ליברלים רבים נושאים את עיניהם לעבר המלחמה שישראל מנהלת

בשנת תשפ"ד נכנסנו, כיהודים וישראלים, למלחמה קשה שערערה את תחושת הביטחון, השגשוג וההצלחה בקרבנו. אנחנו חווים טלטלה בעולם המשתנה תמיד, כקליפת אגוז במים סוערים. הטלטלה הנוכחית קשה, אבל לא לחלוטין חדשה. לאורך השנים, מעצמות שונות תמכו בנו לתקופה מסוימת וחזרו בהן בנסיבות שונות: בריטניה בהצהרת בלפור, האו"ם שאישר את תקומתנו, ברית המועצות של סטלין, צרפת עד מלחמת ששת הימים. גם במזרח התיכון קיימנו יחסים טובים עם בעלי ברית, שנבנו וקרסו ולהפך; איראן של השאה, טורקיה לפני ארדואן, וכיום שלום קר עם מצרים וירדן, ויחסים טובים עם איחוד האמירויות ומרוקו. כיום תומכת בנו המעצמה העולמית המרכזית, ארה"ב, אבל גם תמיכה זו לא בהכרח תתקיים לעד.

המים סערו תמיד, ובכל זאת בימינו הסערה גדולה ומבלבלת במיוחד. הרגע הזה דורש מאיתנו לנסות להרחיק את מבטנו לתמונה גדולה יותר, היסטורית ועולמית, ולבחון את מקומו של העם הקטן שלנו מתוך זווית רחבה. תיאור כזה עשוי לסייע לנו לצלוח את האתגרים שלפנינו.

ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון התייחס לתפקידם הקריטי של היהודים בהיסטוריה וכתב:

אנו חבים ליהודים את רעיון השוויון בפני החוק, הא־לוהי והאנושי גם יחד; את קדושת החיים ואת כבוד האדם וגופו; את מצפונו של היחיד ולפיכך גם את הגאולה האישית; את המצפון הקולקטיבי ולפיכך גם את האחריות החברתית. ללא היהודים היה העולם הזה מקום ריק בהרבה.

לאורך שנות קיומו של עם ישראל, העולם הלך והשתפר מבחינה מוסרית, כאשר ליהודים היה תפקיד לא מבוטל בשיפור זה. יש לכך שורה של דוגמאות, נציג כמה מהן.

בעבר, קורבנות אדם היו הנורמה. עם ישראל אסר אותם בעקדת יצחק, הוויקינגים בסקנדינביה לפני אלף שנים, האצטקים במקסיקו לפני 500 שנה, וההודים לפני מאתיים שנה בלבד. גם בידור המונים מול זירת גלדיאטורים וחיות טורפות, תועבה זרה כל־כך למוסר היהודי מתחילתו, אינו קיים יותר בחברה מהוגנת.

עם ישראל הוא שהוליד את מושג החירות ביציאה ממצרים, מבית עבדים. העבדות המשיכה להיות מקובלת בעולם, באמריקה היא מוגרה לפני מאתיים שנה בלבד, וכיום היא כמעט לא קיימת.

הוקעת העוול של דוד המלך בפרשת בת שבע, ושל המלך אחאב בפרשת כרם נבות, לפני 2,500 שנה, היו מעשים תקדימיים של יציאה נגד שלטון עריץ וקפריזי. שלטון כזה נמשך באירופה עד לפני מאתיים שנה, ובמקומות אחרים עדיין לא מוגר.

הדוגמאות לשיפור המוסרי רבות ונוגעות למלחמות השמדה, משפט בעינויים, שוויון בפני החוק ועוד. יהיה מוגזם לטעון שכל זה קרה רק בגלל העם היהודי, אבל התרומה שלו ברורה. אנחנו הראשונים שדגלנו במוסר, ובתהליך ארוך הוא חדר, גם דרך הנצרות, לחלקים גדולים בעולם. מוסר זה מכונה בארצות מערביות רבות "יודו־נוצרי", ביטוי שמעיד על הכרתם בתרומה זו. הראינו דוגמה לטוב שבלכידות חברתית ובערבות הדדית, והבאנו לעולם את האמונה שהעתיד יהיה טוב יותר, ושצריך לחלום ולפעול לשם כך. אפשר להמשיג את ליבת המסר שהביא עם ישראל לעולם במילים "כבוד האדם וחירותו".

אם יש מי שמפקפק בתרומת ישראל להיסטוריה, עליו לבחון מי הם שונאינו ומה אמונתם. לאורך כל ההיסטוריה, עד השיא בגרמניה הנאצית, אלו שהיוו את תמצית הרוע ראו בנו את אויביהם העיקריים. גם כיום הטליבאן, דאעש, חמאס ומשמרות המהפכה – כל מקדשי המוות, האכזריות ואפסות האדם – רואים בנו את היפוכם.

מסתמכים על הנס

כיום, ההתקדמות הזו מצויה בסכנה נוכח שינוי הסדר העולמי, הפוליטי והמוסרי. "השלום האמריקאי" (Pax Americana), כפי שכונה העידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, הבטיח סחר חופשי וכלכלה גלובלית. תרבותה של ארה"ב, המעצמה העולמית מבחינה פוליטית, כלכלית וטכנולוגית, נשענה על המוסר היהודי־נוצרי שהזכרנו. סדר זה נחלש בעקבות קיטוב פנימי בחברה האמריקאית, עם התחזקות הפרוגרסיבים הנעורים שמודדים כל ערך מוסרי בהתאם לביולוגיה של מי שמחזיק בו. אידיאולוגיית ה־WOKE נאבקת בערכי המערב הליברלי שבבסיסו כבוד האדם. כיוון שעם ישראל מילא תפקיד מרכזי בכינון ערכים אלו, מי שנאבק בסדר הזה רואה בנו סמלים של מה שיש להשמיד: קולוניאליזם מדכא, לאומיות, משפחתיות ודת. למאבק זה בערכי כבוד האדם מצטרף גם האסלאם הרדיקלי, שמנצל את ערכי כבוד האדם וקדושת החיים ככלי במאבק נגדם ונגד האוחזים בהם.

למשבר המוסרי מצטרפים גורמים רבים אחרים: מגפה עולמית, משבר אנרגיה, משבר אקלים אמיתי או מדומה, המלחמה באוקראינה והיחלשותה של אירופה. משברים נוספים מאיימים להתפרץ: מלחמה של סין בטאיוואן, התמוטטות הכלכלה בסין, מרוץ התחמשות גרעיני, התלכדות ציר סיני־רוסי־איראני, ואף מהפכות טכנולוגיות העלולות לשנות סדרי עולם בתחום הבינה המלאכותית והמחשוב הקוונטי. התמונה הכוללת היא של שלל תופעות המערערות את הסדר שהתקיים בסוף המאה העשרים ואשר קיווינו שיימשך לנצח.

אנו ניצבים בפני טלטלה עולמית, אך כפי שפתחנו, מדינת ישראל מתקיימת בחוסר יציבות עוד מיום הקמתה, כאשר לחמנו באויבים שהתנגדו לקיומה. רבים העריכו שלא נשרוד; למרות זאת ניצחנו באופן פלאי במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, ועמדנו בגבורה במלחמות קשות נוספות.

הפלא גדול אף יותר, מכיוון שאנחנו לא רק שורדים אלא משגשגים. מ־600 אלף נפש בתש"ח גדלנו לכעשרה מיליון כיום. ממדינה שחיה בצנע ובמאזן תשלומים שלילי ומתקיימת על נדבות, הפכנו לאחת המדינות העשירות בעולם, עם מטבע חזק, יחס חוב־תוצר מהנמוכים במערב, צבא מתקדם, תעשייה צבאית ותעשיית הייטק מהטובות בעולם, ללא כל פרופורציה לגודלנו, וכל זה ב־75 שנה. המאפיין החשוב ביותר שלנו הוא ההובלה במדד האושר העולמי.

כיצד ניתן להסביר את הפלא הזה? כל השיקולים הגיאופוליטיים מצביעים על היותו חסר סבירות. מבחינה גיאוגרפית אנחנו לא מצויים בגבול מאבק השפעה בין מעצמות, לא יושבים על אוצרות טבע או על נתיב סחר בינלאומי, וגודל השטח ומספר התושבים הם כמו של ערים גדולות במדינות אחרות. לא רק מדינת ישראל היא פלא שדורש הסבר, אלא עצם קיומנו כעם זה 3,000 שנות היסטוריה. וכאמור לא רק התקיימנו, אלא הפכנו למרכיב עיקרי בבסיס האמונה הדתית של מרבית תושבי העולם, נוצרים ומוסלמים ומאמיני זכויות אדם. את ההסבר המוצלח ביותר לתופעה הזו ביטא אפרים קישון: "במדינת ישראל לא מאמינים בניסים אבל מסתמכים עליהם". לאלו המאמינים באלוקי ישראל, מקורו של הנס גלוי וברור.

השכמה כואבת

בעשורים האחרונים אירעו בישראל במקביל שני תהליכים משמעותיים. ראשית, סיפרנו לעצמנו שאין לנו באמת אויבים שמתכוננים להשמידנו. חשבנו שיש מי שמכריז על כך אבל הוא לא באמת מתכוון, רוצה או יכול. אמרנו שיש מטרד של טרור וטילים מזדמנים על העורף, אבל אפשר "לנהל את הסכסוך" ולחיות איתו. לא נעים אבל לא נורא.

הסיפור האשלייתי הזה אפשר את אותו שגשוג של מדינת ישראל. לו היינו ממשיכים להשקיע 20% מהתמ"ג בביטחון, לו היינו חיים בתחושה של מצור וחשש של כליה, לא היינו יכולים לבנות, לפתח ולצמוח. לא היינו מושכים השקעות מהעולם, והיינו נשארים בעוני שבו היינו לפני חמישים שנה. לא רימינו את עצמנו ביודעין; כמעט כולנו האמנו בכך שתמו המלחמות הגדולות. הופתענו.

מי שגלגל את כל ההיסטוריה היהודית והשתמש בנו 3,000 שנה כדי שנביא טוב לעולם, רצה להכין אותנו היטב לשלב הבא. הוא עצם את עינינו וחיזק את לבבנו כך שנתעלם מהסכנה ונשקיע בהתעצמות כלכלית על חשבון התעצמות צבאית. כך הגענו למבחן הנוכחי כאשר אנחנו במצב הכלכלי הטוב ביותר האפשרי. אנחנו מסוגלים כיום לעמוד בקשיים כלכליים, גם אם יהיו ארוכים. חוסן כלכלי הוא תנאי חיוני לעמידה באתגר הצפוי לנו.

ההשכמה מהסיפור האשלייתי הייתה כואבת. גם אז, בשמחת תורה, אירועים רבים היו יכולים להתרחש אחרת. אם כך היה קורה, אולי היינו ממשיכים לעצום עיניים. האסטרטגיה של האויבים שלנו בראשות איראן הייתה להתיש אותנו במלחמה על אש קטנה עוד שנים רבות, עד שניחלש ונושמד מבלי שיצטרכו לסכן את עצמם במלחמה טוטאלית מולנו, כמו צפרדע המתבשלת במים ההולכים ומתחממים. אבל מי שמגלגל את העניינים גרם לחמאס לקלקל את תוכניתם זו. חמאס לא התאפקו ופתחו בטבח ברוטלי, שעורר אותנו ונתן לנו כוחות להילחם. הוא גרם לנו לפקוח עיניים ולהבין שזו מלחמת קיום שאנו חייבים לנצח בה, ואף אִפשר לאוהדינו בעולם לסייע לנו. אפשר לראות בהתרחשויות בשמחת תורה תוצאה של רשלנות, יהירות או סתם מזל רע, אבל אפשר גם לראות בהן את היד המכוונת. יד מכוונת לְמה? לאיזה מבחן?

כפי שתיארנו, המשבר הפנימי של הסדר המערבי המבוסס על כבוד האדם וחירותו, מנוצל בידי אויבים מבחוץ, בדמות האסלאם הרדיקלי. תרבות המקדשת את המוות ואת העריצות, הכריזה מלחמה על תרבות המקדשת את החיים ומאמינה שהאדם נברא בצלם א־לוהים.

ואולם לא רק המלחמה באויב היא האתגר שלנו, אלא עצם הנכונות להילחם. בלחימה לטובת אידיאל כבוד האדם וחירותו טמון פרדוקס. לחימה משמעותה הרג, מוות וסבל. האם תרבות המקדשת את החיים יכולה לשרוד במלחמה מול אלו הנלהבים לבזבז אותם? המערב מבולבל לחלוטין בשאלה הזו, והיא עלולה להוביל לאובדנו. ישראל נמצאת כיום במוקד ההתלבטות הזו, ובמצבים המאתגרים במלוא חריפותם את יכולת ההישרדות של תפיסת קדושת החיים. לא מעט ליברלים אמיתיים נושאים את עיניהם אלינו, מצפים לראות האם וכיצד נצליח להתוות את הדרך הנכונה לשילוב ערכי כבוד האדם וחירותו עם לחימה עיקשת במי שמשתמשים בערכים אלו נגדנו. מכיוון שכך, הזירה המוסרית של המלחמה הזו חשובה אף יותר מהזירה הצבאית.

המבחן שלנו הוא מבחנו של הסדר העולמי כולו, והמשקל על כתפינו גדול. אין לדעת כעת כיצד ייראה הסדר העולמי החדש, באיזו דרך יופיע ובכמה כאב ודם נשלם על בואו, אך ברור שהסדר הישן תם ונשלם. האם אנחנו ומלחמתנו נהיה בשוליים, או בלב השינוי? האם נהיה סמל לקריסת הלאומיות או נושאי דגלו של עולם חופשי?

קורבנות הרוח

המלחמה המוסרית קשה אף יותר מהצבאית, ולנו כעם היא קשה במיוחד. היא משתמשת בכל כלי התודעה ובמיטב אמצעי התקשורת והפרסום, באקדמיה ובמוסדות בינלאומיים. היא מבלבלת מאוד, ולא תמיד ניתן להבחין בבירור מי לנו ומי לצרינו. מלחמה זו מפילה בנו חללים רבים, חללי תודעה. חללים שמאבדים את צדקת הדרך ואת ראיית המטרה שלמענה אנו נאבקים. זוהי מלחמה שמנצלת את החולשות הבסיסיות והעמוקות שלנו. בדי־אן־איי של עם ישראל, הריגת אויבים אף פעם לא הייתה משימה קלה או שאיפה הירואית. כבר בתנ"ך כָּשלנו לא פעם בנושא; החל ממלחמת מדין (במדבר לא), ועד מלחמת שאול בעמלק (שמואל־א טו) ואחאב בארם (מלכים־א כ). לאורך ההיסטוריה שלנו, מעולם לא האדרנו הרג אויבים, דבר שהיה מקובל בעולם אז וגם היום. לכן קל מאוד לבלבל ולהחליש אותנו, ולגרום לנו לומר שהתעייפנו מלנצח בקרב הממשי. רבים מאיתנו מעדיפים כניעה לטובת שקט. אלה ששורשיהם חלשים נפגעים קשה יותר במלחמה זו, כאשר הרוח הזרה עוקרת ומעיפה אותם בקלות.

אסור לראות בחללי תודעה אלו אויבים. כמו חללים פיזיים המקשים עלינו במלחמת קיום, כך גם חללי תודעה מחלישים אותנו במלחמת הרעיונות. אבל הם חללים, לא אויבים. עלינו לנצח למרות קורבנות מלחמת הרוח הנופלים בקרבנו. לאורך כל ההיסטוריה היהודית, חלקים גדולים בישראל נפלו בקרבות האידיאולוגיים, יותר מאשר חללי חרב. אנחנו, ששרדנו את מאבקי הרוח והחרב, הם צאצאי המיעוט שהחזיק מעמד. גם כיום המלחמה הפיזית, ובעיקר הרעיונית, היא ייעודנו.

נועדנו לשרוד, נועדנו להתאושש. זו הבטחת הדורות, זו ההבטחה האלוקית. אבותינו ששרו בקרונות המוות "אני מאמין בביאת המשיח", ידעו שהם משלמים את מחיר ייעודנו בעולם והוא חיזק את רוחם. כשסבי וסבתי נרצחו בתקופת השואה הם האמינו, גם אם בצורה עמומה, שבהמשך תקום מדינת יהודים ובה צאצאיהם יתרבו ויפרחו. ואכן, למרות הכול, ההבטחה ממשיכה לעמוד: "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם".