מלחמת לבנון השנייה תופסת אותי בג'נין, בפעילות מבצעית. אני מפקד פלגה באגוז. בצהריים אומרים לנו שהייתה חטיפה ושאנחנו צריכים לעלות צפונה. אני מבין שאנחנו נכנסים למשהו אחר, חדש, פחות מוכר, משהו שידרוש מאיתנו לגייס תעצומות נפש אחרות כדי לעמוד בו, כי זה יהיה יותר ארוך, יותר אינטנסיבי. אנחנו נאבד אנשים, ואני צריך להכין את האנשים שלי לזה.
הכרתי את לבנון. זה גם נתן לי ביטחון. לא הרגשתי "מאיפה זה בא לנו". במובן מסוים, חיכינו לזה מהיום שיצאנו מלבנון. היה ברור שאנחנו הולכים למלחמה.
המבצע הראשון שהיחידה עושה הוא במארון א־ראס. יש שם כמה היתקלויות, כולל ירי טילים על הכוח, ונהרגים ארבעה חיילים - רס"ן בנימין אהרון (בנג'י) הילמן, סמ"ר נדב באלוה, סמ"ר רפנאל־ברוך מוסקל וסמ"ר לירן סעדיה. בסיום הלחימה אנחנו מגלים שחסר אדם בכוח, יהונתן ולסיוק. יהונתן היה לוחם בכוח החילוץ שהגיע לחלץ את הנפגעים. מפקד אגוז, מרדכי כהנא, מקבל פקודה להחזיר את היחידה לארץ אבל מסרב. הוא מסרב פקודה! הוא לא מוכן לצאת עד שנמצא את יהונתן. זה עוד דבר עוצמתי בגולני. לכולנו ברור שלא יוצאים.
אני מקבל על עצמי את המשימה לחפש את יהונתן.
"הצל"ש שקיבלתי אחריהמלחמה? זה לא מעסיק אותי". עם הרמטכ"ל אייל זמיר. | צילום: דו"צ
הקרב במארון א־ראס היה ביום חמישי. אלה יומיים קשים. מגיע ערב שבת ואנחנו עדיין מחפשים את יהונתן. יש תחושת כישלון. אני עם הלוחמים בשטח והמורל ירוד, גם בעקבות ההיתקלות הלא מוצלחת, גם העובדה שיש הרוגים, וגם כי חסר לוחם ביחידה.
אני מפקד שמדבר הרבה. כל ערב שבת שהיינו סוגרים הייתי מקפיד לדבר עם האנשים, לא משנה איפה היינו. אוכלים לחמנייה עם סלמי לארוחת שבת, אבל מדברים. קצת על השבוע, קצת שאר רוח. אני מחליט לעבור בין המחלקות, לעשות שיחה עם האנשים. אני מרגיש שזאת האחריות שלי כמפקד. לדבר איתם, לראות איך הם. כעבור כמה זמן, אני לא זוכר בדיוק, מגיע מידע שזיהו משהו שנראה כמו רגליים קבורות מתחת למפולת של קיר. אני לוקח איתי ארבעה אנשים ואנחנו מגיעים למקום עם אמר"לים. אני מזהה את המפולת, עוד לא מזהה את יהונתן. אני משאיר את הלוחמים שאיתי רגע מאחור, הולך לבד, מסתכל. אני זוכר את הרגע הזה היטב. אני רואה את יהונתן. אני עולה בקשר ואומר למפקד היחידה את המשפט: "מרדכי, מצאתי את מה שחיפשת".
מצאנו את יהונתן.
הרבה פעמים אני חושב על התוקף המוסרי של הדברים שאני עושה. מה זה אומר תוקף מוסרי? כמפקד, נהרג לך חייל, נהרגו לך חיילים, באיזו זכות אתה מעז לתת עוד פעם פקודות? אני אומר: "מתוקף זה שעשיתי את הכי טוב שאני יודע". אני מדבר עם עצמי המון. בוחן את ההחלטות שלי, אם הן היו ענייניות, אם היו בהן שיקולים זרים, אם זייפתי, אם לא למדתי מספיק את החומר, אם זלזלתי באויב. אלה שאלות שאני שואל את עצמי תמיד, מאז שהייתי מפקד צעיר ועד היום. אני מוצא את התוקף המוסרי למה שאני עושה, גם לטעויות שאני עושה, גם לשגיאות שקורות, בזה שאני עושה תחקירים איכותיים ונוקבים ולומד מהם אחרי כל אירוע. איפה ששגיתי, אני אומר ששגיתי. כשאני חושב שמישהו אחר שגה, אני לא מתבייש להגיד לו את זה. אם אני מרגיש שעשיתי את המיטב, אז אני שלם גם עם הטעויות שלי. יש קלישאה אבל היא נכונה: "ההצלחות זה לא שאנשים נכשלים פחות, זה פשוט היכולת להתאושש יותר מהר ולהמשיך הלאה". כשאני אפסיק להתאושש אני כבר לא אהיה כשיר להיות מפקד.
יצאנו חזרה ליחידה ונכנסנו שוב ללבנון רק אחרי משהו כמו ארבעה ימים. אני חשבתי שזאת טעות. חשבתי שאנחנו צריכים להמשיך את המשימות מבפנים. חששתי שהמעברים האלה, בין הלחימה בלבנון לארץ, יפרקו את הלוחמים. אני זוכר שאספתי את כל הפלוגה במעגל, בחושך, במטעים, אחרי שיצאנו, ליד הגדר. עשיתי להם שיחה. אמרתי להם שיש שלושה סוגי זעקות: זעקות הסתערות, זעקות ניצחון וזעקות כאב, ושאני מרשה לכל אחד עכשיו לזעוק את הזעקה שלו. ונתתי להם לזעוק. כולם ביחד.
אני זוכר את זה כאירוע שמאוד איחד את האנשים. שם התגלה ה"גולני" שבאגוז. כמו בגולני, אנחנו מתאוששים וממשיכים.
אנחנו חוזרים פנימה וממשיכים בלחימה, עד הסוף. ביום האחרון, שעתיים לפני הפסקת האש, נפצעתי. הסיירת נעה עם אלונקות לכיוון הגזרה שלי, כי היו שם פצועים, ותוך כדי הם נתקלים. אני נמצא בעמדה שאני מזהה את מקורות הירי, מבין איפה הכוח של הסיירת ואיפה המחבלים. אני אומר לסיירת לרדת במקום, לוקח צוות ואנחנו הורגים שלושה מהמחבלים. יש חמישה. תוך כדי זה חטפתי רסיס של רימון בעין. ירד לי המון דם. לא ידעתי מה מהות הפציעה. השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי זה אם אני עומד למות ואני צריך להתיישב ולחכות בשקט, או שאני בסדר.
אני בהכרה. מבין שאנשים מתחילים להילחץ, אז אני בכוונה עולה בקשר, מדבר ונותן פקודות, שישמעו אותי. אני בשליטה, על אוטומט. ממשיך לנהל את ההיתקלות בקשר עד שאנחנו הורגים את שני המחבלים הנוספים. רק אז אני משתף את הדוקטור ומבקש ממנו: "תן לי מורפיום, והרבה". הבנתי כבר שנפגעתי בעין, כי לא ראיתי כלום. הכאב היה מאוד עוצמתי. כאב שחודר למוח.
עם הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי | צילום: דו"צ
אני שואל את הדוקטור מה המשמעות של לא להיות מפונה עכשיו לארץ, מבחינת העין. אבא של הדוקטור היה רופא עיניים בכיר. הוא מתקשר לאבא שלו מהשטח והם מתייעצים ביניהם. האבא אומר שגם אם אני אחכה, לא ייווצר עוד נזק.
עם זאת, ברור לי כבר שלא תהיה לי עין. עד היום, במאזן של חמישה מחבלים תמורת עין, זה נראה לי שווה. חד־משמעית.
בשש בבוקר עולה השחר. מפקד היחידה, מרדכי כהנא, אומר לי שצריכים לחלץ אותי. אני אומר לו, "אני לא הולך למות". ברגע שאמרו שממילא אין לזה משמעות מבחינת העין, היה לי ברור שאני לא אסכן את הכוח ואתפנה ביום. ואני נשאר ככה, עד החושך. הפציעה הייתה לפנות בוקר - ואני מחכה עד החשיכה, שעון קיץ.
הצל"ש שקיבלתי אחרי המלחמה? זה לא מעסיק אותי. עוסקים בחיי אדם, במלחמה, במשימות, מה מעניין הצל"ש הזה? אני לא רוצה שזה יהיה הטיקט שלי למשהו, אני לא מנפנף בזה.
יש סיפור שכהנא מספר, איך כמה שנים אחר כך, כשהוא היה מח"ט דרומית בעזה ואני סמג"ד 12, סגרנו כוננות והייתה חדירה של מחבל חמוש. קפצתי לנקודה עם החפ"ק שלי וחיסלנו את המחבל. בתחקיר כהנא שאל כמה כדורים ירינו. אמרנו: "40". כהנא שאל למה כל כך הרבה, ואמרתי לו, "אם היית מחלץ אותי ומציל לי את העין, אולי הייתי יורה יותר טוב".
זה כמובן בצחוק. אין לזה השפעה.
אף אחד לא היה צריך להודיע לי בבית חולים שאיבדתי עין. כבר ידעתי. דיברנו על זה בשטח. שבועיים־שלושה אני נמצא בשיקום ואני באטרף, לחזור לצבא, ליחידה, למרות שלפני המלחמה סוכם שאצא לחל"ת. כבר סוכמתי לתפקיד הבא, אמרו לי שאני הולך להכשרות. הכול נסגר מראש. המלחמה נגמרה אבל אני באטרף לחזור. היה מין רצון להוכיח לעצמי שהכול בסדר, אפילו שאני עם עין אחת, שהכול בשליטה.
אני מסיים את הטיפול האחרון וחוזר ליחידה. בבוחני כשירות הוצאתי מאה. עמדתי ברף הנדרש.
אני לא אוהב לדבר על הפציעה שלי. כשחזרתי מהמלחמה התקשרו אלי מהסוכנות היהודית ואמרו שיש מלגה לפצועי צה"ל, 20 אלף שקל. לקחתי אותם ותרמתי. המקום של לקבל כסף ממישהו הוא בזוי בעיני. לא עושים לי טובות - ואני לא רוצה נדבות.
בגלל הפציעה, עד היום, אני תמיד עם משקפי שמש. זה עניין רפואי. גם בטקסים, גם כשאני יושב עם הרמטכ"ל. העין לא רואה והאישון מורחב. כמה פעמים קראו לי לדבר עם אנשים שאיבדו עין, להגיד להם שאפשר גם להיות מפקד אוגדה בלי עין, שהחיים לא נגמרו, שהמשמעות לא נגמרה. זה קרה במלחמה האחרונה. לוחם איבד עין. התקשרתי אליו. צחקנו. אמרנו, "ניפגש בשתי עיניים".
*
שבוע לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה חבר משותף הביא לי טלפון של מישהי שהוא רצה להכיר לי. לא הספקתי להתקשר אליה, מפני שפרצה המלחמה. היו לנו עדיין כמה ימים בחוץ, לפני שנכנסנו ללבנון. מצאתי את הפתק עם המספר, אבל החלטתי לא להתקשר. אמרתי, אחר כך היא תגיד, "התחלתי לצאת עם מישהו והוא נהרג לי". אני אחכה עם זה לאחרי המלחמה.
המלחמה נגמרה, ואני מתקשר אליה מבית החולים ומציע להיפגש. אני מגיע לפגישה עם כל התחבושות. אנחנו יוצאים כמה פעמים, ואני אומר לה, "תשמעי, לא נראה לי שזה זה". בפועל, כל מה שמעניין אותי באותה תקופה זה רק לחזור ליחידה, לצבא.
דו"צ | צילום: "גולני מסמלת בעיני הצעירים כל מה שטוב בלסכן את עצמך בשביל העם והמדינה". חירם כחייל צעיר.
אני חוזר לצבא, ואז יוצא לחל"ת. בחודש האחרון של החל"ת אני מתקשר אליה ומציע לה להיפגש שוב. בפגישה הזאת אני כבר יודע שזה זה. אנחנו קובעים להתחתן חודשיים אחר כך.
היא דתייה. אני לא גדלתי בבית דתי, ההורים שלי לגמרי חילונים. מה אני? אני "על הספקטרום". אני מה שאני. אני מאוד מאמין. אני גם מאמין במורשת שלנו, ואני חושב שמאוד חשוב לקיים אותה. יש דברים כמו שבת, כשרות, חגים, טקסים שאתה לא עושה אותם כדי לרַצות את אלוהים, אלא כי זה מי שאתה, זה מי שאנחנו כעם.
אני חושב שזה משהו שהוא כן חזק באופי שלי, לקחת אחריות על דברים שאני מאמין בהם. ערכים שחשובים לי, אני רוצה לקיים. זה לא אומר שאני צריך לקיים אותם בקיצוניות. לא. חוץ מזה שאני גם לא מגדיר את עצמי. אני אומר שאני הכול ביחד. וגולנצ'יק.
אנחנו מתחתנים ומקימים משפחה. הבחירה לחיות חיים מלאי משמעות ושליחות היא בחירה משפחתית של כולנו. מדהים אותי עד כמה גם השייכות לגולני היא משפחתית. גולני שלי הופכת להיות גולני שלנו.
*
אחרי ארבעה חודשי חל"ת אני מגיע לפקד על בית הספר להכשרות של אגוז. אני לוקח את כל הלקחים והתובנות מהאירועים שעברנו במלחמה, ומנסה לבנות חיילים טובים יותר; בכשירות הפרט, בטכניקות הקרביות, ביכולת הקוגניטיבית, גם בחוזק המנטלי.
אחד הדברים שנתקלתי בהם הרבה בלחימה בלבנון השנייה היה בנושא ה־PTSD, פוסט־טראומה אצל לוחמים. אני חושב איך אנחנו, בהכשרה, מחשלים את האנשים ומכינים אותם טוב יותר, גם למראות המלחמה.
אני מתייעץ עם כל מיני אנשים. בסופו של דבר אני מחליט להכניס במסגרת ההכשרה ביקור בבית מטבחיים.
החיילים נורא התגאו בזה. הם סיפרו על זה - וזה התגלגל לתקשורת. אנשים נעו באי־נוחות בכיסא בעקבות הסיפור הזה, ואני מצאתי את עצמי מקבל שיחת הבהרה ממפקד האוגדה. זה לא שעשיתי משהו לא חוקי. לא שחטתי בעל חיים בעצמי, לא התעללתי בבעלי חיים. יש אדם שהוא כבאי, יש אדם שהוא שוטר, יש קונדיטוריה, יש מאפייה; אני לקחתי אותם לראות שוחט, בעל מקצוע שעובד בבית מטבחיים. קמה סביב זה היסטריה. אני חושב שזה סוּפר חשוב. צריך להכין את האנשים מנטלית. חלק מלהכין אנשים מנטלית זה גם המראות. אני מאמין במניעה, גם אם זה לא מוכח מדעית. אני חושב שיש מראות ויש דברים שמחשלים ומכינים. למה הכול בשדה הקרב צריך להיות ראשוני, למה הכול צריך לקרות שם בפעם הראשונה? היית בבית מטבחיים, ראית דם. נכון, זה לא דם של חבר שלך, אבל זה עדיין דם של יצור חי, בעל חיים. ראית מישהו שמאבד את חייו, הרחת, נגעת, זה חם, זה מהביל. זה עוזר לנטרל למינימום את מה שיהיה לך חדש בשדה הקרב. זה גם נותן לך תחושה שאתה חלק מארגון רציני שמנסה להכין אותך לדבר הזה. כי כשזה יקרה, אתה תיזכר. זה לא דומה, אבל אתה תיזכר שאמרו לך שיהיו דברים כאלה. זה עוטף את הבנאדם לקראת הדבר האמיתי.
*
אני סמג"ד 12. אחר כך אני יוצא ללימודים, ואלירז פרץ מחליף אותי. אלירז נהרג, ואני חוזר להחליף אותו, לכמה שבועות. הנפילה של אלירז כואבת לי, גם כחבר, גם כמפקד. המפגש עם המשפחה של אלירז כואב. אלה הרגעים שאתה מרגיש שזה קרוב אליך, שזה יכול לקרות גם לך.
פיקדתי על מחזור בבא"ח, ואז קיבלתי את הפיקוד על גדוד 51.
תפקיד מג"ד הוא מאוד טוטלי, אולי התפקיד הכי טוטלי שיש. תובעני, קשוח. אני זוכר שאמרתי אז לאשתי, והיא הסכימה איתי, שזה תפקיד שבו הגדוד בא לפני המשפחה.
זה אחד התפקידים הכי מעצבים והכי משמעותיים שלי כמפקד בקרבי. אני מבין לעומק מה זה להכין מסגרת ללחימה ללא פשרות, על כל המשמעות והמורכבות של זה.
לכל גדוד בגולני יש האופי שלו. גדוד 51 הוא בלתי שביר, והוא יודע להבקיע כל בעיה. הוא גם נקרא "גדוד הבוקעים הראשון". זה גדוד שהטילו אותו למשימות הכי קשוחות, גדוד שלא משנה מה המחיר, הוא יעמוד במשימה. 51 זה התמצית של גולני. כל מה שאומרים על גולני, אז ב־51 זה האקסטרים. אם חטיבת גולני זאת חטיבה באקסטרים, אז גדוד 51 זה האקסטרים של האקסטרים.
כמח"ט גולני | צילום: דו"צ
הפיקוד בגולני זה האמנות של לתבוע מהאנשים שלך את המקסימום, דרישות מקצועיות, מאוד גבוהות וקשוחות, לצד הטיפול באנשים. מפקדים שמבינים את האיזון הדק והעדין הזה, מגיעים לתוצאות גבוהות מאוד. זה איזון בין רמת המקצועיות והקשיחות שאתה מפגין כלפי האנשים, מול חוויית ההוגנות והאהבה שהם חשים ממך. אם הם לא אוהבים אותך, זאת בעיה. אם, לעומת זאת, אתה עושה פעולות כדי שיאהבו אותך, אז הפסדת, הם לא יעריכו אותך.
אני מפקד על הגדוד בתקופה של מתיחויות בגבולות. יש לנו פעילות מול חזבאללה, עזה. הייתה לנו הקפצה לעזה והיערכות למשהו שבסוף לא קרה, אבל רוב הזמן אנחנו עסוקים באימונים קשים מאוד, הכנה למלחמה, בניין הכוח. זה מה שאנחנו יודעים לעשות בגולני: להילחם, או להתכונן למלחמה.
אני מסיים תפקיד שבוע לפני מבצע צוק איתן. הגדוד במלחמה חווה הצלחה. הוא מאוד כשיר, מאוד מוכן למשימות. יש תסכול ואכזבה שלא אני מוביל אותו, אבל אלה הם החיים.
המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל מהמג"ד שהחליף אותי הייתה שהגדוד מוכן היטב למלחמה.
*
תפסתי פיקוד על בא"ח גולני באמצע צוק איתן. התפקיד האמיתי שלי הוא תחת הכותרת של הפקת לקחים ושיפור ההכשרה, בהתאם ללקחי המלחמה. יחד עם המח"ט הפקנו לקחים מהמלחמה ושאלנו איך בונים לוחמים עוד יותר מקצועיים, עוד יותר קשוחים, איך אנחנו מעצבים מפקדים עוד יותר טובים. לא משום שבצוק איתן הלוחמים או המפקדים של גולני לא היו טובים, אלא כי אנחנו רוצים לשפר. המטרה היא להפוך את ההכשרה כך שתתאים טוב יותר למצבי אמת, לדרישות המבצעיות המתפתחות. הצלחנו להגיע לרמה מאוד גבוהה, בצד המקצועי של בניית הלוחם, בבניית המסגרות הלוחמות ובבניית המפקדים.
הבא"ח הוא מפעל ענק לעיצוב לוחמי גולני. זה בית המדרש של החטיבה. משם יוצאת הבשורה - ושם אני מתעסק גם בערכים.
יש לנו נוער מאוד ערכי, שרוצה לממש את עצמו, שרוצה להרגיש חלק ממשהו יותר גדול. זה משהו שלא השתנה לאורך השנים. אני רואה שינויים מדאיגים בנוער, לא בעולם הערכים, אלא בעולם התרבות. היכולת לתקשר ולנהל שיחה אחד עם השני, הכבוד לסמכות ולהיררכיה, היכולת להיות חלק מקבוצה, להתחבר. תחומי עניין, השכלה רחבה. יש המון ידע שאני קורא לו "פלקטי", שטחי.
לצעירים יש רצון עז להתגייס לגולני. הם רוצים לתרום, לשרת. גולני מסמלת בעיניהם כל מה שטוב בעניין הזה של ללכת ולסכן את עצמך בשביל העם והמדינה שלנו. הם מגיעים לצבא וצריך להקנות להם ידע עמוק. פתאום הם בגולני והם עושים דברים בעקשנות ובהתמדה, כמו שהם מעולם לא עשו קודם. אפשר להגיע איתם לגבהים אדירים. זאת משימה חשובה - וגם כיפית.
*
בתור מח"ט גולני אני מציב לעצמי מטרה; להכין את החטיבה למלחמה. אנחנו באמת חיים את התחושה שזה יקרה במשמרת שלנו. "זה" - הכוונה למלחמה. מפקד בגולני מבין את משימתו ועושה אותה הכי טוב שהוא יכול. אתה לא בא למשרד בבוקר. אתה מחכה לקום ביום הבא כדי להכין את החטיבה לעוד אימון. אימונים קשים, מפרכים. תפקידם של האימונים הוא להביא אנשים לקצה בלי לחצות אותו. אימונים שהם מאתגרים, גם מנטלית, שמותאמים לאתגרים שכל דרג צריך לחוות. הלוחם - יותר בעולמות הפיזיים ובעולמות הכשירות המקצועית של התרגולות והטכניקות הקרביות, המפקדים הזוטרים בהתאם לאתגרים שלהם, והמפקדים הבכירים גם ביכולות הפיזיות אבל גם ביכולות של חשיבה והערכת מצב.
יש את התחושה הזאת, למי שיצא לו להשתתף במבצעים ובמלחמות, שחוצים את הגדר, ואתה שואל את עצמך: "האם באמת עשיתי הכול כדי להכין את הלוחמים לפעולה?" אני מניח שזאת שאלה שמנקרת בראש לכל מפקד שחוצה גדר עם אנשיו. אני, מאז שהייתי מ"מ, שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, ותמיד הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שאני אשאל את עצמי את השאלה הזאת, אני אוכל לענות שכן. ולמרות שאני ממש משתדל, ואני חושב שאימנתי קשה את האנשים שלי, אני לא מצליח לענות כן. אני כל הזמן שואל: "האם הייתי יכול לעשות עוד משהו?" אולי יכולנו לקום שעה קודם, אולי יכולנו לעשות עוד אימון, יותר מפרך, עוד מקרים ותגובות.
זה מאוד עמוק, החשיבה הזאת, שגולני זה מוכנות למשימה, מוכנות לקרב. מח"ט גולני לא עושה הערכת מצב בבוקר ואומר, "הסיכוי שתפרוץ מלחמה בתקופתי קלוש, בוא נצא להרפתקאות חדשות, בוא נלך לפתח גדג'טים ואמל"ח". היו כאלה, במחוזות אחרים. לפעמים זה גם גרם לאנשים להגיד שהמפקדים בגולני לא מספיק מפותחים, שאנחנו לא מתעסקים באסטרטגיה. אבל אם אנחנו אומרים שגולני היא תעודת הביטוח של עם ישראל, אז אנחנו מאוד לא רוצים שתעודת הביטוח הזאת תלך להשקיע את הכספים שלה בכל מיני קרנות יוניקורן.
| צילום: ללא
כמח"ט יש לי כוחות בעזה ויש לנו בצפון. יש לנו כוחות גם ביהודה ושומרון. מבחינת אירועים ערכיים, באיו"ש הכי מורכב. בגבולות האחרים העסק ברור ואין חיכוך עם אוכלוסייה. באיו"ש יש מדי פעם אירועים של אלימות, ואירועים שהם ערכיים. למשל, חייל שלוקח משהו מערבי במחסום. ברגע שיש עשן הכי קטן, חייבים לפעול ולהיות דוגמה ולהגדיר את הגבולות יותר ברור. אני מפקד התקפי, אבל עם תכלית. זה התקפי בהקשר. זה לא רישיון לרצוח, או רישיון להשתולל. זה התקפי מדויק. כמפקדים שאמונים על הפעלת כוח ואלימות, יש לנו חובה גדולה מאוד לשמור גם על ערכים, גם על ריסון. לא לאבד את הערכים האנושיים שלנו, ולראות שלא מפעילים אלימות איפה שזה לא נכון.
באחת הפעמים קורה אירוע קשה. לוחם מהסיירת לא פותח באש לעבר מחבל שהשליך עליו בקבוק תבערה וסיכן את חייו. כמח"ט אני נאלץ להדיח את הלוחם ולנזוף במפקדים שלו. אני מעביר מסר בדף מפקד שאני מוציא ועושה הדים. בדף אני מסביר שזאת לא הייתה החלטה פשוטה עבורי, שכן הלוחם הוא אח לנשק ופקוד שלי. הוא חייל טוב, שעד לאותו אירוע עמד בכל משימה שקיבל. עם זאת, חתירה למגע והריגת האויב הם ערכי יסוד בחטיבת גולני. אני כותב שם, "השתייכותנו לחטיבה החומה היא סטנדרט מחייב של עמידה במשימה ואחריות מוחלטת לתוצאה בכל מפגש עם אויב". אני גם כותב שאני בטוח שכולם שותפים לצער שלי על הלוחם שהודח, לצד ההבנה הבלתי מתפשרת שככה זה בגולני.
אני מדיח את הלוחם. אחרי זה אני מחליט לשים אותו בחפ"ק שלי. הוא הופך להיות הנהג שלי. למה? כי זה שהוא הודח לא אומר שהוא צריך להיות מושפל ומבוזה. זה גולני. אתה נדרש לדאוג לאנשים שלך. גם כשפקודים שלנו עושים דברים מאוד־מאוד גרועים ורעים, הם עדיין פקודים שלנו.
מח"ט גולני הוא שאר הרוח של החטיבה, הוא המחולל של הרוח החטיבתית. ברור לי שזה תפקידי, להיות השראה ולהבעיר באנשים את רוח גולני. לחטיבת גולני יש אתוס, יש רוח. כדי להפגין את הרוח בהווה, היא יונקת מאתוס ומרוח מהעבר, אבל כל התכלית היא לשפר את התפקוד שלה בהווה, בשעת מבחן. אנחנו מפתחים מאוד את תחום המורשת. לוקחים פרקים ממורשת גולני והופכים אותה לסרטוני יוטיוב מאוירים, "כאן גולני לוחם". לצד זה, אנחנו מוציאים קלסר הנחיה למפקדים. אחד היעדים היה שמפקד כיתה לא יפחד לשבת עם האנשים שלו ולדבר איתם על ערכים. הוא יכול לקחת את הכיתה שלו, להראות לה סרטון קצר כזה, ואחר כך לפתח איתם שיח על הערכים של גולני. הסרטונים האלה זה מסוג הדברים שנשארים הרבה אחרי שכולנו נלך. אנחנו מקדמים את האתר של גולני ואת המוזיאון שבצומת גולני.
בסוף, אחד האתגרים בימינו זה איך המח"ט מצליח להעביר מסרים לפקודיו. אני עשיתי כמה סרטוני וידיאו קצרים. אחר כך עשיתי את זה גם במלחמה, כמפקד אוגדה.
אני עוסק הרבה מאוד באיכות המפקדים, גם בטיוב המלש"בים (מלשב: מועמד לשירות ביטחון). גולני היא לא חטיבה ממיינת, אבל עשינו מהלכים כדי לוודא שבלי קשר לאנשים שרוצים להגיע אלינו, נצליח להביא גם קבוצת איכות מאוד־מאוד גבוהה, שתהיה עתודת הפיקוד של החטיבה.
אני מסיים להיות מח"ט גולני. בנאום הסיום שלי אני אומר שכל מי שאני, במהות הצבאית, הפיקודית, המנהיגותית, האנושית שלי, זה בזכות גולני. קיבלתי הרבה מחטיבת גולני. היא שעיצבה אותי למפקד שאני. במשימתיות, בסטנדרטים המבצעיים, בירידה המקצועית לפרטים, ביושרה, באומץ לומר את האמת גם כשהיא לא נוחה, בסירוב לעגל פינות או להצטרף לעדת החנפנים, ברעות ובפשטות. על כל אלה אני אסיר תודה לגולני, אבל מעל הכול, אני מוקיר ומודה לחטיבה על הזכות שהיא נתנה לי לשזור את חיי במשמעות. לעשות משהו שהוא יותר גדול מהאני הפרטי שלי.
גולני לימדה אותי פיקוד ומשימה, גולני לימדה אותי להיות לוחם, גולני לימדה אותי לטפל באנשים. בכל מקום שאליו אני הולך, אני קודם כול לוחם וקצין גולני.
*
יותר משנה אחרי שאני עוזב, יש את מתקפת הפתע ופורצת המלחמה. כמעט כל בעלי התפקידים בחטיבה כבר התחלפו. כל המפקדים התקדמו הלאה, אבל ב־7 באוקטובר זה עדיין גולני שלי. לגמרי־לגמרי. אחרי שלושת ימי הלחימה הראשונים יש לי כמה שיחות אישיות עם מפקדים. אני משתדל גם לחבק, גם לעודד וגם לתמוך. אני נפעם מהגבורה שלהם, מהמקצועיות שהפגינו בהתקפת הפתע, למרות המחיר הקשה. אני לא מופתע, אבל עדיין, אף אחד לא ערב לנו שבזמן מבחן אנחנו נפעל כמו שצריך, וזה מוערך בכל פעם מחדש.
אני חושב הרבה על הלוחמים שהיו צריכים להתמודד, להילחם ולהגן. על המפקדים הזוטרים, המ"כים, הסמלים, המ"מים והמ"פים, שבתחושת המשימתיות והשליחות שלהם פשוט לא הרפו ועמדו במשימה בכל מחיר. ואחרי שהמפקדים נפלו, הלוחמים עצמם עושים מה שהם עושים, פעם אחת כי הם משימתיים והם גולני, וגולני זה לעמוד במשימה ובכל מחיר, ופעם שנייה כי הם מחויבים למפקדים שלהם, והם יודעים שזה מה שהמפקדים שלהם היו רוצים שיעשו, גם כשהם כבר אינם.
בקסם של גולני יש משהו מיוחד. עברתי הרבה במלחמה. חוויתי חוויות מטלטלות ומרגשות. היו רגעי שיא ושפל, כשבוודאי ההכשרה והניסיון בגולני סייעו לי להתמודד איתם. בהיבטים המקצועיים, הערכיים והאנושיים, בדרישות להוביל ולהנהיג.
היו הרבה רגעים של מבוכה, גם של מפקדים מעלי וגם של מפקדים מתחתי. אבל גולני גם נתנה לי את הכלים להתאושש ולחלץ את המערכת מהמבוכה שהיא הייתה נתונה בה.
היכולת לבוא בלילה, באמצע מלחמה, כמפקד אוגדה, למפקד טנק צעיר שאיבד לוחם, לשבת איתו על הרצפה, בבית, באמצע עזה, לדבר איתו על החיים, לשים כתף - זה גולני.
מתוך "גולני שלי" מאת חן קוטס, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד