבה לכך שנעמה בחרה ללמוד קדרות. "חיפשתי אומנות כלשהי, משהו מעשי עם הידיים, והרגשתי שהתחום הזה נוגע בחומר בלי מיסוך דיגיטלי או אחר. התחשק לי לצלול לחומר מתחילתו ועד סופו, להבין אותו מכל כיוון, ומשהו במגע היד הרגיע אותי. הרבה אנשים בתחום מדברים על זה. ביומיום אין שימוש נרחב בחוש המגע. אנחנו מפעילים אותו בחיבוק או בקשר בין אנשים. אבל המגע של היד בקרמיקה קריטי לדיוקים. דרך המגע בחומר אפשר להבין אם הוא יקרוס או שאפשר כבר להעלות אותו".

כלומר, המגע מעיד על מצב החומר.

"כן. זאת תקשורת דרך הידיים. דרך האצבעות. משהו בעשייה הקרמית הוא פלאי. באמת פלאי. אבל זה גם חומר מתסכל. אפשר לטעות ולראות בו חיית מחמד מלטפת, אבל הוא ממש לא. החומר דורש אורך רוח מטורף. חייבים לדעת לחכות. החומר חי, ואי אפשר לזרז אותו. אם תזרז אותו, תפסיד הרבה דברים בדרך".

הוא בעצם גם מכתיב את העבודה איתו?

"הוא היחיד שקובע", היא פוסקת, ומעמידה בסימן שאלה את דברי הפיוט, שמעניקים ליוצר את זכות ההחלטה. האם המחבר היה יוצר בעצמו, והרגיש שהכוח בידיו, או שזאת ההתרשמות שלו מהצד, ויוצרים אמיתיים חושבים אחרת? "בעבודה עם החימר אני ממש לא מכתיבה. רק אם אתה יודע לעבוד עם החומר טוב מאוד, ורק אחרי כמה ניסיונות וניסויים - יש סיכוי שזה יצא דומה למה שתכננת. יש המון חד־פעמיות בחומר הזה, המון משתנים. אפילו איפה שמת אותו בתנור - קרוב לדפנות, או באמצע, למטה, למעלה. שלא לדבר על הצבעים. אף אחד לא מתחייב לשום דבר. ויש עוד משהו".

מה?

"החומר גם זוכר. זה הדיבור אצלנו, בין הקרמיקאים. חומר זוכר. אם על האובניים הוא חטף איזו מכה, ואז יישרת או טייחת, הלך עלייך. זה יתגלה בהמשך, בסדק שיצוץ או במשהו שיתעקם. זה יגיע בהפוכה".

נעמה (30) מתגוררת בירושלים, נשואה לישי ואמם של אורי ובאר. היא נמנעת מלהגדיר את עצמה אומנית: "אני לא קדרית קלאסית. אני לא מגדירה את עצמי קדרית. אני לא יודעת איך אני מגדירה את עצמי בכלל. אבל קדרית אני לא".

למה? מהי קדרות אם לא מה שאת עושה?

"קדר יוצר באובניים. זה הכלי וזה האמצעי, הצינור שלו לעולם. ואצלי יש עוד טכניקות, גם ידניות. פינצ'ים, או עבודה על משטחים, וגם פיסול קרמי. אני משלבת. אולי אני מעצבת קרמית או אמנית קרמיקה. אני לא יודעת. לא הייתי רוצה לקרוא לעצמי משהו".

היא מראה לי כלי שנוצר מתערובת שנקראת "חרסית מוצא". "זאת חרסית מהממת, היא נוצצת", היא אומרת. "יוצאים ממנה כלים ממש מגניבים. היא נכרית בהרי ירושלים, ומחברת אותך למקום. פעם היה בית יוצר בכל כפר והיה קדר בכל כפר. הוא יצר את המכלים שאנשים שמרו בהם תבואה: כדים. זה היה פריט יומיומי. היום הקדר יוצר פריט יומיומי, אבל לנשמה. כשיש פריט קרמיקה על מדף, הוא תופס אותך. כי אנחנו חיים בסיטואציה משוכפלת, ומלאכת יד, לא משנה מאיזה חומר, תופסת את העין. כי משהו חסר. כי האדם צמא לזה, למלאכת יד".

אך עדיין היא מוכנה "לחלוק" בתהליך, כדבריה, גם שימוש במיכון. "חלק מהתהליך יכול להיות קל יותר. אני אוהבת מדפסות חימר, שילוב של טכנולוגיה שקצת מנתק אותך, בקטע טוב. כמו השואב־שוטף בבית: הוא מאפשר לחלוק בנטל העשייה, שלא כל השלבים יהיו עלייך. בהקשר הזה המכונה ממש עוזרת. אני לא עוסקת בייצור המוני, אבל בבית מלאכה עכשווי טוב שיש משהו שעוזר בעבודה. קרמיקה היא עבודה קשה, עבודת פועל. אתה ממחזר ומנקה כל היום. זה סיזיפי. ההפך הגמור מהייטק".

מה לגבי טעויות שקורות תוך כדי עבודה, יש להן מקום?

"כל הזמן יש טעויות, ואז מגיעה השאלה מה הגישה שלך לטעות. יש מי שאומרת, הטעות קרתה אבל אפשר לעשות משהו, יש לכלי עוד סיכוי. ויש גישה שאומרת: לא. היה לי תכנון, טעיתי, אני עושה קאט וממשיכה הלאה".

נשמע כמו משהו עם מד תסכול גבוה. איך אנשים מגיבים לזה?

"אנשים שמתחילים לעבוד בקרמיקה חוטפים הלם מרצף המשברים בדרך. 'אוי מה קרה לי עכשיו'. אבל מנעד התגובות רחב. יש מי שצריכים ריכוך לתחושות בזמן העבודה. אבל צריך להגיד, החומר מציף. הוא מכסה את כל היד, הוא עוטף. בעץ אתה בוחר אם להתרחק או להתקרב, בזכוכית יש מרחק בגלל החום והכלים, אבל בקרמיקה אתה נכנס כולך - הידיים, הבגדים, הכול. החומר דורש התמסרות. אני עובדת עם נוער בסיכון בסדנת קרמיקה, ובכל שיעור אני פוגשת ילדים שנכנסים לזה ונסוגים, עושים משהו ואז הולכים אחורה. חייבים להתמודד גם עם המשברים בדרך.

"בתור יוצרת אני מרגישה שיש ימים שאפשר להחזיק ולתת צ'אנס, ויש ימים שלא. לפעמים אתה אומר: 'אין לי כוח, סגרתי, הלכתי, ביי. מחר נתחיל מחדש'. אני מאמינה בתקופתיות בעבודה. יש תקופות שפשוט וקל ונעים וזורם. טעויות מתקבלות בצורה הרמונית. ויש תקופות שממש לא. שצריך שדברים יסתדרו. בהקשר הזה החימר קשה מאוד, כי כשדברים לא מסתדרים הפחת גבוה. מתנור שלם, רק שני שליש מהכלים אפשר למכור.

"אגב, גם עונת השנה משפיעה. ביום שמש אתה מתקתק יותר, השלב של 'קשה כעור' מגיע מהר יותר, ובאופן כללי כל הסטודיו יוצא החוצה. אבל בימי גשם אני אעבוד בסטודיו על משטחים, שלא דורשים ממני להתפלש במים, כי קפוא בחוץ ואין לי כוח לזה, אני רוצה משהו חמים ונעים".

בקדרות, אחרי יצירת הכלי, החומר צריך לעבור לשלב נוסף – ולהפוך למעשה לחומר אחר לחלוטין. "התנור הוא שלב המעבר מחימר לחרס", מסבירה נעמה. "את החימר תמיד אפשר למחזר, מערבבים אותו במים. חרס, חימר שרוף, הוא כבר חומר אחר".

גם השרפה מגיעה בשלבים, שמחזקים את הכלי ואוטמים אותו. השרפה הראשונה נקראת "שרפת ביסק", "כי החרס שביר כמו ביסקוויט", אומרת נעמה. בשרפה הראשונה החומר לא עובר דבקוק, או באנגלית סִנטור: "כלומר, הוא עדיין לא 'אסוף ואחוז', עדיין לא במצב שהמים לא נוזלים דרכו. הוא דווקא נקבובי מאוד, כי הרבה חומרים שלו נשרפו אבל הוא עצמו עוד לא התכווץ".

אחרי השרפה הראשונה טובלים את הכלי בתערובות זכוכית, גלזורות. "זהו שלב הטבילה, הצביעה, הזיגוג. זה מייצר את האטימות", נעמה מסבירה. "אפשר גם בלי זיגוג: אחרי השרפה השנייה החרס ייאטם בעצמו, אבל יהיה מחוספס. אם זה עציץ זה אחלה, אבל אם זה כלי אוכל שאתה רוצה לשטוף אותו – צריך זיגוג. אני משלבת: גם בכלי אוכל אני אוהבת להשאיר את הטקסטורה בצד החיצוני. זה חומר כיפי. אני ממש אוהבת אותו".

הזיגוג שלך עדין יחסית, יש לו מראה טבעי. מה דעתך על צביעה אגרסיבית יותר?

"אני בעד. אפשר לצקצק בלשון ולהגיד שזו זילות של החומר. אבל אני אומרת: נפלא. מי שרוצה אדום שיצבע באדום. למה לא. מעולה. לכל אחד יש מקום למצוא את עצמו. לא כולם אוהבים את הכובד הקרמי. יש קרמיקה פופית. יש שרפה יפנית. יש שרפת בור. זה אינסוף. כל אחד יכול למצוא לעצמו את הנישה".

לאחר הזיגוג מגיעה השרפה השנייה. "לפתוח את התנור השני - זה הדבר. לראות איפה הכלי סיים. זאת לא תמיד השורה התחתונה, אפשר לעשות עוד שרפה, אבל זה תמיד מרגש מאוד. אבל אם יש רגע שאני אוהבת במיוחד בתהליך, זה שלב ה'קשה כעור'. אני מתעסקת בפיסול, והחומר מאפשר המון אם אתה סבלן. אם אני מספיק סבלנית לחכות, זכיתי. מצד שני, אם חזרתי מאוחר מדי והחומר יבש מדי ונכנסו אליו כל בעיות העולם, פספסתי. זה מין בין השמשות".

צריך להיות סבלן אבל גם דרוך.

"הטווח חמקמק. אם החומר רטוב מדי זה על הפנים, ואם הוא יבש הוא עלול להישבר. ברגע הנכון זה מושלם. כיף שזה דינמי, אבל הדינמיות הזאת היא גם התשה. טו מאצ'. כאילו אי אפשר שתהיה שניה משהו שישאר כמו שאתה? אפשר להדפיס קערה בבקשה? זה לפעמים מחרפן ולפעמים מה שאתה צריך כדי להוסיף חיים לעולם".

איך מתמודדים עם זה?

"אורך רוח. יש בזה ממד של השגחה. אני אומרת את זה בתור אדם דתי, אבל כל אחד מרגיש את זה. בסטודיו אתה חווה את זה שיש דברים מעליך. זה נוכח. וכל אחד לוקח את זה למקום שלו. יש שעושים טקסי שרפה או מניחים כל מיני דברים ליד התנור להצלחת השרפה. אני מתפללת להשם שיעשה לי שרפה מעולה. למה לא?"

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת // בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת // כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת // לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר | חלק שני

כשאוהד כהן מותח קווים וזוויות על פני האבן, הוא משתדל לא לפצוע אותה. מבחינתו, עדיף שהוא ייפצע במקומה

עצי האלון הגדולים העוטפים את הכביש בנסיעה למושב אלוני־אבא, בקצהו הצפוני של עמק יזרעאל, מוארים בכתום של שקיעה. רגע לפני שהסתת אוהד כהן משלים את עבודת יומו אני פוגש אותו קצת אחרי הרפת, בבית המלאכה שלו, הגדול והרחב, שבמרכזו כמה עמדות עבודה וגושי אבן בשלבי סיתות שונים. בצד מונחת יצירת אמנות שנראית מוכנה. "זה גגון, שחזור של חלק מארון קודש מהמאה השלישית. תקופת התלמוד", הוא מסביר. "ביישובים שהתפתחו בגליל ובגולן אחרי החורבן היו בתי כנסת, וכשהבריטים היו פה הם עשו חפירות ביער ביריה והוציאו את הגגון הזה. הם העבירו אותו למוזיאון רוקפלר, לא רחוק משער שכם. שם המקור נמצא, ורשות העתיקות ביקשה ממני לשחזר". הוא מצביע על חלקים בגגון המשוחזר: "את כל האזור הזה כבר בקושי רואים במקור, הראשים של האריות בכלל לא קיימים שם, הפרחים התבלו, וכל החלק הזה היה שבור".

למה אבן מתבלה?

"במשך 1,700 שנה היא הייתה לא רחוק מצפת, אזור שיש בו הרבה קיפאון, ומכיוון שהאבן של צפת סופגת, היא כמו בקבוק בירה מלא שמתנפץ במקפיא. לקרח יש יותר נפח מאשר למים נוזליים, והשכבה החיצונית של האבן התפוררה תחת הלחץ. תחשוב מה זה 1,700 שנה של קיפאונות. וגם הגשם שוטף את החומר המלכד של האבן. זה מה שנקרא 'בלאי טבעי'".

איך משחזרים אבן שהתבלתה עד כדי מחיקה?

"כדי לשחזר את הראשים של האריות, שכבר לא נראים במקור, הייתי צריך לחפש כל מיני פסיפסים מהתקופה הרומית שיסבירו לי איך אנשים ראו אז אריות. בכל מקרה, כשהשחזור יוצב במוזיאון יסבירו בשלט שזאת הצעת שחזור, כי אנחנו לא יודעים בדיוק איך הגגון נראה".

לפני שהתחלת לעבוד על גוש האבן הזה, איך הוא נראה?

"גוש מנוסר. קובייה של 90 מעלות, חלקה בכל הפאות. היא הגיעה ככה מהמחצבה. על זה שחזרתי את הטקסטורה. הסתתים המקוריים השתמשו בגרזן שפיץ, וזאת טקסטורה שמדמה גרזן שפיץ".

במשרד, בקצה בית המלאכה, אני מבקש מכהן לעשות לי סדר במושגי בעלי המלאכה שקשורים לאבן. "אני אגיד את זה בפשטות. מבחינתי יש עובדי אבן ויש סתתים. עובד אבן זה מי שלאו דווקא עבר תהליך של התמזגות עם האבן. עובדי אבן יש הרבה, כלומר אנשים שבונים איתה ומשתמשים בה כמקצוע, מבחינתו אבן יכולה להיות בכל צורה - אם הלקוח אישר, הם רצים על מה שיצא. סתת בא מאיזושהי אסכולה.

"זוויות האבן הן עבודת סתת, הפרחים הם מלאכת המעטר, דמויות האריות הן כבר פיסול", הוא אומר. "פסל הוא חופשי, האפשרויות שלו בלתי מוגבלות. העיטור הוא בין סיתות לפיסול: הסתת עושה את עבודתו, ומשאיר באזורים מסוימים ומוגדרים באבן גושים כאלה, שהמעטר בא וחוצב בהם את העיטור. הסתת בא מתוך האסכולה: היה לו מאסטר, מורה, והוא לא עבר את המבחן אם הוא לא היה טוב מספיק. הוא נאמן לאסכולה, והיא מתווה לו את האיכות, את תו התקן. אם משהו יצא לא טוב מספיק, הוא לא יוכל ללכת הביתה. זה הכבוד שלו".

מה הדבר הראשון שצריך לדעת על עבודת הסתת?

"אבן צריכה סבלנות. היא חומר קשוח, סופר־קשה ומסיבי, אבל מאוד שביר. לא סלחן. ממש ממש לא סלחן. כשעץ נופל הוא מקבל איזה בונקלך. כשברזל נופל לא קורה לו כלום. כשאבן נופלת נשברת לה הפינה, ואם אבן נפצעת היא גמורה. זה לא עץ. אתה לא יכול להדביק, אתה לא יכול לרתך. זאת אבן. יש דבקים, אבל אנחנו לא נוהגים להדביק. לכן, להבדיל מעץ או מברזל, באבן לא משתמשים בהרבה מיכון".

וסבלנות, לפי אוהד, דורשת מבעל המלאכה לתת מעצמו. "הכול שאלה של כמה אתה בא לשנות את עצמך כדי להתחבר לחומר. אבן היא חומר שצורך אנרגיה. אתה לא יכול לצפות לצאת עם משהו בתוך שעתיים-שלוש. העבודה איתה לוקחת המון זמן, ואם אתה לא בא עם סבלנות עדיף שתעשה משהו אחר. כי אם אתה מנסה להאיץ באבן, או שאתה נפצע בעצמך או שאתה פוצע את האבן. ולנו, כאנשי מקצוע, עדיף להיפצע.

"העניין בעבודת הסתת הוא לשמור על שקט נפשי, לבוא לאבן כמה שיותר שקט. זו השאיפה, אני לא אומר שאני ככה כל הזמן. אבל כשאתה לא בא שקט אתה צ'יק־צ'ק רואה את זה. הפדיחות שאתה עושה: פינה עפה לך, אתה נפצע. זה לא טוב, וזה מיד מורגש".

אוהד (43) גדל בצפת. עוד בנעוריו אהב להסתובב בטבע, ואחרי השחרור מהצבא נמשך לשם באופן עמוק. "כנראה יצאתי מצה"ל עם פוסט־טראומה כזאת או אחרת. לא הלכתי לבדוק את זה אף פעם. אבל מיד אחרי השחרור הרגשתי שאני לא יכול לראות בני אדם", הוא מספר. "אני חושב שהצבא טלטל אותי, והבהיר לי עד כמה אני צריך את החופש שלי. זה היה צורך אובססיבי, אקוטי. היה לי טוב כל כך כשהייתי יוצא ליער, כי הרגשתי שאני לא כבול לשום מוסכמה. שמתי תרמיל על השכם והעמסתי עליו מה שצריך - בפלחה"ן רגילים לסחוב אז לא הייתה לי בעיה - ופשוט יצאתי לשטח. לא שבילים, לא כלום. בא לי ללכת לשם – יאללק, מה, אני לא מפחד. הייתי הולך בנחל עמוד בלילה וביום, חמש-שש שנים ככה. בלי עבודה, ניתקתי קשר מהרבה חברים. כמעט בלי טלפון. בניסיון לאתר איזו דמות חדשה בי.

"בגיל 26 טסתי להודו. בכל כפר שהגעתי אליו חיפשתי בתי מלאכה. בכל פעם שראיתי בעל מלאכה שאלתי אותו: מיי איי לוק? אפשר להסתכל? והייתי מביא צ'אי ומסתכל. רצען עור, נגר, מסגר. טכניקות שחבל לך על הזמן. ולא רק הטכניקות. הקצב. זה מה שהכי דפק אותי. אנחנו פה טאק־טאק־טאק, רצים, הולכים באטרף, והם... אולי בגלל זה הלכתי להיות סתת".

פעם, כשטייל ביער באופנוע, הגיע אוהד לכפר הודי אחד וראה מישהו הולך עם דלי וכמה אזמלים ומַבְקָעוֹת בתוכו. מבקעות יוצרות חור ראשוני באבן, ולתוכו מכניסים מוט ברזל, מכים בו, והוא מבקע את הסלע – "גם אבן שיכולה להיות בגודל של רכב", אומר אוהד. וככה: "מיי איי לוק?", הוא אמר להודי, וצפה בו: "שם מבקעת, עושה חריץ, טאק, דופק. עושה עוד כמה, בא עם פטיש - פאף פאף פאף, כל הבולדר הזה נפרס. ממש נפרס. ואני אומר: וואו. ואחר כך הוא פורס אותו לעמודים, ואז ללבנים, ומסיים את היום עם ערמה של לבנים לבניית הבית שלו. הייתי בהלם. כשחזרתי לארץ החלטתי שאני רוצה להיכנס לתחום הזה, והתעסקתי בזה קצת. אחר כך יצא לי להגיע לגרמניה, עם גרמני שהכרתי פה בארץ, והוא הכיר לי את קתדרלת קסנטן".

בקתדרלה בעיירה הקטנה קסנטן במערב גרמניה, לא רחוק מגבול הולנד, בעלי מלאכה עבדו במשך עשורים על שחזור אבנים מעוטרות שנפגעו בהפצצות במלחמת העולם השנייה. "על הצריח של הקתדרלה הגרמנים הציבו תותח נ"מ", מספר אוהד. "בעלות הברית אמרו: אנחנו לא נוגעים בכנסיות, אבל כאן שמתם לנו נ"מ... אז זהו. הם פירקו לגמרי את הקתדרלה, ומאז ממש בנו אותה מחדש.

"כשראיתי מה קורה שם אמרתי שאני רוצה להיות שוליה של הסתתים שם. הם לא הבינו מאיפה נפלתי עליהם אבל אמרו לי בסדר, קח אבן. אחרי שבועיים הם ראו כי טוב והחתימו אותי על חוזה. שש שנים הייתי בגרמניה - שלוש שנים בתור שוליה בסדנת שחזור ועוד שלוש שנים בכנסיות וקתדרלות. בו זמנית עשיתי תואר אומן, master of craft, באיחוד האירופי".

מה לומדים באומנות הסיתות?

"זאת אסכולה עתיקה שעובדת המון על גיאומטריה. סיתות הוא כל מה שקשור לרדיוסים, קווים וזוויות. מה הכלים הכי חשובים לסתתים? מד זווית ומחוגה. הם האורים והתומים. איתם אתה מנווט באבן, ואם אתה מתברבר הלך עליך".

אבל בני אדם טועים.

"אז מלמדים אותך לא לטעות. אסור לטעות. לפעמים אני עושה לי מין אבן סמוכה שאני יכול לעבוד עליה כדי שלא אטעה על האבן העיקרית. לסיתות באבן יש סטנדרט, כל דבר עשו כבר, ואתה שבוי, כביכול, לטוב ולרע, של התפיסות שאומרות איך עושים את זה, ו'ככה זה יפה'. ואני מאמין בזה, שזה נכון. הפרפקציוניזם נחוץ במקומות האלה. הירידה לפרטים. הסבלנות. דחיית הסיפוקים. אם אתה רוצה להתחיל ולסיים, תפצע את האבן. אתה רוצה לפעמים להגיע כבר ליעד, לקחת פטיש ולהשתחרר ולהתחרע. אבל באבן יש קטע כזה של זן. אין לך על מה להסתכל קדימה. עכשיו צריך לעשות קו עם האזמל וזהו".

איך ניגשים לעבודה כזאת?

"משרטטים בעיפרון על האבן, ואז מתחילים להוריד ממנה עד קו המתאר. אתה מוריד ומוריד, וזה תהליך מפחיד, כי באבן, אם אכלת ממנה – תצטרך להתמודד".

נשמע שזה עלול להיות מייסר.

"אנשים שאוהבים לעבוד באבן אוהבים לסבול. אבל הם באים לסבול עם האבן. הם בדרך כלל אנשים שקטים, שלא עושים רוח וצלצולים. אתה מאוד צנוע כשאתה עובד באבן, אתה מבין כמה הכול שברירי, כמה הכול חד־פעמי, כמה אתה לא יכול לטעות. הגגון הזה הוא עבודה של שנתיים. תחשוב שאסור לך לטעות במשך שנתיים".

ויש לך מקום לבטא יצירתיות?

"לי אין. כמעט. עשיתי כל מיני דברים, אבל יש לי מחסום ביצירה. אני טכני בצורה מוגזמת, כדי לא ליצור".

ממה החשש?

"מן הסתם לא יקרה כלום. אבל זה לגעת בחלל הריק, מבחינתי. אני רוצה להגיע לשם אבל אני לא שם".

במבט מבחוץ, נראה שאתה כבר שם.

"יכול להיות. אבל אני רוצה הרבה יותר, ולכן אני מרגיש שאני עוד לא. אצלי הכול מוקפד ומקצועי, אבל הכול העתק. זה המקצוע שלי. לשחזר. אני יודע לעשות 'כמו'. אבל לעשות לגמרי לבד - אני מובך, אבל זה קשה לי. אני מרגיש חופשי דווקא כשיש לי על מה להסתמך".

כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ // בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ // כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ // לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר | חלק שלישי

יוסי גור–אריה, נפח עם נפש של משורר, מחשל ברזל וגם מילים

// הסתת הנפחייה של יוסי גור־אריה נמצאת במרכז היישוב עפרה, ממש ליד המזכירות והאולפנה, בליבו הרוחש בדרך כלל של המקום. זו שעת בוקר מוקדמת, ואלמלא חודש אוגוסט אולי המקום היה שוקק. כבר מהחניה אני מזהה את האדם היחיד שהשכים כאן קום: יוסי הנפח. "הנפח היה פעם האיש הכי חשוב בעיירה כי הוא בעל המקצוע שכולם צריכים", הוא מסביר לי אחר כך. "הנגר צריך פטישים, מסמרים, צירים. הקברן צריך מעדרים לחפור ומסמרים לארון. החקלאי צריך מחרשות. הקצב צריך סכינים. הנפח היה הכי חשוב, אז גם הנפחייה הייתה בדרך כלל במרכז היישוב. ככה יצא גם פה".

כשאנחנו שותים קפה שחור של בוקר, העיניים שלי משוטטות על הקירות העמוסים ברזל. תלויים עליהם מוטות, עיטורים, חנוכיות, פסלים, כרזות מתחרויות נפחות בינלאומיות, וגם פטישים. המון פטישים. על כולם חרוטה שנה וחרוט הלוגו של יוסי. כל פטיש ואישיותו.

השיחה מתחילה בניסיון להבין למה הפייטן השתמש דווקא במילה חָרָש. "זה שם תואר כללי לבעל מלאכה שמעבד חומרים. יש חרש אבן, חרש עץ, חרש ברזל", אומר יוסי. "גם בעולם הברזל יש התמחויות: יש עיבוד שבבי, כרסום מתכת, שבו צריך להיות מדויק ולכן היום מכונות עושות את זה באופן ממחושב. יש מסגרות, ובעולם המסגרות יש מסגר ורתך. מסגר - מלשון מסגרת, מי שחותך ובונה מסגרת כזאת או אחרת. רתך מחבר מתכות. בדרך כלל מסגרים הם גם רתכים. זה עובד ביחד.

"ונפח - זה המקור, מי שיוצר את הברזל לעיבוד. למה נפח? כתוב: 'הנה אנוכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו'. הפעולה של הפחת אוויר בפחם מלבה את האש, שמחממת את הברזל. בניגוד לזכוכית שמנפחים לבלון, פה אנחנו מפיחים אוויר באש כדי שהיא תתחמם, ממש כמו במנגל.

"אחרי שהאש נדלקה אני לוקח חומר גלם, ומשנה את הצורה שלו דרך חימום ומכות פטיש וכל מיני טכניקות. זה נקרא חישול: כשאתה מוציא את הברזל מהאש ומכה בו, בין הפטיש לסדן, ומשנה את הצורה של החומר. בפתגם 'מה שלא הורג מחשל' לא מפרשים נכון את המילה מחשל: כשאתה אומר 'מחשל' הכוונה היא שאדם עבר משהו ונעשה חזק יותר אם הוא שרד את זה – אבל זה לא נכון. הברזל גם יכול להיות יותר חלש. חישול הוא שינוי. יכול להיות שאדם יעבור אירוע, ואחריו יהיה חזק יותר או פחות, אבל הוא יוצא שונה. יש המון חוכמה בתוך הסיפור הזה".

בחוט ברזל ארוך, הנפחייה של יוסי בעפרה מחוברת היטב ללשון הנביאים ולתקופת המשנה והתלמוד. מושגים רבים בגמרא ובמשנה מומחשים אצלו בפועל: "מכה בפטיש, בר מלאכה, מטמין באש. כל זה מתרחש בבית מלאכה. במשנה כתובים דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון וכולי, ו'אף צבת בצבת עשויה'. הפירוש הקלאסי הוא שאתה צריך צבת כדי שתוכל להוציא משהו מהאש, אבל כדי ליצור את הצבת עצמה אתה חייב צבת. אני אומר לך בתור נפח: לא צריך. זאת תשובה נחמדה למי שלא מבין. אני יכול לעשות צבת או מלקחיים בלי צבת אחרת. יהיה לי טיפה יותר קשה אבל זה אפשרי. אז למה בכל זאת היה צריך לברוא את הצבת הראשונה? הרי חז"ל לא היו פראיירים. אז יש פירוש שאומר שהכוונה היא שלא קיים שום דבר חדש בעולם, שהכול נמצא כאן כבר ואפשר לגלות אותו, להוציא אותו מהכוח אל הפועל. זה הסבר מעניין".

אבל יש לו הסבר טוב יותר. "יום אחד קיבלתי הזמנה להכין שמונה צבתות, בדיוק בשבוע של פרשת בראשית. התחלתי להכין אותן, ופתאום קלטתי שצבת היא הכלי היחיד שעשוי משני חלקים, שנעים זה לעומת זה. פטיש למשל לא נחשב - הוא לא באמת שני חלקים, הידית היא רק לשם הנוחות. ומה שמעניין הוא שביום שישי נבראה האישה. האדם, לא נחה דעתו כשהוא היה לבד, ומהצלע שלו נבראה האישה. כשזוג מתחתן הם לא צריכים להיות זהים, הם צריכים להיות מתאימים זה לזה. וגם צבת, כדי שהיא תתפקד טוב החלקים לא חייבים להיות זהים אלא מתאימים - ורק כשאתה מחבר ביניהם נוצר הכלי. לפני כן אלה סתם חתיכות ברזל, אבל ברגע שחיברת והידקת נוצר כלי שיכול לאחוז ולהחזיק ואפשר לבנות ולפעול איתו. גם בזוגיות צריך התאמה כזאת, וצריך לתחזק אותה. ייצרת אותה, היא עובדת פיקס, אבל פעם בכמה זמן אתה עוצר שנייה, בודק ומתקן ומחבר".

יוסי (49) גר בעפרה, נשוי לענבל ואב לארבעה. לעפרה הגיע עם אשתו אחרי שהשתחרר מהצבא והם נישאו זה לזה. אז גם התחיל לעבוד במפעל אלומיניום. "זה היה די משעמם", הוא מודה, "לבוא ולהרכיב. אין שום יצירתיות, רק פתרונות טכניים. באותו הזמן ראיתי מישהו שעשה עבודות נפחות בעפרה בתור תחביב. ראיתי אותו ונגנבתי. אמרתי לאשתי שאני חייב ללמוד את זה. חבר אחר רצה ללמוד את זה גם, אצל אורי חופי ז"ל מקיבוץ עין־שמר, נפח בעל שם עולמי. השיטה שאני עובד בה היא שלו. נסעתי אליו ולמדתי טכניקות. המשכתי לעבוד באלומיניום, ואחרי שהייתי משכיב את הילדים לישון הייתי מגיע לנפחייה ועובד בלילה. התאמנתי קרוב לעשר שנים. יש דברים שעשיתי לפני 20 שנה שאני שומר אותם, מה שנקרא 'שלא תתגאה': תראה, גם לך יצא פעם ככה. בשלב מסוים מכרו את מפעל האלומיניום שעבדתי בו, וזה היה הרגע שלי לעשות את הצעד: התחלתי לעבוד רק פה, בנפחייה".

מהם כללי הבסיס של הנפח, לפני שמתחילים?

מתחילים בשלושה כלים עיקריים: תנור, פטיש, סדן. זה מה שאתה צריך. אחרי זה - מלא טכניקות. גם איך לשמור על הגוף, גם איך לעבוד נכון. אתה רואה מיד אם מישהו עובד נכון. זה נראה אחרת. זה נראה יותר נעים. זה סוג של זרימה, של ריקוד. קל להבחין בזה, כי האדם ממש זז. אתה רואה את זה אפילו בתחרויות נפחות, זה אחד הדברים שמסתכלים עליו, איך עבדת. אם עבדת בעצבים - 'יאללה, תביא את הזה', ורעש ובלגן וכל הכלים מפוזרים, או שאתה והשוליה שלך לא צריכים לדבר אפילו, ונעים בהרמוניה. בתחרות האחרונה, הבן שלי, שעובד פה עכשיו, היה השוליה שלי".

מה תפס אותו כל כך בברזל? הוא מזכיר שזהו החומר העיקרי במסת כדור הארץ, ו"אפילו בדם יש ברזל. הוא ממגנט, אז התמגנטתי", הוא אומר בחיוך. "לברזל יש יכולות מטורפות ומגוונות. גם מבחינת החוזק שלו וגם מבחינת מה שאתה יכול לעשות איתו, באופן שימושי ואמנותי. עבודה בברזל היא כמו חינוך ילדים: אתה יכול לדרוש מהילד, ויכול להיות שהוא יישבר, אבל אם אתה אוהב ומכיל ומחבק אותו ואז גם דורש ממנו, יש סיכוי גבוה יותר שזה יצליח. אם אתה רק מפנק – לא טוב. אם אתה רק דורש – לא טוב. אם אתה מצליח לשלב - טוב. אותו הדבר בברזל. אם אתה מכה עליו סתם כשהוא קר אתה יוצר בו סדקים פנימיים ולא יודע איפה ומתי הוא יישבר. אבל אם אתה מחמם אותו ואוהב אותו, ואז גם דורש ממנו ומכה בו, אז הוא יהפוך למה שאתה רוצה. כמעט, כי אין מאה אחוז. אבל אפשר לעשות דברים נפלאים".

יוסי מתחיל במלאכת הבערת האש וניפוחה: הוא מציג את התנורים הפועלים על פחם, גז וחשמל (תנור הגז נדלק מהר, אבל הוא מעין מגירה קטנה והגודל שלו מוגבל. התנור החשמלי שימושי כשרוצים להגיע לטמפרטורה מדויקת. יש גם ברנר, מבער, שפולט להבה חדה וממוקדת לעבודה בנקודה מסוימת על הברזל) - ואז מדליק את תנור הפחם באמצעות שבבי עץ, מטפל באש ובסביבתה בידיים חשופות וזריזות, בלי להיפגע. "בתנור פחם אנחנו עובדים עם פחם אבן. אפשר לעבוד גם עם פחם עץ, שמתכלה מהר, אבל פחם אבן מחזיק מעמד יותר זמן". מתחת לתנור מונח פח מלא פחם משומש וסיגים – פסולת מתכת מעוותת, שאריות שהותכו ונשמטו ממוטות הברזל במהלך המלאכה. "אני מאוד אוהב את תנור הפחם. גם מבחינת הטמפרטורות שהוא מגיע אליהן".

כמה חם הוא?

"אתה רוצה את התשובה שאני בדרך כלל עונה? כמו בגיהינום", הוא מחייך עם הבדיחה שתמיד עובדת. "החום פה מגיע עד בערך 1,600 מעלות. ברזל, ב-1,539 מעלות, הוא כבר נוזל. נוזל לגמרי. וזה לא בית יציקה, זאת נפחייה. אנחנו לא רוצים להגיע לשם".

הוא דוחף לתוך הפחם המתלהט מוט ברזל עגול, ארוך ודק. "לפי הגוון של הברזל אני יודע מה הטמפרטורה: זה מתחיל אדמדמם. אחר כך כתום, צהוב, לבן. כשאתה מדליק את תנור הפחם אתה לא מכבה אותו, אלא משאיר אותו על חום נמוך. כשהוא כבר חם לא יהיה לו קשה אחר כך להידלק שוב".

בכל הנוגע להדלקה, הוא אומר, יש לתנור אופי משלו. "לפעמים הוא לא נדלק. אולי לא דיברת איתו יפה", צוחק יוסי. "בפעם הראשונה שבניתי אותו, ארבעים דקות לא הצלחתי להדליק. סגרתי, הלכתי הביתה, ולמחרת הוא נדלק בתוך עשר דקות. לא מזמן הגיעו לכאן תיירים והוא לא נדלק בהתחלה. עכשיו הוא מכבד אותך, נדלק צ'יק־צ'ק".

יוסי שולף את מוט הברזל החם, מניח אותו על הסדן ומתחיל להכות בו. הוא נותן גם לי פטיש: הוא מכה אחת ואני אחריו, לסירוגין, בקצב הולך ומשתפר, בשעה שהוא מסובב אט־אט את המוט. יחד יצרנו מסמר: הוא שובר אותו מקצה המוט במקום הנכון, מחזיר את הברזל לפחמים, ומקרר את המסמר החדש בדלי מים. אחרי כמה רגעים הוא שוב שולף את המוט המתלהט ומתחיל להכות בו על גבי הסדן, בסדר פעולות זריז: הוא משטח את הקצה, מחדד אותו, והוא נעשה דומה לעיפרון או לחץ. הוא מחזיר את קצה המוט לתנור, מרכך אותו עוד באוּר, ואז משיב אותו לסדן: משטח, מעקם, מעטר אותו במכות פטיש. בתוך רגע או שניים הוא מעניק לו מראה של עלה, כולל הטקסטורה העדינה של רשת הנימים. ובזמן שהוא מנתק את העלה הקטן מקצה מוט הברזל, במכות מדויקות, הוא אומר שהבחירה בידינו, אם לייצר מהברזל כלי מלחמה או כלים לצמיחה ולבלוב.

כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג // בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג // כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג // לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר | חלק רביעי

במשקפי ריתוך, עם בלון חמצן ומוטות דקיקים, הזכוכיתנית אלה אופנהיימר מתרגשת מהרגע החמקמק שבו הכול מתחיל לנזול

מחלון הזכוכית בבית של אלה אופנהיימר–בשיא בשדה־בועז, ביום של ראות טובה, אפשר לראות את הים התיכון מנצנץ באופק המערב, יותר מ־950 מטרים מתחתינו. הבית בקצה היישוב נמצא ממש מעל הדרך הקבועה שלי בכביש 375 המטפס ירושלימה. על השולחן שאנחנו מתיישבים לידו כבר מונחים כלי העבודה שלה, שכוללים בין השאר משקפי ריתוך, בלון חמצן וכמה מוטות דקיקים. לצד השולחן שני כיסאות: ממש בקרוב אני הולך לעבוד עם הזכוכית. "זכוכית היא עבודת צוות", אלה מזהירה בחיוך, "הכלים כבדים וצריך לעשות כמה שלבים במקביל בלי להניח את הזכוכית. לפעמים אתה צריך לעבוד עם מישהו חמש-שש שעות ברצף".

כשאני תוהה כמה זכוכיתנים יש בכלל בעולם, היא צוחקת. "התחום קטן פה בארץ, וגם בעולם", היא מודה. "זאת קליקה קטנה של אותם אנשים שעושים קורסים בניו־יורק ובאירופה. ומכיוון שיש צורך בעבודת צוות, אני חושבת שהקליקה מקבלת בברכה את מי שמצטרף. גם האמנים הגדולים צריכים איתם עוד אנשים כשהם מנפחים, כי אין ברירה. אתה רוצה לגדל עוד אנשים שיאהבו את הקסם הזה. אני חושבת שמי שנמשכים לזכוכית אוהבים אקשן. אוהבים לחיות על הקצה. והם גם מסוגלים לעבוד בצוות. יש בדיחה שיש חיידק זכוכית, ומי שנדבק אכל אותה".

אלה (33), נשואה ואם לילד, בהחלט נדבקה בו. לפני כמה שנים, אחרי שחזרה מטיול ארוך בחו"ל, גילתה שההרשמה למחלקת הקרמיקה והזכוכית בבצלאל עומדת להיסגר. "הבנתי שאני צריכה להכין פרויקט מיד - משהו שאנשים עובדים עליו חודשים. אז לקחתי הביתה גוש חימר, ולמחרת חזרתי עם יצירה מוכנה".

אחר כך הגיעו ארבע שנות לימודים, ובמהלכן היא התאהבה בזכוכית ובעבודת הצוות הכרוכה בה. "לכל אחד היה פרויקט משלו, ובמקביל הוא עזר במשך שעות בפרויקט של מישהו אחר. בהתחלה חשבתי ללמוד קרמיקה, אבל כשראיתי את הזכוכית אמרתי 'אין לי מושג מה אעשה בזה כשאהיה גדולה, אבל את זה אני רוצה'".

מה תפס אותך?

"זכוכית נחשבת חומר מסוכן - היא חותכת ונשברת ומתעתעת. אין לנו מגע ישיר איתה, אני לא יכולה ללטף אותה כשאני עובדת איתה. תמיד יש מגבלה של חום או חדות, תמיד יש כלי בינינו. אני לא יכולה להתקרב. והחומר מדהים באמת. מטורף שלוקחים משהו יציב כל כך והופכים אותו לנוזל, ואז הקסם קורה תוך כדי שהוא מתקשה. והאמת? החומר מעניין אותי פחות אחרי שהוא מתקרר ומתייצב. כלומר, בתוצר עצמו. אני אוהבת את השלב שהחומר זז, שהגבולות שלו נמתחים. זה באמת קסום".

"במשך הרבה שנים הזגגות לכשעצמה הייתה קסם. כשיצרו את הזכוכית הראשונה זה היה וואו.היא הייתה ירוקה, כי עוד לא ידעו לעשות אותה שקופה, והייתה יקרה ברמות. בתים שהיו בהם חלונות קטנטנים עם זכוכית ירוקה היו בתי עשירים. היום יש לנו בכל בית. בפיוט מדברים על המזגג, שעובד עם זכוכית קרה, במלאכת חיתוך ושיוף", היא מסבירה. "גם הוויטראז' מתחבר לזה – עיצוב המשטח החוצץ בין החוץ לפנים, ולתוך זה גם נכנס התחום של מעבר האור. זה עולם בפני עצמו, שגם אליו אפשר לצלול. אבל בזכוכיתנות עובדים בזכוכית חמה, והעבודה עצמה היא איפה שחם. שם החומר זז מהר יותר; במקום שקר הוא זז לאט, וברגע שהזכוכית מתקררת לגמרי אי אפשר לחמם אותה שוב.

"בזכוכית חמה יש שתי טכניקות. יש טכניקה של מבער, שנגישה בבית והציוד זול, ויש טכניקה של כּוּר. לכור דרוש סטודיו גדול ותנור שבוער 24 שעות, ומייצר 800 מעלות במנוחה ו־1,200 מעלות בעבודה. הוא כל הזמן צריך להיות דלוק, כי ההפעלה שלו לוקחת ימים וצורכת המון חשמל. בבצלאל מפעילים אותו פעם אחת בקיץ, וכשמפסיקים מרוקנים, מנקים, מתקנים. עלויות מטורפות של חשמל וציוד ומקום".

העבודה עם המבער היא ליצירות קטנות, ובכור משתמשים ליצירות גדולות?

"כן. כלי העבודה דומים: אנחנו עובדים הרבה עם עץ, בעיקר דובדבן, שנשרף לאט יותר. מרטיבים אותו, ואז אפשר לעבוד באמצעותו כי הוא לא מקרר מאוד את הזכוכית החמה. אנחנו לא רוצים שוק תרמי. אנחנו לא רוצים שיהיו בזכוכית אזור קר מאוד ואזור חם מאוד, כי זה יוצר סדקים. אז כלי עץ יכולים ללוות את הזכוכית, לעגל ולשטח אותה".

היא מדגימה לי עבודה במקלות, מסבירה על מלאכת הניפוח ("אני יכולה ללחוץ כך שהאוויר ינפח איפה שחם"), ומסבירה ש"כל הזמן צריך לשמור שהזכוכית תתגלגל. תכף תראה", היא מבטיחה. "כשאני עוצרת הזכוכית נוזלת: תדמיין דבש. אז כל הזמן צריך לחמם, כדי שהיא לא תתקרר מדי, אבל גם בפיוט מוזכרת הסיבוביות: ברצותו חוגג וברצותו ממוגג. זו התנועה הקבועה. מסובבים ומסובבים, עוצרים לרגע ומסובבים. אחרת הזכוכית נוזלת. היא חמודה הזכוכית, היא יפה. אני אוהבת אותה".

אפשר לדבר תוך כדי העבודה או שיש אווירת חדר ניתוח?

"כשעובדים יחד בכור מדברים, מפטפטים, בטח" היא צוחקת. "יש רגעים שהנשימה נעצרת, אבל יש אווירה טובה. אם יש יותר מדי בלגן מסביב אני צועקת 'טוב סתמו, אי אפשר להתרכז ככה', אבל זהו. זאת יכולה להיות גם עבודה של שני אנשים יחד שלוש שעות ברצף, מהרגע שהזכוכית נגעה במוט. זה קשה, זה חם, אין הפסקות, ומביאים מראש מים. זה יכול גם לקחת 40 דקות, הכול שאלה של מיומנות. מי שרוצה להתמקצע במשהו מסוים הולך שנתיים לעבוד במפעל כוסות עבודת יד, וכשהוא מסיים הוא מכין כוס בעשר דקות. בירידים אפשר לראות בן אדם מכין סוס זכוכית: הוא יודע להכין סוס וזהו, על זה הוא עבד".

מה עם טעויות? הן קורות?

"וודאי. אבל יש משהו נורא יפה בחומר הזה: אפשר למחזר אותו. אם יצא לי משהו לא טוב, אני יכולה לזרוק אותו בחזרה לכור ובתוך יומיים יש לי שוב חומר גלם. אני אצטרך להתחיל מההתחלה, כמובן, כי לא מדביקים זכוכית שנשברה. אגב, כמעט תמיד יש משחקי עובי: נגיד פה", היא מצביעה על אגרטל מקומט שמונח על השולחן, "האזור הזה היה חם מדי אז הזכוכית קרסה לתוך עצמה. כשזה קרה קיללתי, אבל אז הסתכלתי ואמרתי 'אה, דווקא נחמד. אני אעשה עוד כאלה'. זה קורה הרבה כשיש טעויות. אני אוהבת את המראה הזה, שנוזל ומתקמט. אנחנו רגילים לראות זכוכית ישרה".

אלה מפעילה את המבער. "זאת האש הרגילה, ועכשיו אני מוסיפה חמצן כדי שהיא תהיה חמה יותר". האש שורקת. "זה הצליל שאני מחפשת", היא קובעת. "אני רוצה שהאש תהיה יציבה: אם אני מוסיפה יותר מדי חמצן היא מתחילה לרקוד. עכשיו אנחנו לוקחים מוט באיזה צבע שאנחנו רוצים". חשוב לציין שבחרנו את הצבע לפני הרכבת משקפי המגן, שמעוותות את הגוון. "אני מתחילה מרחוק כדי לא לפוצץ על עצמי את הזכוכית. האזור שנוגע באש הוא חם, אבל האזור שלא קרוב אליו, איפה שהאצבעות שלי עכשיו, הוא לא חם. זכוכית לא מוליכה חום, והטכניקה הזאת מאפשרת לעבוד קרוב. אני כל הזמן מסובבת. ברגע שאפסיק לסובב היא באופן טבעי תרד כלפי מטה, היא תיפול. אז הצבע האדום מעיד על החום, אבל הזכוכית יכולה גם לחזור לצבע שלה ועדיין להיות חמה מאוד. לכן צריך לזכור באיזה צד עבדנו".

שני סוגי מוטות משמשים למלאכה: אחד חלול כמו קשית, אחד אטום כמו קיסם. "כשאני מפסלת אני לא צריכה קשית לנפח, אין לי סיבה לנשוף. אז השימוש במוט הוא בהתאם למה שצריך לעשות. כמעט תמיד מעבירים את הזכוכית בין מוטות, גם כשעושים אובייקטים פשוטים. למשל, כוס: ניפחתי את הזכוכית לתוך צורה של כוס, לתבנית, והיא עדיין מחוברת למוט הניפוח. העברתי אותה למוט אחר בצד השני, ניתקתי את המוט של הניפוח ואז יצרתי את החלק השני. כלומר, מישהו מחזיק מקל, והשני לוקח מקל אחר, טובל אותו בטיפת זכוכית כמו מסטיק, ואז מחבר אותו לכלי. זה מאפשר למקל הראשון להתנתק מהכלי ובעצם להישבר. בכל מקרה העבודה פיזית. מזיעים".

נשמע מורכב. זה עובד?

"לפעמים זה נשבר טוב כמו שרצינו, לפעמים זה נשבר לא טוב, לפעמים זה נופל על הרצפה. ולפעמים", היא עוצרת לרגע. "הזכוכית לא מתנהגת יפה. יש לה גם ימים כאלה".

בשלב הזה היא מפרידה את שני חלקי המוטות שהיא עובדת איתם, אבל החומר המסטיקי שביניהם לא נפרד. "הזכוכית יכולה להימתח מאוד", היא אומרת, והזכוכית באמת הופכת לחוט דק. "אני מתה על זה. זה חומר שמכריח אותך לעבוד בטכניקה מסוימת, בטמפרטורה מסוימת, הוא לא מתמסר, הוא לא נגיש. בכל חומר צריך מיומנות, אבל בזכוכית אי אפשר לחרטט. אם תחרטט היא תישבר. אין קיצורי דרך. זה דורש הרבה אימון.

"אם אני רוצה ליצור פנים מסוימות בזכוכית, אני צריכה ליצור אותן שלוש-ארבע פעמים עד שהן יצאו כמו שצריך. רק בסוף תסתכל מה יצא ותדע אם אתה מבסוט או לא. אם לא - תבוא מחר, תעשה שוב. ויש לזה קסם. לזכוכית יש אמירה, והיא גם חלק מהסיפור. יש גבול עד כמה אני שולטת עליה".

גם השלב הבא דורש לא מעט סבלנות. "אחרי שהורדתי את הכלי אני מעבירה אותו לתנור הרפיה: הוא צריך לשבת בתנור ולהתקרר לאט, 12-24 שעות. כדי שלא ייסדק. אתה סוגר את הדלת ורואה מה יצא רק למחרת. ואומר לעצמך: הלוואי שזה לא יישבר, הלוואי שזה בסדר!".

כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָה בְּיַד הַרוֹקֵם // בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם //כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם // לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר | חלק חמישי

מוריה שטרן אף פעם לא פורמת רקמה, כי גם מטעות אפשר לייצר יופי ייחודי

חלק רביעי המשאב הכי יקר בארגז הכלים של הרוקמת מוריה שטרן הוא הזמן. "רקמה היא איטית ומונוטונית", היא מאפיינת בזהירות את המלאכה העתיקה, "ולכן היא דורשת המון סבלנות. בכל פעם מחדש אני חושבת שזה ייקח זמן מסוים, וזה תמיד לוקח הרבה יותר. צריך מאפייני אישיות מסוימים כדי לגשת לרקמה. יצירה שהיא חצי גמורה לא אומרת כלום, לפעמים צבע אחד יכול לשנות אותה לכאן או לכאן". אבל מעבר לסבלנות נדרשים רק "חוט, מחט ומספריים. מהבחינה הזאת זה עד כדי כך פשוט".

אז איך מצליחים להתמיד במלאכה מונוטונית ואיטית כל כך?

"משהו ביצירה הזו מפנה אותך מחשבתית. אני יכולה לחשוב על משהו או לשמוע משהו תוך כדי, ולהיפתח. לפעמים אני שומעת פודקסאט, לפעמים שיעור תורה, דברים שכנראה לא הייתי עושה אם לא היה לי הזמן הזה. והמחשבה הזאת נכנסת פנימה. אני רוקמת חופה כבר חודש, שומעת שיעור תורה, וחושבת שאולי מה שאני חושבת ושומעת נכנס גם ליצירה עצמה".

חוט הרקמה של מוריה מחבר בעצמו בין חומר לרוח: "זאת שותפות במשהו גדול יותר מהדבר עצמו. כשאני רוקמת ברכת כלה אני תמיד מתרגשת מהמחשבה שהיא הולכת לחופה ולידיים של כלה ביום חתונתה, ובהמשך גם נכנסת פנימה לבית חדש. זאת זכות. זאת מלאכה שיש הרבה התרגשות לגבי השאלה לאן היא הולכת, אילו עיניים יפגשו אותה".

מוריה (34), נשואה לחגי ואם לארבעה, גרה בחיפה. לצד הרקמה היא גם פיזיותרפיסטית בשיקום נוירולוגי אבל "לא עובר יום בלי שאני רוקמת. כבר בתור נערה זה היה התחביב שלי. זה מצחיק, אבל זה מה שעשינו בשנות התשעים - סרגנו כיפות ורקמנו רקמות. אחר כך הייתה הפסקה, ואז חזרתי לזה כמקצוע. זה קרה כשראיתי עבודות של רוקמות וזה עורר בי את זיכרון הרקמה מפעם.

"התחלתי בקטנה. רקמתי על תיק או חולצה, ואז הכנתי חישוקי רקמה לחדר הילדים, וראיתי שאני נהנית. הרקמה גדלה ותפסה יותר מקום, עד שהיא הפכה למשהו עם חיים משלו. פתאום את רואה משהו ויש בך רצון לרקום אותו. או לפענח איך הוא רקום. העין כל הזמן מחפשת. פעם חשבתי שרקמה יכולה להתאים לכולם, אבל בסדנאות שלי אני רואה שלא. יש תמיד מי שמשהו לא הולך להן לרגע - וזהו, ביי. או שהן רואות את המחט ומשהו לא מתחבר. אני חושבת שכל אדם צריך ליצור, אבל רקמה לא בהכרח מתאימה לכולם".

בפיוט מוזכר הבד. יש מלאכות נוספות שקשורות אליו, כמו אריגה או תפירה. מה גבולות הגזרה בינם ובין רקמה?

"אריגה היא הכנת הבד, מלאכה שנעשית היום במכונות ולא ביד, אולי למעט במדינות עולם שלישי. תפירה היא חיבור שני בדים יחד. גם אני תופרת לפעמים, למשל תיק טלית או חופה שדורשים חיבור. ורקמה היא בעצם דרך לייפות את הבד. יש המון סוגי רקמה, ואני עושה רקמה חופשית, שמתייחסת למחט ולחוטים כמו אל מכחול וצבעים".

רקמה היא רק קישוט, היא לא שימושית?

"לרוב, כן. אלא אם זו רקמה שמכסה חור בבגד, למשל, הרקמה היא רק ליופי. זה מיוחד, וזה אומר הרבה על הנפש שלנו. רקמה היא לא מוצר זול, וכשאדם מקדיש כסף ומחשבה למשהו שאפשר לחיות בלעדיו זה מעיד על שאר רוח שיש בו. בפירמידת הצרכים הרקמה נמצאת למעלה, ממש לא בבסיס".

איך את מתחילה רקמה, מה השלבים?

"זה מתחיל בבחירת הבד. הוא צריך להיות בד שלא נמתח, וככה הוא יתאים לרקמה. אם הוא נמתח הרקמה תתעוות, כי במקומות מסוימים החוט יישאר מתוח מדי ובמקומות אחרים הוא יהיה רופף. צריך גם בד לא שקוף, כי את לא רוצה שיראו את אחורי הקלעים של העבודה, את החוטים שיוצאים ואת המעברים. יש רוקמות שעובדות עם טול שקוף, אבל זה ז'אנר מסוים.

"אני מתחילה בסקיצה שאני מציירת בעט מיוחד על הבד. לפעמים אני נעזרת בתוכנת עיצוב שמדמה את הסקיצה ולפעמים אני מציירת ישירות מהראש. אחרי שיש לי קו מִתאר, שהוא המסגרת, אני מכניסה בו את הרקמה. תוך כדי כך אני משחקת עם החוטים השונים של התכים. זה מה שמייצר את הטקסטורה. ברקמה יש לי אפשרות לעבוד בתלת-ממד, ליצור נפח. חלק מהיופי: אפשר לרקום שכבה אחת ואז לרקום שכבה שנייה. כשרוקמים עלה אפשר לתת מראה של טקסטורת עלים. אם מכניסים חוט אחד מפה ואחד מפה, נוצר מבנה של עלה. יש המון דרכים לרקום עלים והמון תוצאות, ואפשר לשחק בזה גם ולשלב".

זה כמו "מברשות" בפוטושופ, אני אומר לה, והיא מסכימה אבל מסתייגת: "בפוטושופ זאת משיכה אחת מהירה, אצלי רק אחרי חצי שעה אני אראה איך המברשת מתבטאת על הבד".

מה קורה כשיש טעות בדרך. משהו שמשתבש? אפשר לחזור אחורה בקלות?

"יש רוקמות שבעיקר פורמות", היא צוחקת. "זה נכון בעיקר בתחילת הדרך. אבל הבד סלחני מאוד. כשאני רוקמת אני עושה חור קטן, והוא בדרך כלל בין הסיבים: אני יכולה לפרום את הרקמה ואף אחד לא ידע שעברה שם מחט. אבל עם הזמן הבנתי שאני שונאת לפרום. לרוב אמצא דרך לתקן את זה תוך כדי הרקמה".

למה לא לפרום, אם לא רואים?

"כי אני מאמינה שתמיד אפשר לתקן מלמעלה ככה שזה ייראה הרמוני. אולי זה חלק מהעניין. כשאת מתחילה לפרום את עלולה לפרום שעות שלמות של עבודה. והיופי הוא שכמעט תמיד אפשר לתקן, והתיקון מוסיף בעצמו איזה רובד שלא חשבת עליו. זאת אומנות שבה החומר תמיד ניתן לעיבוד במהלך היצירה. לא כמו אצל אמנים אחרים".

החומר שלך נמצא במקום הכי סלחני שיש.

"הכי סלחני. ולא רק סלחני: הייתי לא מזמן עם כמה תופרי אופנה עילית בבתי ספר לעיצוב בחיפה, וכולם דיברו על המתח והלחץ, אבל אני אמרתי שיצירה היא מרחב מדיטטיבי, ואנחנו לא צריכים מדיטציות כי אנחנו יוצרים כמה שעות ביום. הם אמרו לי: את לא מבינה כמה לחץ יש ביצירה שלנו. כשאנחנו מחזיקים מספריים וגוזרים הדופק גבוה, אנחנו מזיעים. ואז הבנתי כמה הרקמה היא יצירה נינוחה".

כשאני מנסה בכל זאת להבין איפה נכנס מרכיב כלשהו של מתח למלאכה שלה, היא נאלצת לחשוב רגע. "כשאתה יוצר בשביל אחרים זה יכול להלחיץ", היא אומרת לבסוף. "אני משתפת את הלקוחות בתהליך, כי הרקמה חייבת להגשים את הייעוד שלה, וככה המפגש עם התוצר בסוף הוא מרגש ומשמח. אבל לפעמים גם יכולים לצאת משפטים כמו 'לא דמיינתי את זה ככה'. אבל אני לא מתווכחת, כי אין משהו מבאס יותר מלדמיין משהו, לשלם עליו, ולא לאהוב את מה שיצא. הייעוד של רקמה הוא לשמח, ואם היא לא משמחת אין בה טעם.

"הלב הוא ביכולת לשמח אנשים עם יצירה שהיא שלך. יוצר שם משהו מהנפש שלו בתוך המלאכה. זה סוג של בריאה. וזה פלא. משהו שלא היה קיים בעולם ויצא מתוכך ואז כבר יש לו חיים משלו".

כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף // בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף // כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף // לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר | חלק שישי

לוח כסף מרוקע ושטוח הופך אצל הצורף יונתן אבי–שאול לכלי גבוה. בעיניו זאת בדיוק עבודת הנפש שאדם צריך לעשות עם עצמו

דרך עפר קטנה שמתפצלת מהכביש בכפר־עציון מובילה אותי אל מתחם בית האריזה של הקיבוץ. בפינתו האחת עומד צריף קטן, וכשהדלת שלו נפתחת נדמה שאני נכנס לתיבת אוצר. בית המלאכה של הצורף יונתן אבי־שאול מתחלק לשני חלקים: "הנקי" ו"המלוכלך". המים לקפה השחור כבר רותחים בחלקו הנקי, וכשאני שואל את יונתן על מהות החלוקה הוא עונה בפשטות: "כאן, בחלק הנקי, עושים את הכלים, ושם מייצרים את הכלים של הכלים".

יונתן (42), נשוי ללירון ואב לחמישה מהיישוב גבעות, התגלגל למלאכת הצורפות לגמרי במקרה: "עשיתי טיול אחרי צבא בארץ, ואחרי תקופה פגשתי יהודי שהציע לי לעזור לו לבנות את הבית שלו, ובתמורה הוא ילמד אותי צורפות. לי זה התאים. חיפשתי משהו להתעסק בו, חיפשתי מלאכה, אז נעניתי לו. במשך שנה ישבתי אצלו שעות על גבי שעות, וכל שלב בתהליך היה חידוש בשבילי. אחר כך עברתי לירושלים ונכנסתי בדלתות אחוריות, מה שנקרא. מצאתי צורף שלקח אותי ואימץ אותי, ואז עוד אחד ועוד אחד".

הוא מציג לי פח מתכת מרוקע, אפור, מרובע. זה כסף. "מהדבר הזה - יוצא הדבר הזה", הוא מצביע על קנקן כסף בעל צורה מתנחשלת. כשאני תוהה איך ממלבן קטן ושטוח יוצא קנקן גבוה, הוא עונה: "בהרבה שעות של פטיש. ספציפית כאן", הוא מצביע, "הייתי צריך למתוח את החומר, להעמיק אותו, ולאט־לאט לתת לו צורה. המשטח הופך לקערה, והיא מעמיקה ובעצם תופסת גובה. גביע, ואזה, קנקן – אתה בעצם לוקח פח שטוח ומכין ממנו כלי. והחופש הוא להחליט כמה אני מותח ואיפה".

ככסף ביד הצורף.

"כן. בפיוט לא מדברים על כמה למתוח אלא על 'ברצותו מסגסג וברצותו מצרף', שזה בעצם להפריד ולחבר. אולי הוא מדבר על הפקתו של חומר הגלם עצמו. הצירוף הוא מלאכה מעניינת, כי דווקא במלאכה שלי אני עובד על מקשה אחת, כמו שכתוב בתורה. הכלים נוצרים בדרך כלל בלי הלחמות, מפח שטוח. זה גם מה שמאפשר לי להרחיב או להעמיק איפה שאני רוצה בעזרת הפטישים".

בעמדת העבודה שלו אפשר למצוא כשלושים ראשי פטיש מברזל, דומים אך שונים. "לכל אחד יש מקום ושלב. לכל אחד יש תפקיד".

אתה מכיר כל אחד מהם?

"בוודאי. וגם אותם אני מכין. לאו דווקא את כל הגוף, אבל יש פטישים שאני צריך לייצר בעצמי. בשביל דברים מסוימים שמצריכים קו וצורה מדויקים. בתחילת כל עבודה אני חושב מה אני צריך, ואם צריך אני אלך לייצר אותו, בחריטה או או בהשחזה".

מה קורה אחרי כל הדפיקות על הפח והמתיחות של החומר?

"אחר כך יש פיניש. אחרי שיש צורה אני עובר עליה שוב ושוב בפטיש, הרבה פעמים, ואז מגיע הליטוש. ולא תמיד הכול מקשה אחת, זה תלוי בכלי, ולפעמים יש הלחמות. אבל ככלל אני עושה דברים מודרניים, כלים נקיים, והם לא סובלים פגמים ולכן דרוש הרבה פיניש. מבחינתי, האסתטיקה היא בצורה עצמה. זאת אומרת, הצורה היא לא רק הבסיס, היא הקישוט. הכול מצטמצם לצורה. הדמיון והרעיון והמחשבה והביטוי נכנסים אליה.

"לפעמים ברבע מהזמן או בחצי מהזמן אני עובד על הכלי עצמו, וכל השאר הוא הפינישים. זה משתנה, כמובן. זאת שאלה של אורך רוח ויושר להתעמת עם מה שאתה רואה. צריך לעמוד מול מה שיש, להכיר בו, להתעמת איתו ולא לחפף".

כשאני שואל אותו על ההבדל בין מלאכת הצורפות למלאכות אחרות, הוא מהרהר רגע. "רק על עצמי לספר ידעתי, אני לא מכיר מלאכות אחרות לעומק. אבל אני חושב שהמתח פה חזק יותר. כמעט עשרים שנה אני מגיע בכל בוקר לסטודיו ועושה כל מה שאנירוצה - וזה לא פשוט. זה דבר נפלא, ברוך השם, כשהדברים אמיתיים. זה דבר נפלא וגם מאוד קשה. אין סתירה".

איך ניגשים לתחום הזה? מה דרישת הסף הראשונה?

"צריך התמסרות וסבלנות. יכול להיות שזה נכון להרבה סוגי מלאכות, שצריך לא לצפות לתוצאה. אני ממש לא חושב שיש לי כישרון גדול במיוחד, אבל סבלנות יש לי. אורך רוח. זה משהו שאני עדיין מתקשה בו, זה לא שלב שעובר, זה עדיין מאבק. המלאכה הזאת היא כמו עבודת השם, כמו להיכנס למערה ולדעת שכשאצא ממנה יהיה אור גדול, אבל בדרך יש צמצום, ויש עמל ויש מחויבות. יום אחד אור גדול יגיע.

"יש לי הידבקות ביצירה, וההידבקות הזאת מכריחה אותי לסיים את המלאכה. למפרע הבנתי שאני יוצר, מה שמכנים 'אמן'. התגלגלתי לזה. מצאתי שזה מה שאני עושה. אין לי איזה רקע באמנות ואין לי 'קליפות' של זה".

ובכל זאת זה מעיד על משהו בך.

"ודאי. אבל בעולם אני מרגיש שהמושג הזה של אמן או אמנות הוא בקליפה יותר מדברים אחרים. אז אני ממש לא בזה. אני חושב שכל דבר שאתה דבק בו ומתבונן בו, חווה אותו, מלמד אותך. זוגיות, הורות. וגם היכולת להתמסר".

להתמסרות הזאת נדמה שאין גבולות, עד כדי הליכה על הקצה. "יש פה כלי שעבדתי עליו יותר משלוש שנים, מכל מיני סיבות", מספר יונתן. "מה שהיה יפה בעבודה עליו הוא שהכול היה בו על בלי־מה כל הזמן. אם משהו מתפקשש – הלך הכול. חודש, חודשיים, שנתיים של עבודה. בדרך כלל זה לא ככה, זה באמת היה יוצא דופן".

מה היה בכלי הזה?

"זאת הייתה עבודת שכבות, הכול התחיל מעובי מסוים והולך ונעשה דק יותר. ובעבודת שכבות אתה חושף חלק ואי אפשר לתקן. זה בעצם לא אִפשר לי לטעות".

מה חומר הגלם העיקרי שלך?

"החומר הוא בדרך כלל כסף. אבל הוא יכול להיות גם נחושת, פליז. בחלוקה שלי יש צורף ויש תכשיטן: תכשיטן עובד בזהב, צורף כלים עובד בכסף".

כסף הוא חומר גמיש בעיניך?

"לעומת נחושת, לא. לעומת בדיל כן. לעומת זהב – תלוי איזה זהב. כסף הוא נפלא. הוא רך. אתה יכול לכופף אותו. הוא יותר קשה מברזל: כשעובדים עם ברזל הוא חם, והמתכת גמישה, אבל פה אני עובד קר. אני מחמם מעט רק כדי לשחרר מתחים. הכסף רך, אפשר להזיז אותו והוא מקבל את זה, אבל מצד שני הוא גם מחזיק את עצמו. חומר שזז בקלות אבל לא מחזיק את עצמו - זה לא שווה. הכסף מאוזן".

תוך כדי שהוא מראה לי איך לכופף בעצמי חתיכת פח המונחת על שולחן הצורף, יונתן מסביר על ערכם של חומרי הגלם שלו. "הייתה לי שיחה עם חבר מהיישוב על הערך של הזהב בעולם. הוא טען שזה עניין של היצע וביקוש, והייתה לי התנגדות גדולה לזה. אני מאמין שיש משמעות וערך לדברים עצמם, לפחות בעולם מתוקן. כלומר, הערך הולם את המהות של החומר. זהב, התכונה שלו היא שהוא לא מתחמצן ולא משתנה. זה לא כמו כסף, שנוצרים בו כתמים, ונחושת - בכלל. זה לא תלוי רק בשאלה אם הוא מצוי או לא, אם סוחרים או לא סוחרים בו בבורסה. יש לחומר ערך עצמי".

אתה מרגיש חיבור לחומר המסוים הזה?

"החיבור שלי הוא ליצירה ולעשייה. בחומר הזה התמקצעתי והעמקתי ואני מאוד שמח בזה, ובאמת התהליכים שקורים פה הם משהו מיוחד. הרב קוק אמר שהצורה יפה לא פחות מהתוכן: זאת אומרת, הכלי יפה לא פחות מהאור. להבדיל, גם הדרך לכלי היא לעניות דעתי אסתטית לא פחות מהכלי.

"גם בשכל וגם בלב, ברור לי שזה יסודי בהבנת החיים פה. הדברים יורדים עד למטה. יש כלים אסתטיים, אבל המהות היא איזה אדם אני מתהווה להיות, וזה מה שיוצא פה ביצירה. אם אני לא מתוקן אז גם הדברים שאני עושה לא מתוקנים. האפשרות להיות מתוקן ושהדברים יבואו לידי ביטוי בעולם החומר - זה ממש לתת להשם יתברך מקום במציאות. כלומר, מי שאני פה - זאת התוצאה. עיקר העבודה הייתה לפני שנכנסתי לסטודיו. איזו קומת נפש יש לי, איזו קומת אדם. וזה בסופו של דבר מה שיוצא פה. זאת נקודת האמת שיש פה. זאת זכות הקיום. הרצון לעשות כלים ואמנות או משהו - שוֹין. כנראה יש דברים הרבה יותר חשובים בעולם. אבל באמת ובתמים אני מאמין שזה יסוד האמת של האפשרות ליצור ולעשות".