"הציבור הבין שעדיף לקנות מישראל ולא מטורקיה": מגדלי הסימנים של ראש השנה

מתוק לו

במכוורת הבוטיק של אבנר רועי בקיבוץ סעד, הדבורים עמלות במקביל על הפקת דבש ועל האבקת מטעי האבוקדו. המכוורת הוקמה לפני יותר מחמישים שנה על ידי אהרן פורת, רכז המטע המיתולוגי, להפריית מטע השקדים של הקיבוץ. עם השנים התחלפו השקדים באבוקדו והאחריות למכוורת עברה פורת לאבנר. הוא בן 72, נשוי לדליה בת הקיבוץ, ולהם שישה ילדים ו-16 נכדים.

"אבוקדו זקוק להאבקה של דבורים, בלעדיה כמעט אין פרי", הוא מסביר. "הכוורות שלי לא מספיקות להאביק את כל מטע האבוקדו, ששטחו כ־900 דונם, ועוד שני דבוראים משתתפים איתנו". פעם, הוא מספר, המכוורת הייתה גדולה יותר, אבל האזור קשה לגידול דבורים. "בקיץ כמעט אין כאן פריחה, אין באזור צמחיית בר טובה לדבורים, ולכן מעכשיו ועד האביב אנחנו בבעיה". גם החורף השחון השנה נתן את אותותיו בתנובת הדבש במכוורת.

"ב־7 באוקטובר פונינו לים המלח ושהינו שם עד מרץ האחרון", הוא חוזר לתחילת המלחמה. "בשלושת השבועות הראשונים לא יכולתי להגיע לאזור ולטפל בכוורות. מאז הגעתי בכל שבוע, עד ששבנו הביתה". הדבש של אבנר לא נמכר בשוק, ומשמש בעיקר לתצרוכת פנימית של חברי הקיבוץ.

מה החלום שלך לשנה הקרובה?

"שהמכוורת תחזיק מעמד, ושיהיה אפשר לטפל בשקט בחקלאות. האבוקדו זקוק למכוורת, וגם אני", הוא מחייך.

צל עץ תמר

אבנר רותם הוא מנהל ענף התמרים בקיבוץ טירת־צבי, שנמצא עכשיו בעיצומה של העונה. יש להם 1,500 דונם, שמהם מופקים מדי שנה כ־1,500 טונות תמרים. המטע קיים משנות השישים, אולם במשך השנים הזנים קצת התחלפו: היום המג'הול שולט, ולצידו זן דרי המספק גם פרי וגם לולבים, וברהי, שהוא התמר הצהוב.

רותם התחיל לעבוד בתמרים בגיל 12, ובשנים האחרונות הוא מנהל את הענף. "לגידול תמרים יש מאפיינים מיוחדים, כמו עבודה בגובה רב", הוא מספר. "התמר הוא עץ עמיד, שום דבר לא מפריע לו, לא חום ולא קור".

המלחמה השפיעה על העבודה?

"רוב התמרים שלנו הולכים לייצוא, וסבלנו מבעיות של חרמות. טורקיה הטילה מכסים גבוהים על התמרים שלנו כדי לדחות תוצרת ישראלית. בסך הכול ענף התמרים די טוב. בעזרת קואופרטיב הדקלאים אנחנו מחפשים יעדים אחרים, פותחים כל הזמן שווקים חדשים. המג'הול הישראלי הוא כמה רמות מעל כל התמרים בעולם, הוא מנצח בטעם ובמראה, ולאן שהוא מגיע הוא מוכר את עצמו".

לא סתם נשתבחה בו ארץ ישראל.

"בדיוק, אם כי במקור הוא ממרוקו", הוא צוחק. "אבל ארץ ישראל השתבחה בחקלאים שעושים עבודה מדהימה, הם משכילים, לומדים ומתפתחים. כל חקלאי פה הוא דוקטור בפני עצמו, וזה עושה את ההבדל".

בשיא העונה של שיווק הפרי והלולבים, רותם בן החמישים יצא למילואים. "היה חשש גדול, אבל עובדים איתי אנשים טובים שהחזיקו את הענף. השנה נאלצנו להשקות בחורף, מה שבדרך כלל אנחנו לא עושים. אנחנו מקווים שהשנה הקרובה תהיה שנה גשומה וזה יחפה על השנה שעברה".

כתר הפרי

רני בר־נס בן ה־80 ממושב ביצרון יסיים עד סוף השבוע לקטוף במטע שלו את זן הרימונים הישראליים שמבשילים לכבוד החג. בעוד חודש וחצי יקטוף את זן הוונדרפול.

אלא שלמרות המאמצים הרבים המושקעים בקטיף, המלחמה השפיעה מאוד על ייצוא הפירות לשוק הבינלאומי. "יש רשתות שעושות חרם ייבוא מישראל", הוא מספר בצער. "כשאנחנו באים לשווקים באירופה הם מסלקים אותנו. זה קשה מאוד כי מדובר במטעים ולא בירקות שאתה יכול להחליט שאתה לא שותל יותר. בגלל מדיניות של ממשלה כזאת או אחרת אתה נשאר חסר אונים. אנחנו גם מסתכלים קדימה, כי אם רשת בחו"ל אומרת לי לא להביא ונכנס במקומי מגדל אחר, אולי גם בשנה הבאה יגידו לי לא לבוא".

60% מהתוצרת החקלאית של רני מיועדים לייצוא. כיו"ר ענף הפירות במועצת הפירות, הוא רואה את התמונה הרחבה של כלל מגדלי הפירות, ומקונן על מצבה הנוכחי של ישראל בתחומי החקלאות. "כשהחלופות מצומצמות גם המחירים יורדים. חלקנו פנינו אל השוק המקומי, אבל אז הוא התרסק בגלל ההצפה בפירות. חקלאות זה תחום שדורש תכנון והתייחסות של מדינה, דורש יחסי חוץ. לרימון הישראלי היה מיתוג נהדר בעולם, וכעת מגרשים אותנו".

מה החלום שלך לשנה הקרובה?

"אני עוצם את העיניים ואומר, תנו לנו לחיות בשקט. יש לנו מדינה מדהימה, אל תקלקלו אותה. אני מאחל לעצמי שנוכל לעבוד ולגדל, ואז לייצא ולשווק את הפרי לשוק המקומי. שהאזרחים במדינה ייהנו מהפירות, ורשתות השיווק ימכרו במחירים סבירים. אז נוכל לחיות פה כמו בגן עדן".

התפוח לא נופל

"חוץ מאתגרי המלחמה, השנה התמודדנו גם עם מחסור בגשם", אומר יניב טורג'מן, תושב שתולה בן 49, המגדל תפוחים בגליל המערבי. "הייתה גם קרה בדיוק בתקופת הפריחה, והדבורים לא היו פעילות מספיק. כשקר הן לא יוצאות מהכוורות לאסוף צוף ולכן גם לא מאביקות את הפרחים. כל זה גרם לכך שהשנה היה לנו יבול נמוך מהרגיל".

במהלך המלחמה ירו מחבלי חיזבאללה טיל נ"ט על ביתו של יניב, והבית נפגע קשה. "אשתי והילדים התפנו בתחילת המלחמה. ככל הנראה המחבלים צפו בי כשנכנסתי הביתה לקחת כמה דברים, נדרשו להם 12 דקות להתארגן ולירות, בינתיים הם פספסו את זה שהספקתי לצאת מהבית. הרגשתי כאב גדול על הפגיעה בבית, ולצד זה גם הודאה עצומה לקב"ה. ניצלתי בנס. במלחמה הם ירו עלינו, והיום אני מתכנן לנטוע מאה מטרים מהגדר מטעים חדשים של תפוחי גרנד סמית, גלקסי ותפוח זהוב.

"מצב השוק מעולה. אנחנו יותר טובים מהפרי המיובא וגם יותר זולים", מציין טורג'מן. "לשמחתנו הצרכן הישראלי מצביע ברגליים, ובכל רשתות השיווק יש העדפה לפרי כחול לבן. זה ככה מאז שבעה באוקטובר. הציבור הבין שעדיף לקנות מישראל ולא מטורקיה או ספרד. עברו עלינו שנתיים לא פשוטות, אבל הפכנו את התפוח החמוץ לסיידר מתוק".

חלום לשנה הקרובה?

"שהשקט יישמר ושההתיישבות תגדל. חשוב לנו שתהיה קליטה של תושבים וצמיחה דמוגרפית. השבוע שכנעתי מילואימניק מירושלים לעשות פה שבת ולהכיר את הקהילה, שעוד תגדל ותפרח וכל התושבים יחזרו אליה".

שנהיה לראש

במדגה רשפים שבעמק בית־שאן מגדלים כבר שנים את מה שהישראלים הכי אוהבים לשים על הצלחת – אמנונים, קרפיונים ובורי. "אנחנו מגדלים בערך אלף טון דגים בשנה", מספר אביב אשכנזי, מנהל המדגה. "האמנון הוא הדג הכי פופולרי, לקראת ראש השנה ופסח יש עלייה דרמטית בצריכה של הקרפיון בגלל הגפילטע פיש, אבל ככלל – החריימה לוקח בגדול".

אלא שהחיים בענף הדגה לא קלים. הורדת המכסים על הייבוא פתחה את השערים לדגים מסין במחירים נמוכים במיוחד, והחקלאים המקומיים נאלצים להיאבק על מקומם. "מה שמחזיק אותנו הוא השוק הטרי", אומר אשכנזי. "הדג שלנו פשוט יותר טעים – טרי, בלי תוספות, ועומד בכל התקנים". גם המלחמות לא עוצרות את הדייגים. "ב־7 באוקטובר וגם בסבב האחרון מול איראן נפלו כאן טילים וכטב"מים, אבל המשכנו לעבוד על פי הוראות הבטיחות", הוא אומר.

הצוות מורכב מעשרה ישראלים וחמישה תאילנדים, שבחרו להישאר כאן למרות הקושי. "לנו אין ברירה, אבל הם הגיבורים האמיתיים. הרבה חברים שלהם חזרו לתאילנד", אומר אשכנזי.ומה קורה עם המחירים? "נמוכים מאוד, הרווחים קטנים, אבל יש תמיכה מהמדינה. בראש השנה יש קפיצה חדה בצריכת קרפיונים, אבל אמנון נשאר יציב לאורך השנה. לא סתם נכנסים לארץ עשרות אלפי טונות שלו". ואגב, אם תהיתם כמונו אם דייג אכן אוהב דגים, אשכנזי צוחק ועונה: "בטח. זה מזון בריא, טעים, ותמיד כיף לאכול".