הצגת תכלית

הכתבה בשיתוף מכללת הרצוג

הארץ גועשת ופקוקה, מפגינים חוסמים את הכבישים המרכזיים, וגם התחבורה הציבורית במשבר. בכל זאת אני מצליחה להיפגש עם רחל מימון־שוורץ, מרכזת תוכנית לימודי המשחק במכללת הרצוג, רוני נגר, שחקנית ומרצה בחוג, ואורה חטב, סטודנטית צעירה העושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק. יחד הן מנסות בתוך כל הכאוס הזה לאחד בין פלגי העם דרך הצגה חדשה ונוקבת - "עמק רפאים פינת התקומה", אותה מעלות הסטודנטיות למשחק בקמפוס היכל שלמה של מכללת הרצוג, ב־16 וב־19 בספטמבר.
העלילה מבוססת על אגדות החורבן ומתרחשת בבניין ירושלמי ברחוב עמק רפאים, שם שוכנות רוחות רפאים שנתקעו בו עוד מימי חורבן בית שני. בוקר אחד מגיעה אשת נדל"ן שמתכוונת להפוך את הנכס המבוקש למגדל, אבל לרוחות יש דרך משלהן להילחם בפועלים ובטרקטורים, מה שהופך את ההצגה לקומדיה־טראגית חסרת מעצורים.
לנגר היה חשוב להעלות מחזה מקורי שנוגע בפצע המדמם והעכשווי של החברה הישראלית. אף שבדרך כלל הסטודנטיות מקבלות מחזה קיים, היא הבינה שצו השעה מחייב להעלות על הבמה תוכן שלא מספק בריחה מהמציאות, אלא מאפשר להסתכל לה בעיניים. "תמיד אפשר לעשות עיבודים למחזות קיימים, אבל הסיפור שהבאנו בוער עכשיו", היא מסבירה. "כולנו חווינו את שבעה באוקטובר, את המאבקים שלפניו, ואלה שאחריו. אי אפשר להתעלם מהם, או מהעובדה שהשפה של הדמויות שרבו ביניהן בימי החורבן כל כך מוכרת לנו. הוויכוחים אותם ויכוחים, המחלוקות אותן מחלוקות. יורם טהרלב סיפר שפעם על קהילה שבה המתפללים לא ידעו איך לנהוג בתפילה, והתווכחו מתי צריך לעמוד ומתי לשבת. הם ניגשו לאדם הכי מבוגר בבית הכנסת ושאלו מה עשו הדורות הקודמים. הוא ענה להם: 'בדיוק מה שאתם עושים עכשיו, מתווכחים'. אז מבחינתי, המחזה הזה נועד לקחת צעד אחורה מהטרפת. הרי אין פה שבוע של שפיות או רוגע. אנחנו בקצב לא הגיוני, וצריך שזה יגיע לבמה, כדי שנוכל להסתכל מבחוץ".
מימון־שוורץ היססה בתחילה מול ההצעה להעלות בפעם הראשונה מחזה מקורי, במקום עיבוד למחזה שכבר הוכיח את עצמו. "רוני באה להוטה, ואמרה שהיא רוצה להביא משהו מחדש. זה דבר שלא היה", מספרת מימון־שוורץ. "חששתי מזה. אני מאמינה שעדיף לקחת מחזה כתוב, ולעשות לו עיבוד, וככה לתת עוד רובד של עבודת שחקן לסטודנטיות. אבל רוני התלהבה, הבהירה שאי אפשר במציאות הזו להתעלם מסיפור החורבן. יש כאן מחזה עם תמה חזקה שאומרת שאפשר לצחוק, וגם לחשוב מחדש".

השותף המפתיע של נגר לפרויקט הוא עמית ארז, יוצר תיאטרון המגדיר את עצמו שמאלני, חילוני ותל־אביבי. השניים נפגשו בחוג למשחק באוניברסיטת תל־אביב, בהיכרות שהתחילה ברגל שמאל, כשארז העלה תרגיל העוסק בהלכות אשת יפת תואר שנלקחה בשבי, ובמגבלות החלות על החייל הישראלי שרוצה לשאת אותה.
"הקטע הזה שם את הדתיים, את צה"ל ואת הימין באור מאוד שלילי. הרגשתי מושפלת", היא נזכרת. "התעצבנתי, זה קומם אותי מאוד. הוא לגמרי פספס את הפואנטה של סוגיית אשת יפת תואר, שבעצם באה להגן על אותה אישה שנלקחת בשבי. הייתה שם סערה, עד שהשחקנית שהציגה את הקטע בכתה. ומאותה נקודה המשכנו לדבר עוד שעות".
הדיאלוג, שהתחיל "עקום", הפך לשיתוף פעולה בלתי צפוי כשהם יצרו יחד את ההצגה "איבדנו את זה", המדברת על ניסיונות אובדנות, נושא ששניהם מכירים מקרוב.
אז ממקום של ויכוח קיצוני, הפכתם לשותפים שעובדים יחד?
"ממש כך, החיבור המקצועי שנוצר היה מרתק".
"כשעבודה משותפת נוצרת מתוך קונפליקט", מסבירה מימון־שוורץ, "החיבור הרבה יותר חזק. וידענו שעמית יביא דברים מתפיסת העולם שלו, שלנו אין".
העבודה על המחזה התחילה בהיכרות בין ארז לדמויות מאגדות החורבן, שעליהן מעולם לא שמע. "שלחתי לו את אגדות החורבן ואמרתי לו לקרוא", מספרת נגר. "הוא הודה שזו תקופה שהוא לא כל כך מכיר. במגזר הדתי זה בדי־אן־איי - בכל שנה אנחנו נפגשים עם החורבן בתשעה באב, אבל זה יום לא רלוונטי לחילונים. מדהים לראות איך אנחנו גדלים במסלולים נפרדים. בעיניי, בלי תלמוד ותנ"ך אתה לא יודע מי אתה, מה הזהות שלך".
ואכן, למרות השותפות המוצלחת, היו גם מחלוקות על אופי המחזה בדרכו אל הבמה.  אורה חטב, סטודנטית המגלמת את דמותו של קמצא, נזכרת במפגש הראשון שלה ושל חברותיה עם הטקסט. "עלו הרבה מאוד שאלות, ניסינו להבין מה האמירה שמסתתרת מאחורי הסיפור. היו המון שאלות על התמה, על מה אנחנו רוצות להעביר כשחקניות דתיות, למה דווקא המילים האלה".
מימון־שוורץ מסבירה שהקושי של הסטודנטיות נבע מהעובדה שהמחזה נכתב בידי יוצרים מעולמות שונים. "בהתחלה עמית כתב דמות של נביא, מגוחכת, נלעגת ומטורפת. אז החלטנו להפוך אותה לנביא שקר. כאנשים דתיים שמאמינים בא־לוהים ובנבואה, לא יכולנו להציג דמות כזו של נביא. עדיין לא הבנו לגמרי איך מציגים על במה את הקשר עם הקדוש ברוך הוא, דמויות מהתנ"ך או הלכות. אנחנו בציונות הדתית מעולים בכנסים, סמינריונים, מאמרים, אבל בואו נראה אתכם עושים הצגה.
"אנחנו עדיין מנסות לענות על שאלות. המחזה בצירי לידה ויש עוד סוגיות לפתור. הקהל שראה את ההצגה עד כה הוקסם, אבל יש דברים שלא החליקו בגרון. למשל, רוחות הרפאים שנשארו בתוך הבית מייצגות את העבר שלנו, אבל האם הן יכולות להיות רק קומיות? בסופו של דבר הן מייצגות דילמות שחוזרות על עצמן בהיסטוריה של העם היהודי".
למה בחרתם להציג את המחזה הזה כקומדיה?
נגר: "השאלה היא מה אתה נותן לקהל, ואיך אתה רוצה שהוא יצא הביתה. האם אתה רוצה להרים אותו או לתת לו לשקוע ביגון. אנחנו חיים מספיק טרגדיות ורציתי שהקהל יצא מלא יותר, עם חוויה חיובית. הומור הוא עטיפה מדהימה להמון דברים, גם בתקשורת, בזוגיות או בילדים - כשמישהו מוציא בדיחה הכול נרגע".

את הקשר המיוחד שנרקם בין היוצרים הן מבקשות לעורר כעת בקרב הבאות לראות את ההצגה. אף שמדובר בהצגה לנשים בלבד בינתיים, "לבחירת הסטודנטיות" מבהירה מימון־שוורץ, בחזון שלהן היא תעלה בכל הארץ, ותגיע לכמה שיותר קהלים. "בנות הדודות החילוניות שלי הגיעו להצגה, ובכלל לא הכירו את הדמויות", מספרת חטב. "אחרי ההצגה הן אמרו לי 'חווינו משהו, ואנחנו לא יודעות מה'. היו להן מיליון שאלות וזה חלק מהקסם".
נגר אומרת שזו תגובה אופיינית למי שאינו "קהל הבית" שלהן. "הן הבינו שיש כאן קול שהן לא שמעו ולא ראו ויצאו מההצגה עם חומר למחשבה".
"תיאטרון טוב מורכב מהמון רבדים", מסכימה מימון־שוורץ. "הוא יודע להיכנס לעומק ולהזיז משהו. התנועה הזו קרתה לכולנו, לא היה מישהו שנכנס לפרויקט הזה וזה עבר לידו. היה יום מיוחד שהקדשנו להקראת טקסט, ושם עמית ארז סיפר לסטודנטיות שהמחזה הוציא אותו למסע, הרי הוא לא הכיר את הדמויות. מרצה ממכללת הרצוג, מומחית בתלמוד ובאגדות החורבן, נתנה לשחקניות רקע היסטורי מעמיק".
כאמור, חטב מגלמת את דמותו של קמצא, מי שבסיפור המקורי קיבל תפקיד זעיר, אבל ב"עמק רפאים פינת התקומה" זוכה לייצג את הרוב הדומם, או יותר נכון את הציבור שמרגיש שאין לו מה לומר דווקא בעת שדבריו נצרכים. "הדמות של קמצא לא מדוברת כמעט בכלל בסיפור המקורי, אז קודם כול הייתי צריכה להבין מי אני, מה אני מציגה - הבנתי שהוא מייצג את הקול של רוב העם, שאומר 'אני לא קשור למה שקורה', אבל אין דבר כזה, כולנו קשורים. אם ניקח את הסיפור של קמצא ובר קמצא, הרי קמצא היה יכול לברר מראש למה הוא לא הוזמן לסעודה הגדולה של חבר כל כך קרוב שלו. לדפוק לו בדלת ולשאול מה קרה. ייתכן שזה היה מונע את כל מה שקרה אחר כך".
"גם הקול הזה הוא סמל שרצינו להביא", ממשיכה אותה נגר, ומתייחסת לחסימות הכבישים שמתרחשות לא רחוק משם. "הקונפליקט המשמעותי כרגע במדינה הוא אם אני עוצר את הצמתים ושורף את המדינה, או מתכופף כמו קנה ברוח ועולה לאט לאט בחזרה. יש פה צד אחד מאוד נוכח ורועש, אבל איפה הצד השני? לתפיסתי, אצלנו מה שחזק הוא היומיום, החיים. לא משנה מה קורה אנחנו כאן, חיים, מתפללים וממשיכים את עם הנצח. זה הקול שקמצא אמור להשמיע".
כמו קמצא בגילומה הבוטח של חטב, כך שאר הדמויות מימי החורבן עברו התאמה לימי המלחמה הנוכחית. למשל, דמותה של האם המחפשת את בנה, אך כפי שמתואר במגילת איכה, היא נאלצת לאכול אותו בזמן המצור.
"אחת מחברתנו איבדה את אחותה בנובה, ואימא שלה מיררה בבכי כל ההצגה בגלל הדמות הזו", מספרת מימון־שוורץ. "היא אמרה 'הדמות הזו, שעדיין מחפשת את הבן שאיבדה, זה הסיפור של השכול'. לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים. החיבור של אגדות החורבן להווה כל כך חזק. לכן תיאטרון, ובמיוחד כזה שמתכתב עם ספרות ועם המקורות, הוא דבר שצריך להשקיע בו ולפתח אותו".

מכללת  הרצוג פועלת בקמפוס היכל שלמה בירושלים ומשקיעה במבנה ההיסטורי מיליוני שקלים כדי להפוך אותו לבית ללימודי יהדות, תרבות ואומנות. מתקיימים בו לימודים לקהל הרחב בתוכניות מעולמות תוכן שונים, פועל בו מוזיאון לאמנות יהודית, וכן לימודי טיפול באומנויות ולימודי תיאטרון במסגרת תוכנית "מראות" הפועלת בשילוב החוג לספרות. מכללת הרצוג שמה דגש על פיתוח התרבות היהודית ומשלבת בהוראה כלים מעולמות הבמה והיצירה שלה אין תחליף גם בעידן הבינה המלאכותית.
מסלול לימודי המשחק של מכללת הרצוג החל כמענה לבנות דתיות שחיידק הבמה טבוע בהן, והשאלה על סיכויי ההצלחה שלהן בעולם המשחק הישראלי, והחילוני מאוד, מרחפת באוויר. חטב מעידה שאף שככל הנראה מנעד התפקידים שתוכל לקבל בעתיד מצומצם, היא עצמה נרשמה בלי היסוס ללימודי המשחק במכללה.
"לא חשבתי יותר מדי", היא מודה, "יש לי כישרון משחק, ורציתי לפתח אותו. כשראיתי שיש לימודי ספרות ותיאטרון במכללת הרצוג, הלכתי על זה מיד, ולמרבה המזל נכנסתי למרחב מאוד מלמד. אחד הדגשים אצלנו הוא היכולת ליצור בעצמך מחזות וקטעים. כבחורה דתייה זו מתנה, ואפילו חובה. את חייבת לדעת ליצור מהעולם הפנימי שלך כדי שיהיה לך מרחב לשחק בהתאם לעקרונות שבאת איתם. אני לא יודעת איפה אני אשחק, ולמה אתקבל. בינתיים יש לי חלום גדול לפתוח מסגרת, אולי לנוער, כי כשהייתי באולפנה חיפשתי לשחק בקולנוע או בתיאטרון אחרי הלימודים ולא מצאתי את המקום שמתאים לי".
"אנחנו מנסות לתת לסטודנטיות כמה שיותר מקום של יצירה במכללה", מוסיפה מימון־שוורץ. "אני רוצה שהן ייצרו ויתנסו כמה שיותר. בסוף התואר הן גם עושות יצירות אישיות בקבוצה של שלוש־ארבע בנות כדי שיהיה להן משהו להמשיך איתו. המטרה היא שיהיה להן שיווי משקל, שהן ידעו להגיד 'התנסיתי, חוויתי ועכשיו אני בוחרת'".
נגר ומימון־שוורץ מכירות את הקושי מקרוב. "כשלמדנו תיאטרון לפני שנים היינו חמש סטודנטיות מתוך עשרים וחמש שהמשיכו בעולם הבמה", נזכרת נגר. "הרוב המכריע לא המשיכו אז לתעשייה, ודי מובן למה. זה מקצוע מאוד קשה באופן כללי, ועוד להיות אישה, ודתייה, זה בכלל קשוח. אני נשואה לאיש קבע, אז הבאתי בייביסיטרים שיהיו עם התינוקות כי אבא שלהם לא נמצא ולי יש הופעה. היום, אחרי עשרים שנה, יש יותר מסגרות ויותר שחקניות שיצרו לעצמן את המסלול שלהן, שבו הן מופיעות. אבל זה לא הרבה, ועוד רחוק ממימוש הפוטנציאל שנבנה כאן - בעשור האחרון מגמות התיאטרון בבתי ספר דתיים שילשו את עצמן. הציבור הדתי רוצה להיות חלק מעולם התיאטרון. אבל עדיין קשה למצוא עבודה בתחום אז בוגרת ממוצעת תהיה מורה לתיאטרון, וגם התלמידות שלה יהיו מורות לתיאטרון. ואז? איפה היצירה? אנחנו רוצים יצירה שתפוצץ אולמות".

מימון־שוורץ מוסיפה: "רוני ואני זאבות של קולות קוראים, לא כדי שנוכל לסגור חופשה עם הכסף, אלא כדי שנוכל להביא עוד מעצבת תפאורה, סאונד או תאורה וכמובן לשלם לשחקניות. הכול כדי לתת לדור הבא את הכלים להצליח".
"כלים שלנו לא היו", מציינת נגר. "יש מעט מאוד הזדמנויות לצאת לקהל הרחב, וחבל. אם היינו מופיעות בתל־אביב עם 'עמק רפאים' הקהל היה יוצא בפה פעור. אבל אין במה. כמה אנשי תיאטרון דתיים מפורסמים ומצליחים יש? כמעט ואין. המקצוע הזה בוחר בך, לא אתה במקצוע, כי הוא קשה מאוד מאוד".
"אני הרבה שנים חוקרת את המסע של הציבור הדתי לעבר האומנות, שמבחינת הדת היהודית הייתה 'מוקצה' הרבה שנים", מסכמת מימון־שוורץ. "במובן מסוים בית המדרש ובית הכנסת החליפו את הצורך ביצירה תיאטרלית, כי יש שם אלמנט של במה ושל מופע כמו שליח ציבור שעומד מול הקהל. יש שם הרבה תוכן רוחני שבא לידי ביטוי בצורה פיזית, והמסר לאנשים היה 'אל תתבלבלו, פה אתם יוצרים ומופיעים, לא בתיאטרון'. נכון שעם השנים הוקמו יותר מוסדות לאומנים דתיים, אבל עדיין בוגרת בית ספר דתי למשחק תתקשה יותר לעשות אודישנים או להתקבל לפסטיבלים. למרות שהרמה המקצועית לא נופלת משאר בתי הספר. בוועדות שהייתי ראיתי בוגרות ובוגרים דתיים, והיצירות שלהם מדהימות. אבל קשה מאוד לשבור את תקרת הזכוכית הזו, כשיש ערכים ששומרים עליהם. כי אם מישהי רוצה להופיע רק מול נשים, למשל, יהיה לה קשה לקבל תקציבים, ויצירה שלא נתמכת אין לה אוויר לנשימה. זה דבר שאנחנו מנסות לפרוץ".
מוזמנים לבוא לצפות בהצגה שתעלה בהיכל שלמה בירושלים בתאריכים 16.9 ו־18.9. חפשו בגוגל "עמק רפאים פינת התקומה".