אלול בגליל העליון. עננים ראשונים משייטים ברקיע, בבוקר כבר קריר, והעולם רוחץ בטל שירד בלילה. בכניסה לגן הילדים המחודש במושב זרעית עומד עדיין ריח משכר של צבע טרי. את הקירות מעטרות יצירותיהם של הקטנים שהחלו ללמוד פה רק לפני שבועיים. רימוני חמר צבועים אדום, כמה דפים מקושקשים בקו ילדותי, ושלט עם התפילה שמאחדת את כולנו אחרי שנתיים של מלחמה: "תחל שנה וברכותיה". אחרי קרוב לעשרים שנה, סוף סוף יש גן בזרעית ובו 16 קטנטנים. החלה השנה והחלה הברכה.
לא הכול מושלם. ליד הגן מונחות עדיין ערמות של קרשי בנייה, ושביל הגישה העשוי עפר יהפוך לבוצי בגשמים הראשונים, אבל בקרוב גם הוא ייסלל והקרשים ישמשו ליציקת שבילים נוספים. רוח ההתחדשות לא נעצרת בשערי הגן. גם מבית העם הסמוך שומעים קולות של ילדים. "חברתון" (הכינוי המקומי למשחקייה) לילדי היסודי התחיל לפעול כאן השנה. גם גן המשחקים, שעמד ריק כמה שנים, מלא עכשיו בילדים שמתנדנדים בקולניות וגולשים במגלשה הצהובה.
"כל הילדים שלי גדלו כאן, היום כולם גרים במקומות אחרים", אומרת שרה ארביב, ממייסדות המושב. היא ילידת צפת, ובאה לזרעית בעקבות בעלה ציון לפני כמעט 40 שנה. אחרי כמעט שנתיים של פינוי שבהן התגלגלה לטבריה, לחיפה ולערד, היא חזרה לזרעית לפני חודש, ופגשה פה את מה שלא דמיינה שיקרה: חיים חדשים.
הכי מעניין
זרעית | צילום: אייל מרגולין - ג׳יני
"באו לזרעית משפחות צעירות עם ילדים, וזה עושה כל כך טוב ליישוב", משתפת שרה. "המושב קם לתחייה. לפני כן היינו קוראים לזרעית בית קברות לאנשים חיים. לא שמעת אנשים, לא ביום ולא בלילה, לא הייתה תנועה ברחובות. הכול היה ריק, זה היה עצוב. עכשיו את עוברת ליד גן השעשועים, רואה את הילדים משחקים והלב שלך שמח, יש חיים. פתאום נפתח פה גן אחרי עשרים שנה, הכול חדש".
היא שמחה, אבל גם חוששת: "אני מקווה מאוד שהמשפחות שבאו יהיו חזקות ולא יתייאשו ויברחו לנו. לא פשוט לגור כאן. גם הפן הביטחוני מטריד אותי. אם הצבא יצא מלבנון, חיזבאללה יחזור מחדש לשבת על הגדרות ועלינו. אני לא שקטה בעניין הזה".
בגן המשחקים, סביב שולחן קק"ל ישן, יושבות אימהות צעירות לצד קערת סלט ופלחי נקטרינות טריות. הן חולקות את השולחן עם רחל וקרט, בת 76, שלא מפסיקה להתפעל מהילדים המשחקים סביבה. "מי שמגיע מבחוץ לא מבין איזו רוממות רוח זו", היא מתפייטת. "כשבאנו לזרעית ב־67' היו פה רק טרשים, אפילו חשמל לא היה, אבל באנו עם רוח של ציונות בלי שום מירכאות. לראות את הצעירים פה עכשיו מזכיר לי אותנו. אני מסתכלת על האימהות עם התינוקות ויש לי דז'ה־וו. באתי לפה עם תינוק בעגלה, ממש כמותן. גדלתי במשפחה חרדית בפקיעין. אבא שלי בא לשם לפי פקודה של בן־גוריון כדי ליישב אזור שהיו בו רק כפרים ערביים ודרוזיים. אחר כך התחתנתי צעירה ועליתי ליישב את זרעית. כבר המון שנים לא ראינו פה ילדים מתרוצצים. ה' עשה איתנו נס. לא האמנתי שזו תהיה התוצאה של המלחמה שעברנו. נוצרה פה הזדמנות לתקומה ולהתחדשות".
ליד רחל יושבות שיר ושלומית. שיר אדואר, אם צעירה, מרכזת את גרעין בנות השירות במועצה האזורית. בעלה עמיחי הוא ספורטתרפיסט, ולזוג שלושה קטנטנים. שלומית מזרחי, גם לה שלושה ילדים, מחנכת באולפנה במעלות; בעלה עמיחי במילואים. שתי המשפחות, מדגם מייצג של תשע המשפחות שהגיעו לזרעית לפני חודש וחצי, כבר התערו בקהילה.
"אחרי שנים בלוד, אנחנו נהנים מהשקט הכפרי", אומרת שיר. "ההורים שלי היו אצלנו בשבת ושאלו אם אנחנו לא משתגעים מרוב שקט, אבל מבחינתי זו הגשמת חלום. ברור שמתישהו זה גם יאתגר, במיוחד למי שרגיל לרעש של העיר, אבל עכשיו זו חוויית החיים שלנו ואנחנו נהנים ממנה ומרגישים כאן מחובקים מאוד".
"באנו להיות חלק מהסיפור פה ולהשתלב", אומרת שלומית, שהחלה ללמד באולפנה בעיר השכנה מעלות־תרשיחא. "זכות גדולה להצטרף למשימה לאומית כזאת. גרנו ביו"ש ובמרכז, שגם זה חשוב, אבל כרגע הצפון קורא לנו ויש פה צורך גדול שיבואו משפחות ליישב את אזור הגבול. החיים פה הם חלק ממשהו משמעותי וגדול. מרגישים כאן את הצימאון להתחדשות ואנחנו בטוחים שזו תהיה התחלה של מהלך אזורי, שיבואו עוד משפחות צעירות".
"אנחנו רוצים עוד משפחות ומקבלים את כולם", מסכימה רחל וקרט. "דתיים, לא דתיים, העיקר שיהיו אנשים טובים. זה מה שחשוב".
במועצה האזורית מעלה־יוסף, שבתחומה נמצא מושב זרעית, פתחו השנה גרעין בנות שירות, משחקייה התפתחותית אזורית לגיל הרך, חברתונים של ברנקו וייס לגיל היסודי, וארבעה מרכזי נוער אזוריים בנושאי טכנולוגיה, יזמות, מוזיקה ואומנויות הבמה ועוד, לצד תוכנית מנהיגות נשית לצעירות.
שרה ארביב | צילום: אייל מרגולין - ג׳יני
בדרך החוצה מזרעית, בכביש המתפתל מבירנית ועד צומת חורפיש, אני נתקע מאחורי משאית שמובילה חומרי בנייה. שקי מלט, ברזלים, צינורות. במלחמה נסעו פה בעיקר מובילי טנקים, עכשיו החיים מתחדשים. בצידי הדרך, חצבים זוקפים את שרביטיהם הלבנים בגאון מתוך האדמה הסלעית הקשה של הגליל העליון. ממש ליד בית הקברות, הטבע שולח לכל עבר סימנים של צמיחה וניצחון כנגד כל הסיכויים.
מחסניות קליטה
"נכון לתחילת ספטמבר, שיעור החזרה אצלנו עומד על 95%", אומר עודד בשן, פרויקטור השיבה הביתה של המועצה האזורית מטה אשר. "בראש־הנקרה יש כבר 96% חזרה, בחניתה 93% ובאדמית 81%. בתחילת ספטמבר כל בתי הספר כבר חזרו לפעילות במקומות הקבע שלהם. חיזקנו את החינוך הבלתי פורמלי שפעל לאורך כל תקופת המלחמה, ופתחנו את מערכות הגיל הרך. בחניתה למשל נפתחו מחדש שלוש מסגרות לגילאי 0 עד 6, אחרי שבתקופת המלחמה לא היו גנים בכלל ביישוב. בערב אל־עראמשה אנחנו בונים מרכז נוער חדש וגם משפצים את המתנ"ס שנפגע מכטב"ם במלחמה, ומתכוונים לחנוך אותו מחדש עד סוף השנה הלועזית. אנחנו יכולים לעמוד במשימות האלה בזכות השותפות של המועצה עם משרדי ממשלה, ארגוני חברה אזרחית וגורמים עסקיים שמחוברים לטובת המשימה".
בשן, עובד סוציאלי בהכשרתו, בן 48 ואב לשלושה, יליד קיבוץ בית־העמק, גר כיום במושב רגבה. בעבר שירת בסיירת גולני והגיע עד לתפקיד סגן מפקד היחידה, ולאחר מכן פנה לתחום הניהול החברתי.
"כדי שהאנשים יחליטו לעשות את הצעד ולעבור לגור ביישובים צמודי־גדר, אנחנו צריכים לספק להם 'חבילה אטרקטיבית' של קהילה, חינוך, תרבות ותעסוקה", הוא אומר. "יש השקעה גדולה בתשתיות הפיזיות, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, ולצידה השקעה בתשתית הקהילתית שהיא קריטית עוד יותר. אנשים באים לכאן כי הם מאמינים בקהילה כמרכיב קריטי לאיכות חיים, לצד החיבור לטבע של הגליל המערבי. השלב הבא מבחינתנו הוא לייצר צמיחה מתמשכת מבחינה דמוגרפית, כלכלית וקהילתית. אני עצמי נולדתי בקיבוץ בגליל המערבי, שירתי במשך שנים בצפון, ואני שמח על הזכות להיות חלק ממסע השיקום והצמיחה של האזור".
ואיך נראות התוכניות קדימה של הגליל המתחדש?
"לחניתה כבר הגיעו שמונה משפחות חדשות, וגם באדמית יש ביקושים. השלב הבא הוא התכנון וההקמה של שכונות צמיחה דמוגרפית ובניית 'מחסניות קליטה' זמניות בכל חמשת יישובי הגדר שלנו, כדי לאפשר כניסה מהירה של עוד משפחות למגורים ביישובים האלה לצד תהליך בניית בתי הקבע. היעדים הם תהליכי קליטה של עשרות משפחות ביישובי הגדר".
"כוח תפוח": נוער לחקלאות
המלחמה והפינוי ההמוני חוללו נזק כלכלי נרחב וערערו את תחושת הביטחון. עכשיו, תשעה חודשים לאחר הפסקת האש, מתחוללים כאן תהליכים שמעידים על כוחה של הרוח ועל מחויבות לצמיחה מחודשת. תושבי קו העימות חוזרים לאדמה, לבתים, ליישובים. אבל לא רק הם, גם משפחות חדשות מצטרפות למשימה. לצד ההתחדשות במושב זרעית ובחניתה, גם לקיבוץ יפתח הגיעו כבר 13 משפחות חדשות.
גם בשבילי קיבוץ יראון הסמוך, הממוקם קילומטר אחד בלבד מגבול לבנון וכל תושביו פונו במלחמה, נושבות רוחות של התחדשות בזכות מיזם חינוכי חדש שנפתח לאחרונה: בית הספר התיכון "אדם ואדמה" גליל עליון. זהו הקמפוס השביעי של הרשת הארצית, שהחלה את דרכה בחצבה. אחרי שני קמפוסים חדשים בדרום, אחד בניצנה שבגבול מצרים והשני בעוטף עזה, מגיעה התוכנית גם לאזור הספר החקלאי הגלילי.
"אחרי המלחמה היה ברור שהמשימה הבאה היא הצפון", אומר יזהר ברק, מנהל בית הספר, שגדל בקיבוץ מחניים ומחובר לעולם החקלאות מגיל צעיר. "אנחנו רוצים לחזק את החקלאות, ותמיד היה לי ברור שחשוב להקים פה תיכון של 'אדם ואדמה'. אחרי חמש שנים ב'אדם ואדמה' בגולן, ואחרי שמונה חודשים במילואים במלחמה, הבנתי שזה הזמן להגיע לגליל. המחשבה שלי פגשה עוד אנשים טובים שחשבו אותו דבר, כמו רועי פיאטקה, בן קיבוץ כפר־סאלד, מתנועת 'הביתה - חוזרים לגליל', ששותפים להקמת התוכנית".
ב"אדם ואדמה", שנתמכת גם על ידי המועצה האזורית הגליל העליון וקרן תקומה של בנק הפועלים, ופועלת בשיתוף ופיקוח המנהל לחינוך התיישבותי, לומדים 13 נערות ו־6 נערים מכל רחבי הארץ. "נוער ישראלי מגוון", אומר ברק, "בנים ובנות, דתיים וחילונים, שבאים מכל צורות ההתיישבות. זה מאתגר וגם יפה. בני נוער מכל החברה הישראלית לומדים לחיות יחד".
עודד בשן | צילום: PHOTOGRAPHY RITVO
התלמידים מתגוררים בפנימייה שהוקמה במבנים ישנים ששופצו. מדי יום, משני עד חמישי, הם קמים בשעות הבוקר המוקדמות, סביב 4:30 או 5:00, ויוצאים לעבודה חקלאית אינטנסיבית של כחמש שעות במטעים. "באור ראשון אנחנו כבר במטעים, באים לעבוד באמת, להיות יעילים ומועילים לחקלאים", אומר המנהל ברק. הנערים עובדים במטעי תפוחים, אגסים, נקטרינות, דובדבנים וקיווי, ובכרמים. "נדרשות פה הרבה ידיים עובדות, אבל מבחינתנו העבודה החקלאית היא לא רק מטלה שצריך לבצע, אלא משימה לאומית שנועדה לחזק את ביטחון המזון בישראל".
אחרי העבודה בשטח, התלמידים לומדים לבגרות מלאה במסגרת לימודית של רשת ברנקו וייס בקיבוץ סאסא. נוסף על מקצועות הליבה, כולם לומדים הרחבה של 5 יחידות לימוד בחקלאות. הלימודים לא מסתיימים בכיתה; לאחר שעות הלימודים, התלמידים משתתפים בתכנים ערכיים על ציונות, זהות יהודית וכישורי חיים.
"שמים פה דגש חזק על משמעת עצמית ואחריות אישית", מספר ברק. "אנחנו לא מעירים אותם בבוקר - התלמידים אחראים להשכמה ולניהול סדר היום שלהם, ושותפים גם בפעילויות השוטפות של התוכנית. יש חניכים שאחראים לקנות אוכל, אחרים לסידור העבודה, לתפעול השוטף של התוכנית ולתכנים. זה דורש הרבה רצון ומשמעת עצמית, הרבה אחריות והרבה בחירה", מציין ברק, שרואה בנוער הזה מנהיגים עתידיים שישפיעו על החברה בישראל. "זה נוער שגם הוא וגם ההורים שלו מספיק אמיצים כדי לבחור במשהו שונה שתורם לחברה וגם להם. זה דורש הרבה אחריות, תחושה של חלוציות שנותנת אנרגיה".
"מטורף עד כמה זה משמעותי", אומרת רומי זוהר, בת 15, תלמידת המחזור הראשון של "אדם ואדמה" גליל עליון. "ממש מרגישים שמתחילים משהו חדש שיכול להשפיע המון שנים קדימה. אדם ואדמה זה לא עוד בית ספר, אנחנו באים לעזור לחקלאים שנשארו מאחור כמעט שנתיים בגלל המלחמה. כיף לפתוח ככה את היום, להגיע לשטח, לקטוף, לדעת שכל תפוח שאתה מוריד מהעץ הוא תוצאה של המון עבודה והשקעה שהחזיקו מעמד עד עכשיו".
זרעית | צילום: אייל מרגולין - ג׳יני
את רומי, תושבת ניר־עציון, ושאר 18 תלמידי כיתה י' של בית הספר הצומח, אני פוגש על סולמות במטע מול מארון א־ראס. הם לבושים בבגדים ארוכים, נעלי עבודה וכובעים. יש להם תרמיל ולא ילקוט, והם ממלאים אותו בתפוחים ירוקים מזן זהוב. עוד מעט הם יעברו לשורה הבאה ויקטפו תפוחי מונרו אדומים.
מהסולם רואים את הצד השני של הגבול ואת הבתים בכפר הלבנוני. "זה לא מפחיד", מצהירה רומי. "להפך, אני מרגישה הכי בטוחה בעולם, כי אני יודעת שאנחנו עושים משהו גדול. לפני זה למדתי בבית ספר רגיל. קמתי ברבע לשמונה, למדתי כמה שעות עם עוד ארבעים ילדים בכיתה, וזהו. פה בית הספר רחוק מהבית, קמים מוקדם, עובדים קשה במטע ולומדים המון, אבל טוב לי פה, ממש. אני קמה בחמש בבוקר כי ברור לי שאף אחד אחר לא יעשה את מה שאני עושה. זה משהו שאני בחרתי ואני יודעת שזה שלי, וגם כשקשה, זו אני מול עצמי ולא מול אף אחד אחר.
"גם כשקוטפים, זה תמיד את מול עצמך: הענפים סבוכים, צריך ממש להיכנס לתוך העץ כדי להגיע לתפוחים. לפעמים נשרטים אבל מתמודדים וממשיכים כי זה מה שצריך לעשות עכשיו. כשאני על העץ ורואה שיש לי עוד תרמיל שלם למלא, אני פשוט יודעת שאעשה את זה, גם אם זה מאתגר. צריך בשביל זה בגרות ומשמעת עצמית, אבל אני באמת מאמינה שכל אחד יכול. צריך רק להאמין שאתה יכול ולנסות".
ומה נותן כוח לקום למטע לפנות בוקר?
"לפני שבוע הסתובבתי בקיבוץ עם חברה, וחקלאי על טרקטור עצר לידנו וממש התרגש לראות בני נוער במקום. אני מרגישה שכל מה שאנחנו עושים מביא המון רוח וכוח, שאנחנו מתחילים משהו חדש".
יזהר ברק, מנהל בית הספר החדש "אדם ואדמה" בגליל, עם תלמידים בקטיף תפוחים | צילום: אייל מרגולין - ג׳יני
הקיבוץ שבו מתגוררים התלמידים, יראון, חווה תקופה קשה של פינוי. הוא קיבל את התוכנית בזרועות פתוחות מתוך תקווה שהיא תסייע לחזרה הביתה ולצמיחה מחודשת. מבחינת אנשי "אדם ואדמה", התוכנית היא לא רק פרויקט סיוע לחקלאים אלא גם מיזם חינוכי שהוא חלק מהתנועה הרחבה של שיקום וצמיחה בגליל העליון, המשלבת חיבור לאדמה עם אחריות חברתית ומנהיגות.
"אנחנו רוצים לחזק את האזור כולו", אומר יזהר ברק. "כרגע אנחנו עובדים במטעים של יראון, אבל כשנגדל ונצמח נרצה לעבוד עם עוד קיבוצים ומושבים. חשוב לנו לחזק גם את הקהילה שמארחת אותנו. יראון הוא קיבוץ קטן עם שכבת נוער מצומצמת מאוד, וזה מקום שיש לנו בו תפקיד, להחזיר בני נוער לשבילים של הקיבוץ".
התחלת כחקלאי והיום אתה איש חינוך. זה נכון שיש קשר בין התחומים?
"מה שמחבר בין חינוך לחקלאות הוא אופטימיות חסרת תקנה. גם החקלאי וגם המחנך משקיעים שנים מהחיים שלהם מתוך אמונה שאפשר לתקן, אפשר לשנות ואפשר להשפיע. פועלים למען העתיד מתוך אמונה שהעתיד יהיה יותר טוב".